עריכת הדף "מפתח/קידושין/סב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
מ"ט משפט כתיב ביה. י"א דהטעם דגר צריך ג' הוא משום הלכה למשה מסיני. רמב"ן יבמות מ"ו: בתי' אחד [ועיי"ש מש"כ בשם הבה"ג], וכ"ה ברשב"א שם, ובריטב"א שם. ועי' תורא"ש שם.

הנותן פרוטה לשפחתו. ק' דהא יד עבד כיד רבו, ורק בשחרור אמרי' גיטו וידו באין כא'. מקנה ד"ה עוד [ויעו"ש עפי"ד ראב"ד, דהכא מיירי כשיש שטר מוכן, ועדיו בחתומין זכין לו, ונמצא דהיתה ב"ח, ועיי"ש עוד ליישב באופ"א]. ועי' חזו"א אה"ע סי' נ"ח סק"ג.

אי בעי' שיאמר לה שתזכה בכסף לכשישחררה. חזו"א שם. ועי' מקנה שם.

אי מיירי דוקא בשוחק ורוקד לפניה, ולא בנותן כסף. חזו"א שם.

אי מיירי דוקא כשנותן אחר את הכסף. חזו"א שם, ועי' בד' בסי' קמ"ח לדף כ"ג.

לאחר שאשחרריך וכו'. מוכח דאף כשיש איסור בדבר חשיב בידו, דאסור לשחרר עבד. הגהות הרד"ל ד"ה אלא. וכ"מ בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ט. עי' לעיל בע"א ברד"ה לאחר.

מוכח מהכא דטבילת שחרור אי"צ בפני ג', דאל"כ הא אין חשיב בידו, ביאור לפי"ז בגמ' [יבמות מ"ז:, וע"ע בתוד"ה אלא משנ"ת]. רשב"א ד"ה מהא באופן א', [ועי' בדבריו ביבמות מ"ח. ד"ה ולענין, שדחה דדילמא לכתחילה כן בעי' בפני ג', ויעו"ש דכ"ה דעת ר"י אלברצלוני, וכ"כ בעצמו"י ד"ה אלא בדעת הרמב"ם איסו"ב פי"ג הי"ב, וע"ע להלן דרך אחר בשם הרשב"א]. תור"י הזקן. שלנ"ל ד"ה אלא. ועי' בתוד"ה אלא, שכ' דהוא כטבילת גר דאי"צ ג'. ועי' משנ"ת שם. ובעיקר הענין היאך קיי"ל להלכה אי בעינן ג' בטבילת גר לעכובא. עי' רמב"ן בשם בה"ג [יעו"ש דבעי', והרמב"ן נחלק, ויעו"ש עוד מש"כ בדעת הרי"ף]. ועי' ריטב"א. מאירי [ויעו"ש דכ"ה דעת הרמב"ם והרי"ף]. ועי' נימו"י בשם י"מ. תוס' חד מקמאי. טור יו"ד סי' רס"ח. שו"ע שם ס"ג. פסקי ריא"ז ה"ח אות ה'. ועי' רמ"א סי' רס"ח ס"ב. ועי' ב"ח סי' רס"ח מש"כ בדעת הרי"ף הרמב"ם והסמ"ג. וע"ע משנ"ת בתוד"ה גר.

י"ל דאין להוכיח מהכא לטבילת עבד, דמה"ת אי"צ עבד טבילה, וע"כ חשיב בידו, דאל"כ אמאי פטור מהטפת דם ברית. רשב"א בדרך הב'. תורא"ש ד"ה אלא. 

הוכחה לזה מגיטין מ. מהכותב שטר אירוסין לשפחתו וא"ל צאי והתקדשי בו, ואף דלא טבלה, עוד יש להוכיח מגיטין מ"ג: גבי מוכר עבדו לעכו"ם דכותב לו לכשתברח וכו', דיוצא לחירות אף שלא טבל רשב"א שם [ויעו"ש דאפשר לדחות הני ראיות דמיירי כשטבל]. וכ"כ בתורא"ש שם.

אי התוס' [ד"ה גר] דס"ל דטבילת גר אי"צ ג', סמכו דבריהם אהכא. פנ"י ד"ה גר. מהרי"ט ד"ה אלא.

התם מעיקרא בהמה וכו'. לא מצי לתרץ כן אלעיל דמקשה מגר, רק בעבד שהוקש לבהמה [יבמות ס"ב. ולק' ס"ח.]. רשב"א ד"ה הא דתרצי'. תורי"ד ד"ה התם. 

י"מ דאה"נ דהו"מ לתרץ כן בגר, אלא שתי' לפי האמת שאי"ז בידו. ריטב"א ד"ה הכי. תורא"ש ד"ה התם. 

ביאור לדרך זו בהקרא "דשבו לכם פה עם החמור", דמיירי שהיה שם עוד אחר. ריטב"א שם.

לאחר שאגרשיך וכו' ה"נ דלר"י הוו קידושין. ואף דבעי' נמי סופר ועדים, מ"מ תמיד יוכל למצוא בשכר משא"כ ב"ד. שלנ"ל ד"ה נהי. וכעי"ז במאירי ד"ה הנותן. ועצמו"י ד"ה נהי.

י"מ דמיירי שהיה כבר גט כתוב בידו. ראב"ד [הו' במאירי].

בידו לקדשה. ואף דעתה שניהם רוצים בקידושין, מ"מ ב"בידו" בעי' שיהא ביד כל אחד מהם לעשות הכל, דכל שתלוי בדעת אחרת, חיישי' שכשיבוא לעולם יחזור בו, ביאור בזה. רשב"א ד"ה נהי. וכעי"ז בתור"י הזקן [ויל"ע אי פליג על הרשב"א]. ועי' ברד"ה בידו. ועי' חמדת שלמה ד"ה ולולא. ועי' פנ"י ד"ה נהי, [הו' להלן].

י"מ דכשמחוסר ב' מעשים הוי חסרון גמור, ול"מ בידו, ולא דמי להפרשת תרומה דיכול להפריש ולקרוא שם בגוף התלישה. ריטב"א ד"ה ואלא.

לדרך זו, החילוק הוא, דגירושין הוא מעשה גדול משא"כ תרומה, או משום גירושין וקידושין הוו מעשים סותרים, ביאור בזה. אבנ"מ סי' מ"ג סק"א [יעו"ש כהצד' הא']. או"ש אישות פ"ז הי"ד כהצד הב'.

י"מ דכיון דהקידושין הם גם מצד האשה, ואין בידה להתגרש, וע"כ הוי דשלב"ל, מו"מ בזה. אבנ"מ סי' מ"ג סק"א ד"ה אמנם [יעו"ש לדחות עפי"ד הר"ן כ"ט. דאין האשה מקנה לבעל כלום]. חמדת שלמה ד"ה בעי [יעו"ש דהוא דוחק]. או"ש אישות פ"ז הי"ד.

י"מ דכ"ז שלא חזרה בה הוי בידו, ביאור אחר לפי"ז בד' הגמ'. פנ"י ד"ה נהי.

אי מהכא המקור למש"כ בשו"ע [אה"ע סי' מ' ס"ז] דהמקדש א"א לאחר שתתגרש ל"מ. עי' ביאור הגר"א שם. ועי' מעיל שמואל ד"ה ואלא.

אי המעות עדיין בעין מקודשת לאחר הגירושין, הוכחה לזה מבכורות מ"ט: דאיתא כעי"ז לגבי פדה"ב ומשווה בגמ' שם הך סוגיא לקידושין עיי"ש. פורת יוסף ד"ה א"ר. ועי' בית שמואל אה"ע סי' מ' סק"ט לגבי מקדש לאחר שאתגייר, דצריכה להחזיר המעות ויחזור ויקדשנה.

אין להק' ממקדש לאחר ל' דמהני אף דשמא לא תרצה אח"כ, דשאני לאחר ל' שיכול לקדשה עכשיו. עצמו"י ד"ה בידו. אבנ"מ סי' מ"ג סק"ג. הגהות הרד"ל ד"ה נהי. ועי' מה שהו' לעיל בשם תור"י הזקן.

אי מצי לתרץ הכי אלעיל דמקשה מלאחר שאתגייר, ומשפחה לאחר שתשתחרר, פלוגתא בזה, הוכחה מירושלמי דמתרץ כן לגבי שפחה. תוס' בד"ה נהי. וכ"כ הרשב"א ד"ה נהי [יעו"ש שהוכיח כן מד' הירושלמי]. תורא"ש ד"ה התם. תור"י הזקן ד"ה אין. אולם י"ח דשפחה שיודעת שרק ע"ד כן שחררה מתרצית כדי שישחררה. וכ"כ שלנ"ל ד"ה נהי, בתי' הא'. ויעו"ש ביאור לפי"ז בירושלמי. ועי' פנ"י ד"ה נהי [יעו"ש לחלק בין שפחה וגר, לגירושין]. ועי' מקנה ד"ה עוד. 

י"ל עפימש"כ הראב"ד [דבידו לגרשה היינו שהגט מכון ביד הבעל, ועדיו בחתומיו זכין לו] וא"כ לא מצי לתרץ כן בשפחה דהא אין יכולה לחזור בה. מקנה ד"ה עוד.

תפשוט דבעי רב אושעיא. ק' דהו"ל להק' מיניה וביה, אמאי בדין הראשון פשיט"ל ובשני נסתפק. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א ד"ה תפשוט. תורא"ש. ויעו"ש [ברמב"ן רשב"א וריטב"א] אי גרסי' "רב" אושעיא או ר' אושעיא. 

י"ל דלולא ד' ר"י, הו"מ לפרש הדין הראשון, דל"מ משום דמחוסר מעשה גירושין, משא"כ בנותן שני פרוטות. רמב"ן. רשב"א [ויעו"ש משה"ק ע"ז]. ריטב"א. תורא"ש.

לא מצי למיפשט ממתני' דמהני קידושין לאחר ל' וא"כ ה"נ הכא, דהתם בכל הל' יום הרי היא ראויה להתקדש משא"כ הכא. רשב"א ד"ה דילמא.

דילמא כי היכי וכו'. משמע דנשאר שמקודשת מספק, ויש מוכיחים מנדרים כ"ט. דמחלק בין ספיקו דר' אושעיא למקדיש נטיעות עד שיקצצו ופדאם קודם לכן עיי"ש, דאינה מקודשת, מו"מ בזה. מאירי בשם יש פוסקים. ובעיקר הנידון אי נפשט ספיקו דר' אושעיא, עי' כס"מ אישות פ"ז הי"ד. ועי' מהרי"ט ד"ה ורבינו [יעו"ש דנפשט הכא ספיקו דר' אושעיא, דמבו' הכא דתלי בד' ר"י ואנן קיי"ל כר"י]. 

מו"מ בשי' הרמב"ם [אישות פ"ז הי"ד] שפ' דמקודשת ודאי, וי"א דכוונתו דמקודשת רק לחומרא להצריכה גט. תור"י הזקן ד"ה ואע"פ. רשב"א ד"ה ובעיא, ובשו"ת ח"א סי' תש"ו וסי' אלף רי"ב. מאירי ד"ה הנותן. ר"ן ד"ה ואני ובנדרים ל. ד"ה ואשה. כס"מ שם. מהרי"ט ורבינו. או"ש שם. וע"ע בטעם פסק הרמב"ם שם, שו"ת רדב"ז בלשונות הרמב"ם בסוף ח"ז סי' ע'. מקנה ד"ה והנה הרמב"ם. ד"ח בקונ' מים חיים סי' ל"ג. כוכב מיעקב סי' מ"א ד"ה ועפ"ז. כתר המלך שם.

הוכחה לשיטה זו, מכתובות נ"ט: לגבי מוכר שדה ואמר לכשאקחנה תקדוש, דמהני, מו"מ בזה. רשב"א ד"ה ובעיא. אולם עי' מאירי ד"ה הנותן [לדחות דהתם כשלוקח השדה חוזרת לרשותו, משא"כ הכא האשה חוזרת לרשות עצמה, וכעי"ז דחה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רי"ב, וע"ע בסי' תש"ו]. ועי' ר"ן ד"ה ואני. ועי' או"ש שם [יעו"ש לדחות באופ"א]. 

י"א דהגמ' בכתובות שם, מיירי באומר לכשאמכור, דהיינו לאחר זמן שעדיין בידו להקדיש, משא"כ בנותן ב' פרוטות, מו"מ בזה. ר"ן ד"ה ואני, ובנדרים ל. ד"ה ואשה. ועי' מהרי"ט ד"ה ורבינו [ליישב קו' הר"ן]. 

י"א דלשי' הרמב"ם היא מקודשת רק מספק לחומרא להצריכה גט, דקדוק לש' הרמב"ם כן. תור"י הזקן ד"ה ואע"פ. כס"מ שם [יעו"ש הדקדוק בלשון].

אף אם חלים הקידושים השניים, מ"מ יכולים לחזור בהם כ"ז שלא גירשה דעדיף ממקדש לאחר ל', וי"ח דאדרבה הכא הוי מקדש ממש עכשיו ורק ורק משום הקידושין הראשונים הם נדחים לאחר גירושין. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תש"ו יעו"ש כהצד הא'. וכ"כ הר"ן בשמו. אולם במהרי"ט ד"ה וכי תימא פליג. 

היאך הדין במקדש פנויה לאחר שתינשא ותתגרש, אי מהני גם להסוברים דהמקדש בב' פרוטות אינה מקודשת. עי' ב"ח סי' מ' ד"ה א"ל. אבנ"מ סי' מ' סקי"א. דגול מרבבה שם. חלקת מחוקק שם. בית שמואל שם סק"ט. חי' מהר"ש אנגל ד"ה והנה בגוף. וע"ע רידב"ז ירושלמי פ"ג ה"ה. פני משה שם. או"ש אישות פ"ז הי"ד ד"ה ובירושלמי. 

הוכחה דמקודשת, מכתובות נ"ט: לגבי מוכר שאמר לכשאקחנה מקודשת, דמהני. אבנ"מ שם [עי' לעיל שהו' בשם הרשב"א הוכחה זו למיפשט ספיקו דר' אושעיא, ועי' לעיל בשם הר"ן לדחות, ודחייתו ל"ש הכא. אמנם עוד מצינו אחרות ששייכות ג"כ הכא, ועי' דגול מרבבה שבאמת להק' ע"ז מד' הרשב"א]. ובעיקר הדין הנה כ"כ הב"ח שם. וכ"כ החלקת מחוקק שם, ובית שמואל שם. ועי' דגול מרבבה שם. ועי' חי' מהר"ש אנגל שם. וע"ע בשו"ת ח"א סי' אלף רי"ב.

מו"מ אי מבואר בד' הירושלמי [פ"ג ה"ה] דהספק הוא רק במקדש בב' פרוטות אבל בכה"ג פשיטא דמקודשת, או דנסתפק גם בזה, וי"א דאדרבה דוקא בב' פרוטות מקודשת אבל בכה"ג פשיט"ל להירושלמי דלא. רידב"ז ירושלמי פ"ג ה"ה. פני משה שם. או"ש אישות פ"ז הי"ד ד"ה ובירושלמי. [יעו"ש שנחלקו לג' שיטות].

ת"כ דר"י אין תורמין מן התלוש וכו' אמר ר"א בן יעקב וכו'. אי ההוכחה היא מת"ק ור"י קאמר דבריו רק בתבואה העומדת ליקצר או שהביאה שליש, ולא הוצרך להביא ד' ראב"י רק משום רבה ור"י, או דהביאוהו דלולא ד' ס"ד דטעמא דת"ק משום דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל, וי"א דכל הברייתא היא ד' ראב"י. רשב"א ד"ה תניא [יעו"ש כהדרך הא']. ועי' פנ"י ד"ה תניא [יעו"ש משה"ק להרשב"א שכ' דהביא ד' ראב"י משום רבה ור"י, וע"כ כהפי' השני]. אולם עי' תורי"ד ד"ה יותר שפי' דכל הברייתא כראב"י. ועי' תורא"ש ד"ה א"ר. וע"ע רמב"ם תרומות פ"ה ה"ט [דפ' כת"ק, ולכאו' סותר למ"ש בהל' אישות פ"ז הט"ז דמהני קידושי עובר, ועי' כס"מ תרומות שם, וע"ע להלן משנת"ב], ועי' להלן.

להמפרשים דכל הברייתא היא כראב"י וטעמיה לאו משום דאדם מקנה דשלב"ל, אי לפי"ז צ"ל דרבה ור"י פליגי מאימת חשיב שהתבואה בעולם, או דפליגי בזה גופא דלר"י ס"ל בשי' ראב"י דאדם מקנה דשלב"ל, מו"מ בזה. פנ"י ד"ה תניא [יעו"ש ב' הדרכים]. ועי' חזו"א דמאי סי' י"ז וע"ע להלן בשי' ראב"י.

אמר ראב"י אפי' אמר וכו'. אף לראב"י דס"ל אדם מקנה דשלב"ל [עי' לעיל בזה], המפריש תרומה במחובר ל"מ לתוספת שגדל אח"כ בפרי, הוכחה לזה. חזו"א דמאי סי' י"ז. ועי' ברד"ה לכשיביאו, ומה שצויין שם.

דתניא האומר וכו' ואר"ח וכו'. י"ג "דתנן" דר"ח ביאר מתני' אליבא דראב"י, וי"מ דהא טעמי' דראב"י משום דס"ל דמקנה דשלב"ל ודלא כהמבואר במתני'. תורא"ש ד"ה וא"ר. ובעיקר ד' דטעמי' דראב"י משום דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל הנה נחלקו בזה המפרשים, ועי' רשב"א ד"ה תניא. פנ"י ד"ה תניא תורי"ד ד"ה יותר. ועי' לעיל ד"ה ת"כ דר"י אין תורמין וכו'.

י"א דראב"י ס"ל דמקנה דשלב"ל רק בעובר ופירות מחובר דידוע אימת יבוא, משא"כ בשאר המיקרים שהובאו במתני'. תורא"ש ד"ה א"ר בתי' הב'.

ביאור הגירסא דידן "דתניא". רשב"א ד"ה הא. וע"ע בש"ר.

דתניא האומר וכו' ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל וכו' דבריו קיימין. מו"מ בגירסת הרמב"ם [בפיה"מ] בברייתא, "אם היתה מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה מקודשת". רע"ב. תויו"ט. פנ"י ד"ה כמאן. מהרש"א ד"ה ודע. ביאור הגר"א אה"ע סי' צ' סק"ט. מרכבת המשנה אישות פ"ז הט"ז. מסוהש"ס.

ראב"י לא פליג בדין זה, ומודה דכשלא הוכר אינה מקודשת. מרכבת המשנה שם.

אי צ"ל דמקודשת לכשתלד וכדאמר ראב"י דצ"ל לכשיביאו ויתלשו, או דכיון שאמר אם ילדה אשתך נקבה הוי כאילו אמר לכשתלד, פלוגתא בזה. רשב"א ד"ה הא [יעו"ש ב' הדרכים]. ר"ן ד"ה ואמרי'. ועי' ר"ן בדעת הרמב"ם אישות פ"ז הט"ז. ועי' מאירי בשם י"מ ומה שנחלק. ועי' שו"ת רע"א קמא סי' קע"א. ועי' טור חו"מ סי' ר"י ס"א. שו"ע שם.

להמפרשים דצ"ל לכשתלד, היינו דכמו שמזכה לעובר דקיי"ל כר"נ דל"ק, מ"מ מהני כשאומר לכשתלד. מאירי בשם י"מ. ועי' רשב"א ד"ה ובספר. וע"ע פלוגתת האחרונים בטעם הני שיטות, סמ"ע שם. ט"ז שם. נתיה"מ שם סק"א.

מוכח מד' הר"ן [וכן מהראשונים שכ' כד'] דאין הקידושין יכולין לחול בעודה עובר. רשב"א ד"ה ובספר, בשם רה"ג בס' המקח. שו"ת רע"א קמא סי' קע"א ד"ה ובעיקר, ויעו"ש לדקדק מלש' הרמב"ם אישות פ"ג הי"א. וכ"כ הגר"ח אישות פ"ז הט"ז. וכ"כ הב"י אה"ע סי' מ' ד"ה והרי"ף בדעת הרי"ף והרא"ש. וכן בהגהות הרד"ל על הרא"ש פ"ג סי' ז' בדעתו, ועי' רא"ש פ"ג סי' ז', ב"ב פ"ט סי' ה'. ועי' טור חו"מ סי' ר"י ס"א [פלוגתא בזה]. ועי' שו"ע שם דאף אם אמר לכשתלד ל"מ.

י"ח וס"ל דמהני קידושין בעודה עוברה. עי' שו"ת רע"א שם דכ"מ דנקטו המ"מ אישות פ"ב ה"ט ונימו"י יבמות י"ב. בדעת הרמב"ם, ועי' חי' הגר"ח אישות פ"ז הט"ז. עי' להלן.

ביאור השיטות דל"מ קידושין אף באומר לכשתלד, ומ"ש ממזכה לעובר דמהני לכשתלד לר"נ. רשב"א ד"ה ובספר [יעו"ש מה שביאר דלר"נ גריע יותר להקנות דשלב"ל מלהקנות לדשלב"ל, והוא היפך ד' הגמ' בב"ב שם דלר"מ יותר גריע "לדשלב"ל" מ"דשלב"ל"]. ועי' מאירי ד"ה האומר. ועי' רא"ש פ"ג סי' ז', ב"ב פ"ט סי' ה'. ועי' קצוה"ח סי' ר"י סק"ב בשם הרא"ש שם.

ק' להרמב"ם [שם] שפ' דמהני קידושין בעובר, מיבמות צ. דלא משכח"ל חמותו קטנה ממאנת דבנים כסימנים, והא משכח"ל בעובר. מ"מ שם. נימו"י שם. ועי' שו"ת רע"א שם דמוכח מד' דנקטו בדעת הרמב"ם דתפסי קידושין בעודה עוברה ממש, ויעו"ש דפליג בזה. וכ"כ הגר"ח אישות פ"ז הט"ז לדחות קושייתם. וע"ע להלן בדעת הרמב"ם.

י"א דמעיקר הדין תופס קידושין משהוכר העובר וע"כ אצ"ל לכשתלד, אבל הקידושין אינם חלים משום דאכתי אין העובר מין אשה, ומשו"ה לא מצינו חמותו ממאנת. חי' הגר"ח אישות פ"ז הט"ז עיי"ש היטב.

אמר אביי ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דשלב"ל. י"מ דרבה ור"י פליגי עם אביי, דלשיטתם ראב"י מיירי דוקא בשחת שישנו בעולם, וכן עובר משהוכר חשיב בא לעולם, וי"ח. רמב"ן בשם י"מ. וכן רשב"א ד"ה והא. ובריטב"א ד"ה אמר אביי. תורי"ד ד"ה כמאן. ר"ן ד"ה וגרסי'. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן. וע"ע מ"מ אישות פ"ז הט"ז שכ' בדעת הרמב"ם דל"ח הוכר עוברה הוי בא לעולם. ועי' להלן בתוד"ה ואמר בד"ה בא"ד הלכה כר"נ בדיני משנ"ת.

ראיה מבכורות ב: דעובר בא לעולם. דברי משפט [חי' שניים] סי' ר"ט סק"א.

ק' ע"ז, דהו"ל לומר כן להדיא דפליג אדרבה ור"י. רמב"ן שם. רשב"א. ריטב"א. וש"ר.

עו"ק מב"ב קמ"ב: דלא מחלק לגבי מזכה לעובר דלא קנה, בין הוכר ללא הוכר. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. ועי' ר"ן. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן, וכן עי' בלח"מ אישות פ"ז הט"ז. ועי' פנ"י ד"ה כמאן [ליישב דהטעם דלא קנה, הוא משום חסרון בשליחות לעובר, ועייש"ע ליישב באופ"א]. וכ"כ המקנה ד"ה והנה הרמב"ם [דהוא משום חסרון בשליחות, אך מטעם אחר, דלהמקנה הוא משום דר"י לשיטתו בנזיר י"ב. דמילתא דאיהו לא מצי עביד שלוחיה נמי לא וכו' והפנ"י הוא מטעם אחר, ועי' בתי' זה, דרישה אה"ע סי' מ' סקי"ג. חלקת מחוקק שם סקי"ד. בית שמואל שם סקי"ב. וע"ע טושו"ע אה"ע סי' מ' ס"ח, מש"פ דל"מ מכירת עובר פרתו, ועי' מרכבת המשנה שם בדעת הרמב"ם עצמו, ויעו"ש מש"כ לדקדק מפיה"מ להרמב"ם, וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"א סי' פ"א, שו"ת רע"א סי' ק"ע קע"א, שו"ת אגר"מ אה"ע ח"א סי' פ"א]. ועי' תור"י הזקן ד"ה ודברי [יעו"ש מש"כ עפי"ד ד' הגמ' בב"ב קמ"ב: דהמזכה לבנו עובר קנה משום דדעתו קרובה אצל בנו]. ועי' ב"י חו"מ סי' ר"י ס"ג. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן. ובקצוה"ח סי' ר"ט סק"ט, ויעו"ש מ"ש מהרמב"ן ב"ב ע"ט: ד"ה ואיכא דאמרי. ועי' הגהות אמרי ברוך שם משה"ק ע"ז. ועי' שו"ע חו"מ ר"ט ס"ד. וע"ע מרומי שדה ד"ה שם במשנה אם. ועי' נתה"מ ר"ט סק"א וקצוה"ח שם יעו"ש לדחות זה, רע"א שם ס"ד. באר הגולה שם אות ט' ועי' להלן בתוד"ה ואמר, בד"ה הלכה כר"נ בדיני מה שצויין.

ביאור דעת החולקים אמאי רבה ור"י מוקמי לראב"י בשחת, ועוד מו"מ וביאור בזה. רמב"ן. רשב"א. ריטב"א. תורי"ד. ר"ן. ועי' ברש"י ד"ה יתר, וד"ה כמאן, וד"ה שלא בא.

ראב"י ור"מ כולהו וכו'. ק' דהא לר"מ אדם מקנה פירות דקל אף דלא באו לעולם כלל, ולראב"י בעי' שיהיה התבואה שחת. תורא"ש ד"ה לא יעו"ש מה שביאר בזה. וכן במחנ"א הל' דשלב"ל סי' ב'. ועי' ריטב"א ד"ה אמר, דאה"נ דפליגי. וכ"מ ברמב"ן ד"ה אמר. רשב"א ד"ה ולא. ור"ן ד"ה ולא. ועי' מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' י"ד ד"ה אח"כ. ועי' בתוד"ה ואמר מש"כ.

אי ראב"י פליג אר"מ במקדש לאחר שאתגייר. רשב"א ד"ה ומיהו. ועי' תורא"ש ד"ה וא"ר, בתי' הב'. ועי' בתוד"ה ואמר.

רד"ה משפט וכו' משפט אחד וכו'. קשה דא"כ ניבעי כ"ג כדיני נפשות או ה' כסמיכת זקנים. טורי אבן ר"ה דף כ"ה. 

י"מ מקרא ושפטתם צדק בין איש וגו'. תוס' יבמות מ"ו: ד"ה משפט [יעו"ש ב' הפסוקים]. תוס' הרא"ש ד"ה משפט. רשב"א ד"ה הכא. ר"ן ד"ה ופרכי'. וע"ע תור"י הזקן ד"ה משפט [דפי' כרש"י].

ילה"ק לרש"י מברייתא [ביבמות מ"ו:] דר"י דריש מושפטתם צדק וגו', אי רבנן פליגי בזה. רש"ש יבמות שם ד"ה משפט. ועי' שו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' ע"ט. וע"ע סנהדרין ח. וברש"י שם [דרשא אחרת מקרא דושפטתם]. 

רד"ה ה"ג מעיקרא וכו' אין מחוסר מעשה גדול מזה. לפי"ז מבואר אמאי מעש"י של אשה חשיב שאינו בעולם. מהרש"א.

ביאור במש"כ בשו"ע [סי' שכ"ז ס"א] דמהני הפרשת חלה בעיסה דבידו לגלגל, והתם נמי הרי משתנה לגמרי. חזו"א דמאי סי' י"ז. וע"ע רשב"א לעיל נ"ו:

יש לבאר באופ"א [ד' הגמ' דהשתא דעת וכו'], דבידו ל"מ אלא כשהדבר כבר בעולם אלא שהוא מחוסר מעשה, משא"כ כשהדבר אינו כלל בעולם, ומשו"ה שפחה דנעשית בריה חדשה, וחשיב דאינו כלל בעולם. תור"י הזקן ד"ה כ' ר"ש. ועי' ריטב"א ד"ה הכי. ועי' חזו"א דמאי סי' י"ז. וע"ע רשב"א לעיל נ"ו:

רד"ה בידו וכ' דילמא לא תתרצה בקידושיו. לכאו' כוונתו לפי' הרשב"א, [עי' בגמ' בד"ה בידו לקדשה]. חמדת שלמה ד"ה ולולא.

רד"ה דלמא וכו' מיגו דאי בעי לקדושי השתא וכו'. ביאור אחר, דבלאחר שאגרשיך ל"מ דשמא אם היה הגירושין בפועל לא היתה מסכמת משא"כ הכא שהיא פנויה, ורק בדשלב"ל מהני מה שבידו להחשיבו כאילו הוא בעולם. תור"י הזקן [יעו"ש דאזיל לשי', ועי' לעיל בד"ה בידו לקדשה].

רד"ה אלא וכו' דמידי דמינכר וחשוב הוא. דראב"י מודה דכשלא חשיב כלל אין אדם מקנה דשלב"ל. פנ"י ד"ה אמר רבה, ועי' רש"י ב"מ ס"ו: ד"ה מוכר [יעו"ש דל"מ מכירה קודם חנטה]. ועי' משנ"ת בתוס' בד"ה והלכה כר"נ.

רד"ה לכשיביאו וכו' כדגמר בר"ה מועשת את התבואה וכו'. י"מ דל"ה בידו, משום דשמא תאבד קודם שתגדל ויהיה עליה שם תרומה. רשב"א ד"ה תניא. וע"ע בגמ' בד"ה אמר ראב"י, מהו שהו' להעיר מהחזו"א.

רד"ה כמאן וכו' בשחת וכו'. עי' משנ"ת בגמ' בד"ה אמר אביי.

תוד"ה גר וכו' נראה דוקא בקבלת מצות וכו'. י"ח וס"ל דבעי' ג' בטבילה לעיכובא. תוס' יבמות מ"ה: ד"ה מי בשם י"מ.

היאך קיי"ל להלכה אי בעינן ג' בטבילה לעכובא. עי' רמב"ן יבמות מ"ה: ד"ה מי בשם בה"ג [יעו"ש דבעי', והרמב"ן נחלק, ויעו"ש עוד מש"כ בדעת הרי"ף]. ועי' ריטב"א שם וכאן ד"ה ופרקי'. מאירי שם [ויעו"ש דכ"ה דעת הרמב"ם והרי"ף]. ועי' נימו"י שם בשם י"מ. תוס' חד מקמאי שם. טור יו"ד סי' רס"ח. שו"ע שם ס"ג. פסקי ריא"ז שם ה"ח אות ה'. ועי' רמ"א סי' רס"ח ס"ב. ועי' ב"ח סי' רס"ח מש"כ בדעת הרי"ף הרמב"ם והסמ"ג. 

בראשונים משמע דבמילה ודאי בעי' ג'. ריטב"א יבמות שם. ועי' להלן.

י"א דלטבילה בעי' ג' לעיכובא ולמילה אי"צ ג' אפי' לכתחילה. ב"ח סי' רס"ח בדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג. ועי' לעיל מה שהו' מהרמב"ן בדעת הרי"ף, וכן מה שהו' מהמאירי בזה.

אי בעי' ג' שהם מומחים. מאירי שם. רמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ו והט"ו. רמ"א סי' רס"ח ס"ב. ועי' להלן משנ"ת בזה.

קשה להסוברים דג' אינן לעיכובא בטבילה, דכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל, א"כ טבילה היא מעיקרי הגירות, וודאי דבעי' ג'. ריטב"א יבמות שם.

בא"ד וראיה מההיא דיבמות וכו' מש' דנפיק בטבילת קריו וכו'. עוד יש להוכיח כן, מדאיתא [יבמות שם] כעי"ז, "מי לא טבלה לנידותה" והרי אין דרך נשים להביא איש עמהן, ואשה אינה דנה. תוס' יבמות מ"ה: ד"ה מי.

י"ל דכיון דידוע לכל שטבלה הוי כאילו עומדים שם. תוס' יבמות מ"ה: ד"ה מי, בשם י"מ, ויעו"ש שהקשו ע"ז דהא מ"מ טבילת נדה בלילה. וע"ע תורא"ש שם. 

עוי"ל דקבלת מצות הוא כתחילת דין וטבילה היא כגמר דין דשרי בלילה ורק מדרבנן לכתחילה בעי' ביום. רא"ש יבמות שם בשם רבינו מאיר ובתורא"ש. ועי' ש"ך יו"ד סי' רס"ח סק"ט [יעו"ש משה"ק דהא י"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין, וא"כ גם הקבלת מצות ליכשר בלילה].

אי טבילה כשירה בדיעבד בלילה או לא [משום דהוי משפט], פלוגתא בזה. דעי' רמב"ם איסו"ב פי"ג ה"ו דכשירה בדיעבד. ועי' רשב"א יבמות מ"ו:, רא"ש יבמות פ"ד סי' ל"א בשם רבינו מאיר. ועי' תוס' יבמות מ"ה: ד"ה מי לא, שכ"כ בתי' אחד. ובתורא"ש שם. אולם י"א דאם הטבילוהו בלילה, יש להסתפק כיון דכתיב בגירות משפט, ואם דנו תחילת דין בלילה אין דינם דין, וע"כ צריך להטביל פעם אחרת. רמב"ן יבמות מ"ו:, ועי' בתוס' יבמות שם ד"ה אין, דגירות הויא כתחילת דין, וי"א דמשפט היינו רק לענין דצריך ג', אבל לא לענין הזמן אימת מותר להטביל, ומה שצריך להטביל ביום הוא מדרבנן. רא"ש יבמות פ"ד סי' ל"א בשם רבינו מאיר. ועי' תוס' יבמות מ"ה: ד"ה מי לא, שכ"כ בתי' אחד, וי"א דאף דמדאו' בעי' לדון ביום, מ"מ בדיעבד טבילה בלילה כשירה, כיון דהויא כסוף דין. רשב"א יבמות שם. תורא"ש יבמות מ"ה: בתי' הב', ועי' ש"ך יו"ד סי' רס"ח סק"ט.

הוכחה דאי"צ בטבילה ג', מדמקשה לגבי שפחה "לאחר שאשחרריך" ומבואר דהוא בידו. פנ"י ד"ה אלא. ועי' מהרי"ט ד"ה אלא. ועי' משנ"ת שם.

בא"ד דודאי למצוה בעי' ג' וכו'. ומ"מ בעינן אחד שיהיה בטבילה. או"ש איסו"ב פי"ג ה"ו. 

דוקא בגר גדול דהעיקר אצלו הוא קבלת המצוות והמילה וטבילה הן רק גמר הדבר, אבל בגר קטן צריך שיהיה ביום לפני ג'. פת"ש יו"ד סי' רס"ח סק"ג בשם דגול מרבבה.

י"א דאם מל וטבל בינו לבין עצמו, אין פוסלין את בניו אבל מ"מ אין משיאין לו בת ישראל עד שיטבול בפני ג' כיון דבעינן ג' לכתחילה. רמב"ן יבמות מ"ה: ד"ה מי בדעת הרי"ף. ועי' רשב"א שם. ועי' ב"ח יו"ד סי' רס"ח. ועי' מאירי שם.

ונתגיירתי ביני לבין עצמי דל"מ [יבמות מ"ז.] היינו מילה. ריטב"א יבמות מ"ה:, ועי' רשב"א שם. ועי' רמב"ן שם שדחה באופ"א. ועי' מאירי שם.

בא"ד א"נ וכו' משום קבלת מצוות. אי בעי' שיקבל על עצמו בפני ג' לטבול [ולמול]. רמב"ן יבמות מ"ה: ד"ה מי. רשב"א שם. ריטב"א שם. נימו"י שם. ובתוס' שם ד"ה מי, לא הזכירו מזה, ומשמע דלשיטתם אי"צ. וכן עי' רא"ש שם שלא הזכיר מזה. וכן תוס' ישנים שם. תוס' חד מקמאי שם. טור סי' רס"ח.

טעם הסוברים דבעי' שיקבל בפני ג' למול ולטבול, משום עדות דכיון שהוחזק בעכו"ם בעי' עדים, וכיון שקיבל בפני ב"ד חזקה שכן עשה, ובדיעבד הוי גר בלא כן. אגרות משה יו"ד סי' ק"ס.

בא"ד וי"ל דיש לנו להשוותם לגזילות וחבלות וכו'. ולפי"ז אי נתגייר בפני אחד ל"ה גר. תורא"ש יבמות דף מ"ז. בד"ה יש לך. ודלא כמבואר בתוס' שם, דבדיעבד הוי גר.

בא"ד וי"ל דשליחותייהו וכו'. ואף דעבדי' שליחותייהו רק בדברים השכיחים, גירות הוי דבר השכיח. תוס' גיטין פ"ח: ד"ה במילתא. ועי' ר"ן שם.

י"א דאף דגירות אינה שכיחה מ"מ להכניס אדם תחת כנפי השכינה, עבדינן שליחותייהו. ר"ן שם. ועי' שו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' ק"נ. 

יש חולקין וסוברים דשליחותייהו הוא דין דרבנן ואינו שייך אלא בגיטין דכל דמקדש וכו' ובממון דהפקר ב"ד וכו', משא"כ בקבלת גרים. רמב"ן יבמות מ"ו: [ויעו"ש דבסו"ד נסתפק אי שליחותייהו הוא מדאו']. רשב"א שם. ריטב"א שם.

מו"מ בדין שליחותייהו אי הוא מדאורייתא או מדרבנן. רמב"ן שם. רשב"א שם. נתיה"מ חו"מ סי' א' סק"א. 

יש ליישב באופ"א, דנראה דהמקור לדין ג' בגירות, הוא הלכה למשה מסיני, ואי"צ מומחין. רמב"ן יבמות שם. רשב"א שם. ריטב"א שם. 

עוד מו"מ בתי' התוס'. מהרי"ט ד"ה והא. 

בא"ד כתיב לדורותיכם וכו'. מ"מ צריך אחד ת"ח להודיעו מקצת מצוות, אבל לא בעי' סמוך. מאירי יבמות מ"ו:

עוד מו"מ וביאור בתי' זה. עצמו"י ד"ה גר.

תוד"ה אלא וכו' נמי הכא מי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ואף דבגר בעי' ילפותא מ"משפט" דבעי' ג', מ"מ אין לחלק בין גר לעבד משוחרר. פנ"י ד"ה אלא.

תוספת ביאור בקו' התוס'. תורא"ש ד"ה אלא. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה לאחר שאשחרריך.

י"ל דבשפחה שרוצה לשחררה ודאי יסכימו ג' לסייע לה, ולכן הוי בידו. תור"י הזקן.

עוי"ל דדוקא לגבי גר שצריך להודיעו המצוות ובעי' ג' ת"ח, משא"כ בשפחה שיודעת כבר את המצוות. תור"י הזקן [והיינו דפליג בעיקר הדבר]. ועי' תורא"ש ד"ה אלא.

עוי"ל דטבילת עבד משוחרר היא מדרבנן, מו"מ בזה. תורא"ש ד"ה אלא. רשב"א ד"ה מהא בדרך א'. ועי' מה שהו' בגמ' בד"ה לאחר שאשחרריך.

בא"ד וי"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד וכו'. ולא מצי לדחות דסבר כאידך מ"ד, משום דס"ל דהלכה כהך מ"ד. עצמו"י ד"ה אלא.

אי לכו"ע בטבילת שחרור אי"צ קבלת מצות או דנחלקו בזה ר"א ורבנן. עי' רש"י יבמות מ"ז: ד"ה כופה. ועי' קרבן נתנאל שם אות ר', ויעו"ש דכ"מ מרש"י שם מ"ח. ד"ה ומותר. וכן הוכיח הרא"ש שם מרש"י שם מ"ח ד"ה אבל עבד. וכ"כ הרמב"ן שם בשם רש"י. וכן הרשב"א שם. וכן הריטב"א שם מ"ח., וטור יו"ד סי' רס"ז בשמו.

תוד"ה נהי וכו' ה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי. הטעם שבאמת לא תי' כן. חמדת שלמה ד"ה ולולא.

תוד"ה ואמר וכו' וי"ל משום דבכולה וכו'. צ"ב דאכתי לא תירצו אמאי לא מוקי כרבנן ואפי' במעוברת. מקנה ד"ה בתוס'. ועי' פנ"י ד"ה תוס' ואמר.

בא"ד דאפי' ר"מ מודה דאינה מקודשת וכו'. והטעם דבאינה מעוברת ל"מ קידושין ואף דלאחר שאתגייר מהני, משום דלאחר שאתגייר חשיב קצת בעולם דרק חסר מעשה הגירות. מהרי"ט ד"ה וא"ר. ובעיקר היסוד דחשיב קצת בעולם וכו', עי' תוס' גיטין י"ג: ד"ה לדבר.

ק' להמבואר הכא דלר"מ נמי בעי' שיהיה קצת בעולם, מה הוכיחו התוס' לק' מר"נ דל"ק פירות דקל. מהרי"ט ד"ה וא"ר [ויעו"ש מש"כ דפירות חשיב דבאו קצת לעולם, ועי' תורא"ש ד"ה לא, ועי' מחנ"א הל' דשלב"ל סי' ב'. ועי' ריטב"א ד"ה אמר, דאה"נ דפליגי. וכ"מ ברמב"ן ד"ה אמר. רשב"א ד"ה ולא. ור"ן ד"ה ולא. ועי' להלן].

י"א דלר"מ אדם מקנה בפירות דקל אף שלא באו כלל לעולם. תורא"ש ד"ה לא. ועי' מחנ"א הל' דשלב"ל סי' ב'. ועי' ריטב"א ד"ה אמר, דאה"נ דפליגי. וכ"מ ברמב"ן ד"ה אמר. רשב"א ד"ה ולא. ור"ן ד"ה ולא. ועי' מלבושי יו"ט ח"ב חובת קרקע סי' י"ד ד"ה אח"כ. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ר"מ ור"א כולהו ס"ל וכו'.

בא"ד ור"מ ור"א אמרו דב"א וכו'. י"ח וס"ל דר"מ לא ס"ל כראב"י, הכרח לזה מברייתא לק' ס"ג. דלא הוזכר שם דין מקדש עובר. רשב"א ד"ה ומיהו. ועי' משנ"ת בגמ' ד"ה ראב"י ור"מ אמרו וכו'.

לשי' זו, צ"ל דל"ד לפירות דקל, דהני עבידי דאתו משא"כ עובר דמחצה זכרים וכו' ומיעוט מפילות. רשב"א ד"ה ומיהו. 

בא"ד והלכה כר"נ בדיני וכו'. י"ל דהתם מיירי כשמכר קודם שחנטו הפירות [כמבו' ברש"י שם ס"ו: ד"ה מוכר] ובזה מודה ראב"י, אמנם לרב הונא מהני גם קודם חנטה. פנ"י ד"ה אמר רבה. ועי' ברד"ה אלא. 

אי מדאוקי אביי ד' ראב"י בשיטה עם ר"מ ורבי, מוכח דאין הלכה כמותו דאין הלכה כשיטה, מו"מ בזה. רמב"ן ד"ה אמר. רשב"א ד"ה ולא. ריטב"א ד"ה אמר. ועי' ר"ן ד"ה וגרסי'. ועי' פנ"י ד"ה אלא.

ביאור לשי' רש"י דהלכה כראב"י, והא אין הלכה כשיטה. פנ"י ד"ה בא"ד ונראה. עצמו"י בתוד"ה ואמר.

מו"מ במש"פ הרמב"ם [אישות פ"ז הט"ז] דבהוכר עוברה תופס קידושין, וצ"ב דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, אי הוכר חשיב בא לעולם לדעת ר"ח ודלא כאביי, וי"ח בזה. עי' בהשגות הראב"ד [שהק' דהא אין אדם מקנה דשלב"ל]. ועי' ר"ן ד"ה גרסי', ליישב דהוכר חשיב בא לעולם. וכן במ"מ שם. ועי' מהרי"ט משה"ק ע"ז. ועי' לח"מ שם. ועי' פנ"י ד"ה כמאן. ובעיקר מש"כ הר"ן והמ"מ דהוכר הוי בא לעולם, הנה כ"ה הראשונים לפרש דרבה ור"י סברי כן ופליגי אדאביי בזה, ונחלקו ע"ז ויעו"ש להקשות מב"ב קמ"א: דלא מחלק לגבי מזכה לעובר דלא קנה, בין הוכר ללא הוכר, עי' רמב"ן בשם י"מ. וכן רשב"א ד"ה והא. ובריטב"א ד"ה אמר אביי. תורי"ד ד"ה כמאן. ועי' ר"ן ד"ה וגרסי'. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן, וכן עי' בלח"מ אישות פ"ז הט"ז. ועי' תור"י הזקן ד"ה ודברי. ועי' ב"י חו"מ סי' ר"י ס"ג. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן. ובקצוה"ח סי' ר"ט סק"ט, ויעו"ש מ"ש מהרמב"ן ב"ב ע"ט: ד"ה ואיכא דאמרי. ועי' הגהות אמרי ברוך שם משה"ק ע"ז. ועי' שו"ע חו"מ ר"ט ס"ד. וע"ע פנ"י ד"ה כמאן. מקנה ד"ה והנה הרמב"ם. ויעו"ש ברשב"א בשם ס' המקח לרה"ג דלא כהרמב"ם. וע"ע בישוב השגת הראב"ד שם, יש"ש פ"ג סי' ט'. מקנה ס"ב: ד"ה ואמר ר"ח. שו"מ ה' סי' נ"ו ד"ה ובזה נ"ל. צפנת פענח שם. ישוע"י אה"ע סי' מ' סק"ו. שו"ת מהר"י הכהן יו"ד סי' נ"ג. ועי' בס' הליקוטים על הרמב"ם שם. וע"ע לעיל בגמ' ד"ה אדם מקנה דשלב"ל.

מו"מ במש"כ הרמב"ם, יראה לי שצריך לחזור ולקדש. פנ"י ד"ה ואר"ח. שו"ת רע"א שם. משיב דבר ח"ד סי' ל"ב ד"ה והנראה דודאי, וסי' ל"ה ד"ה ומה. צ"פ תנינא 123. מכתבי תורה רי"ד. אגר"מ אה"ע ח"א סי' פ"א. וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תי"ד ביאור במש"כ הרמב"ם קידושין שאין בהם דופי, דמשמע שהן קידושין גמורין אלא של דופי.

עוד מו"מ בישוב הקו' מב"ב קמ"א: דהמזכה לעובר לא קנה ואין מחלק בין הוכר ללא [וכ"מ ברמב"ם בהל' מכירה פכ"ב ה"י]. תורי"ד ד"ה ודברי, [יעו"ש מש"כ עפי"ד ד' הגמ' בב"ב קמ"ב: דהמזכה לבנו עובר קנה משום דדעתו קרובה אצל בנו]. ועי' ב"י חו"מ סי' ר"י ס"ג. ועי' מהרי"ט ד"ה וכן, [יעו"ש דכשהקונה ומקנה בעולם מהני הקידושין לכשתיולד, משא"כ להקנות לעובר עצמו, עיי"ש]. וכעי"ז בקצוה"ח סי' ר"ט סק"ט, ויעו"ש דכ"מ ברמב"ן ב"ב ע"ט: ד"ה ואיכא דאמרי [יעו"ש מש"כ דעובר חשיב בא לעולם קצת, ובזה יישב מה דר"נ ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, וס"ל דהמזכה לעובר משתלד קנה]. ועי' הגהות אמרי ברוך שם משה"ק ע"ז. ועי' שו"ע חו"מ ר"ט ס"ד. ועי' פנ"י ד"ה כמאן [ליישב דהטעם דלא קנה, הוא משום חסרון בשליחות לעובר, וע"ע בפנ"י בתוד"ה ואמר ליישב באופ"א, לחדש דבקדושת הגוף מהני אף בעובר, והוא עפי"ד הגמ' בתמורה י. עיי"ש, וכעי"ז במרומי שדה ד"ה שם במשנה אם. ועי' בזה נתיה"מ ר"ט סק"א וקצוה"ח שם יעו"ש לדחות זה, רע"א שם ס"ד. באר הגולה שם אות ט']. וכ"כ המקנה ד"ה והנה הרמב"ם [דהוא משום חסרון בשליחות, אך מטעם אחר, דלהמקנה הוא משום דר"י לשיטתו בנזיר י"ב. דמילתא דאיהו לא מצי עביד שלוחיה נמי לא וכו' והפנ"י הוא מטעם אחר, והנה בתי' הנ"ל, עי' משה"ק בדרישה אה"ע סי' מ' סקי"ג. חלקת מחוקק שם סקי"ד. בית שמואל שם סקי"ב. ממש"פ בטושו"ע אה"ע סי' מ' ס"ח, דל"מ מכירת עובר פרתו, והא ס"ל כהרמב"ם, וי"א דהטושו"ע פ' כהרמב"ם רק לחומרא, כ"כ הבית שמואל שם, וכ"כ מרכבת המשנה שם בדעת הרמב"ם עצמו, ויעו"ש לדקדק מפיה"מ להרמב"ם, וע"ע בזה שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תי"ד, שו"ת רע"א סי' ק"ע קע"א, שו"ת אגר"מ אה"ע ח"א סי' פ"א]. וע"ע חכמת שלמה סי' מ' סעי' ח'. שבות יעקב ח"ג סי' קי"ח. וע"ע קצוה"ח סי' ר"י סק"ב. אבנ"מ סי' מ' סקי"ב. בני אהובה אישות שם. מעשה רקח אישות שם. 

מו"מ בדעת הרמב"ם אי כ"כ רק לחומרא. מרכבת המשנה שם בדעת הרמב"ם עצמו, ויעו"ש לדקדק מפיה"מ להרמב"ם, וע"ע בזה שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תי"ד, שו"ת רע"א סי' ק"ע קע"א, שו"ת אגר"מ אה"ע ח"א סי' פ"א. ועי' בדרישה אה"ע סי' מ' סקי"ג. חלקת מחוקק שם סקי"ד. בית שמואל שם סקי"ב. 

מו"מ בדעת הטושו"ע שהביאו פלוגתת הרמב"ם והראשונים, אי ס"ל כהרמב"ם או דהוא רק לחומרא, ומו"מ במש"פ [חו"מ ר"ט ס"ד] דל"מ מכירת ולד פרתו, ועוד מו"מ בד' הטושו"ע בזה. דרישה אה"ע סי' מ' סקי"ג. חלקת מחוקק שם סקי"ד. בית שמואל שם סקי"ב. ועי' ב"י ד"ה והרי"ף [יעו"ש דהרי"ף פליג וס"ל דאין העובר מקודשת, ושכ"נ ד' הרא"ש, וכן בהגהות הרד"ל על הרא"ש פ"ג סי' ז', וע"ע ירושלמי פ"ג ה"ה]. ועי' לעיל.

ביאור בדעת הרמב"ם, שכ' דצריך לחזור ולקדשה, אי מוכח מזה דהוא רק לחומרא, או לא. עי' פנ"י בתוד"ה ואמר. שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תי"ד. ועי' לעיל.

אי לשי' הרמב"ם הקידושין חלים מיד בעודה עוברה או רק לכשתלד, ואי צ"ל לכשתלד. שו"ת רע"א קמא סי' קע"א ד"ה ובעיקר [יעו"ש להוכיח מד' הראשונים דל"מ בעודה עוברה], ויעו"ש לדקדק מלש' הרמב"ם אישות פ"ג הי"א. וכ"כ הגר"ח אישות פ"ז הט"ז. אולם בדעת המ"מ אישות פ"ב ה"ט ונימו"י יבמות י"ב. כ' הרע"א דחולקין בזה. ועי' פנ"י בתוד"ה ואמר.

י"א דמעיקר הדין תופס קידושין משהוכר העובר וע"כ אצ"ל לכשתלד, אבל הקידושין אינם חלים משום דאכתי אין העובר מין אשה, ומשו"ה לא מצינו חמותו ממאנת. חי' הגר"ח אישות פ"ז הט"ז עיי"ש היטב.

מ"ש מקדש עובר משחרור עובר דל"מ משום דהוי כמשחרר חצי שפחה, כמבו' ברמב"ם [עבדים פ"ז ה"ה]. שו"ת רע"א קמא סי' ק"ע מבנו הגר"ש [ויעו"ש לחלק דבשחרור שייר בשחרור משא"כ בקידש עובר, ועיי"ש בסי' קע"א בזה, וכן יעו"ש ליישב דגם קידש לא חל רק לכשתלד, ועי' בנידון זה אי חל מיד או לא, לעיל פלוגתא בזה]. ועי' ברכ"ש סי' ז' אות ג'. ועי' קוב"ש קידושין אות נ"ו נ"ז. וקה"י סי' ט"ז אות ג'.

כמה נוסחאות בגדר שחרור חצי שפחה, דשאני מקידושי חצי אשה, ועפי"ז ישוב בסתירה הנ"ל. ועי' ברכ"ש סי' ז' אות ג'. ועי' קוב"ש קידושין אות נ"ו נ"ז. וקה"י סי' ט"ז אות ג'.

ביאור במ"ש הרמב"ם לגבי עובר כראב"י, ולגבי הפרשת תרומה, כ' דמהני רק כשכבר הביאו שליש [תרומות פ"ה ה"ט]. כס"מ תרומות שם. לח"מ אישות שם. מהרי"ט על הרי"ף ד"ה והא. פנ"י ד"ה כמאן. מקנה ד"ה והנה הרמב"ם. חי' הגר"ח אישות פ"ז הט"ז ד"ה האומר. וע"ע דברי משפט [חי' שניים] סי' ר"ט סק"א. בני אהובה אישות שם. יד דוד ח"ב פ"ז סי' רי"ט. חת"ס יו"ד סי' שי"ב. צמח דוד סי' קע"ג. מעשה רקח אישות שם. מרהכ"מ ח"ב. חזו"א הל' תרומות שם, וערלה סי' י"ז סקי"ח. ועי' לעיל מה שהו' די"מ דכל הברייתא היא לראב"י ולפי"ז א"ש.

אי שי' הרמב"ם בקידושי עובר, היא משום דפ' כראב"י, פלוגתא בזה. דעי' כס"מ תרומות פ"ה ה"ט דל"פ כראב"י. וכן לח"מ אישות שם. מהרי"ט על הרי"ף ד"ה והא. פנ"י ד"ה כמאן. אולם במקנה ד"ה והנה הרמב"ם פליג. ועי' חי' הגר"ח אישות פ"ז הט"ז ד"ה האומר.

עוד בד' הרמב"ם, עי' לעיל בד"ה דתניא האומר וכו'.

הקידושין תופסין בעובר אף שאין העדים יודעים שהיא נקבה. מכתבי תורה ק"פ. ועי' חי' רח"ה שם.

{{ניווט כללי תחתון}}