עריכת הדף "מעשי למלך/מעשה הקרבנות/טז"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''הנודר ''' 

''' גדול והביא קטן לא יצא קטן והביא גדול יצא וכו'.'''  הנה מדברי רבינו נלמד דרק ממינא למינא יצא אבל נדר איל והביא שור לא יצא דלא עדיף משחור והביא לבן או נקבה והביא זכר דלא יצא כמבואר בהל' ב' וכן הוכיח בטה"ק מדברי רבינו אלו אבל לי נראה דהנה בדף ק"ח איתא במשנה דלרבנן בנסתאב יכול להביא תחת גדול קטן ופריך הגמרא ממינא למינא מאי ופשוט התם מדקתני שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו ב' אילים ורבי אוסר לפי שאין בילה ש"מ אפי' ממינא למינא דהא בנסתאב לא יצא לרבנן בין גדול לקטן ומשני תרי תנאי הוא ומעתה קשה לי אי איתא דלרבנן בהרי עלי הא דנדר קטן דמביא גדול רק במינו א"כ הה"ד הא דלרבנן בנסתאב דמביא מגדול קטן ג"כ רק במינו ולכן אם הביא איל לא יצא דקטן הוא וגם אינו מינו כמו כן בנסתאב דמביא מגדול קטן הוא רק ממינא למינא ונשמע ע"כ כיון דנסתאב דמביא מגדול קטן הוא אפי' ממינא לאינו מינו א"כ נשמע דהא דהביא גדול יצא רק במינו אבל בא"מ לא יצא אולם ליישב אפשר לומר דהנה מלשון רבינו דקטן והביא גדול יצא משמע רק דיעבד ובטהרת הקודש הוכיח כן מהא דכ' רבינו דבנסתאב קטן מביא גדול ויקשה פשיטא דכש"כ מהרי עלי וע"כ בהרי עלי רק בדיעבד ולפי"ז יש לומר כיון דרק דיעבד ע"כ ממין לאינו מינו אפי' דיעבד לא [וכ"כ רבינו בפי' המשנה דממין אחר קטן והביא גדול לא יצא] אבל בנסתאב דאפי' לכתחלה מביא קטן דהיינו מאיל כבש לכן ה"ה משור איל ושפיר פריך בגמרא למה לא יביא איל אחד והנה בטהרת הקודש העלה דהא אי נדר קטן והביא גדול לכתחלה או דיעבד פליגי בי' ר"ח ור"א בדף ק"ו ולפי"ז לר"א דמביא לכתחלה א"כ ה"ה דאם נדר איל מביא שור לכתחלה והנה לפי"ז יש לומר עוד באופן אחר קצת ליישב קו' הנ"ל דהא רבינו כתב בדין מ' דנסתאב אפי' איל ודייק בלח"מ דמשמע רק דיעבד א"כ הה"ד דפריך בגמרא אפי' איל אחר נמי הא לכתחלה לא יביא איל ולפמש"כ דהוא סובר כר"א דקטן והביא גדול אפי' לכתחלה ואפי' ממין אחר ומינה בנסתאב גדול והביא קטן ג"כ אפי' ממין אחר יביא וע"ז משני תרי תנאי דלחד מ"ד לכתחלה לא יביא איל ממין אחר שהוא קטן ממין אחר והיינו דסובר דלרבי קטן והביא גדול רק דיעבד א"כ בנסתאב מביא לכתחלה אפי' קטן אבל רק באותו מין אבל ממין אחר לכתחלה לא יביא וכן פסק רבינו באמת.<br>'''  אלא '''  דעדיין יש להבין דהרי בהרי עלי סברו רבנן בנדר אחד במנה והביא שתים במנה לא יצא הו' כנדר גדול והביא קטן א"כ כיון דקתני בנסתאב דמביא ב' אילים אפי' לכתחלה מוכח אף דדמיא לגדול והביא קטן ומין אחר אפ"ה שפיר דמי ולפי"ז הא דפריך אפי' איל נמי שפיר פריך דגם ב' אילים קטן ומין אחר ה"ה איל אחד נמי וא"כ מאי משני תרי תנאי דלחד מ"ד לכתחלה לא יביא מגדול קטן דהרי גם שני אילים לגבי שור קטן מיקרי וכן יקשה על רבינו דכ' אפי' איל אחד בדיעבד יצא מ"ש מב' אילים דמביא לכתחלה כיון דסובר בנדר שור במנה והביא שתים לא יצא דהו' כנדר גדול והביא קטן ונראה ליישב דהנה בלח"מ בפ"ג כתב דדעת רבינו בנדר מן הבקר דיביא שור ואם נדר עולה יביא עוף אם סתם עולה היינו עולת עוף דכונתו דקפידא שמאותו מין שיביא יהא מן המובחר והמעולה אבל אין קפידא שיביא מין המעולה וא"כ לפי"ז יש לומר דבודאי שור במנה והביא ב' הו' כמו נדר גדול והביא קטן יען דאין המעולה שבאותו מין דהא שור במנה כ' רבינו להלן שהוא שיעור הבינוני א"כ ב' מנה הו' שור גרוע אבל אם מביא ב' אילים לא הו' כנדר גדולה והביא קטן כיון דהוא מעולה שבאותו מין שפיר דמי ומעתה לפי"ז קמה וגם נצבה דברינו דיש לחלק בין ב' אילים דהו' כמו גדול לגדול לכן יביא איל אחד דהו' גדול והביא קטן דבכמותו הוא מין קטן משור ולכן לא יביא לכתחלה:

''' קטן ''' 

''' והביא גדול לא יצא.'''  {{ממ|כך הוא שיטת רבי מנחות ק"ו ע"ב}} ונראה הטעם דאיתא בחגיגה דחזקי' סובר דטופל בהמה על בהמה ואינה טופל מעות ע"ג מעות ורי"ו ס"ל דטופל מעות ע"ג מעות ואין טופל בהמה ע"ג בהמה ופירש"י דפליגי דטופל בהמה ע"ג בהמה דניכר כל אחד בפ"ע שאחד בא מן החולין אבל בטופל מעות ע"ג מעות והביא בהמה גדולה או שמינה כמוש"כ הר"ח בפירושו אין ניכר שהביא מחולין א"כ כן יש לומר בנדר להביא קרבן צריך להביא כפי נדרו דניכר שמביא לנדרו אבל בהביא גדול א"כ אין ניכר שמביא לנדרו על כן לא יצא ובהא ניחא היכא דנפל מום דמביא שנים דכמו דס"ל הכא דטופל בהמה ע"ג בהמה דהכי חשיבי טפי ה"נ אם יביא ב' בהמות הו' קרבן גדול יותר מאם מביא בהמה אחת גדולה ולאידך מ"ד דטופל מעות ה"ה דהכא צריך להביא ממעות זה שחילל קרבן גדול.

== ב ==

'''נדר ''' 

''' עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס הרי זה ספק וכו'.'''  והנה הקשו המפרשים דרבינו הביא איבעיא דפלגס ולא הביא האיבעיא דשיאור דג"כ איבעיא אי ספיקא הו' או ברי' הו' וביש"ש בחולין כתב דכיון דלהלכתא קייל"ן כר"מ דחייב אפי' על שיאור דקרני חגבים א"כ ליתא להאי בעיא דהאיבעיא קאי רק לר"י והקשה בראש יוסף אכתי מצי קאי האיבעיא אליבא דידן דלא קייל"ן בהא כר"מ דסובר גם שיאור דהכסיפו פנים לוקה דקייל"ן דישרוף אבל אין לוקין וא"כ אכתי תיבעיא לדידן אי ספיקא הו' לכן ישרוף ולא לקי ויצא ידי נדרו ממנ"פ אי ברי' הו' ולכן לא לקי וממילא אין יוצא ידי נדרו.<br>'''  ונראה '''  ליישב דהנה בראש יוסף הקשה מ"ק אליבא דר"י דטעמא משום דספיקא הו' או משום ברי' דילמא טעמא דר"י משום דסובר נוקשה לא לקי ומה פשיטא לי' דלכן לא לקי משום דמספקא לי' הא אי פשיטא לי' דנוקשה לא לקי יען דאתיא רק מרובי' דקרא והנה תוס' הקשו אליבא דר"מ דהכסיפו פנים לא תבעיא לך יען דלקי הא ר"מ יליף זה רק מקרא דכל והא בתודה לא כתיב קרא ל"ה חמץ ותי' תוס' שני תי' חדא דהכונה עכ"פ משום מצה אין יוצא ועוד דידע דיש קרא לרבות נוקשה והנה לפי תי' הראשון הקשו תוס' במנחות דיקשה מהא דאיתא שם במנחות דף נ"ג דהאי לא תאפה חמץ לא אתי אלא לשיאור שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ הא מדלקי חמץ גמור הוא דילמא רק בחמץ בפסח כן ונסתר תי' קמא והנה תוס' בפסחים הקשו דשם משמע דאי ליכא קרא ללקות גם איסור ליכא א"כ קשה מק' הגמרא בחולין דלר"מ דלקי לא תיבעיא הא זה רק בחמץ בפסח דגלי קרא הא בעלמא לא הו' חמץ והקשו על דבריהם למה הצריכו להקדים דאי אזהרה ליכא אפי' איסורא ליכא הא אף אי נאמר דאי ליכא לאו אבל איסורא איכא ג"כ קשה הא דקאמר לר"מ לא תיבעיא מדלקי הא זה דלקי רק מיתור דקרא אבל בלא יתורא דקרא הו' רק איסור תורה א"כ גם לר"מ איכא למיבעיא אי הא דשיאור אסור לר"מ בהכסיפו פנים אי משום ספיקא [דהא לא לקי אי לאו קרא] או משום דברי הו' עוד קשה הא דמוקי בפסחים משנה כר"מ יען דסובר דלקי מ' ויקשה לפי גמרא דחולין הא גם לר"י רק יען דמספקא לי' לא לקי אבל אי נוקשה וודאי הו' לקי גם לר"י א"כ משנה דנוקשה בלאו שפיר כר"י נמי אתיא והנה בפסחים מייתא תחילה הא דר"מ אומר על חמץ גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וכש"כ נוקשה בעיני' ואח"כ מסיק איפכא מדקאמר ר"י בברייתא על עירובו ולא קאמר גם נוקשה וביאר בפנ"י דהכונה בברייתא דלעיל דלא קחשיב מיני תערובות רק קאמר סתם עירובו בלאו י"ל כש"כ נוקשה אבל בברייתא דקחשוב מיני תערובות ממעט נוקשה מדלא קחשוב נמי נוקשה ולכאו' אין זה הוכחה דהא יש לומר דרק קחשיב מיני תערובות אבל ממיני נוקשה לא איירא יען דכש"כ הוא אולם במרש"א כתב על דרך אחר לפי דברי תוס' דהוק' דנאמר כש"כ ותי' דא"כ הול"ל דליכא כרת וכתב במרש"א דלפי"ז א"ש דלעיל שפיר קאמר דכש"כ ולא צריך לאשמעינן דליכא למימר דלאשמעינן דליכא כרת דהא שם רק אתי לאשמעינן דלאו איכא א"כ כש"כ נוקשה אבל בברייתא אחריתא דאתי לאשמעינן דכרת ליכא א"כ גם בנוקשה אי כש"כ הוא ליתני דא"ח כרת אולם גם תי' זה אין מספיק דהא דברי תוס' לכאו' תמוהים דהו' לי' לפרש דא"ח כרת אמאי צריך לאשמעינן הא כבר מפורש דבריו על חמץ דגן גמור ענוש כרת נתמעט ממילא נוקשה מכרת דהא אינו חמץ גמור וכבר הרגיש בזה בצל"ח אך לכאו' יש לומר דלעולם גם בנוקשה אי כש"כ הוא הו"א דאיכא כרת ג"כ והא דכבר אשמעינן מדקאמר חמץ דגן גמור הא יש לומר דנקט כן משום דקתני על עירובו בלאו דבנוקשה ליכא בעירובו לאו אבל בעיני אכתי נוכל לומר דבנוקשה איכא כרת ואין לומר דאי בעיני' בכרת גם בעירובו בלאו דהא חזינן דקחשיב תערובות דגן גמור ולא קחשיב נוקשה בתערובות ולכן נראה ליישב קו' מרש"א כן דבברייתא קמייתא שפיר יש לומר דעכ"פ לאו יש דאיירא בתערובות דלית בי' כזית בכדא"פ ומסברא דפטור וקמל"ן דחייב לאו עכ"פ הנה מתערובות כזה הו' נוקשה כש"כ דעכ"פ מלקות איכא בהא נוקשה אבל באידך ברייתא דאיירא מתערובות שיש כזית בכדא"פ אי משטר קשטר א"כ פשיטא דאיכא מלקות אלא דהו"א דלכן קתני יכול יהא חייב כרת דגם כרת לחייב קמל"ן דליכא כרת כמוש"כ ב"י סי' תמ"ב ותערובות כזה לא הו' נוקשה כש"כ וא"כ הו"ל לאשמעינן נוקשה דליכא כרת ע"כ דליכא אפי' לאו.<br>'''  לפי"ז '''  יש ליישב שיטת הטור דכתב דלר"א נוקשה ועירובו בלאו ותמה בב"י דבגמרא מביא ת"כ דר"י ול"א דכש"כ נוקשה דיש לומר דהא דדייק ת"כ דר"י דכש"כ נוקשה היינו בתערובות דליכא כזית בכדא"פ לאפוקי מדר"נ דקאמר דכר"מ לא מצי אתי' דר"מ רק איירא מנוקשה אבל תערובות לא ולר"מ גרע אפי' תערובות שיש בכדי א"פ ע"ז מייתא ת"כ דר"י דתערובות כהאי שיש כדי א"פ הו' ס"ד דחייב כרת ג"כ וקמל"ן דפטור אבל נוקשה לא קאמר דבנוקשה ליכא כלל ס"ד דלחייב כרת ל"ש למיתני יכול יהא חייב כרת דמתערובות כהאי נקושה גרע טפי.<br>'''  והנה '''  בדעת רבינו בה' חומ"צ בשיאור יש ג' פירושים או דסובר דלוקה ורק כרת ליכא כמוש"כ הצל"ח או דסובר דאפי' איסור תורה ליכא כמוש"כ בפנ"י ובקובץ על יד או דסובר דאיסור תורה באמת איכא והנה לפירושו של צל"ח קשה למה קאמר אסור הול"ל דלוקה ולפירושו של פנ"י למה כתב דא"ח כרת הא ליכא אפי' איסור תורה משמע יותר כפי' הג' דאיסור כרת ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא והנה אי נפרש כצל"ח דלקי ל"ש בעיא דחולין לדידן וכן אי נפרש כפירוש הפנ"י והקובץ דהו' דרבנן ג"כ לא שייך האיבעיא דחולין לדידן ורק אי נפרש דאיסור תורה איכא הו' שייך האיבעיא גם לדידן א"כ לכאו' נסתרה דעה זו מכח גמרא דחולין אמנם נראה ליישב דדעת רבינו דמספקא לי' ע"כ קאמר ישרוף ולכן לא קתני דלקי כיון דספק הו' ורק אשמעינן דכרת ליכא דזה שייך גם בספק דא"ל אי ספיקא הו' א"כ קמי' שמיא גליא ל"ש לפטרו מכרת הנה משנה מפורשת במס' ביכורים דאין חייב כרת יען דספיקא הו' אף דקמי שמיא גליא אפ"ה כיון דאכלו בספק איסור ולא אכלו בתורת ודאי חלב ליכא כרת וגם חטאת ליכא דהא לענין ספק מזיד הו' עי' תויו"ט ורא"ש פ"ז דביכורים ולכן כתב רבינו שפיר דאין בו כרת דמלקות ודאי ליכא דספיקא הו' רק צריך לאשמעינן דכרת ליכא אף דקמי' שמיא גליא דהו' חמץ פטור כנ"ל מעתה יש לומר דרבינו הוכיח כן מדלא בעיא אליבא דחכמים דפליגי אר"י בחדא דסובר מצה הו' וכן פליגי אר"מ בחדא דס"ל דלקי ובמשנה קתני לחכמים דהכסיפו פנים ישרוף א"כ הו' שייך למיבעיא גם אליבא דחכמים וכן בגמרא דמנחות אמאי לא מוקי הא דקאמר לא תאפה חמץ אלא שיאור אליבא דחכמים וע"כ דלחכמים פשיטא לי' דמשום ספיקא הו' ולא הו' ברי' ולכן לא הביא רבינו איבעיא זו וא"ש.<br>'''  והנה '''  ראיתי באבן העוזר שכתב דהטעם דישרוף לרבנן בהכסיפו פנים כמו לר"י בקרני חגבים או מטעם ספק או מטעם ברי' ולדעתי יקשה א"כ אמאי לא תיבעיא אליבא דחכמים אלא אליבא דחכמים פשיטא דהו' מטעם ספק עוד כתב שיאור ישרוף היינו ג"כ אי משום ספיקא אי משום ברי' אבל אנוקשה דעלמא לקי ולפי"ז צריך לומר הא דקאמר לר"מ נוקשה הו' היינו כיון דלר"מ סובר דלקי ע"כ לא ברי' ולא ספיקא הו' רק משום נוקשה אבל לדידן לחכמים וכן לר"י דלא לקי הטעם משום ברי' ולדעתי זה אינו דמנ"ל דילמא לר"מ ג"כ ברי' ורק מרבינן מקרא דאטו לא נוכל לרבות מקרא דאף דברי' הו' יהא לו דין חמץ לענין ללקות ועוד דתוס' הוק' דלר"מ ג"כ שייך איבעיא דחולין דבתודה ליכא קרא ומה קו' עכ"פ חזינן לר"מ לא הו' ברי' ונהי דלא מרבינן נוקשה לענין תודה עכ"פ לא שייך למיבעיא אי ברי' הו' דבודאי לא הו' ברי' רק חמץ נוקשה וגם ספק לא הו' אלא דבתודה מספקא לי' אי יוצא בנוקשה ידי לחמה או לאו א"כ אין זה דומה לאיבעיא דר"ז אליבא דר"י וע"כ דאף לר"מ נוכל לומר דברי' הו' רק לענין חמץ רביא קרא אבל לא לענין תודה וכש"כ דיקשה לדבריו דאמאי לא הביא רבינו הך איבעיא דחולין כיון דסובר כחכמים דישרוף וע"כ כמוש"כ דפשיטא לי' דספיקא הו' והא אין לומר דפשיטא לי' דברי' הו' ולא מטעם נוקשה ורק לר"י דאיירא מקרני חגבים מספקא לי' אי חמץ גמור הוא אבל בהכסיפו פנים ליכא ספק בחמץ גמור אלא דברי' הו' דזה אינו דא"כ למה אשמעינן דכרת ליכא ולא אשמעינן דלא לקי.

''' והביא ''' 

''' פלגס הרי זה ספק.'''  בשו"ת חיים שאל סי' מ"ב כתב דדעת רבינו כן הוא דמדבר פדא שמעינן דמספקא לי' בפלגס בלא כר"י דפשיטא לי' דברי' הוא ומדאיבעיא בחולין אליבא דב"פ שמעינן דלא קייל"ן כרי"ו ובפ' שתי מידות עלתה דב"פ בקשיא ועוד לדידן דקייל"ן דיש הפרש בין יין נסכים ליין הבא בפ"ע לכן עשה רבינו פשר לומר כב"פ ולא מטעמי' דהיינו כב"פ דמספקא לי' ולאו מטעמי' דא"כ קשיא או לאיל ל"ל אולם אנן בדידן פשיטא לן דאו לאיל לרבות פלגס דמביא נסכי איל בלי תנאי רק דאיסתפקא לן האי דרבי רחמנא לפלגס בנסכי איל מ"ט מי אמרינן מדרבי רחמנא לנסכי איל איל קרינן לי' או דילמא מדאורייתא כבש הוא והנודר כבש יוצא בו אלא דרחמנא אמר דלייתי בהדי' נסכים כאיל או דילמא לאו כבש הוא ולאו איל הוא אלא ברי' הוא ורחמנא רבי' לנסכים כאיל מיהו הנודר כבש או איל לא נפיק בי' נמצא דלכל הצדדים נסכים כאיל בלי ספק וזהו שפסק רבינו בדין זה דודאי כי רבי רחמנא לנסכי איל רבי' אמנם אינו עולה לו מזבחו דאפשר דלאו איל דילמא כבש או ברי' הוא וכדאיבעיא לן בחולין לכן פסק דהו' ספק דהא דאסיק בקשיא רק אטעמי' דבר פדא. ובס' ע"א כ' די"ל הא דכ' דמביא נסכי איל לאו משום דפסק כר"י דהוא ברי' בפ"ע אלא כיון דספק הו' אזלינן לחומרא וצריך להביא נסכי איל והא דלא כתב שצריך להתנות אם הוא כבש והו' רביעית ההין לנסכו משום כיון דפסק לן הכא שהוא ספק ובכמה דוכתין בספק פסק דצריך להתנות לא הוצרך לכתוב התם התנאי בהדיא ונקט כלישנא דמתניתין דפרה דבודאי המשנה אתיא נמי כבר פדא דאלת"ה תקשי לבר פדא אעכ"ח דסתם התנא דבודאי צריך נדע דצריך להתנות ולכן נקט רבינו כלישנא דמשנה.<br>'''  בטעמא '''  דמילתא דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש נראה דבמתנה קייל"ן בעין רעה נותן ובמכר קייל"ן בעין יפה מוכר עיי' ב"ב ע"ז בקדושת גבוה כ' אבודרהם דהוא בחלקו של גבוה ומשלו נתנו לו כמו שבארתי במ"א וכן בפ"א מאמ"ז וכמו שאמרו בש"ס כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם היינו אחר שעשה המצוה וא"כ רק אחר ההקדש קנוי לאדם א"כ הו' זה כמוכר ולכן המקדיש בעין יפה מקדיש דדעת האדם להקדיש יפה ולמ"ד דמוכר אין מוכר בעין יפה דלפעמים המוכר עצב אבל בהקדש לכו"ע בעין יפה מקדיש דמשלו נתנו לו אולם קשה לי ע"ז ממש"כ רבינו בה' תמורה דחיישינן שמא חזר מהקדישו דממונו של אדם חביב בעיניו וזה סותר לכלל דמקדיש בעין יפה וקדוש א"נ ניחא לי' לעביד מצוה בממונו ועיי' תוס' קידושין פ"ז בהכי אימדתיך בעין יפה אבל בפירות יפים ל"א בהכי אימדתיך א"כ למה אמרינן המקדיש בעין יפה מקדיש בשור יפה.<br>'''  ונראה '''  דבודאי בשעת הקדש מקדיש בעין יפה רק שאח"כ חוזר בו מאהבת ממון וכן מוכח בשבת דף ל"ב דהקדש מסור לכל לעמי הארץ ופירש"י אף דהי' לנו לחוש שמא הקדש הקדישו הקדש דמים וחוזר בו [ובאמת קשה לי אמאי לא מפרש בהודה שהקדישו ופדה אותו כדאיתא ביומא דף פ"ח שדייק מזה דע"א נאמן באיסורין] הרי דחיישינן שחזר בו והיינו מאהבת ממון אך יש לומר על דרך אחר דאיתא בנדרים דף ט' בנדרי צדיקים לא אמר כלום דאין צדיקים נודרים וכתב הר"ן לפרש דנדר מסתמא לא גמר בלבו רק בנדבה חזינן דגמר בלבו דמפריש מיד וא"כ במקדיש בעין יפה מקדיש דאיירא בהרי זו א"כ גמר בלבו להקדיש לכן אמרינן שפיר בעין יפה הקדיש והא דתלינן שחזר בו היינו באמר הרי עלי ואח"כ הפריש דחיישינן שחזר בו כיון דמתחילה לא גמר בלבו להקדיש אולם לפי"ז קשה מאי פריך בנדרים שם מ"ש נדר דלא דאתי לידי תקלה נדבה נמי אתי לידי תקלה להנ"ל מאי פריך דוקא בנדר דהוא מעיקרא שלא ברצון אתי לידו בל תאחר אבל בנדבה דמעיקרא ברצון טוב לא חיישינן לבל תאחר אך הנה רש"י פי' באמת לתקלה דגיזה ועבודה ולא פי' לבל תאחר כמו שהקשה בפמ"א לפמש"כ ניחא בנדבה לא חיישינן לתקלה דבל תאחר דברצון טוב נדב מעיקרא לא יבוא לבל תאחר לכן פירוש משום גיזה ועבודה אלא דאכתי קשה אפירש"י דב"ת לא שייך יען דבגזא דרחמנא איתא תיפק לי' בנדבה שיבוא לידי בל תאחר.<br>'''  והנה '''  בנזיר דף ל"א דייק מדקתני יצא לבן הו' הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש דלבן עדיף ובסיפא קתני יצא כסף הו' הקדש ואמאי הא מקדיש בעין יפה מקדיש ודעתו הי' אזהב ולהנ"ל קשה לי הא מוכח דרק בהקדש קדוה"ג אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש דהא בתרומה לא אמרינן דדעתו הי' אמין יפה כמוש"כ תוס' קידושין א"כ מאי פריך מיצא דהו' רק קדושת דמים בהא לא אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש אמנם לפי מה שהוכחתי בפ"ז מאימ"ז כדברי רבינו דכל הקדש אמרינן דדעתו איפה אפי' בתרומה רק בשלוח מילתא אחריתא ניחא דגם בקדשי בדה"ב אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש.

== ג ==

'''הנודר ''' 

''' סתם וכו' אמר הרי עלי עולה וכו' מביא פרידה אחת תור או בן יונה.'''  והנה לקמן בפירוש בא"י מאי פירוש חייב להביא מן החיטים ולכאורה קשה כמו דאנו הולכין לחומרא בא"י מאי פירוש הה"ד דהי' לנו לילך להחמיר בסתם להביא המעולה שבמין לא הפחות שבמין והנה ראיתי בשו"ת דברי חיים שהגה"ק זצ"ל עמד ע"ז והביא דעת הרא"ש בתשובה כלל ו' דמפרש דהא דאין מביא אלא הפחות שבמין אין מטעם דהו' ספק ואזלינן בספיקא לקולא דהא אדרבא אי מטעם ספק הול"ל לילך לחומרא רק הטעם משום דלהתחייב אדם בדבר שלא הי' חייב ממילא רק מחמת נדרו מסתמא כונתו על הפחות וכ"ז שלא נודע בבירור אין כאן ספק דנלך לחומרא אבל היכא שפירוש ושכח אמרינן שוב דילמא נתחייב במנחה הגדולה מחמת שנדר בפירוש הגדולה ולזה מספק חייב בגדולה והביא דברי הרא"ש להלכה בחו"מ סי' ס' ברמ"א דהיכי דהתחייב לחבירו אין כונתו רק לשעה ולא נוכל לחייבו לעולם לזונו או לדור בביתו אך הנה תמהו עליו דבתשו' הביא ראי' דלעולם משמע מגמרא דנדרים דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי שאסור בה לעולם וכתב בדברי חיים ליישב עפמש"כ הרא"ש בפ"ג דשבועות וז"ל ואעפ"י שאסור עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו שלא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחד עכ"ל אלמא דטעמו דכיון דא"י לומר הפחות וע"כ כונתו לאיזה זמן א"כ הו' מספק לחומרא כמו גבי פירוש איזה מנחה ושכח דהא עכ"ח כונתו לזמן ואיזה זמן תתן לו ולכן אסור לעולם והו' ש"ש אבל במקום שנוכל לומר הפחות שבזמן דמיא לנזירות ואמרינן שלא כיון להפחות שבלשונות לזון פעם אחת או דירה לשעה.<br>'''  והנה '''  הביא שם דברי הר"ן נדרים דף ד' וז"ל משום דל"ל קיצותא הלכך דין הוא שפיר שלא תצטער בביתו עולמית וכ"ת כיון דנזירות אית לי' קיצותא דהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית נדר איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי' נדרים להדדי עכ"ל ועפי"ז כתב הד"ח לפרש דברי הגהות מרדכי בשבועות פ"ד שכתב וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעינן נדר דלית בי' קיצותא מכאן משמע דהנודר סתמא דלא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דאמרינן סתם נזירות שלושים יום ויש לומר דגבי נזיר איתסר על חפצא הלכך סברא היא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיכול אבל נדרים אסור חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל והדבר צריך תלמוד וכבר עמד עליו במרי"ט מ"ש נדרים מנזירות אבל לפי דברי הר"ן יתכן דנזירות הוא איסור על נפש"י ומחייב נפש"י באיסור ע"ז אמרינן מסתמא אין לחייבו כך בפחות שבלשונות כמו במכירה שמביא הרא"ש בתשובה הנ"ל אבל בנדרים דהו' כאיסור חפצא א"כ כיון שנאסר הו' קרבן ובמה נפקע האיסור רק אם מתחילה בפירוש לא נדר רק לזמן מהני אבל בלא פירוש סתמא אסור לעולם את"ד וקשה לי דהנה בנדרים דף כ"ה במשנה הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון ופריך בגמרא ולעולם אמר ב"פ פדאן חוזרת וקודשת נקצצו פודין פעם אחד דלא פקעה קדושה בכדי ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודין ומבואר בר"ן דעולא רק פליג אחר שנקצצו אבל קודם שנקצצו מודה לב"פ דחוזרת וקודשת ולהנ"ל כיון דכל הטעם דאנו מפרשין בנדרים שכונתו לעולם יען דכיון שנאסר א"א שיפקע האיסור אבל לא מצד הלשון אנו דנין שכונתו לעולם א"כ ה"נ כיון שפדאם פעם אחת תיפקע הקדושה דהא מצד הלשון יש לנו לפרש שכונתו עד שיקצצו ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן כמו שהוא דעת עולא באמת לפירוש הר"ם מקרטבי שהביא בר"ן וא"כ מ"ט דב"פ דסובר דדעתו שיחזור ויקדשו ואמאי לא נפרש דכונתו שהפחות שבלשונות וא"כ לפי"ז תליא סברא ההגהות מרדכי לפי פי' של דברי חיים בשיטת הר"ן ובר פלוגתתו הר"ם מקרטבי.<br>'''  והנה '''  דעת התומים והנתיבות לחלק דהרא"ש לא כתב כן לגבי הדיוט אבל לגבוה מודה א"כ לא פליג הרא"ש והרשב"א דהרשב"א איירא לענין הקדש ודברי חיים השיג עליו דהרי הרא"ש הביא ראי' ממנחות א"כ לדידי' גם לגבוה אזלינן בתר פחות שבלשונות את"ד ולי נראה דזה תליא נמי בפלוגתא שהביא שם הר"ן דהר"ן כתב דהה"ד להדיוט אם מכר עד שיעלה לירושלים וחזר ולקחה ממנו חוזר וזוכה בו עד שיעלה לירושלים אבל דעת הר"מ מקרטבי שרק בהקדש כיון דלא פקעה בכדי ע"כ כונתו שיחזור קדושתו אבל דיני ממונות כיון דפקעה בכדי כדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני דקנה מה ששייר ראשון לכן אף אם לא עלה א"ח וזכה בו ואין מפרשינן כונתו שדעתו שאם יקנה אותה שיחזור להיות קנוי' להמקבל כיון דנוכל לפרש לישני' כפשטי' לומר שנתכוון לקנותה לו עד שיעלה לירושלים הרי דס"ל לחלק דרק בהדיוט אזלינן בתר פחות שבלשונו אבל לא לגבוה כמוש"כ התומים והנתיבות.

''' הנודר ''' 

''' וכו' אם דרך אנשי מקום לקרות עולה סתם וכו'.'''  והנה בפ"ז מערכין כ' רבינו דאם אמר מטבע מביא דינר כסף והקשה בכ"מ דלמה לא קאמר במקום דסגי פרוטה יבוא פרוטה כדאיתא בדף ק"ו ונראה ליישב הנה בודאי לתוס' דמפרשין דפליגי ראב"ע במקום שתורין גרוע מביא תורין דמביא תמיד הפחות א"כ אז ע"כ גם במטבע מביא פחות א"כ הי' זה דוחק דרבינו יחלוק בהא אבל יש לומר דרבינו ל"ל כלל דאזלינן בתר הפחות רק במקום שקורין לעולת העוף עולה סתם מביא עה"ע ולפי"ז אף במקום שקורין למטבע סתם פרוטה יביא פרוטה דיש לומר דאין שום מקום שקורין לפרוטה מטבע סתם אלא פרוטה.<br>'''  אך '''  אכתי תיקשי הא דפריך בגמרא ודילמא פרוטה והיינו דיביא הפחות מאי קו' הא לפירושו של רבינו אין מביא הפחות רק בעולת עוף משום דקורין לסתם עולה עולת עוף וע"כ לומר דהא דפריך ודילמא פרוטה יען דנזכר מטבע סתם במקום דסגי פרוטה הכונה ע"כ פחותה שבמטבעות [וכאשר אנו צריכין לומר לדברי תוס' ד"ה ודילמא דלא מייתא ראי' מהא דפריך ודילמא פרוטה דאזלינן בתר הפחות וע"כ משום דמטבע משמע על פחותה שבמטבעות וכמוש"כ בטה"ק] וא"כ הדרא קו' לדוכתא למה לא מחלק רבינו במקום שסגי פרוטה ע"כ כונתו על פחותה שבמטבעות ובטה"ק תי' דלרבינו דוקא שור ואיל לא עגל וכבש לכן גם בנדר מטבע אין מביא פרוטה רק דינר והנה יש להבין לפי דברי הטה"ק מאי פריך ואימא פרוטה מה קו' הא חייב להביא מעולה שבמין וצ"ל לכאו' דהקו' לת"ק דקאמר דיביא כבש ולא איל א"כ לית לי' הך סברא אבל אכתי קשה דהא לפמש"כ הטה"ק תליא זה בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי קטן והביא גדול לא יצא והנה הא דקטן והביא גדול דלי' הוא רק במידי דלמזבח אבל לבדה"ב ל"ש כך וא"כ לכ"ע קטן והביא גדול יצא א"כ לכ"ע מביא גדול שבמין וא"כ מ"פ בגמרא לא ואימא פרוטה הא בדה"ב בודאי יש להביא המעולה לא הפחות והן דיש להקשות בלא"ה מאי פריך ואימא פרוטה ואימא נסכא הא קיימל"ן דסתם נדרים להחמיר ול"א אפי' בתר רובא וא"כ כיון דיש לפרש דינר נדר לא מצינן למימר דניזל לקולא שכונתו פרוטה או נסכא והא דהביאו תוס' ראי' מדיביא תור או בן יונה ע"כ דאזלינן בתר הפחות הא זה רק במידי דלמזבח דקטן והביא גדול לא יצא לכן אזלינן להקל אבל במידי דלבדה"ב יש לנו לילך להחמיר אך הדבר ניחא דהרי בעירובין דף מ"ט איתא דפוטר עצמו אפי' בכופרא וכ"כ רבינו בפ"ב מערכין דנותן מדברים שדרכן לשקול באותו מקום אפי' פירות ואף שבלח"מ באמת הקשה מהא דסתם נדרים להחמיר ע"כ לחלק בזה כיון דמגמרא מוכח בפשיטות דנותן הפחות וא"כ לפי"ז שפיר פריך הגמרא מכאן ואימא נסכא ואימא פרוטה נזיל בתר הפחות וא"כ אכתי קשה לשיטת רבינו למה לא כתב לחלק דבאתרא דסגי פרוטה ונראה כיון דרבינו כתב דהכל לפי דעתו ומדברים שדרכן להשקל באותו מקום אין צריך לחלק עוד בין מקום דסגי פרוטה דיכול לפטור עצמו בפרוטה.<br>'''  ובמש"כ '''  יש ליישב קו' טה"ק בהא דכתב רבינו בה' ערכין דצריך ליתן המשקל עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ויקשה דניזל בתר הפחות שבלשונות כמו שהוכיחו תוס' כאן להנ"ל ניחא דמה שהביא תוס' ראי' משני עשרונים ע"כ צריכין לחלק למזבח שאני כמוש"כ לעיל ומהא דהביאו ראי' דמביא תור הנה לדעת רבינו הא באמת רק במקום שקורין רק לסתם עולה עולת העוף ולפי"ז בודאי היכא דלא תליא במקום אז אזלינן להחמיר דסתם נדרים להחמיר ורק במקום שיש מנהג תלינן במנהג המקום ואז אזלינן לקולא ולכן כתב רבינו שם באומר מקום ישיבתו עלי דנותן להחמיר עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ורק האישים נותנים כפחות שבלשונות ולכך א"ש דנותן כסף וזהב עד שיאמר לא לכך נתכוונתי כיון דא"א לתלות כונתו במנהג המקום והנה רש"י פי' דמביא עוף גרוע ותוס' הקשו מהא דמעות שנמצא לפני סוחרי בהמה חזינן דמנהג ליקח בהמה בירושלים ואמנם לשיטת רבינו דתליא במנהג ניחא.<br>'''  אלא '''  דתמוה למה הקשו מהא דנמצא לפני סוחרי בהמה דהיינו מעות מע"ש וזה ודאי אין רשאין ליקח חוץ לירושלים כדאיתא בקידושין דף נ"ה אין לוקחין בהמות ממעות מע"ש חוץ לירושלים משום דבעינן וצרת הכסף בידך או שמא יגדל עדרים אבל בנדר קרבן יכול לקנות חוץ לירושלים ולהביא לירושלים.

== ד ==

'''מי ''' 

''' שנדר וכו' לא יביא כחוש ביותר.'''  הנה מדברי רבינו נלמד דמפרש דהא דמביא שור במנה היינו שיעור בינוני הוא רק לכתחלה מצוה מן המובחר וכ"כ תוס' כריתות דף י' ומשמע דשמן ביותר אף לכתחילה ליכא מצוה מן המובחר ולכאו' יש להקשות מדברי רבינו בפ"ב מאימ"ז מאחר שכולן שווין למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והפחות והשוה שהרוצה לזכות עצמו ירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו מין הרי דסובר דמצוה מן המובחר להביא יפה שאין למעלה הימנו באותו מין אך הדבר ניחא דבודאי מצוה מן המובחר להביא היפה שאין למעלה באותו מין שיביא אלא דאנן אין מחייבין אותו בכך אף לכתחלה אבל בבינוני הב"ד מחייבין אותו להביא לכתחלה ולפי"ז הא דכתב רבינו לעיל בה"ג דיביא שור היינו לכתחלה מצד עיקר הדין מחייבין אותו בכך לא מצד מצוה מן המובחר לבד שאין זה חיוב אלא דאי עביד הכי מצוה קא עביד ולפי"ז הא דכ' בח"מ דרק באותו המין שהביא צריך להביא היפה אבל ממין שאינו מינו לא דחייב להביא המעולה היינו ג"כ דלא מחייבין להביא המעולה אבל מצוה מן המובחר אם רוצה לקיים בודאי איכא ובזה ניחא הא דאמרינן ב"ק דף ע"ח דמצי לומר בעינא לקיים מצוה מן המובחר ושם איירא ממין לשאינו מינו דהרי איירא במקום שקורין עולה סתם לכבש או לעוף והביא שור ועכ"ח דעכ"פ מצוה מן המובחר יש ממין לשאינו מינו ובזה א"ש קו' הטה"ק שהבאתי למעלה מהא דכריתות יכול יביא כבש דמובחרין מעזים הרי דס"ד דחייב להביא ממין שא"מ יען שמובחר ולמה כאן בקורין לכבש עולה סתם או עוף לא יביא שור לפמש"כ ניחא דהיינו למצוה מן המובחר בודאי אמרינן אם רוצה יביא אף ממין שא"מ ואנו אומרים לו שיביא למצוה מן המובחר ומהא"ט איתא בב"ק דמחייבין אותו באומר בעינא למעבד מצוה מן המובחר כיון דאם ישאל אותו אמרינן יביא היפה ממין לשא"מ למצוה מן המובחר אלא דא"כ הדרא קו' לדוכתי' מהך דה' אימ"ז כיון שכתב אם ירצה יביא ממין היפה ממין שרוצה להביא א"כ משמע לאינו מינו אף למצוה מן המובחר ליכא ולכן נראה דג' חילוקים בדבר במין שמביא חיוב לכתחלה מצד עיקר הדין להביא בינוני אבל היפה שבמין שאין למעלה רק מצוה מן המובחר וממין לא"מ ג"כ מצוה מן המובחר להביא המין המשובח כהך דכריתות ובב"ק אבל רק מן הבינוני אבל אם נדר עולה במקום שקורין לעה"ע עולה סתם אז ממין לא"מ לענין יפה שאין למעלה הימנו אפי' מצוה מן המובחר לכתחילה ליכא אלא רק לבינוני דהיינו שור בינוני יש מצוה מן המובחר אבל שיביא מה שאין למעלה ממנו בבקר אין מחייבין אותו דממין לא"מ אפי' מצוה מן המובחר ליכא להביא מובחר שאין למעלה ממנו.<br>'''  נראה '''  לי בטעמא דמילתא דפליגי רבי ורבנן בהא דקטן והביא גדול עפמש"כ רבינו בסוף ה' תמורה דלכך אמר הכתוב והי' הוא ותמורתו יהי' קודש יען דממונו של אדם חביב עליו ע"כ לפעמים אף שהקדיש רוצה לחזור בו ולפדותו בזול ע"כ אמר התורה להוסיף חומש ובקדה"ג דאין לו פדיון רוצה להחליפו ברע ואמרה תורה דלכן אף ביפה א"י להחליפו פן יבוא להחליפו ברע וע"כ והי' הוא ותמורתו יהי' קודש דעת רבינו דיש סייג מה"ת וכמש"כ במק"א ומעתה היינו נמי דהביא גדול דלא יצא אלא הוא דחייב להביא קטן ותמורתו דהיינו מה שהביא גדול שניהם קודש דאי יהא מהני להביא גדול פעמים יקבל נדר גדול ויביא קטן [כמו בתמורה מחשש שיביא רע] יען שחס על ממונו ואמנם טעמא דחכמים דסברו קטן והביא גדול יצא ול"ח שלפעמים ידור בגדול ויביא קטן כיון דלא הפריש עדיין רק קיבל עליו בנדר ל"ח בהביא גדול שידור בגדול ויביא קטן כיון דהשיעבוד עליו דשמא בהפריש דיצא מאחריותו רוצה להביא ולהחליפו בקטן אבל אם נדר גדול אם יביא קטן ל"י מאחריותו ועדיין נכסיו משועבדים כמו שביארתי בכמה דוכתין א"כ מה יועיל לו אם מביא קטן.<br>'''  בהא '''  דאומר הרי"ע עולה וכו' ואם דרכן שאין קורין לעולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור הנה בשו"ת מוצל מאש הובא שם שאלה ומשל"מ עמד להקשות דמדברי רבינו נשמע דאזלינן בתר שם לוי ואם אין קורין לעולת עוף עולה סתם בכמה דוכתין אמרינן בש"ס דאזלינן בתר עיקר הדבר כדאמרינן בברכות דל"ה כרם זית מיקרי כרם סתם לא מיקרי ואין לומר דשאני נדרי גבוה דאזלינן בהו לחומרא דא"כ אף שקורין לעולת העוף עולה סתם ניזל לחומרא אלא ודאי בכל שיש ב' משמעות בלשון הנדר אזלינן לקולא כדמוכח במנחות דק"ז דהאומר הר"ע דינר זהב ופריך בגמ' ואימא פרוטה דדהבא אלא ודאי דטעמא דמילתא דכל דבר שיש לו שם לוי לא הוה בכלל השם הסתמא והשיב המחבר בסי' ח' דודאי הא"ט דאזלינן לחומרא והא דפריך הגמ' ודילמא פרוטה דדהבא לא דמי כלל דלאו כשיש ב' משמעות אזלינן לקולא אלא התם הא"ט דתפסת מיעוט תספת דאל"כ אין לדבר סוף שהרי זהב סתם קאמר ואפי' אלף אלפי אלפים ככרים זהב סתמא מיקרי ולכן לא מצינו למיזל לחומרא עכ"ד אולם הנה גם בקרבן מצינו בגמ' דדריש למעט שם לוי בחולין דקי"ז חלב סתמא לא מיקרי חלב האלי' מיקרי. וע"ד הקושיא מפרוטה זהב הנה בע"ז דף מ"ג מפרש ככר זהב היינו ששוה ככר זהב עיי"ש:

''' אלא ''' 

''' יביא בינוני.'''  דרבינו מפרש הא דתנן יביא במנה דהיינו לפי המקום והזמן כאשר פירש"י דבמנה הוא לפי שיעור ששיערו חכמים בתורה שבע"פ ובלח"מ הקשה ע"ז מגמרא דכריתות דכבש בסלע וכ' בס' מראה כהן אמנם כבר מבואר בתוס' בשמעתין דהוא אסמכתא מדאמרינן בעלמא חטאת בת דנקא וכו' אלא ודאי דאין לו שיעור מן התורה וחכמים נתנו שיעור בינוני ואסמכיה אקרא ומשו"ה יביא בסלע עם נסכים אף בחטאת לא הי' נסכים אבל רש"י ס"ל דהוא מן התורה היינו לאו מלימוד אלא מתורה שבע"פ והא דבחטאת אין לו שיעור דוקא חטאת שלא נתנו חכמים שיעור שמא יזלו ואין לו תקנה אבל בנדבה לא שייך שמא יזלו דאם יזלו ונדב עוד או יקח שתים עד חצי וכמו בהרי עלי שור דיביא במנה דאין לנו שום הוראה אלא מקבלת התורה שבע"פ את"ד והנה לכאו' קשה ממש"כ רבינו בספ"ז מאמ"ז דמצוה במשובח ולמה כתב דאינו חייב להביא מן המשובח אך לא קשה מידי דלענין לקיים נדרו שפיר מתקיים אף שאין מן המשובח אבל בודאי מצוה עליו להביא מן המשובח.

== ה ==

'''האומר ''' 

''' הרי עלי וכו' הביא שנים במנה לא יצא.'''  הנה מוכח דעת רבינו דגדול אחד עדיף מב' קטנים דהא רבינו לעיל פסק כחכמים דקטן והביא גדול יצא אעכ"ח דב' קטנים הו' קטן נגד אחד גדול וא"כ קשה מהא דאיתא במנחות דף ק"ח שני שוורים וכו' רצה יביא בדמיהן אחד ורבי אוסר מ"ט משום דהו' גדול והביא קטן ופירש"י שבכ"מ שנים חשובים מאחד וכ"כ בד"ה ליפלוג נמי ברישא ונ"ל דהא דקאמר בסמוך מ"ט וכו' הוא לפי הס"ד דל"פ רבי אלא על הסיפא לכן עכ"ח צ"ל דטעמי' דזה מיקרי גדול והביא קטן ופריך ליפלוג נמי ברישא אפ"ת דמיקרי קטן והביא גדול עד דמסיק פליג אכולה מילתא הדין להיפוך דגדול אחד עדיף מב' קטנים וכפשטא דמתניתין וככולהו אמוראי דלעיל ולפי"ז לא דק התוי"ט במה שהביא הא דבסמוך על פי' דמתניתין דהא זה איני אלא למאי דס"ד ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דאם רצה יביא בדמיו שנים ואע"ג דהו' גדול והביא קטן וכ"מ עוד מפרשי' לקמן ד"ה לא יביא בדמיו איל דקטן הוא יותר מדאי דר"ל בזה ליישב דלא תקשה הברייתא דמ"ט מותר להביא ב' אלים והרי זה הו' כמו גדול והביא קטן אבל לפי מאי דמסקינן דהאי תנא ס"ל דלכתחלה לא יביא קטן אפי' קטן קצת צ"ל דממינא למינא ושניהם גדולים במינן ב' קטנים עדיפי ותיובתא להתוס' דלעיל [ס"ד ק"ז] ואם נאמר דשווים הם א"ש גם דברי התוס' ולפמש"כ א"ש בפשיטות הא דרבי דלא חייש להאילים שהם קטנים ולהמנחות חייש מפני שהוא מין אחד והו"ל גדול והביא קטן כן העלה בחי' הרש"ש והארכתי בתשובה מתוספתא דשמעתין.

''' הביא ''' 

''' שנים במנה לא יצא.'''  הנה בחכמת שלמה סי' תר"י כתב נשאלתי מי שנהג לעשות לו נר אחד גדול מהרבה שעוה אבל דרכו להיות נוטף הרבה ונסתפק אם מותר לעשות משעוה זו ב' נרות וכתב דלכאו' מהך מוכח דבנדר להביא שור גדול שוה במנה והביא ב' שוורים במנה לא יצא אמנם יש לומר דלא דמי להתם דהו' עיקרו להקרבה ויש בשור גדול כ"כ בשר כמו בב' דאין מעלה בב' קטנים יותר מאחד גדול לכן הו' שינוי בנדר אבל בנר הרי עיקר הכנה להרבות אור ובשנים יש יותר אור גדול מבנר אחד והו' השינוי לטובה יותר גם ששור גדול עדיף באיכות מבשר שור קטן אבל ב' נרות הו' להיפוך נר גדול מטפטף משא"כ ב' נרות והו' השינוי לטובה ויצא ידי נדרו עכ"ד אולם יש לתמוה עליו למש"כ המג"א סי' תרע"ב דנרות שעוה כשהם ארוכים יותר הם נאים יותר כמו בנרות יוהכ"פ ולולב ואתרוג וכיוצא בו א"כ משמע דיש בזה מעלה בנר גדול מבנר קטן אך יש לומר היינו נגד נר אחד לבד אבל ב' נרות יש לומר דעדיפי מנר אחד אף שאין ארוכין וגבוהים כמו הנר אחד.<br>'''  בהא '''  דיכול לפטור עצמו בעולת עוף ניחא לי הא דכתב רבינו בפ"א מחגיגה דיכול להביא עולת ראי' מעוף ותמהו עליו דבברייתא איתא דאין מביאין עולת ראי' מעוף וברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' פ' כתב לתרץ דהא תנן דאין יוצא בעופות חובת שמחה משמע דרק ידי שמחה לא יצאו דנתמעטו משלמים או משום דאין בהם שמחה אבל עולה דלגבוה סלקי שפיר יוצאין בעוף וכן מוכח בירושלמי שהביאו בתוס' דממעט עופות משמחה מדכתיב זבח בהר עיבל והתם שלמים הו' ולא ילפינן מיני' עולת ראי' להנ"ל יש לומר דתליא בפלוגתא דתנאי אי יכול לפטור עצמו בעולת העוף דלמאי דקייל"ן דיכול לפטור עצמו בעולת עוף ה"נ יוצא בו ידי עולת ראי'.<br>'''  ע"ד '''  המשל"מ במי שגנב אתרוג אי יכול לפטור עצמו באתרוג שאין מהודר נראה דתליא בפלוגתא דנדרים דף ל"ח דלא יזון הבהמה בין טהורה בין טמאה ר"א אומר יזון הטמאה דגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה גופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לעכו"ם או מאכילה לכלבים ולכאו' קשה אר"א דשפיר קאמרו רבנן ונראה דטעמא דבטמאה כתיב לא תאכל ומותר בהנאה דנפקי' מקרא כדאיתא בפסחים דף כ"ב א"כ לא משמע איסור הנאה דלאו להנאה עומד אלא למלאכה עומד וכדאיתא בירושלמי שבועות ואין לך אלא מקומו ושעתו לכן לא מיקרי מהנהו מה שיכול למכור לפי"ז יש לומר באתרוג של מצוה רק מה ששוה לדידי' למצוה צריך לשלם ולא מה שיכול למכור אולם אנן לא קייל"ן כר"א רק כרבנן דסברו דמיקרי מהנהו מה דיכול למכור ה"נ הו' הפסד ממון דהי' יכול למכור.<br>'''  בשו"ת '''  שו"מ סי' ל"ג נסתפק במי שנתן אתרוג לחבירו במעמ"ל החזיר לו אחר הסוכות יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר אחר הפסח הרי שלך לפניך דהו' היזק שאינו ניכר ה"ה באתרוג או לא והאריך בזה ולדעתי פשוט הדבר דלא מהני חזרתו דלא דמי לחמץ דבשעה שמחזירו הרי שוה כמו שגזל אלא שאפשר שעבר עליו הפסח באיסור וכבר נאסר וזה אין היזקו ניכר אבל כאן בשעה שהוא מחזירו אחר הסוכות אין שוה כמו שהי' שוה זה ודאי הו' היזק ניכר.<br>'''  בימי '''  חרפי נסתפקתי באם קיבל אתרוג הדור במעמ"ל אם יכול לפטור עצמו באתרוג שאינו מהודר והצעתי אז הדברים לפני ההגה"צ מהר"ם שיק ז"ל והוא נדפס באו"ח סי' שי"ד והארכתי בזה.

== ז ==

'''אמר ''' 

''' הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה וכו'.'''  הנה יש לי לחקור בהא דקאמר בנגנב פוטר עצמו בשה דלכאו' יש לומר דוקא בנגנב דישנו בעולם והוא בי גזא דרחמנא עד שיוציאן הגנב ואם יוציאו מעל ועליו לשלם להקדש א"כ אין מגיע להקדש היזק כלל דהרי הגנב חייב לשלם להקדש כיון שמעל כדפירש"י בחולין דף קל"ט [וא"ל דהרי הגנב גופי' מצי פטר עצמו בשה כדאיתא התם ז"א דכ"כ בשמ"ק דהקרן היינו השור עכ"פ צריך לשלם רק לענין כפל קמבעיא לי' ואף דכ"ז לר"ש דחייב באחריות הו' גורם לממון כמוש"כ רשב"א שם אבל לדעת רבינו דפסק דלא כר"ש דגורם לממון לאו כממון דמי פטור לגמרי דמהא"ט לא הביא רבינו דין זה היינו ג"כ רק לענין כפל אבל לענין הקרן פשיטא גם לדידן משלם להקדש בין אם הוא שוגג או מזיד כמבואר בפ"א ממעילה ולכן רק מה שנוגע לאכילת מזבח שפיר יכול לפטור עצמו בשה אבל לא מה שנוגע הפסד להקדש [וגם דעור השה אין שוה לכהנים כמו עור משור] אולי א"י לפטור עצמו בשה ולפי"ז במת ונאבד דפקעו קדושתו א"כ מגיע להקדש הפסד דלא הו' בי גזא דרחמנא שפיר יש לומר דא"י לפטור עצמו בשה [ועיי' ריטב"א בחולין שם דבהרי עלי פקע קדושתו בנאבד רק באומר הרי זו לא פקע קדושתו בנאבד] אך לכאו' יש לומר דאף בנגנב נהי דמשלם להקדש והוא בי גזא דרחמנא זה רק שייך בקבדה"ב כיון דמשלם אין היזק להקדש אבל בקדשי מזבח אף דמשלם להקדש אין חלה עליו קדושת קרבן למזבח ואפ"ה פוטר עצמו בשה א"כ הה"ד במת ונאבד [עיי' מעילה דף ט' דמעות מעילה מביאן מהן קטורת א"כ לא חלה עליו קדושת קרבן למזבח ואף למ"ד התם דנופל לנדבת ציבור ומביאן מהן עולות הא איתא שם דמביאן גם לחה"פ ושהל"ח שאין דבר הקרב למזבח ואפ"ה פוטר עצמו בשה ה"ה במת ועיי' טה"ק ריש זבחים] ואולם בלא"ה מסברא נראה כיון דעל זה שהפריש שור אין כאן חיוב אחריות א"כ אף במת פוטר בשה אלא דלפי"ז יצא לנו מכאן היכא דנדר בפירוש שור ונגנב דחייב באחריות א"י לפטור בשה דלכאו' הי' אפשר לומר נהי דמבואר במנחות דף ק"ח ובדברי רבינו כאן בהרי עלי ומת דאין פוטר בקטן היינו משום דיש הפסד לאכילת מזבח אבל בנגנב דעומד ברשות הקדש ומשלם להקדש ע"כ יכול לפטור עצמו בשה וא"כ יקשה למה נקט בהרי עלי עולה סתם אפי' במפריש שור ג"כ יכול לפטור עצמו וא"ל עכ"פ חיוב אחריות משור עליו דהרי כ"כ לעיל בנדר במקום שקורין סתם מן הבקר דמביא שור א"כ זה דמביא שור ולא עגל רק למצוה מן המובחר לכתחילה א"כ ע"ז לא קיבל אחריות שיביא גם שור אם ימות ונהי דאם מת באמת יש לחייבו בשור אבל בנגנב דגנב חייב לשלם להקדש א"כ אין מגיע היזק שפיר יכול לפטור עצמו בעגל דעיקר נדר שאמר מן הבקר גם עגל בכלל ורק למצוה מן המובחר מחייבין בשור כמוש"כ הלח"מ וכמו שבארנו וא"כ נשמע מדנקט דוקא בנדר סתם הרי עלי מוכח דרק בנדר סתם והפריש שור א"י לפטור בשה אבל בנדר שור צריך לשלם שור והיינו משום דאף דחייב לשלם להקדש הא לא חלה ע"ז שום קרבן למזבח ויש הפסד למזבח לכן צריך לשלם דוקא שור.<br>'''  ובזה '''  יש להבין דברי רבינו בפי"ד מה' אלו שכתב שהנודר והפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריות עד שיקריב כמו שנדר ויש להבין דשבק מת ובנדבה נקט מת וכבר עמדנו ע"ז במקומו וגם יש לדקדק לישנא יתירתא דקאמר עד שיקריב כמו שנדר [ובמל"מ כ' דהכונה דלא סגי במסר ליד כהן ובפט"ו הל' ו' כ' מביא בהן כמה שנדר וכבר עמד עליו באמרי בינה בנדרים דף כ"ט מה כונתו ושם בארתי כונה בפרה דל"ח לעולה ורק מקריב דמי' לכן יביא דמי' כמו שנדר לעולה וכן בלאחר ל' יום] ואמנם לפמש"כ נכון דקאמר כמו שנדר לאפוקי דלא יכול לפטור עצמו בשה היכא דנדר שור דהו"א כמוש"כ דנדר מן הבקר דמביא שור רק משום דמחייבין להביא מן המובחר אבל באחריות לא נתחייבו מן המובחר קמל"ן כמו שנדר דהיינו דצריך להביא שור ועל כן נקט נגנב דבמת פשיטא דצריך להביא כמו שנדר ורק בנגנב דהו"א דאין היזק להקדש הו"א דיכול לפטור עצמו בשה או בעגל קמל"ן ובאבד קמל"ן דהו"א דפקעו קדושתו כמוש"כ הריטב"א בהרי עלי קמל"ן דחייב משום דבקדשי מזבח לא פקע וא"כ הו' ג"כ בבי גזא דרחמנא ואפ"ה מביא כמו שנדר משא"כ בנדבה כ' להיפוך רבותא אפי' מת פטור מאחריות לגמרי ולכן בנדבה לא כתב אבד משום דממנ"פ בין אי דמי לנגנב פטור בין אי דמי למת פטור וכן מוכרח דהרי אף בנגנב ונאבד מגנב מבואר בשמ"ק וברשב"א שם דפטור א"כ ע"כ דכהא"ג דמי למת דמגיע היזק להקדש וא"י לפטור בעגל וא"כ בודאי לא מסתבר לחלק בנגנב ונאבד מהגנב דאז יהא חייב להקדש ולא יפטור בעגל ובאכלו דמשלם להקדש ואין כאן היזק יהא פטור ויפטור עצמו בעגל אך לכאו' הרי באבד נהי דגזלן פטור הרי הוא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא ואין כאן היזק להקדש א"כ י"ל באבד בודאי אין בגזא דרחמנא דלא מבעיא אי נאמר דפקע יען דנעשה הפקר אלא אף מטעם אחר ל"ש בגזא דרחמנא איתא דמי יודע מי ימצאו אולי נכרי ויאכלנו ולא יתחייב להקדש כלום.<br>'''  והנה '''  בהא דאיתא הפריש שור ונגנב דיכול לפטור עצמו בשה אף דגילה דעתו דרוצה במצוה מן המובחר לכאו' קשה מכריתות שם דס"ד דיביא כבש יען שמובחר ומסיק דשווין וא"כ הי' לנו לומר דתמיד יביא שור דמעולה ואפ"ה אין מחייבין אותו וע"כ כמוש"כ בטה"ק דזה רק בבא לשאול ורוצה להביא המובחר א"כ בהפריש שור דגילה דעתו דרוצה במין המובחר א"כ בנגנב או נאבד אמאי יכול לפטור עצמו בשה או לראב"ע בתור ואמנם לפמש"כ לעיל בשם טה"ק דלענין אחריות לא קיבל עליו במצוה מן המובחר דבזה לא שייך מבחר נדריך ובזה יש להבין דהא דקאמר בב"ק דס"ד דמצי למימר דלקרבן גדול איכווני היינו משום דבאמת הא כאן סברא לומר בנדר עולה סתם אף דעה"ע ג"כ בכלל יביא מובחר ממין אחר דהיינו שור כקו' הטה"ק רק דבאמת אין אנו מחייבין אותו בכך אבל אם הוא הפריש שור וגילה דעתו שרוצה בכך שפיר יכול לטעון דלקרבן גדול איכווני קמל"ן דלא אמרינן הכי.<br>'''  ובזה '''  מובן מה דהוכיח במל"מ בפ"ז מחובל מפירש"י דכמו דא"י לומר מצוה מן המובחר בעינן למעבד א"י ג"כ לומר בנדבה שהקריבו שלא לשמו דבעי לעשות מצוה מן המובחר [ודעת המל"מ לחלק בין נדר ונדבה ואני תמה שלא הביא מפירש"י יומא דף כ"ו אחד המיוחד לנדבה ולנדר דיש צד בנדבה דצריך להיות מן המובחר יען דאתי לריצויי ויש צד בנדר שקיבל עליו חובה צריך לעשות מן המובחר ולכאו' אין ראי' כלל דהא אין מוטל עליו להקריב מן המובחר ואין מצוה כלל להקריב מן המובחר משא"כ בלשמו דבודאי מצוה להקריב לשמו כאשר נדר או נדב אבל לפמש"כ נכון דהא גם כאן מצוה שיקריב מן המובחר ואם בא לשאול אמרינן לו להקריב מן המובחר של מין אחר יפה כדמוכח מכריתות הנ"ל ואפ"ה מסיק דל"א דבעינא למעבד מצוה מן המובחר ושפיר מייתא ראי'.<br>'''  והנה '''  ראיתי בספר מזבח כפרה בהגהות הגאון בעל שו"ת שו"מ דהא ל"ד דבשלא לשמו לא הקריב כלל הקרבן שקיבל עליו דשלא לשמו עוקר שם הקרבן להנ"ל יש לומר דהא אם הוא קיבל עליו עולה סתם חייב להביא איל המובחר שבאותו מין וא"כ הרי אי פירוש ואמר שקיבל עליו איל א"י בכבש א"כ זה שהפריש שור שלא הי' חייב אבל עכ"פ באיל הו' חייב ואפ"ה מצי פטור נפשי' בכבש ולא יכול לטעון דבעינא למעבד מצוה מן המובחר דהא או לא הי' מפריש שור הו' חייב להביא איל ולא הי' מצי לפטור עצמו בכבש דא"י בזה ידי נדרו אפ"ה אמרינן דמצי לפטור בשה וא"י לומר בעינא לקיים מצוה מן המובחר ומיפטר אידך בטענה זו שאין עליו למצוה מן המובחר ואולם זה ניחא בנדבה אבל בנדר והקריב שלא לשמו א"י לפטור עצמו בטענה דהו' רק מצוה מן המובחר דבנדר אית לן שפיר לחלק דשלא לשמו שאני דלא הקריב כלל כמו שנדר ומיושב בזה מה שהקשה שם הגאון הנ"ל לפי המל"מ דבנדר מודה דחייב בשלא לשמו וקשה דבהאי דבב"ק בנדר איירא ואפ"ה אין מחייבין אותו בטענת בעינא מצוה מן המובחר להנ"ל א"ש דבנדר שפיר יש לחלק בין בשלא לשמו דלא הקריב כלל קרבן כשנדר בין נדר עולה סתם והפריש שור דנהי דהו' חייב להביא איל ולא הו' יוצא בכבש עתה שכבר הפריש שור אין עליו חיוב אחריות להביא איל אף למצוה מן המובחר ול"ה אלא כנדבה וליכא עתה עליו אלא מצוה מן המובחר בעלמא וע"כ אין לחייבו משום טענת דבעינא לקיים מצוה מן המובחר ודו"ק היטב [והנה יש לעיין עוד בענין זה בערכין דף כ"ח במקדיש ט"ה מהקדש ועיי' בספר הפלאה על התורה פ' בחקותי ופ' במדבר ובדברי מק"ח סי' תל"א ובמש"כ בארוכה במק"א].<br>'''  ומה '''  שמסתפק במל"מ במי שקנה אתרוג וגנבו ממנו אי יכול לפטור באתרוג שאין מהודר או דילמא מצי למימר בעינא לעשות מצוה מן המובחר ורצה לדמותו לדין זה ודחה דש"ה דא"י למכרו אבל כאן הא שוה למכרו בדמים יקרים אלא דיש לתמוה על רבינו דהא בגמרא מוכח דהאי בעיא רק לר"ש ולענין תשלומי כפל וא"כ יש לתמוה על רבינו כאן דקייל"ן כרבנן דאפי' קדשים שחייב באחריות אינו משלם תשלומי כפל ולענין קרן הא לא מצי פטר עצמו איך כתב רבינו דין זה וב"ס ע"א כתב דרבינו מפרש הא דאמרינן התם עולה קיבל עלי' הכי פירושו הואיל שאם מת אותו השור שהפרשת או נאבד או נגנב ולא נמצא הגנב תוכל לפטור עצמו בשה אליבא דכ"ע והשתא נמי שנמצא הגנב אליבא דר"ש דמשלם תשלומי כפל של שה נמצא לפי"ז שהגנב יכול לפטור את עצמו בשה אם לא נמצא הגנב אליבא דכ"ע ורבינו איירא בשלא נמצא הגנב ובשמ"ק בשם הראב"ד כתב דרק אחר דאיירא בנאבד השור מן הגנב דליכא פסידא להקדש דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ורק דהגנב מפסיד דצריך להביא קרבן אחר לכך יכול למיפטר עצמו בכך ולפי"ז נפשוט הספק של מל"מ דהאי בעיא ל"ש אלא גבי הקדש משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל לגבי הדיוט צריך לשלם לו מה שהפסידו.

''' אמר ''' 

''' הרי עלי עולה וכו' אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע ואם נפסל לא יביא בדמיו אלא שור.'''  וקשה לי דהנה במנחות מוקי באמר שור זה ודמיו עלי עולה ובערכין דף כ' איתא דבאומר שור זה עלי עולה חייב באחריות וכתבו תוס' דבאומר דמי שור זה עלי עולה הוא עצמו אין הקדש ורק באומר לדמיו הוא עצמו קדוש ולכן כאן דהוא עצמו קדוש מוקי באומר זה ודמיו עלי עולה דכהא"ג כבר גופי' קדוש ומעתה קשה דרבינו בפי"ד מה' אלו כתב דמי שור זה עלי עולה חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר א"כ סובר דגם בדמי שור עלי עולה דגופי' קדוש א"כ למה נקט כאן דאיירא באמר שור זה עולה ודמיו עלי עולה והנה רש"י פי' שם דכונה דהכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו וא"כ בשלמא לפירש"י היינו הך דהרי זה עולה דבאמת לא סגי רק כשאמר יקדש השור לדמיו כדאמרינן במנחות והאי דקאמר זה הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו א"כ לפי"ז הך דמנחות ניחא דהוא ממש הך דערכין לפי מסקנא דאיירא באמר יקדש דמי שור זה עלי דגוף קדוש אבל באומר דמי שור זה עלי עולה לא קדוש גופי' וכמוש"כ בצ"ק שם בביאור דברי תוס' אבל רבינו דנקט באמר דמי שור זה עלי א"כ למה כתב כאן שור זה ודמיו עלי עולה ואולם לפמש"כ תוס' שם בחד תי' דכונה הא דמשני יקדש שור לדמיו כיון דאם אמר כן גוף קדוש ה"ה באם אמר דמי שור זה עלי גוף קדוש וא"כ לפי"ז ה"נ בהרי דמי זה עלי גופו קדוש א"כ גם רבינו סובר כן אלא דאכתי יקשה למה הוצרך לכתוב ודמיו עלי הרי בדמי שור זה עלי ג"כ קדוש.<br>'''  והנה '''  בתוס' כתבו עוד בתי' השני דמה שאמר דמי שור זה עלי עולה פי' דאמר יקדש שור לדמיו ודמיו עולה והו' גוף קדוש א"כ גם לפירוש זה קשה על רבינו דקאמר הרי דמי שור עלי לבד ג"כ עצמו קדוש ובאמת גם על תוס' דערכין תמוה שלא הרגישו לפרש הא דקאמר יקדש השור לדמיו הכונה דאמר שור זה עלי ודמיו הקדש שהוא ג"כ מימרא דרב במנחות ולפי פי' הזה יהא קרובים דברי אלו לדברי אלו מימרא דמנחות והך דערכין אבל על רבינו קשיא דנקט הני תרי לישנא דאין דיניהם שווין לפי הגמרא דערכין וממנ"פ יקשה עליו איך יפרש סוג' דערכין אם מוקי לה בהרי דמי שור עלי אין גופו קדוש רק באומר יקדש לדמיו א"כ יקשה דבפי"ד משמע דבהרי עלי גופו קדוש ואם יפרש דלמסקנא הרי דמי זה עלי הכונה דיקדש לדמיו וכפי' התוס' בפירוש האחרון וכפירש"י א"כ למה נקט התם לשון דמי שור זה עלי כיון שכתב כאן דאיירא בשור זה ודמיו עלי הקדש משמע דבלא"ה אין השור קדוש ואם יפרש כפירוש התוס' בתי' הראשון דבהרי עלי ג"כ קדוש גופו כיון דאם אמר יקדש לדמיו קדוש גם עתה קדוש א"כ למה נקט כאן שור זה ודמיו קדוש ולא נקט כלשנא שבפי"ד ולכן לדעתי הנכון דלדעת רבינו ג"כ בדמי שור זה עלי עולה אין גופו קדוש ורק באומר יקדש לדמיו אז גופו קדוש כהאי דמנחות וכדעת הר"י בתו"ס.<br>'''  והנה '''  התוס' חולין הקשו באיזה הקדש איירא אי בהרי זה פטור ואי בהרי עלי חייב ואם נאמר מה שחילול פטור א"כ אין דמיון לערכין ונראה דבודאי בהרי עלי הוא חייב וחילול פטור ולא דמי לערכין כלל אבל באומר הרי דמי שור זה עלי א"כ אי אפ"ה אחר שחיללו פטור מאחריות אם גם דמיו נאבד וזה שפיר דמי לערכין דהרי זה הדמי' קיבל עליו מעיקרא להביא וא"כ כשחיללו מכניסו להקדש דומיא דערכין ואפ"ה פטור בחיללו ושפיר דמי לערכין ואולם אפשר ליישב באופן אחר קו' התוס' דהנה לכאו' בנדבה אף דפטור מאחריות אבל הוא עצמו שהאבידו חייב באחריות כדאיתא כהא"ג בפ' הכותב נהי דאחריות דעלמא לא קבילת אחריות דידך מי לא קבילת עלך ואפ"ה בחיללו פטור והנה באומר הרי זה עלי דמפרשינן עלי להביאו קאמר ולדעתי יש לומר כהא"ג כיון דעלי להביא קאמר חייב עכ"פ בהאבידו הוא עצמו לכ"ע וכשחיללו פטור וא"ש קו' התוס' והנה בצ"ק בערכין הקשה למה נקט הרי עלי ע"מ שלא אחייב באחריות הרי יכול לומר הרי זה עלי ג"כ א"ח באחריותן ולהנ"ל יש לומר כהא"ג שהאבידו הוא עצמו חייב באחריות אבל בע"מ שלא אתחייב באחריות אף שהאבידו בעצמו פטור ובזה ניחא הא דאיתא בסוף מנחות ע"מ להקריבו בבית חוניו דפטור דהו' כע"מ שלא אתחייב באחריות וקשה הרי מאבידו הוא עצמו ואחריות דידי' קיבל לפמש"כ מוכח דע"מ שלא אתחייב באחריות אפי' מאחריות דידי' דאל"כ יאמר הרי זה עלי ג"כ אין חייב באחריות דעלמא ודו"ק [ועיי' תומים סי' ע"ב וקצה"ח שם וסי' ר"ג ויבואר במקומו אי"ה].<br>'''  והנה '''  לפי"ז יצא לנו דצדקו דברי המקנה בקידושין שכתב דבנדבה יכול למכור עולתו דהרי אפי' בע"מ שלא אתחייב כתבו התוס' בר"ה דף ה' דהו' כנדבה והיינו כמוש"כ תוס' כתובות לענין תנאי בשומרין יען דנחית לדיני שומרים יכול להתנות הה"ד כיון דבנדבה פטור יכול להתנות שיפטור גם בהרי עלי וא"כ דיכול להאביד בידים יכול למכור ג"כ ואולם שם אני השגתי על דבריו דבהרי עלי פשיטא דיהא רשאי למכור כיון דחייב להביא אחרת וכסברתו כתב הריטב"א חולין יען דחייב באחריות באבד פקעו ודו"ק ולכן נראה דבאמת יכול למכור רק באומר הרי זו עלי כהא"ג אין יכול למכור לכ"ע רק חייב להביאה להקרבה ולפמש"כ בהרי זו עלי אסור להאביד בידים דחייב להביאה א"כ הה"ד דאין יכול למכור וכש"כ בדמי עלי וכמוש"כ ודו"ק היטב וברבינו פ"ד מה' ערכין הי"ב ובמל"מ שם מוכח ג"כ דאין חייב לפדות בנדבה א"כ הה"ד דיכול למכור משא"כ בעולה דנדר וכמוש"כ המקנה אבל מרש"י דערכין משמע כסברתו גם בנדר אין חייב לפדות כיון דחייב להביא אחרת אבל בדמי זה עלי או הרי זו עלי לדעתי חייב לפדות ויבואר עוד.<br>'''  והנה '''  במל"מ שם הביא מערוך דמפרש הך דערכין בנדר נותן דמיו לבדה"ב דאיירא באומר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו לא כרש"י שפי' באמר הרי עלי והפרישו לכאו' תמוה הרי זו עלי אין חייב באחריות לפמש"כ ניחא כיון דאחריות דידי' עליו דאין יכול למכור ולהאבידו חייב לפדותו וחוץ מדרכינו יש לומר בכוונת הערוך בדמי שור זה עלי דיהא מוכח דהערוך סובר דגוף קדוש לא כשיטת הר"י בערכין דהרי מוכח בערכין ותמורה דף ל"ב דאין גופו מוחרם וקדוש ואי כדברי הר"י כיון דאיירא בדמי א"כ אין גופו קדוש שפיר חל עליו חרמי הקדש וכהנים וע"כ דגופו קדוש.<br>'''  ואגב '''  אעורר למה דאמרינן בחולין שם אף דחייב באחריות במה שחילול פטור ה"ה די"ל דנהי דקדשים מהני שאלה אם חילל על אחרת שוב אין לזה שאלה [ועיי' טו"א סוף מגילה דתלוי זה בזה שאלה וחילול על שוה פרוטה] וזה דבר חדש ויבואר בזה הרבה ליישב בסברא זו [ועיי' ה' מעילה במה שהעלתי בחילול על מחובר שהי' תלוש מעיקרא נהי דאין מועלין במחובר אם הוא ע"י חילול מועלין בו.

== ח ==

'''האומר ''' 

''' אחד מכבשי הקדש.'''  הנה יש כאן תמוה רבתא דסותר לפ"ז דמעילה שכתב דמועלין בכולן וכבר הרגיש בכ"מ ה' מעילה בזה ולי נראה דיש להבין רבינו בה' מעילה כתב אומר אם זה הקדש מוטב ואם לאו יהא מחולל ע"ז ולא הזכיר דימתין עד שיומם כמוש"כ כאן ולענין חוששין לבינוני ולכן אומר דלקמן איירא במע"מ ואף שלא נזכר כן בדבריו [יש כהא"ג בפט"ו מה' אלו עכ"מ בהרי זה עולה ל' יום דכתב דאיירא בבע"מ] וא"כ איירא מקדשי דמים כמו כוס הקדש כהא"ג דמועלין בכולן אבל כאן בשור דראוי' להקרבה דאמרינן דלגדול הקדיש כיון שהוא להקרבה כנלע"ד ונכון.

''' ואחד ''' 

''' משורי הקדש והי' לו שנים וכו' וחוששין לבינוני וכו'. '''  ובספר מנחה טהורה הביא להקשות כיון דרבינו כתב הטעם דמקדיש בעין יפה מקדיש א"כ ודאי דעתו אגדול היפה שבכולן ולמה ניחוש לבינוני דהא בגמרא מקשה אמאי ניחוש לבינוני ומשני לגבי קטן בינוני גדול מיקרי ואיכא ספק מעילה והיינו דס"ל דהא דמקדיש בעין יפה מקדיש אינו ודאי אלא עפ"י רוב ולכן מחלקין בין בית בביתי אני מוכר לך דבממון אין הולכין אחר הרוב אבל רבינו דכתב הטעם דמקדיש בעין יפה מקדיש משמע דס"ל דודאי הוא כמו דכתב מהר"י הלוי סי' ס"ד דנותן בעין יפה הוא נותן הו' ודאי ע"כ למה ניחוש לבינוני את"ד אולם לפי מה שהבאתי להלן דברי האמרי בינה ניחא דשפיר חיישינן לבינוני ג"כ משום דהא דאמרינן המקדיש בעין יפה מקדיש אין הכונה דוקא הגדול והיפה אלא דכונתו להמצויין וכיון שא"א לפרש דכונתו להמצויין להגרוע שבכולן ע"כ כונתו להמצויין להגדול והמשובח וכן כאן דשור משוורי דאין כונתו להמצויין שפיר יש לחוש לבינוני דא"ל דהמקדיש בעין יפה הוא מקדיש דהא עיקר הכונה דמקדיש בעין יפה היינו דאין לומר דכונתו להמצויין הגרוע שבכולן אבל להבינוני שפיר יש לחוש אף דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש והא דהקשה ממש"כ הר"י הלוי דנותן בעין יפה הוא נותן הו' ודאי הנה בספר אמרי בינה העלה דהא דנותן בעין יפה הוא נותן אין הכונה דהו' ודאי אלא כיון עפ"י רוב דעתו ליתן בעין יפה א"כ הו"ל לנותן לפרש זאת ומדלא פירש נקטינן לטובת בעל השטר אבל במכר אדרבא הו"ל להלוקח לפרש עיי"ש וא"כ ניחא דבאמת גם נותן בעין יפה נותן אין ודאי אלא כיון שעפ"י רוב כן הו' לי' לפרש ומדלא מפרש נקטינן לטובת בעל השטר וא"ש.

''' ואם ''' 

''' אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש ואין חוששין לבינוני.'''  והנה בפ"ז מה' מעילה כתב רבינו דאם אמר שור משורי הקדש מועלין בכולן ובכ"מ שם הקשה דרבינו סותר עצמו ובס' מרכבת המשנה שם כתב דהתם דאמר שור בשורי הקדש תורא בתוראי קאמר כדאיתא במנחות משא"כ הכא דאמר שור משורי הקדש מועלין בכולן והא דקייל"ן בה' מעה"ק דאם אמר אחד משורי הקדש דאין חוששין לקטן אלא לגדול ובינוני היינו משום דאמר אחד משורי אבל כשאמר משורי משמע אפי' קטן ואין דבריו מחוורין דאם איתא להא דדייקינן מלת אחד דהיינו המיוחד אמאי חוששין אף לבינוני והלא מיוחד קאמר כ"כ בס' מנחה טהורה והנה בבה"ז כתב לחלק רק בין אמר משורי לבין אי אמר בשורי דאז הגדול הקדש ובספר זרע אברהם תמה עליו דאישתמיט מיני' דברי הכ"מ שכתב לחלק בין אמר שור שבשורי דמשמע המעולה בהן ובספר מנחה טהורה תמה עליו שאין כונת הבה"ז לחלק בין אמר בשורי לבין אמר שבשורי אלא לחלק בין אמר בשורי לבין אמר משורי.<br>'''  והנה '''  בספר תזו"נ הקשה עוד דרבינו כתב דימתין עד שיפול בו מום ותחול הקדושה מאליו בגדול ובה' מעילה כתב דצריך חילול ממש והול"ל שימתין עד שיפול מום וכתב בספר מנחה טהורה דל"ק דכאן איירא בקדשי מזבח דאין להם פדיון בלא מום ולכן צריך להמתין עד שיפול בו מום כדי לפדותו לא כן בה' מעילה דמיירא בקדשי בדה"ב דומיא דכיס מכיסי ולכן אין צריך שיפול בו מום דיכול לפדותו תמים אולם קו' ראשונה תיקשי מ"ש דחיישינן רק לבינוני ולא ניחוש לכולן ונראה ליישב עפ"י מה שראיתי בספר אמרי בינה על חו"מ לגאון מהר"ם אויערבאך ה' הלוואה דהביא דברי הגמרא דמנחות דפריך מבית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפל ואמאי הא גדול שבבתים קאמר ומשני שאני לוקח דיד בעהש"ט על התחתונה ופירש"י אבל הקדש גדול משמע ולכאו' משמע דס"ל דליכא ספיקא כלל וכן בית בביתי גדול משמע ואפ"ה יד בעהש"ט על התחתונה משום דעל הלוקח הי' מוטל לברר שלא יהא בו שום ספק אף על צד הרחוק וכתב דיש לפרש כוונה אחרת במה דקאמר הגמרא לוקח קאמרת יד בעהש"ט על התחתונה לפמש"כ הראב"ד פ"ג מזכ"י בדעת הריא"ף דס"ל דהיכא דלא סיים המקח לא קניא כלל והקשה מהך דבית בביתי אני מוכר לך דמראה נפל ואמאי הא לא סיים ולא קנה כלום וז"ל ואולי נאמר כאן שהדין ידוע דיד בעהש"ט על התחתונה כאלו פירוש הגרוע או הגדול או המת מעתה יש לומר דהא דשור בשורי אמרינן תורא בתורי היינו השור הגדול דהו' כסיים השור הגדול דא"ל הכונה הי' שור בשורי המצויין לגריעותא דהא ודאי המקדיש בעין יפה מקדיש הגדול והיפה שבהן דכתיב כל חלב ש"ד [עיי' מש"כ רבינו בסוף ה' אימ"ז] וע"ז פריך מבית בביתי אני מוכר לך ג"כ הכונה על החשוב היינו המצויין ומתרץ דיד בעהש"ט על התחתונה ויש לומר דהיינו המצויין הגרוע שבשורים איזה שיהי' גרוע בשעה שיברר לו ולא על החשוב דיבר וזה דפירש"י דגבי הקדש גדול משמע דודאי לשון זה על המצויין קאי ולא נוכל לומר דכוונתו הי' להקדש הגרוע והמצויין לגריעותא כיון דמקדיש בעין יפה מקדיש וכיון דיש בלשון זה משמעות ברור על מצויין אמרינן דכונתו הי' על המשובח משא"כ במכר ג"כ כונתו על המצויין אבל על הגרוע א"כ על הלוקח הי' לו לברר דכונתו הי' על הגדול ומשובח והמוציא מחבירו עליו הראי' את"ד.<br>'''  מעתה '''  ניחא בשור משורי דלא חיישינן לכולם דאין אפשר לחוש לכולן דהכי נאמר דכונתו רק להמצויין לגריעותא דזה ודאי אין לחוש כיון דמקדיש בעין יפה מקדיש א"א לחוש שכונתו הי' להמצויין וגריעותא הגרוע שבכולן והיינו בקדשי מזבח דמצוה להקדיש הגדול והיפה מדכתיב כל חלב לד' לכן לא חיישינן רק לבינוני והא דלא אמרינן דכונתו הי' להמצויין הגדול שבכולן כיון דבלשון שור משורי אין מבורר דכונתו להמצויין כמו בשור משורי וא"ש הכל.

''' הגדול ''' 

''' שבהן הקדיש. '''  רש"י במנחות מפרש משום דכתיב מבחר נדריך וקשה לי א"כ מאי פריך הגמרא לר"נ דאמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדיש ור"ה דאמר בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליו לאו משום דגרועי ולהנ"ל מאי קשיא דילמא דוקא בקדשי מזבח בעינן מבחר נדריך דכתיב כל חלב לד' וזה לא שייך רק באכילת מזבח אבל לא בקדשי בדה"ב אך לפמש"כ רבינו בסוף איסור מזבח בכל מצות שייך דחייב ליתן כל נתח טוב א"כ גם הקדש בדה"ב צריך ליתן המבחר אך אכתי קשה לי לפי מה שהוכחתי בפ"א מה' איסור בזבח דבהקדש בדה"ב לא שייך קנין חפץ רק קנין דמים א"כ בזה לא שייך כלל סברת רבינו דבעינן נתח טוב אך א"ש דהא בגמ' אמרו הטעם משום מקדיש בעין יפה מקדיש ובאמת לא מפרש כפירש"י דהטעם משום מבחר נדריך אלא כמו שאמר בגמרא הטעם כל המקדיש בעין יפה מקדיש דמקדיש מה שמעולה בדמים ושפיר פריך מבית בביתי דמראה על עלי' אף שגרוע דהיינו דאין מעולה קדשים.<br>'''  הנה '''  בהך דלאכלה ולא לשריפה שהבאתי בפנים רבינו בפ"ה מבכורות כ' הטעם משום לאכלה ולא לסחורה והראב"ד השיג דבגמ' איתא משום לאכלה ולא לשריפה נראה ליישב דהנה בבהמת חולין מבואר אם מוכר פרה קנה הולד ג"כ כש"כ אם אמר פרה זו כמבואר בסי' ר"ס בחו"מ דנקנה ממילא הולד ג"כ א"כ כל שקנה בהמה מפירות שביעית והיתה מברת נקנה הולד ודמי להא דאמרינן בסוכה דף ח' דמבליע דמי אתרוג בלולב ולא הו' דמי שביעית וא"כ איך שייך כלל לומר לאכלה ולא לסחורה הא לא קנה הולד במעות שביעית רק נבלע דמיו בדמי הבהמה א"כ ל"ש לסחורה דהא כל קניינו רק את הבהמה בשלמא לאכלה ולא לשריפה ניחא דעכ"פ קדושת שביעית עליו אבל ולא לסחורה לא שייך כלל אך נראה דזה תליא אי אמרינן דשביעית מתחלל דרך מקח א"כ אמרינן דלא מקנה כלל הולד אבל אי אמרינן כמ"ד דלא א"כ החילול על הולד בפ"ע לא שמתחלל ממילא ע"י הבהמה א"כ שפיר שייך לאכלה ולא לסחורה ונתיישב קו' הראב"ד ש"ס בכורות קאי כמ"ד דרק דרך מקח נתחלל א"כ לא שייך כלל ולא לסחורה אבל רבינו פסק כמ"ד בין דרך מקח בין דרך חילול שפיר נתן הטעם לאכלה ולא לסחורה.<br>'''  במה '''  דמבואר בירושלמי דלכן אין בהמה שקנה בדמי שביעית חייב בבכורה משום דלאכלה ולא לשריפה ואימורים סלקי לגבוה וקשה לי לפי"ז הא בזבחים דף קי"ד דמוקצה ואתנן חל על קדשים לריוה"ג דס"ל ממון בעלים ולהנ"ל הא אית בהו חלק גבוה האימורים דסלקי לגבוה והא א"א דבר שאינו שלו אף בשותפת היכא דחלק חבירו מבורר כמו שכתב הב"ח סי' ד' ואמנם לפמש"כ רבינו דלכן פטור מבכורה משום לאכלה ולא לסחורה דעי"ז מפקיע האיסור שביעית ונעשה שלו א"כ אדרבא חזינן דבאמת אף דחלק אחד לגבוה סלקי ל"ח ממון שאין שלו ולא פקעי משום דלשריפה קיימא דעיקר הבהמה לאכלה קיימא ונחשב כשלו א"כ שפיר חלה איסור מוקצה ואתנן אק"ק והנה לכאו' קשה אדברי רבינו נהי דס"ל דהו' בכור כשלו דמצד חלק גבוה או זכות של הכהן דצריך לתנו בכל זה הו' שלו הא עכ"פ מחיים אסור בהנאה כמו כל קדק"ל ואיה"נ הא לא מחשב ממון בעלים בשום מקום.<br>'''  ונראה '''  דהנה במעשר כתיב לא יגאל דאין יכול למכור וקשה למה לי קרא הא אסור בהנאה וכל מה דאסור בהנאה אין יכול למכור כמו שכתב הרמב"ן שבארתי במקום אחר א"כ למה לי קרא ע"ז ע"כ לומר קדשים שאני דתורה נתנה לבעלים זכות שיהא הקרבן משלהם אי משום דקניא לכפרה אי משום שעכ"פ קנוי לו לרצות ולכן רק בהנאה אשר יש בו הנאת הגוף אסור כמו שהוכחתי מחולין קט"ו שיש תרי גוונא איה"נ וכ"כ תוס' קידושין נ"ד ד"ה לא אמרי דהקדש במזיד מתחלל בכל הנאת אבל הנאה דמכירה לא נאסרה ולכן רק במעשר גלי קרא דלא יגאל דא"י למכור א"כ ממילא ניחא שכתב רבינו דהו' שלו ושייך ולא לסחורה דאף דאסור בהנאה הו' של הבעלים למכור אלא דלפי"ז יקשה לאידך גיסא מעשר דכתיב לא יגאל שא"י למכור א"כ הו' כשאר איסור הנאה.<br>'''  ובהא '''  מיושב קו' מהרי"ט הביאו במנחת חינוך שבפ"ב מבכורות כתב דמוקצה ירעה עד שיסתאב והוא ס"ל בפ"ד מאימ"ז דבמוקדשין לא שייך מוקצה והא בכור מרחם קדוש להנ"ל ניחא דבפירוש כתב רבינו דבכור הו' שלו וע"כ משום דחייב להקדישו הו' עדיין שלו ודו"ק.<br>'''  הנה '''  רבינו בה' שמיטה ויובל כתב וז"ל שהרי נאמר לאכלה ולא לסחורה ואם תהי' חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית והנה דברי רבינו לכאו' צריך תלמוד הא בכור גופי' לאו ממונו הוא דהא בבכור לכו"ע ממון גבוה הוא כדאיתא בב"ק דף י"א דגם ריוה"ג מודה דלאו ממון בעלים הוא ונראה לפרש דבכור מצוה להקדישו א"כ עכ"ח דבעלים הו' דהא חייב להקדישו וכן אחר שהקדישו הו' ממון גבוה ואף דהקדש אין מעכב ואף אי לא הקדיש בפה ג"כ קדוש אעכ"ח דגם בלא הקדישו הו' ממון גבוה היינו משום דראוי' עכ"פ להקדיש בכל עת אבל לענין פירות שביעית אמרינן להיפך כיון דחסר הקדש עדיין דבעלים דצריכין להקדישו בפה וראי' לדברי מפסחים דף מ"ז דדריש שור ולא הבכור וקשה טובא הא בכור לאו ממונא דידי' איך יכול להקדיש לעולה להנ"ל ניחא דקודם הקדישו הו"א כיון דחייב להקדישו מה לי אם מקדישו לבכור או מקדישו לעולה אלא דלכאו' א"כ הא דאיתא בתמורה האומר עם יציאת רובה תהי' עולה דהו' בכור משום דברי הרב דברי התלמוד הא כשיצא כולה בודאי אין קדוש לקדושה אחרת ודבר זה ילפינן מקרא כמוש"כ רבינו בה' תמורה מדכתיב יהי' קודש לא משנין מקדושה לקדושה א"כ ממנ"פ ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דאין משנין ואין לומר דקודם שהקדיש בפה משנין דמה לי קדושה זו או קדושה אחרת א"כ אמאי עם יציאת רובה לא תהא עולה הא עם יציאת רובה עדיין לא הקדישו בפה לבכור ונראה דזה אתיא כמ"ד בנדרים דבכור לאו דבר הנדור הי' ולכן אף קודם שהקדישו לא חל העולה וברייתא דפסחים אתיא כמ"ד דהו' דבר הנדור דבעינן שיקדישו בפה אלא דא"כ קשה דרבינו כתב כאן בתמורה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובה' שביעית כתב דבכור הו' דידי' ולכן שייך ולא לסחורה כנ"ל.

== יג ==

'''הרי ''' 

''' עלי עצים אם רצה להביא דמי עצים יצא. '''  הנה בכ"מ כתב בשם הרי"ק דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן במעילה דף י"ט ולרבנן דלאו קרבן הם יש להם פדיון וקשה הא במנחות ק"א איתא במשנה דעצים אין לה פדיון ועכ"ח דבפדיון כ"ע לא פליגי דאין להם פדיון ונראה ליישב דבתחלת הפרשה יכול להביא דמים אבל אחר שכבר הפריש העצים תו אין לו פדיון אף קודם שנתקדשה בכלי ואפי' נפסל כגון שהתליע דהו' כבע"מ אפ"ה אין לו פדיון דלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכדתנן העופות העצים והלבונה אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה אמנם במנחות ונסכים שפיר יש לומר כיון דתליא בקדושת כלי שפיר יש להם פדיון היכא דנפסל משום דא"ר לנסכים וצ"ע דהו' כבע"מ וכעין קמח שהתליע דבזה לא שייך לומר דלא נאמר פדיון אלא בבהמה דכאן דקודם קדושת כלי יש להם פדיון ורק ע"י קדושת כלי אין להם פדיון לא שייך למעט מדלא נאמר פדיון אלא בבהמה דהא בבהמה יש לו פדיון היינו ג"כ קודם שנתקדשו בכלי דלאחר שחיטה שנתקדשו בכלי הא מבואר בפירש"י דאין לבהמה פדיון אפי' יש בו מום והא דתנן במשנה דמנחות ונסכים אין להם פדיון היינו רק כשנטמאו אבל אי נפסלו חסרון דהו' כבע"מ שפיר נפדין ולכן לא ערבינהו תנא משום דבכ"ש וכל הני אין להם פדיון אפי' קודם שקידשו בכלי ואפי' נפסל ג"כ אין לו פדיון ובמנחות ונסכים דתליא בקדושת כלי אין לו פדיון כשנטמאו אבל בשאר חסרון שפיר נפדין.<br>'''  ובהכי '''  אשכחנא פתרא להאי שמעתתא דמנחות שתמוה מאוד דפריך פשיטא ומשני כיון דבע"מ איקרי טמא טמא נמי כבע"מ דמיא ויש לו פדיון קמל"ן דלאו כהאי טמא איקרי בע"מ ותמוה הא אף אי טמא כבע"מ נמי אין לו פדיון דהא תנן דלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכבר הקשה כן בס' קרן אורה להנ"ל ניחא דבאמת במנחות ונסכים כשנפל בו חסרון בגופי' כבע"מ יש לו פדיון אף משנתקדשו בכלי דהא דקתני בסיפא שלא נאמר פדיון אלא בבהמה לא קאי ארישא כיון דתליא בקדושת כלי לא שייך למעט משום דלא נאמר פדיון אלא בבהמה דזה רק בקדה"ג דלא תליא בקדושת כלי ולכן הו"א דטמא דאיקרי בע"מ נמי יהא לו פדיון משום שקדשה בכלי קמל"ן דלאו כי האי טמא איקרי בע"מ דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק הכונה דאף בבהמה דיש לו פדיון בבע"מ היינו קודם שנתקדשו בכלי א"כ קדושת בהמה לא תליא בקדושת כלי בזה הוא דגלי קרא דבבע"מ יש לו פדיון ולכן אמרינן כללא דלא נאמר פדיון אלא בבהמה אבל במידי דתליא בקדושת כלי שפיר מהני פדיון בחסרון כבע"מ.

== יד ==

'''מי ''' 

''' שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח ויורד לאישים וכו' ומנסכו ע"ג השיתין.'''  והנה בכ"מ תמה דבפ"ה מאיסורי מזבח כתב דנסכי יין אין צריך מלח א"כ כיון דפסק דיורד לשיתין איך כתב דבעי מלח ותי' דבא בנדבה בעי מלח ולח"מ הקשה הא הטעם דממעט מלח דאין לאישים שייך גם בנדבה והניח בצ"ע ונראה ליישב דהנה לפי דברי הלח"מ א"כ לשמואל דסובר דאזיל לאישים באמת בעי מלח וא"כ לפי"ז יש לומר גם לדידן בעי מלח דהרי שמואל בזבחים דף צ"א יליף כן מקרא דריח ניחוח ובגמרא דחי ודרשינן דרק אצל הקב"ה מתקבל כמו אישים ולפי"ז מהא"ט גם מלח בעינן ועוד נראה להכריח כדברי' דהנה בפ"ה מאימ"ז כתב דהא דאין צריך מלח מדברי קבלה וכתב עליו בכ"מ ולח"מ דקאי אעצים דמקרא אין למעט כיון דדמי במקצת לקרבן ורק מדברי קבלה ממעטינן ולפי"ז בנסכי יין דבא בפ"ע ונקרא קרבן כמבואר בגמרא דגם שמן דבא בפ"ע מרבינן מקרבן ולפי"ז אף דל"ד לכל צד דאין לאישים אפ"ה בעינן מלח ורק נסכי יין דבא עם הזבח או מנחת נסכים דבא עם המנחה אזי ל"ד לקרבן כ"כ כיון דאין בא בפ"ע ועוד יש להוכיח דהרי בדף ק"ו דקאמר הרי עלי למזבח יבוא לבונה ופריך ותו ליכא האיכא נסכים ומשני לשיתין אזלי ויקשה אי ס"ד דלא בעי מלח דלא מיקרי קרבן א"כ איך ס"ד דהוא בכלל עלי למזבח ואין לומר דלס"ד דלא ידע דלשיתין אזלי רק לאישים באמת בעי מלח אבל כיון דמשני דלשיתין אזלי שוב גם מלח ל"ב דז"א דהא באומר פרשתי ואין יודע מה פרשתי משמע שם דצריך להביא גם נסכים בפ"ע וכמו שנראה גם דברי רבינו בפרק זה ואי אמרינן דהדר גם מזה דאין צריך מלח דל"ה קרבן א"כ למה צריך להביא כלל נסכים אעכ"ח דמהא לא הדר ובעי מלח ובכלל קרבן הוא ושפיר צריך להביא גם נסכים ובאמת במל"מ תמה בזה למה באומר פרשתי וא"י מה פרשתי צריך להביא נסכים הא לא הו' בכלל מילתא דבא למזבח ולפמש"כ ניחא כיון דבעי מלח הו' בכלל מזבח [ובמק"א כתבתי עוד לחלק דשפיר חשוב דבר העולה למזבח יען דאין הולך לשיתין מיד אלא דהולך על המזבח ומשם לשיתין ע"כ שפיר חשוב דבר העולה על המזבח] ועוד ראי' לזה ממש"כ רבינו בפ"ה מערכין דאם הקדיש נסכים והי' בהן יינות ושמנות אינן יוצאין מידי מזבח לעולם דראוין למזבח הרי דיינות חשוב דבר שראוי למזבח כשאר קרבן וע"כ א"י מידי מזבח.<br>'''  ואולם '''  קשיא לי מכאן אתוס' זבחים דף ע"ו דיקדישו את השמן ולא יהי' חולין לעזרה ולאכילה יפדנו יקשה הא אם אין מצורע הו' חולין שהקדיש שמנו לבדה"ב א"כ א"י מידי מזבח לעולם ועיי' תוס' מנחות דף ק"ד שהקשה כן מתודה וכן מב"ב גבי ביכורים ושם כ' דאין עצמו חזי למזבח שפיר הקשו דיקדשנו לבדה"ב כיון דלחם תודה אין למזבח וכן הביכורים אין למזבח וכן במש"כ תוס' גיטין דף מ"ז בהא דחולין ותרומה מעורבין זב"ז דהקשו דיקדשנו למזבח משום דחיטין א"ח למזבח רק סולת בזה כתב רבינו דאם הקדישו למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם וכן מוכח ממש"כ רבינו פ"ד מאמ"ז דאתנן אין חל על יין ושמן שראויין לבדה"ב אבל על חיטין ועשאן סולת ענבים ועשאן יין שרי הרי דבחיטין לא שייך דא"י מידי מזבח לעולם אבל כאן ביין ושמן דראויין למזבח קשה [ועיי' פסחים ל"ה דענבים אין כ"ש מקדשן והה"ד חיטין] וא"כ איך יקדשנו הא א"א אח"כ בפדי'.<br>'''  הנה '''  מתבאר מדברי רבינו דפסק דלא כשמואל דנדר יין מזלפין ע"ג האישים וכתב בבה"ז מנחות דף כ' מדאיתא התם דאין יין לאישים מוכח דלא כשמואל ודחי זאת דהא לפמש"כ רבינו דיש חילוק בין יין הבא עם הזבח ליין הבא בפ"ע בנדבה דבעינן מלח א"כ אין ראי' מהתם די"ל הך דמנחות ממעט יין נסכים דאין לאישים כמו דלא בעי מלח וכ"כ בצ"ק אבל קשה לי דגמרא קאמר אפיק עצים ועייל נסכים והרי עצים דבעי מלח רק בעצים הבא בפ"ע ב' גזרי עצים דהיינו בבא בנדר ובנדבה ולכן עכ"ח הא דקאמר עייל נסכים היינו ג"כ בבא בפ"ע בנדבה דאין ממנה לאישים דאי רק בבא עם זבח ממעט א"כ למה צריך לומר עייל נסכים שבא עם זבח הא גם בעצים מצי איירא בעצי מערכה שלא קיבל עליו בנדבה רק בבא להכשיר הקרבן להקריב האימורים לכן לא בעי מלח והא דלרבי צריך מלח רק בעצים נדבה לכן כמש"כ תוס' שם וע"כ משום דממעט עצים משמע אפי' עצי נדבה אפיק עצים ועייל נסכים הבא בפ"ע בנדבה ג"כ ל"ב מלח דאין ממנה לאישים וא"כ שפיר מוכח מכאן כשיטת רבינו דלא קייל"ן כשמואל אלא דקשה איפכא הא דפסק רבינו דבעי מלח בבא בפ"ע בנדבה והא בגמרא הנ"ל מוכח דאף יין הבא בפ"ע א"צ מלח ונראה ליישב דזה רק לרבי אבל לרבנן דסברי עצים אין צריך מלח והיינו מטעמא שכתב רבינו דדבר זה קבלה הוא ולא נתמעט מקרא כיון דבאמת עצים הבא בפ"ע קרבן הו' כמוש"כ הכ"מ א"כ לא צריך לומר אפיק יין ואמרינן באמת עצים הבא בפ"ע קרבן הו' שפיר בעי מלח דע"ז לא בא הקבלה וכדאיתא בת"כ יכול שלא יביא בפ"ע ת"ל קרבן כמוש"כ תויו"ט פי"ב דמנחות.<br>'''  והנה '''  כ"כ ליישב דלכן לא פסק כשמואל יען דפליגי ר"ג סובר כל הראוי למזבח מקדש ריוה"ש אומר הראוי' לאישים ומסיק דנפ"מ בינייהו יין ודם וא"כ אי איתא כשמואל דיין לאישים א"כ גם יין עלה לא ירד א"כ מוכח דרק ראוי למזבח מיקרי אבל לא ראוי' לאישים בזה נראה לי לפרש פי' המשנה לרבינו התמוהים מאוד במנחות דף ע"ד מנחת נסכים למזבח ואין בהן לכהנים וזה יפה כח המזבח מכהנים וביאר בפי' המשנה לאותיי יין המתנדב למזבח בלא קרבן דלא תימא מזלפו ע"ג האישים והוא נשרף וכלה קמל"ן דלא אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין ותויו"ט תמה דכלום כח מזבח יפה אלא באש ובגמרא הכי אמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר לאישים קמל"ן דוקא אלו למזבח אבל יין לשיתין ואין כח מזבח יפה בהן כיון דאין לאישים ולמש"כ ניחא כיון דמדר"ג ור"י מוכח דיין ראוי' למזבח ואין ראוי' לאישים לכן לא ניחא לי' לפרש דלאפוקי דשמואל אתי דלשמואל גם ביין כח מזבח יפה אבל התנא סובר דאין לאישים ואין כח מזבח יפה דהא ממשנה הנ"ל דזבחים מוכח דיין ראוי' למזבח מיקרי ולכן לר"ג לא ירד לכן מפרש דלאפוקי דשמואל אתי דלשמואל יפה כח האש בהן והתנא סובר דיפה כח המזבח ולא מכח האישים איירא התנא אלא דיפה כח קדושת מזבח כמשנה דזבחים דלר"ג לא ירד דראוי' למזבח ולר"י לא ירד דאין ראוי' לאישים ואין ראוי' לאישים בעינן אבל פשיטא דראוי' למזבח מיקרי לכן גם כאן מפרש דהא דקתני יפה כח מזבח היינו דראוי' למזבח ולא לאישים וע"כ ניחא דפסק דלא כשמואל דלפי פירושו במשנה דמנחות דלא קייל"ן דשמואל וזה ברור.

''' וכיצד ''' 

''' עושה ביין וכו'. '''  ובכ"מ תמה דהא פסק דדבר שא"מ מוכר ותי' דברייתא סתמא קתני ועוד תי' דהוא פ"ר ועלח"מ שהקשה ע"ז ולי נראה לישב דהנה בצל"ח חדש מדייק בהא דמשני הא ר"י והא ר"ש ופירש"י הא דשמואל כר"ש ולא מצינו כן בש"ס רק אנא דאמרי כר"ש ולכן מפרש הצל"ח דהך הא ר"ש קאי אברייתא דקתני סתם יין לספלים כדר"ע זה קאי כר"ש והיינו דאף דא"מ שרי אפ"ה לספלים משום דקבלה היתה בידם דלספלים אף דליכא איסור לא תכבה [והיינו כפי' הכ"מ] אלא דצריך הבנה הא גופי' אי כר"ש למה באמת לא נדרש הך קרא דלאישים ונראה דהנה רבינו פסק דמוכרי בגדים מוכרן כדרכן ואיני חושש ובלהעביר המכס פסק דאסור [ופי' הטו"ז משום פ"ר] ותמהו דבב"ק סו"פ הגוזל בתרא משמע דהכל חד תנא הוא ויש לומר דהנה בח"ס בתשו' הביא דברי החו"י שהקשה למה בלהעביר המכס שרי דמקרי א"מ הלא זה רק מיקרי מלאכה שאצל"ג ולמה בשבת אמרינן א"מ ומלאכה שאצל"ג חייב דמילתא אחריתא הוא ותי' דבשבת אזלינן בתר המעשה שהמעשה מתועב א"כ אף אי דא"מ הקפידה שהמעשה לא יעשה לכן מלאכה שאצל"ג אסור אבל לעניין שאר אסורין כמו כלאים הקפידה שלא יהנה וכיון דאין נהנה במתכוין דהא אצל"ג מקרי אין מתכוין ושלא לפרש דברי רש"י דל"ה פ"ר יען דאפשר בטיפין קטנים ואי עביד בגדולים שוב א"מ ושרי וביאר דהכונה בוודאי אם יבוא אחד לשפוך יין על מזבח ויאמר שאין כונתו לכבות לאו כל כמיני' ורק אי אמרינן דמצוה אז שוב שייך לומר דיאמר דא"מ לכבות רק למצוה והנה בגמ' פריך לא תכבה ומשני למצוה וע"ז קשה הרי קרא דלאישים דרוש בספרי המעלה כאילו העלהו לאישים א"כ איך תאמר דלכן ל"ח ל"ת יען דלמצוה הרי לא ידעינן כלל דמצוה רק מהכא דלאישים והרי קרא דלאישים מדרש דרק כמעלה לאישים א"כ שוב יקשה אמרת לא תכבה ול"ש כיבוי דמצוה דהרי באמת י"ל דל"ה מצוה ומתקיים קרא דלא תכבה א"כ הוה דרשת שמואל מערכה על הדרוש ורק ע"כ נאמר דהני תרי קראי מתקיימים למ"ד א"מ שרי וא"כ בטיפין קטנים שרי לזלף על אישים א"כ שוב שפיר דרשינן קרא דלאישים דמזלף על האישים ולא עובר כלל על לא תכבה א"כ שוב אף אם מזלף בטיפין גדולים ג"כ שרי דשוב הוה כיבוי דמצוה והוא מתכוין למצוה מיקרי א"מ ואף דהוא אצל"ג בשאר אסורין היינו א"מ ושרי ועיש"ה ומעתה אני אומר זהו רק דעת שמואל אבל י"ל דבאמת אצל"ג גם בשאר אסור ובהא פליגי הני ב' ברייתות באותו ברייתא דקתני או אלא בלאישים אמרת לא יכבה ע"כ כר"י אולם ברייתא דקתני לספלים אתיא כר"ש וא"כ אי כבר הוה ידעינן דיש מצוה לאישים לא הוה קשה מלא יכבה דהרי הוה אין מכוין כיון דכונתו למצוה אלא דמקרא דלאישים א"א ללמוד דיש מצוה ושנאמר דמהא"ט ל"ש לא יכבה יען שכונתו למצוה דזה הוה מערכה על הדרוש ואף דאפשר בטיפין קטנים אותה ברייתא לא סבירא להו זאת וע"כ הוה פ"ר וא"כ א"א לדרוש לאישים שנאמר דהוה מצוה ומשום הא"ט לא יהא חייב משום לא תכבה דהרי דילמא אין מצוה ושייך לא תכבה ולכן סובר לספלים או דסובר נהי דאפשר בטיפין קטנים אכתי הוה מלאכה שאצל"ג וא"כ שייך לא יכבה ולכן סובר לספלים אבל לא בהחלט משום לא תכבה דהרי אי מצוה הוה ל"ש לא תכבה אלא דסובר דל"ש לומר דשרי משום א"מ דכונתו למצוה דהרי דילמא אין כאן מצוה והוה מערכה על הדרוש אבל שמואל סובר דמלאכה דאצל"ג וא"מ בשאר אסורין חדא הוה ושרי.<br>'''  ובזה '''  יש ליישב דברי הרא"ש פי"ד דשבת דמוכח דמדפריך הא מכבה מוכח דלא כערוך דבלא ניחא לי' ג"כ אסור ותמהו עליו הא בגמ' מסיק הא ר"י הא ר"ש דלר"ש באמת ל"ה מכבה ונראה דרא"ש סובר דלא ניחא לי' ג"כ הוה כאצל"ג ואסור בשאר אסורין וא"כ הא דפריך מלא יכבה ומשני מצוה שאני והיינו דהוה אצל"ג והיינו פ"ר דלא ניחא לי' ואפ"ה מסיק דלר"ש ג"כ לספלים ע"כ משמע דסובר דאצל"ג דהיינו פ"ר דלא ניחא לי' ג"כ אסור ורק לשמואל סובר אצל"ג בשאר אסורין היינו א"מ אבל לדידן בשבת דאצל"ג חייב גם בשאר אסורין חייב כקו' חוי' באמת וא"כ היינו פ"ר דלא ניחא לי' דאסור בשאר אסורין וא"כ מיושב סתירת רבינו דהוא סובר תרי תנאי אליבא דר"ע וכמש"כ תוס' כאן רק תוס' הבינו הך ר"ע דהכא סובר דבר שא"מ אסור ולפמש"כ רק מוכח דסובר אצל"ג חייב בשאר אסורין דהיינו גם בכלאים אסור להעביר המכס ול"ח זה א"מ רק דזה הוה אצל"ג אסור בשאר אסורין אבל א"מ שפיר שרי אף בשאר אסורין ורק ר"ע דב"ק דהיינו תנאי אחרים אליבא דר"ע סברי אף אצל"ג שרי בשאר איסורין כמו דבר שא"מ ורבינו פסק כאן דלספלים יען דלשיטתו דסובר גם בלהעביר המכס אסור משום דזה הוה אצל"ג דאסור בשאר אסורין אבל בא"מ פסק שפיר דשרי בכלאים ודו"ק.<br>'''  ובמש"כ '''  א"ש דהקשה בצ"ק נוקי ברייתא דקאמר אמרת לא יכבה גם כר"ש אלא דסובר בלא ניחא אסור ולעולם כר"ש ושמואל סובר לא ניחא לי' שרי לפמש"כ אותה ברייתא דנקט בהחלט לא יכבה ע"כ כר"י אבל ברייתא דקתני סתמא לספלים היינו דלא פשיטא לי' הך לא יכבה דהרי אי מצוה הוה ל"ש לא יכבה אלא דלא נוכל לדרוש מכאן מצוה הוה משום דהוה כמערכה על הדרוש והנה לפמש"כ גם למסקנא אנו צריכין למה דמשני מצוה שאני וכ"כ בבה"ז וצ"ק השיג עליו דא"כ גם שמואל מצי סבור אצל"ג חייב וכאן שאני דלמצוה הנה לפמש"כ זהו באמת מה דמשני הא ר"י דהיינו באצל"ג סובר כר"י וכאן שאני דכונתו למצוה שאנו אף דהוה אצל"ג בשאר אסורין היינו באין מתכוין.<br>'''  והנה '''  אפשר ליישב עוד עפ"ד של בה"ז דהוכחת הרא"ש קאי דכאן רק אמרינן כיבוי דמצוה שאני ול"א דלא ניחא לי' ולפי"ז י"ל בהא פליגי ברייתא דר"ע סובר רק משום כיבוי דמצוה א"כ הוה מערכה על הדרוש דאי אין מצוה שוב שייך לא יכבה א"כ אין ללמוד דהוה מצוה אבל שמואל סובר לא ניחא בלא מצוה ג"כ שרי א"כ שייך שפיר לדרוש לאישים ממש ול"ש דמכוין דפ"ר דלא ניחא לי' הוה דשרי ולפ"ז הא דקאמר הא ר"ש קאי שפיר אברייתא דקתני לספלים אלא דסבירא לן דלא ניחא לי' אסור רק בעינן למצוה וזה שייך רק אי ידעינן כבר דלאישים אבל לדרוש מקרא דלאישים א"א לדרוש דמערכה על הדרוש דטעם דנדע דמצוה הוה אסור אף באין מכוין ולא ניחא לי' וא"ש דפסק רבינו דלספלים כסתמא דאתיא גם כר"ש וכמש"כ הצל"ח והכ"מ וניחא דפסק דבכלאים לא ילבש בעבור להעביר המכס דפ"ר דלא ניחא לי' אסור אולם יש לתמוה דהא בדף פ"ד קאמר גמ' דנסכים בפ"ע דלר"ג לא ירדו וכן לר"י ע"כ דחזי לאישים והיינו לשמואל ונהי דרבינו בפ"ג מפהמ"ק כ' דבאמת ירדו והיינו לשיטתו דלספלים קאי אבל עכ"פ מסתמא דגמ' מוכח כמ"ד דלאישים ויתבאר זה להלן.

''' כיצד ''' 

''' עושה קומץ ממנו וכו'. '''  הנה מוכח דפסק כמ"ד דן מינה ומינה ובבה"ז מנחות דף ק"ז הקשה דרבינו בפי"ד ממא"ס פסק משקין היוצאין כמותן חוץ מענבין וזתים דחייבין בערלה והיינו כרבנן דר' יהושע דסברי דן מינה ואוקי באתרא כדאיתא בחולין דף ק"כ וכן הקשה בש"א החדש ובלח"מ הקשה כהא"ג משבועות הפקדון דפסק ג"כ דן מינה ואוקי דאתרא ונראה ליישב דהנה תוס' בפסחים דף כ"ד הקשו אביי מסיק שם דזיעה בעלמא ובחולין מוכח דילפינן ערלה פרי פרי מביכורים משמע מקרא הוא דאתמעט ותירץ אי לאו פרי פרי מביכורים ל"ה אמרינן דזיעה בעלמא הוא וברשב"א חולין ופנ"י בפ"ק דקידושין כתב דמדחזינן דממעט משקה פרי דעלמא מקר' דפרי מזה מוכח דזיעה בעלמא הוא ולאו מסברא והנה בחכ"צ סי' כ' הקשה לר"ז מאי מייתא ראי' מערלה אדרבא תיקשה לי' כל הנך אסורין דאמרינן במשקין היוצאין מהן כמותן כמו בחדש כלאים הקדש וטבל מוכח דשלכדה"נ אסור וקשיא לרי"ו והא דערלה דאין סופגין רק דמועטינן מקרא פרי פרי מביכור' ולכן העלה דר"ז לא ידע מברייתא דמייתא התם בחולין וכבר השיג בפנ"י בקנ"א דזה דוחק לומר דר"ז לא ידע מכל הנך דמייתא בחולין ובפנ"י הקשה עוד איך קאמר אביי כל אסורין שבתורה אין לוקין חוץ מכה"כ והא חמץ חלב ונבילה דיליף מנפש דמשקין כמותן א"כ גם שלכדה"נ אסור ואף דאביי קאמר משום דזיעה בעלמא היינו לומר דשלכדה"נ אסור רק זהו זיעה בעלמא אבל עכ"פ מודה דהוה שלכדה"נ וא"כ בחמץ וחלב דרבי קרא דהמחהו וגמעו דחייב שלכדה"נ ג"כ חייב וגם לרי"ו גופי' קשיא דסובר דכל אסורין אין לוקין אשלכדה"נ יקשה מכל הני דהמחהו לוקין עליהן א"כ שלכדה"נ ג"כ חייב וכן הקשה לר"ז אליבא דרי"ו א"כ חמץ וחלב דמשקין כמותן מנפש א"כ שלכדה"נ אסור וא"כ איך קאמר רי"ו דאין לוקין עליהן.<br>'''  עוד '''  הקשה בחכ"ץ [וכן כהא"ג במהרש"א] הא דקאמר בגמ' דחדש וכלאים והקדש ואינך יליף מתרומה וחד מהני דמשקין כמותן והא שם בהומחה גוף האיסור אבל המשקין דזיעה בעלמא לא איתרבי.<br>'''  ונראה '''  ליישב דהנה תוס' הוקשה הא שתי' בכלל אכילה ותי' במידי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו אך בתוס' נדה דף ל"ב כתב דהו"א דחלב מהותך לאו שמי' חלב מוכח דתוס' סברי דאי מטעם אכילה הי' חייב דשתי' בכלל אכילה אבל בכלל שם חלב לא הוה כאן דאישתני מברייתו ומצורתו וכהא"ג כת' גם ברשב"א חולין ליישב קושיות תוס' ומעתה אני אומר דבשני תירוצים אלו פליגי ר"ז ואביי בפסחים לר"ז הא דמשקה פרי ערלה פטור דהו' שלכה"נ ולדידי' הא דצריך קרא לרבות המחה היינו משום שלכ"ד אכילה ובצל"ח הקשה זה ל"ח שלכד"א כיון דאינה עומד לכך וא"א ליהנות באופן אחר אך נראה דא"ש מאד דעכ"פ רק כשתי' הוא ושתי' אין בכלל אכילה ובשלמא אי שלכדא"כ חייב ע"כ החיוב מטעם אכילה אבל כאן דשלכדא"כ פטור רק דעתה דרכו בכך והוא כדא"כ כסברת צל"ח א"כ שוב ל"ה אלא כשתי' ופטור מטעם דשתי' אינה בכא"כ כסברת תוס' חולין ושפיר מייתא ר"ז ראי' דשלכדא"כ פטור דאז אין לוקין אמשקה דפירי ערלה דבשאר מי פירות אישבכא"כ כמש"כ תוס' בחולין אמנם אביי סובר דאין הטעם משום דשלכדא"כ דהא עכ"פ שתי' הוא ושתי' בכא"כ א"כ שוב הוא כדה"נ רק הטעם דזיעה הוא ולא פירי יען דנשתנה מברייתו והיינו לומר דשתי' בכא"כ אכילה וא"כ ל"ש דשלכא"כ חייב בחמץ וחלב דז"א דהחיוב באמת מטעם דשתי' בכא"כ ול"ה שלכד"א דהא עומד לשתי' וא"כ כיון דרבי' קרא נפש לרבות השותה דבכלל אכילה א"כ ל"ה שלכדא"כ דרק משום שתי' חייב דבכלל אכילה וכן חדש כלאים הקדש וטבל דמשקין כמותן משום דילפי' מהנהו דשתי' בכלל אכילה ורק להיפך אמר ר"ז דמשקין דערלה דפטור ע"כ יען דסובר דגם משום שתי' אין לחייבו כיון דערלה מיעטה קרא פרי פרי מביכורים א"כ לא ילפינן מהנהו דרבי קרא נפש לרבות שותה לכן פטור ומוכח שלכד"א פטור.<br>'''  ובזה '''  א"ש מה דרבו קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ופריך ל"ל ליגמור מהני והקשה בחכ"צ דילמא רק בשותה גוף האיסור שנמחה אבל צירן לא ולכן צריך הטמאין דאף בצירן לבד חייב ולפמש"כ א"ש אי שתי' בכלל אכילה וודאי דאין לחלק בין אי המחה גוף האיסור וילפינן הא מהא דהא מסברא שתי' לאו בכלל אכילה ורק רבי' קרא א"כ גם בצירן נוכל לילף דהוה בכלל אכילה ול"ל הטמאין אך לאביי דסובר הא דרבי נפש לרבות שותה היינו משום דנשתנה אין שמו ועצמותו עליו לדידי' שפיר שייך לחלק בין המחה הגוף האיסור דרבי קרא דחייב משום דהא עכ"פ גוף האיסור הוא שנשתנה אבל במשקין היוצאין דזיעה בעלמא אין נילף מנפש ולדידי' באמת משקין היוצאין אין כמותן וברייתא דקתני דהוה כמותן היינו כר"א דדן מינה ומינה לילף מביכורים דחייב וא"כ ניחא מה שהקשה הפנ"י לאביי חמץ וחלב שלכד"א חייב וכיון דלדידי' זיעה גרע ואפ"ה כיון דרבי קרא לרבות נפש לרבות שותה חייב א"כ כש"כ שלכדה"נ דלפמש"כ ניחא דלאביי י"ל שפיר דלא מיקרי כלל שלכדה"נ דשתי' בכלל אכילה מצד הסברא דעכ"פ שתי' הוה אלא משום דנשתנה אין שמן עליו פטור בעלמא ובחמץ וחלב גלי קרא נפש דחייב אף דנשתנה אבל לא משום דשלכד"א חייב ולפי"ז א"ש מה דהקשה בלח"מ פ"י מחומ"צ וכן בש"א דבה' שאר אה"ט כ' רבינו הטעם דשתי' בכלל ולא כ' משום נפש לרבות שותה משום דרבינו מפרש דקרא מרבה דשתי' בכלל אכילה משום דפסק כר"ז דהא דצריך קרא לרבות שותה היינו משום דשתי' בכלל אכילה ולא מטעם דנשתנה.<br>'''  ומעתה '''  א"ש ג"כ דפסק רבינו דן מינה ואוקי באתרא דהנה נראה לי כלל חדש בזה דהיינו היכא דאי נאמר דן מינה ומינה יהא שווין לגמרי אז אמרינן דן מינה ומינה אבל אי אף אי נילף מינה ומינה ג"כ לא יהא הדין שוה להא דיליף מיני' כהא"ג הלכה דאוקי באתרא וא"כ לפי"ז א"ש דברי רבינו כיון דבביכורים אין מביאין משקין אף יין ושמן א"כ לא דמי תרומה לביכורים דבתרומה שהביא משקה יין ושמן חייב והוה תרומה ושאר משקין ל"ה תרומה כלל כן יש חילוק בהביא פירות ודרכן [והא דביכורים גםשאר פירות שדרכן מביאין היינו משום דלדידי' ל"ש לחלק ולומר כיון שדרכן הוה משקין דא"כ גם ענבים וזיתים שדרכן אמאי מביאין וע"כ אף שדרכן במימהו קיימי אבל בתרומה שפיר י"ל בפירות שדרכן ל"ה תרומה וענבים שדרכן הוה תרומה יען דאף שהביא משקין יין ושמן הוה תרומה] אך לכאורה היינו לפירש"י דביכורים אין מביאין יין ושמן אבל לדעת רבינו בפ"ז מביכורים פסק דמביאין משקה מענבים וזיתים והיינו כמש"כ רבינו בסוף תרומה בפ"י המשנה לפרש אין מביאין ביכורים משקה אלא מן הזתים וענבים מני ריה"ש היינו במשקה יין ממש ויש לו ראי' מירושלמי דפריך עלה מהא דסוף חלה יוסף כהן הביא ביכורים משקה ולא קיבלו מיני' ומשני בשלקטן משעה ראשונה ע"מ כן מוכח כפירוש משנה דיין ושמן עצמן מביאין ביכורים א"כ לכאורה ל"ש לתרץ כנ"ל דהא גם בביכורים ג"כ יש חילוק במשקין עצמן בין יין ושמן לשאר משקין היוצאין מפירי אך הדבר ניחא דהנה לר"ז דסובר דהוה שלכד"א ושתי' אין בכלל אכילה א"כ לפי"ז בהא פליגי ר"מ סובר דון מינה ומינה והיינו דביכורים דמביאין יין במשקין משאר פירות אין מביאין אבל הביא פירות ודרכן שפיר מביאין דבזה אמרינן משקה היוצאין כמותן ובתרומה ג"כ תירוש ויצהר חייב בתרומה ומשקה משאר פירי א"ח [ואף דפירות עצמן חייב מה"ת בתרומה כדעת רבינו בה' תרומה] ומעתה כשקרא תרומה של פירות הנה בענבים וזיתים משקין כמותו ובשאר פירות יליף מביכורים דג"כ חייב אמשקה משום תרומה א"כ שוה תרומה לביכורים בכל צד בהביא משקה בין בתרומה בין בביכורים משאר פירי ל"ה כפירי עצמן ובהביא פירות ודרכן משקין כמותן בין בתרומה בין בביכורים ור"י סובר דן מינה ואוקי באתרא דאף בביכורים בהביא פירות ודרכן חייבין בתרומה אין משקין כמותן דאוקי באתרא כמו במשקין מתחלה ל"ש תרומה כך בפירות שנעשה משקין א"ח בתרומה משום דהוא שלכד"א ואי משום דעומד עתה לכך לאו שתי' בכלל אכילה היא אבל בביכורים דלא כתוב אכילה לכך במשקה בשאר פירות ג"כ איכא חיוב ביכורים דהא ל"ה שלכ"ד כיון דעתה עומד לכך וא"ל דאכתי ל"ה רק שתי' הא כיון דלא כתוב אכילה סגי בדרך שתי' בכך כמוש"כ לפי סברת הצל"ח [אף דתוס' כתבו בביכורים גרע דל"כ בי' אכילה היינו לענין ענבים דל"ש לחייב מטעם שתי' בכלל אכילה אבל עתה דרבי קרא דיוצא מענבים דחייב אף דל"ש שתי' בכלל אכילה שוב חייב אף במי פירות דל"ש לומר דגרע מיוצא ענבים דבזה ל"ש שתי' בכלל אכילה דהא לא כתוב אכילה וא"צ לטעם דשתי' בכלל אכילה] והא דהביא שאר משקין א"ח משום ביכורים משום דמשקה ל"ה פירי אבל בהביא פירות ודרכן חשוב פרי דשמן עלייהו כיון שכבר חל שם ביכורים על הפירות וא"כ אין לילף מביכורים דהא חזינן באם הביא משקה אין בו משום ביכורים ובהביא פירות ודרכן חייב בביכורים משום דלא כתוב אכילה אמרינן דסגי בטעמא דעתה דרכן בשתי' ל"ש למפטר מטעם שלכד"ה אבל בתרומה ד"כ אכילה א"כ לא סגי בטעמא דרבנן עתה בביון דהא עכ"פ ל"ה אלא שתי' ואינו בכא"כ לכן כמו דאם הביא משקה ליכא חיוב תרומה כן בהביא פירות ודרכן אין חייב משום תרומה ע"כ דן מינה ואוקי באתרא דע"כ ל"ד תרומה לביכורים לגמרי אבל לאביי דסובר הטעם דזיעה בעלמה הוא שפיר יש לו' דן מינה ומינה דכיון דהטעם משום דנשתנה והו' רק זיעה א"כ חזינן דביכורי' אף דכשהביא משקה ליכא חיוב ביכורי' דאין פירי זיעה כשהבי' פירות אבל בנשתנה חייב ה"ה בתרומה דל"ש לומר אוקי באתרא דכמו בהביא משקה א"ח בתרומה דהרי יגיד עליו ריעו ביכורים בהביא משקה ליכא ביכורים ובהביא פירות שייך ביכורים אף דהו זיעה ונשתנה צורתו א"כ הה"ד בתרומה אף דמשקה ליכא תרומה בהביא פירות חייב בתרומה וא"כ לדידי' הלכה דאמרינן דן מינה ומינה אבל לר"ז דהטעם משום שלכד"ה ושתי' לאבכ"א לכן בהביא פירות ודרכן שייך ביכורים ובהביא משקה ליכא ביכורים אבל בתרומה דכ' אכילה א"כ יש לנו לדרוש ואוקי באתרא כמו בהביא משקה א"ח בתרומה כן הביא פירות ודרכן א"ח משום תרומה כיון דאכילה כתיב בהו וזהו שלכד"ה דהא שתי' לאו בכלל אכילה והנה כיון דקייל"ן כרי"ו דשלכ"ה פטור בכל איסורין שבתורה א"כ ממילא קייל"ן כר"ג דמברייתא דאין סופגין משום ערלה הו' סעייתא לרי"ו ולא אמרינן הטעם דנשתנה וזיעה בעלמא הוא אלא הטעם דשתי' לאו בכלל אכילה א"כ הו' שלכד"ה ולפי"ז להלכה קייל"ן שפיר דאמרינן דן מינה ואוקי באתרא כיון דל"ד לביכורים דביכורים שאני דלא כתיב אכילה אבל בהך דזבחים ומנחות קייל"ן שפיר דן מינה ומינה משום דל"ש לומר אוקי באתרא כמו יין דיין גם כשבא על מנחה ג' לוגין לכך כשבא בפ"ע ג"כ ג' לוגין אבל שמן דכשבא עם מנחה לוג אחד לכך כשבא בפ"ע לוג אחד וכן לענין קמיצה דבא עם מנחה בפ"ע ול"ש קמיצה גם כשבא בלא מנחה ליכא קמיצה אבל שמן כשבא עם מנחה דקומצה עם הסולת לכך כשבא בפ"ע ג"כ קומצה ולכן לא קייל"ן בהא דלוקי באתרא כמו יין ג' לוגין אף שמן ג' לוגין דשאני שמן דבכל מנחות רק לוג אחד לכן כהא"ג קייל"ן דדרשינן מינה ומינה דאם תדרוש מינה ומינה יהא שוה לגמרי למנחה דבא לוג ונקמץ ושירי נאכלין.<br>'''  ובזה '''  ניחא ג"כ קו' הלח"מ מפ"ה דשבועות דפסק רבינו דן מינה ואוקי באתרא ובשבועות פקדון בין בפ"ע בין ע"י אחרים אף שלא בב"ד חייב קרבן שבועה בכפר ונשבע לשקר כרבנן ולא דרשינן מינה ומינה משבועות העדות דמושבע מפי אחרים רק בבי"ד דשם שאני דגם מושבע מפי עצמו רק בבי"ד א"כ אי נדרוש מינה ומינה אז ג"כ לא יהא דמי פקדון לעדות דבעדות מפי עצמו רק בב"ד ובפקדון מפי עצמו חייב אף שלא בב"ד לכן דרשינן ואוקי באתרא דכמו מפי עצמו חייב אף שלא בב"ד הה"ד בנשבע ע"י אחרים דילפינן רק משבועות העדות ואוקי באתרא לחייב אף שלא בב"ד ובזה א"ש מה שהקשה מהא דיבמות ע"ח דלמ"ד דן מינה ואוקי באתרא דממזרות לעולם אסורה בממזר ולמ"ד דן מינה ומינה מעמוני ומואבי דלעולם ומינה רק בזכר ולא בנקבה ואנן קייל"ן ממזרות לעולם אסורה דאוקי באתרא להנ"ל ניחא דשם אי נדרוש מינה ומינה ג"כ לד' לעמונית דעמונית אף קודם י' דורות שרי ובממזרות הא רק נוכל לילף דלאחר י' דורות מותרת דעד י' דורות כתיב בקרא ואסורה אף ממזרות לכן כהא"ג להלכה אמרינן דן מינה ואוקי באתרא [וראי' לדברינו ולסברא שכתבנו מתוס' פסחים לג' ד"ה מינה היכא דל"ד לדידי' אמרינן דילפינן מינה ומינה ודו"ק] והא דיקשה אכתי מפי"א מתומ"ס דפסק בהאי דמנחות דף ס"ב תנופה חזה ושוק וזה כרבנן דדן מינה ומינה ושם לד' למלמד לגמרי דהרי במלמד ליכא תנופה מחיים וכמו שהקשה בבה"ז לק"מ דבאמת מסיק בגמרא דכ"ע אוקי באתרא ושאני שם דכ' ריבויא וא"כ שפיר פסק רבינו תנופה חזק ושוק אף דפסק כמ"ד אוקי באתרא יען דשלמיהם ריבויא כמסקנא דגמרא.<br>'''  והנה '''  ליישב קו' החכ"צ גם לאביי נראה ליישב דלעולם בשאר משקין ל"א זיעה בעלמא כיון דמרבינן מנפש אף דנשתנה ה"ה זיעה [ודוקא אי אמרינן אביי לא משום דשינוי הו' בהמחה רק יען דל"ה אכילה הנה אז קשיא לאביי דבפירות דסבר דזיעה בעלמא א"כ אף דמרבינן המחה אבל זיעה לא] אבל עתה דאמרינן לאביי הא דממעטינן המחה משום שינוי בעצמות א"כ רבי קרא המחה חמץ או חלב ה"ה זיעה דפירות מרבינן דחזינן דאף דנשתנה אסור ובמש"כ א"ש עוד מה שהקשה בפנ"י בקנ"א לרב דטעמא דמשקין משום דל"ה כד"ה א"כ למה נקט הניח חלב חי ולא נקט למיעוטי משקין היוצאין מפירות ולפמש"כ ניחא דבודאי חשוב שלכד"ה ופטור משום אכילה א"כ לחייב מטעם שתי' דלשתי' הו' כדה"נ וכסברת הצל"ח ורק צריך גם לטעם שתי' אין בכלל אכילה ולכן לא נקיט רי"ו הא דבזה אין פטור משום זה לבד אלא אף משום דשתי' אין בכלל אכילה.

''' ומנסכו ''' 

''' כולו ע"ג השיתין וכו'. '''  והנה בכ"מ הקשה כיון דקייל"ן דבר שאין מתכוין מותר א"כ למה לא פסק כמ"ד דלאישים אזלי ונראה ליישב דהנה רש"י בזבחים הקשה למאי דאמרינן דלמ"ד שא"מ לכבות הגחלים מותר לכן לאישים אזלי הא הוה פ"ר ולי נראה דהא באמת משני בגמ' תחלה כיבוי דמצוה שאני ומשמע דלא הדר מזה דהא לא קאמר אלא ורק היינו יען דהוה פ"ר ע"ז קאמר דמצוה שאני וכונה דהא פ"ר דלא ניחא לי' מותר וכיון דרק משום מצוה הוה פסיק רישא דלא ניחא לי' דהא אצל"ג ובזה מיושב קו' תוס' הא דפריך מגחלת וכי לא ידע לחלק בין מלאכה שאצל"ג ולפמש"כ גם כאן דמי קצת למלאכה שאצל"ג דהיינו פ"ר דלא ניחא לי' דלא קעביד אלא משום מצוה והנה לקמן דף ע"ח כתבו תוס' בהתנה דלכו"ע לספלים ויקשה א"כ הא דקאמר כאן מצוה שאני ויקשה אי מהני תנאי למה אזלי לאישים הא מכבה ולא יהא אלא כאלו התנה בשלמא אי תנאי ל"מ רק לאישים שייך דמצוה שאני אבל כיון דמהני תנאי ל"ש מצוה שאני דיהא רק כאלו התנה ולספלים אזיל וצ"ל דלשמואל באמת ל"מ תנאי ולפי"ז לדידן דקיימ"ל דמהני תנאי ל"ש כלל לומר דמצוה שאני א"כ הוה פ"ר א"כ ע"כ דלא קיימ"ל כשמואל ונראה לי להביא ראי' לשיטת רבינו ממנחות דף ק"ד דפליגי ר"ט ור"ע אי שמן בא בנדבה וקאמר רבא דמוכח דמנדבין מנחות נסכים כל יום ואי איתא דיין לאישים א"כ מה הוכחה מייתיא דמתנדבין כל יום דילמא כיון דסובר דהולך לאישים בבא בפ"ע לכן פליגי אי מתנדבין אבל במנחות נסכים דאין הולך לאישים א"י להתנדב וע"כ דלא קיימ"ל כשמואל ואולם לפי מה שבארתי בפי' מפהמ"ק דלשמואל דקאמר לאישים גם במנחות נסכים כן אין ראי' דשפיר מוכח רבא אף אי יסבור כשמואל דבאמת גם במנחות נסכים סובר דהולך לאישים.<br>'''  ואולם '''  למה שבארתי שם דמוכח מסוגי' בזבחים דף ע"ח דע"כ במנחות נסכים אין הולך לאישים ומצי מתנה א"כ שוב ע"כ ביין הבא בפ"ע ג"כ אין הולך לאישים מדרבא דיליף מיין בפ"ע לענין מנחת נסכים ובזה יש מקום אתי לבאר דברי רבינו בפרקין שכ' לעיל דפלגס מביא נסכו איל מספק ולעיל בפ"ב לא כתב דמתנה בנסכי פלגס כמו שתמה בלח"מ ולפי הנ"ל י"ל הא דבעי להתנות י"ל זהו רק למ"ד לאישים דהנה תוס' מנחות דף צ"ט וחולין דף כ"ג הקשה איך מתנה הא הולך לאישים ותי' דבמתנה בפירוש הולך לספלים וא"כ י"ל כל זה דבעי התנה רק דילך לספלים אבל כיון דרבינו פסק דתמיד הולך לספלים י"ל דל"ב התנה אלא דממילא כן הוא כיון דמביא פלגס א"כ אי הוה כבש ע"כ השאר נדבה וא"צ להתנות ע"ז כלל וא"כ שפיר פסק רבינו דספק הוה ואפ"ה לא כ' דמתנה [ועיין ב"ק טלה ונעשה איל יש שינוי ומעתה גם אי בר"י שינוי הוה וכן יקשה א"כ גם קודם שנעשה איל עכ"פ ספק שינוי איכא] ובזה יש ליישב קו' הכ"מ הא בגמ' נשאר בר פדא בקשיא א"כ למה הביא רבינו בעיא דחולין כלל ולהנ"ל ניחא דהנה בגמ' דחולין קאמר דלב"פ בעיין דספיקא הוה יצא או דילמא גם בברי' מסופק וצריך להתנות גם בנדבה ולכאורה קשה טובא דהא במנחות דף צ"ח נשאר בפ' בקושיא דאי לאיל למה לי דלרי"ו מרבינן מאו לאיל פלגס אבל לב"פ דספיקא הוה איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולפי"ז בגמ' דחולין דכבר עלה על דעתו לומר דב"פ ג"כ מסופק דילמא בר"י הוה א"כ למה צריך לומר דאי ברי' הוא צריך להתנות דכולה נדבה הא אי ברי' הוא מתרבי שפיר מאו לאיל ובזה מסופק בר פדא אי נאמר ברי' הוא ומרבינן מאו לאיל או נאמר דספיקא הוא וממילא דלא מרבינן מאו וצריך להתנות שיהא לוג אחד נדבה אבל לומר דברי' הוא וכולה נדבה גם לב"פ לא מסתברא והוא תמוה רבתא לכאורה.<br>'''  והנה '''  במנחות נשאר ב"פ בקושיא וידוע דכל קושיא יש לה תירוץ דלא מסיק בתיובתא ולא נדחה לגמרי וכמש"כ הכ"מ בשם רי"ק ולהנ"ל י"ל דמהא"ט באמת לא נדחה דברי ב"פ דהרי גם לב"פ י"ל דבר"י הוה וכדאמרינן בחולין וצריך שפיר או לאיל אלא דז"א דא"כ אי דריש או לאיל א"כ נפשוט דרק בר"י הוה לא ספק אבל י"ל כך דהנה אי מרבי פלגס יש לנו לומר משום דהוה ברי' ורבתה תורה שיהא צריך ד' לוגין כמו איל או י"ל דתורה רבתה פלגס יביא נסכים כמו כבש כאשר אבאר דהנה בס' למנצח לדוד כתבו דקו' הגמ' איצטרך לרבות ספיקא יש ליישב לפמש"כ תוס' חולין דלאו כל ל' יום שווין פעמים נעשה איל קודם רק דאפ"ה רבתה תורה כל ל' יום להיות לו דין איל א"כ ל"ש איצטרך לרבות ספיקא דהיכא דאין שווין שפיר צריך קרא למעט ספיקא כמש"כ תוס' לענין בהרת ואולם דבריו תמוהים דא"כ איך קאמר דמתנה כיון דתורה רבתה אף הוא ספק דיביא ד' לוגין למה צריך להתנות כלל אך ניחא דתורה רק רבתה דיביא נסכים אבל לא מפורש כמה נסכים דלפי"ז י"ל יען דאולי ברי' הוא לכן רבתה תורה דיביא נסכים אף דבר"י ונאמר דרבתה תורה דיבוא כמו איל או נאמר דרבתה תורה דיבוא כמו נקיבה ולכן צריך להתנות אך הא דצריך להתנות רק למ"ד לאישים אבל למ"ד דלשיתין א"צ להתנות דממילא השאר נדבה כמו שבארתי לעיל וא"כ לפי"ז לא איתותב ב"פ דגם לדידי' י"ל דצריך או לרבות פלגס דבזה ג"כ מסופק או קרא קאי לרבות מטעם בר"י ודלא כסוג' דחולין דאי בר"י אז נדבה הוה וניחא דברי רבינו.<br>'''  אך '''  עדיין יקשה לפמש"כ משל"מ להלן דלרבינו דבעי מלח ג"כ א"י להתנות א"כ אמאי כתב סתם דמביא נסכי איל ולא כתב דיתנה דהרי ע"כ צריך להתנות בפירוש דיהא בלא מלח כמש"כ שעה"מ בפי' מפהמ"ק לפי דעת רבינו א"כ צריך להתנות ג"כ ונדחו לכאורה דברינו אך י"ל דבאמת א"צ להתנות דהרי בלא"ה אין מביאין לוג אחד וע"כ כפירש"י יען דבא עם השאר לפי"ז י"ל דאף אי השאר נדבה א"צ להתנות דלא לבעי מלח כיון דבא עם השאר ובזה יש ליישב ג"כ קו' תוס' דלאישים אזלי דכהא"ג דבא עם השאר לא אזיל לשיתין ודו"ק.<br>'''  והנה '''  קשה לי דבשמעתין דזבחים מבואר דלכן אין יין לאישים משום דמכבה אבל אי דבר שא"מ מותר אין לספלים אלא לאישים א"כ הוה יין ראוי לאישים א"כ קשה הא דאיתא לעיל דף פ"ג דר"ש סובר נסכים הבאים בפני עצמן לא ירד וחולק אר"י דבעי ראוי לאישים והוא סובר דל"ב ראוי לאישים והא כיון דר"ש סובר אין מתכוין מותר א"כ בנסכים הבאים בפני עצמן ראוי לאישים הוה אלא דלכאורה י"ל דהרי בגמ' אין מבואר להדיא דלר"ש אף שאין ראוי לאישים לא ירד אלא דיליף דבא דפ"ע לא ירד א"כ י"ל דבאמת הא"ט משום דבא בפ"ע ראוי לאישים ג"כ ובזה ניחא דר"ע דסובר כאן יין לספלים דריש שם מדכ' עולה לרבות כל הראוי משום דלדידי' אין לחלק בין באה בגלל עצמן כיון שגם זה א"ר לאישים אך רש"י פי' במשנה דר"ש חולק אר"י בדם ונסכים א"כ סובר רש"י דע"כ דמצריך קרא עולה לדרוש באה בגלל עצמו אין משום דראוי לאישים אלא משום דל"ב ראוי לאישים ולכן כתב דחולק גם אדם דלפמש"כ אין הוכחה דחולק אדם דהרי י"ל רק בנסכים משום דראוי לאישים לר"ש לשיטתו לכן חולק אר"י אבל בדם א"ר לאישים יודה ע"כ פשיטא לפירש"י דלר"ש ג"כ אין נסכים ראוי לאישים אלא משום דבאה בגלל עצמו לכן לא ירד אף דר"ש סובר אין מתכוין שרי ואפ"ה סובר דאין אלא לספלים א"כ בזה ניחא הא דרבינו סובר אין מתכוין שרי ואפ"ה סובר דיין לשיתין אזלו ודו"ק.

== טז ==

'''אמר ''' 

''' הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין שהרי נדר בקרבן תודה וכו'.'''  והנה כיוצא בזה כ' רבינו בפ"ב מחגיגה האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה לא יצא דאין באה אלא מן החולין וראב"ד השיג שם על רבינו דבאומר ואצא יצא ידי חגיגה והוא גם פלוגת רש"י ותוס' בביצה דף כ' ובכ"מ נסתייע שם מדברי רבינו כאן דאין לחם בא מן החולין ועוד פסק רבינו כהא"ג בפ"ח בנזיר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ב הרי זה נזיר ואין מביאין קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין והנה על כל אלה קשה לי ממש"כ רבינו בפי"ד מה' אלו האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו אם גילח שם עצמו יצא שלא כיון אלא לצער עצמו ואינו נזירות וקשה מ"ש מהא דאגלח ממעות מע"ש דאמרינן בנדר חל וצריך להביא מן החולין וכן כל הנך דפסק דאין יוצא בשמביא לחמה מן המעשר אך יש לומר בהקדם דברי רבינו פ"י המשנה סוף מנחות שכ' דע"מ שאגלח בבית חוניו הוה כמו שאמר ע"מ שלא אתחייב באחריות ול"ה נזירות שלא כיון אלא לצער עצמו וחייב בנזירות ודבריו תמוהים מאד כי נקט ב' טעמים הנאמרים בגמ' כאחת ובסוג' מבואר דפליגי וגם כי בגמ' דחי דל"ש בנזירות ע"מ שלא אתחייב באחריות דכל כמה דלא אקריב לא מתכשר ונראה ליישב דהנה התומים סי' ע"ב הקשה לשיטת המרדכי דבהרי עלי שאקריב בב"ח הוה הורג בידים ותי' בתומים די"ל כיון שאומר אם אהרגנו בידים אפטור הוה כאילו אמר שמעיקרא לא יחול הנדר אולם בקצה"ח חולק עליו ותי' דש"ה דמזיק הקדש פטור וכן בסי' ר"ג העלה בקצה"ח דהרי ע"מ שלא אתחייב באחריות הכוונה דחייב להפריש אולם אחר ההפרשה יפטור מאחריותו ומעתה כל זה בהרי עלי ע"מ שאקריב בב"ח אבל בהריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח א"כ אי הכונה כס"ד בגמ' דהוה כע"מ שלא אתחייב באחריותו א"א לפרש כקצה"ח דנהי דשייך לומר דחייב להפריש וחייב בנזירות אבל ל"ש לומר שלאחר הפרשה אין מקבל אחריות דא"כ לא מתכשר לזה שוב אנו צריכין לדברי התומים דאם אמר שיהרגנו אז לא יהא נזיר מעיקרא ונזירות בטל ול"ה נזירות רק לצעורי בעלמא ומעתה הן הן דברי רבינו בפי' המשנה דהוא מפרש כס"ד בגמ' דע"מ שלא אתחייב באחריות דהיינו אחר הפרשה וע"ז פריך כל כמה דלא אקריב לא מתכשר וע"ז משני דהאי גברא לצעורי קמכוין ורב המנונא סובר דבנזיר כדקאמרת אבל בקרבנות כע"מ שלא אתחייב באחריות והכונה בנזירות ג"כ הוה כע"מ שלא אתחייב אחר הפרשה ורק אם יקרבנו בב"ח דהוה כהריגה אז יתבטל מעיקרא הנזירות ולא קיבל עליו אלא לצעורי עצמו בעלמא אבל עכ"פ חייב לנהוג נזירות ולהפריש דהרי ע"מ שלא אתחייב קאי רק אחר הפרשה כדברי קצה"ח.<br>'''  וזה '''  שכ' רבינו דחייב בנזירות לנהוג ולהפריש ואם יקרבנו בב"ח אזי לא יהא נזירות מעיקרא וכמש"כ התוס' בנזיר דף י"א וקאי אי יקרבנו בב"ח לא יהא נזיר מעיקרא וכן מוכח מדברי תוס' שהוקשו הא תפוס לשון ראשון ותי' דל"ש תפוס לשון ראשון יען דהוה כאומר עד כאן בעינא למיטרח וכונתם סתומים רק י"ל הכונה דהנה בכל הרי ע"מ שלא אתחייב באחריות יקשה הא הוה כאמר ה"ע ע"מ שאגלח ממעות מע"ש ואינך דלא יכול להתנות ולמה בע"מ שלא אתחייב באחריות מהני תנאי והוא באמת קו' תוס' בר"ה הא הוה מתנה עמש"כ בתורה אך לפי מש"כ תוס' כתובות דף מ"ו אצל שומרים מהני תנאי ה"ה כיון בנדבה פטור מאחריות יכול להתנות ג"כ או י"ל כיון דעתה כמו שהוא לפנינו שעדיין לא מת ולא נהרג וא"כ ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד ולא יהא יכול לחזור כעין מש"כ באמרי בינה בסוג' דפ"ב דלענין ל"פ ל"ש אמירה לגכמל"ה כיון דעתה הוא הקדש ורק אח"כ יפקע מהקדש להקדש לא שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לפי"ז בהרי עלי ע"מ לגלח בב"ח הו' ג"כ כע"מ שלא אתחייב באחריות כדברי רבינו בפי' המשנה משום דאומר כע"מ שלא אתחייב באחריות וזהו שכתבו דקאמר עד האידנא בעינא לאטרוחי ולא מקבל אחריות יותר מעתה מיושב מה שהקשינו למה בע"מ לגלח ממעשר לא מהני דלפירש"י הטעם יען דאמר הריני נזיר א"כ לא יכול למהדר דאמל"ג כמסלה"ד ולמה במגלח בב"ח מהני חזרה ול"א אמל"ג כמסלה"ד אך לפמש"כ ניחא דבמגלח בב"ח הוה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות וכמש"כ רבינו בפי' המשנה וקשיא לן בה"ע ע"מ שלא אתחייב באחריות ג"כ נאמר אמל"ג כמסלה"ד ואיך יכול לחזור וצריך לומר דעכ"פ עתה עדיין בעין ורק לכשיגנוב או ימות יהא אנו דנין עליו ל"ח כחזרה וכן כאן בע"מ שאגלח בב"ח רק הוה כמו הרי עלי שלא אתחייב באחריות [אבל בע"מ שאגלח ממעות מעשר שני א"כ אין מקבל עליו אפי' הפרשה רק ממעשר לכן יגלח רק מחולין] דרק חייב להפריש כיון שקיבל עליו להפריש אבל אחר ההפרשה הא מתנה שלא יהא חייב באחריות ואם יקרבנו בב"ח לא יהא נזיר כלל וא"כ ל"ש מסלג"ב כמסלה"ד וא"כ במה שהפריש הקרבן כבר קיים נדרו החיוב המוטל עליו וכמש"כ הקצה"ח הנ"ל אבל בע"מ שאגלח ממעות מע"ב שאין מקבל עליו להפריש כלל מדידי' רק ממע"ב לכן יהא החיוב עליו להפריש מחולין מצד אמל"ג כמסלה"ד לכן לא מהני וצריך להביא משל חולין ומעתה זהו ג"כ בהא דלחמה מן המעשר כיון שנתחייב בלחמה מן החולין ואין כאן אפי' הפרשה כשהפריש מן המעשר לכן מביא דוקא מן החולין [וגם י"ל פשוט בהך דלחמה מן החולין בלא"ה יש לחלק דל"ד דהרי אם יאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות הלחם ל"מ כיון דחייב באחריות התודה ואין תודה בלא לחם ומהא"ט באמת בהיא ולחמה מן המעשר יצא אבל בהרי עלי ע"מ שאגלח בב"ח הוה כע"מ שלא אתחייב באחריות דמהני].<br>'''  עוד '''  יש ליישב בדרך אחר דהנה במשל"מ בפי"ז מה' אלו הביא תוספתא שאמר ה"ע מנחת כהנים ע"מ שתקמץ ותאכל או מנחת ישראל ע"מ שתהא כולה לאישים או עשרון להביא בב' כלים כופין ויבוא כתקנה ור"ש פטור ותמה למה לא הביא רבינו זאת וכתב דהוא בכלל שאר הדברים שהביא רבינו ולדעתי תמוה נהי דעשרון שהביא בב' כלים שפיר כופין דהיינו באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין ואי דיקשה א"כ למה כופין כיון שאמר אלו הייתי יודע י"ל כגון דהדר בי' וכדמוקי כהא"ג במנחות דף פ"ח גבי תודה בלא לחם א"כ נשמע שפיר דין זה מהא דכ' רבינו במנחה להביא מן השעורין שאם אמר אלו הייתי יודע מביא כתקנה אבל מנחת כהן ע"מ שתאכל ל"ש שהוא בכלל דין זה כי אדרבא יש סברא לומר שדמי לע"מ שאקריב בב"ח דפטור יען דעל מה שאחר הפרשה לא קיבל אחריות וא"כ לא נלמד מהך דכופין רק דתוספתא סבירא לי' דאפ"ה בכהא"ג כופין ואדרבא יקשה באמת למה ע"מ להקריב בב"ח ל"א שכופין להביא כתקנה ובע"מ שמנחת כהנים תאכל כופין להביא כתקנה ול"א כיון שהפרישה כתקנה אין חייב אחריות על מה שאחר ההפרשה ולכן נראה דתוספתא דא חולק אמשנה זו דב"ח לכן לא הביא רבינו דין זה והנה לכאורה יש לומר בהא דמנחת כהן שתאכל י"ל דל"ד לב"ח דשם אמרינן הכונה דיהא עולה ואם יהרגנו יהא פטור וא"כ אף דשחטן בחוץ וחייב כרת דעולה גמורה היא רק נחשב כאלו האבידו בידים דפטור כיון דאם הקריבו בירושלים ג"כ יצא אבל כאן אם יקרבה אתו שלא כתקנה דהיינו שתאכל ל"ש דיצא ידי נדרו דמי ישמע לו לזה לעשות שלא כדין [עכהא"ג זבחים דף ל"ו ע"מ שיאכלוהו ערלים או טמאים דלאו כל כמיני' דמי ישמע לו] אבל בב"ח הי' מקריבין באמת ע"כ ל"ש לומר דמי ישמע לו אבל כאן כיון שלא ירצו לעשות כן לכן כופין אותו שיביא כתקנה אבל עדיין בהא שמנחת ישראל תשרוף כיון דהוה כמו ע"מ שלא אתחייב באחריות א"כ נוכל להקריבו לשם עצים וצ"ל לו יהא רק נדבה אסור ג"כ להקריבו לשם עצים ולהביא לבית הפסול ולכן כופין להביא כתקנה.<br>'''  והנה '''  לפי"ז יש ליישב דל"ד גם לע"מ להביא לחמה מן המעשר משום דלהקריב בב"ח כיון ששם יש שעובדין כן אין כופין להביא כתקנה אבל כאן כיון שמקריב במקדש א"כ כל זמן שאין הנדר כתקנה לא ישמעו לו הכהנים ולא יניחו הבי"ד להקריב שלא כתקנה א"כ אי אפשר לו לצאת ידי נדרו לכן כופין להביא כדין וכן בע"מ שאגלח ממע"ש ולפי"ז לכאורה אם אירע כהן שעבר להקריב התודה אם הלחם להביא ממע"ש יצא באמת ידי נדרו דזה שחייב להביא מן החולין אין משום כדי לצאת ידי נדרו אלא כיון שאין שומעין לו להקריב שלא כדין ממילא א"א לקיים לו נדרו עד שיבוא מן החולין אבל אפשר לומר דאף אם עבר להקריב לא יצא ידי נדרו מאחר שכיון שהדין שאין שומעין לו להביא לחמה מן המעשר א"כ לכן א"י ידי נדרו עד שיבוא כדין כיון שאין נדרו ע"מ להביא מן המעשר עומד לכך שיהא בידו לקיים נדרו כפי נדרו משא"כ בב"ח כיון שיש מקריבין בב"ח וישמעו לו להקריבו לכן יצא ידי נדרו דהא הנדר עומד לכך שבידו לקיים נדרו כפי מה שנדר ע"כ יצא באמת גם י"ל דבהך דתוספתא הוה כמתנה ע"מ שכ' בתורה דרק בב"ח ל"ה כמתנה עמש"כ בתורה יען דלמצוה איתכוין כמש"כ תוס' כתובות דף נ"ו.<br>'''  והנה '''  תוס' בשמעתין כ' דתודה מן החולין ולחמה מן המעשר לכן יביא הוא ולחמה מן החולין משום דלא יכול לחזור אפי' תכ"ד דאמירה לגבוה כמסלה"ד ובצ"ק תמה א"כ מאי מדמה לנזיר ותי' מכח כש"כ ודבריו תמוהים דא"כ אכתי מאי פריך נדרו ופתחו עמו הא כיון דהוא הקדש אמירה לגבוה כמסלה"ד ל"ש נדרו ופתחו עמו ונראה לתרץ דעוד הקשה בצ"ק אמאי לא פריך הגמ' אברייתא נדרו ופתחו עמו ותי' דבאמת אברייתא ידע דנאמר כב"ש אבל אשינויי דה"ה אם לא אמר תודה ג"כ כופין בזה ס"ד דליכא נדר כלל ולכן מסיק הגמ' דאף לב"ה כופין דאיירא באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כך ודבריו גם בזה תמוהים דהא תינח לרי"ו אבל חזקי' הרי מוקי כב"ש ולדידי' בלא אמר תודה ג"כ הוה נדר והנה תוס' הוק' תימא מאי קא קשיא לי' אין ה"נ דדוקא באומר הרי עלי תודה בלא לחם אבל אמר לחם בלא תודה לא דהא לעיל קא מפרש דסוף מילתא נקט אבל אם פירש בהדיא בלא לחם לא ונראה ליישב דתוס' לעיל ד"ה אמאי כתבו דאם אמר הרי עלי לחמי תודה נהי דסוף מילתא נקט אכתי הי' לנו לומר דיביא התודה מהמעשר אפ"ה סובר דיביא רק מחולין ושפיר פריך מהא דתנן תודה ממעשר ולחמה מחולין דיבוא כמו שנדר ולפי"ז א"ש התמוה שהניחו בתוס' משום דאי רק משום סוף מילתא נקט יביא ממעשר עכ"פ וע"כ אין זה הטעם לחוד אלא משום דאמרינן דאפי' אמר בלא תודה ג"כ חייב בתודה לכן אמרינן דאף ממעשר אין יכול להביא אבל אי בלא אמר תודה פטור מתודה אמאי קאמר ה"ע לחמי תודה לא יביא עכ"פ התודה ממעשר וע"ז פריך בגמ' שפיר כיון דמסיק דבאמת ה"ה לחם בלא תודה חייב להביא תודה אמאי הא נדר ופתחו עמו והכונה כך בוודאי אברייתא לא קשיא דבאמר תודה בלא לחם דהוה כמפרש תודה עם לחם רק אח"כ מהדר קהדר וע"ז אמרינן אמירה לגבוה כמסלה"ד אבל אהא דמשני דאפי' אמר לחם בלא תודה ג"כ יביא תודה אף דבזה ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד דהרי מה שקיבל עליו להביא לחם לא אמר כלל עדיין להביא דבר לגבוה דלחם בלא תודה לאו כלום הוא רק ע"כ משום דאמרינן דדעתי' הי' גם אתודה דמידע ידע דלחם בלא תודה א"י להביא ורק מהדר הדר ואמר בלא לחם וא"כ עכ"פ ל"ש אמירה לגבוה דהרי לא אמר כלל לגבוה רק אומדן דעת יש א"כ רק הוה כנדר ופתחו עמו ומשני כב"ש ור"ש אמר אפי' כב"ה [ולדעתי חזקי' ורי"ו לשיטתם לעיל דף ע"ח דרי"ו סובר לקרבן גדול איכוין וחזקי' לית לי' לקרבן גדול איכוין רק כונתו למה שיכול להביא ה"נ כאן כשאמר לחם בלא תודה מתחלה הי' דעתו לקרבן שיכול להביא דהיינו עם הזבח ואח"כ מהדר הדר ואמר בלא תודה] וא"כ נתיישב היטב דברי התוס' דהיכא דמפרש שייך אמירה לגבוה דהיינו באמר ה"ע תודה דכמפרש עם הזבח דמי אבל אמר ה"ע בלא תודה לא הוה אמירה לגבוה רק אומדן דעת שהי' ברצונו להביא גם תודה ומהדר קהדר.<br>'''  עוד '''  נראה ליישב כל האמור אמירה לגבוה באמת ל"ש היכא די"ל דמהדר הדר דהו' אמירה בטעות כמש"כ הקצה"ח סי' רנ"ה על דברי התוס' ורק זה שכתבו תוס' דשייך אמירה לגבוה היינו משום דלא מהדר מגוף דבריו ולא משוי' דבריו טעות דהרי מזה שאמר להביא תודה לא מהדר רק הדר ממה שהי' מתחילה דעתו להביא תודה עם לחם והדר קאמר בלא לחם וא"כ ניחא תימא שכתבו התוס' דהכי פריך כיון דאי אמר ה"ע לחם חייב בתודה משום דהו' דעתו גם אתודה וסוף מילתא נקט ה"נ קאמר ה"ע לחם בלא תודה נאמר דסוף מילתא נקט ודעתו הי' גם אתודה ומהדר הדר לומר בלא תודה ומסיק דבאמת כופין אף באמר לחם בלא תודה וע"ז פריך שפיר נדרו ופתחו עמו דעל ברייתא ל"ק נדר ופתחו עמו די"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דמגוף הנדר לא מהדר אבל כאן שאמר ה"ע לחם בלא תודה יקשה נדר ופתחו עמו דל"ש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהרי מהדר הדר לגמרי מדיבורו כיון דאמר בלא תודה ולחם בלא תודה ל"ה קרבן כלל א"כ הו' כהדר מכל דיבורו וא"כ ניחא נמי דברי התוס' שכתבו דאמרינן מסל"ג דזה רק באמר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר או אמר תודה בלא לחם דלא הדר מגוף הנדר מגוף הקרבן שהוא הטפל ולכן אלגכמל"ה אבל הגמ' פריך אשינוי דלחם בלא תודה דזה הו' חזרה מכל הקרבן דלחם בלא תודה ל"ה נדר כלל כסברת הצ"ק ולכן פריך שפיר נדרו ופתחו עמו ודו"ק.

== יז ==

'''פירש ''' 

''' ואמר הרי עלי להביא תודה וכו' ולא יביא לחמה מחיטי מעשר אלא ממעות מע"ש כמו הבהמה שהוא ממעות מע"ש.'''  נראה דפסק רק מחיטין לא יביא אבל לא ממעט שלא יביא מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני ונראה הטעם משום דבת"כ רק ממעט חיטי מע"ש ולא דריש מה בהמה אין מין מעשר ובחק נתן כתב יען דכתב רבינו כמו הבהמה שהוא ממעות מע"ש משמע שבא למעט אף חיטין הלקוחין ממעות מע"ש ולי נראה דבודאי לפירש"י דממעט שלא יקח רק חלות משמע שפיר כמו הבהמה למעט חיטין רק ילקח חלות גוף הקרבן כמו הבהמה אבל הראב"ד בפי' לת"כ פי' דממעט רק שלא ילקח ממה שקנה חיטין לאכול בתורת מעשר שני לא יקחנו אח"כ לתודה אלא יקח חולין ממעות מע"ש לצורך תודה ואין צריך להביא חלות דלא כרש"י א"כ מזה דכ' כמו הבהמה לא אתי לשלול שלא יהא החיטין לקוחות תחילה לאכול בתורת מע"ש אך בפי' המשנה כתב להדיא דבעינן שיהא דומיא דשלמים הבאין עם הלחם שאין בא אלא מן מעות מעשר גם החלות יהא ממעות מעשר שני א"כ נשמע כפי' החק נתן ולפי"ז צריך לומר דרבינו מפרש כפירש"י דבעינן שיהא לקוח חלות ולכן שפיר כתב דבעינן שיהא גם הלחם ממעות מעשר שני דהיינו שיקח חלות.<br>'''  ונראה '''  להביא ראי' לפירושו של הראב"ד דהנה לפירושו פליגי בהא למ"ד דרק מחיטי מעשר לא יביא אבל מחיטין אף שנלקחו סתם ממעות מע"ש נלקחות לתודה ולאידך מ"ד רק אם נלקחות לתודה שרי וא"כ יש להבין איך קאמר מה בהמה שאין מן המעשר הא עכ"פ בבהמה גופה אם לקחה לבשר תאוה ואח"כ שחטוהו שלמים אטו מי לא שרי א"כ איך שייך למעט לחמי תודה כהא"ג ונראה דהנה י"ל דבאמת גם בבהמה אין רשאי אלא אם נלקחת רק לשלמים דאי נלקחת לבשר תאוה וחל עליו קדושת מעשר אין רשאי להביא שלמים דהרי אימורים למזבח סלקו והרי תוס' הביאו ירושלמי דלא יביא עולה משום דלא שרי אלא מידי דאכילה וכדאמרינן כהא"ג בגמרא בבכורות דף י"ב דבהמת שביעית פטורה מבכורה משום לאכלה ולא לשריפה והאימורים סלקו לאישים.<br>'''  אך '''  אני רואה שהוא פלוגתא בירושלמי בפ"ק דמע"ש דפריך הלוקח לבשר תאוה מי לא חל מע"ש על אימורים ומבריחתו מאכילה והיינו כחקירה שכתבנו דאימורים לשריפה אזלי וע"ז משני ר"ז דבלקיחה פקעה מעשר ממנו והכונה אף דלקחה לבשר תאוה כבר פקעה המעשר וא"כ אי לקחה לשלמים רשאי דאין כאן מבריחו מן האכילה כיון דכבר פקעה תורת מעשר ממנו ורי"ו קאמר לא התירה התורה אלא שלמים הכונה דפליג וסובר דבאמת לא שרי רק בלקח שלמים אבל לקח לבשר תאוה לא שרי לשלמים דמבריחו מאכילה והא דתני במשנה לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין לא משום דנעשה שלמים דאין רשאי להקריב שלמים אלא דלא קנה מעשר כדר"א בירושלמי ואח"כ קאמר ר"י דמשנה דמנחות מסייע לר"ז דמביא מן מעות מעשר ולא מן חיטין ומה בין חיטין למעות אלא בלקיחתה נפקעת מן המעשר והיינו דירושלמי סובר כמ"ד דמותר להביא מחיטין הלקוחות במעות ושפיר פריך מ"ש בין חיטין למעות וע"ז משני בלקיחה פקעה תורת מעשר ולכן יביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר וה"ה אם לקח לבשר תאוה יביא שלמים אף דאימורים לגבוה ומבריחו מאכילה דכבר נפקע תורת מעשר בלקיחה ולא כמ"ד דצריך ליקח רק לשלמים אבל אם לקח לבשר תאוה אין רשאי להקריב שלמים [דלא כפני משה שנדחק טובא] וראי' לפירושי דאי איתא דמ"ד שלמים סובר דהתירא התורה להביא שלמים אף שאימוריו לשריפה מאי פריך במנחות דף פ"ד לאכלה ולא לשריפה מ"ש משלמים שבא ממע"ש וע"כ כמוש"כ משום דנלקח בכסף מעשר לשם שלמים לכ"ע פקע מעשר משא"כ בעומר משביעית גופי' ומעתה לפי גמרא דידן דלחד מ"ד אין מביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר רק מחיטין הלקוחות לתודה א"כ ע"כ דל"א דבלקיחה נפקעת מתורת מעשר ולפי"ז באמת אמרינן דכר' יוסי בירושלמי דגם בבהמה אין רשאי רק ליקח שלמים אבל אם לקח בשר תאוה אין רשאי להביאו שלמים וא"כ תליא פלוגתא זו לפירוש הראב"ד אי רשאי ליקח מחיטין הלקוחות במעות מעשר בפלוגתא זו גופי' לענין בהמה אי רשאי להביא שלמים כשלקחו לבשר תאוה וא"כ עכ"פ נשמע מירושלמי כפירושו של הראב"ד דפלוגתתם אי צריך דוקא ליקח החיטין לתודה ולא צריך ליקח החלות דוקא דלפי"ז שפיר מתפרש הירושלמי כיון דסובר כמ"ד דרשאי ליקח מחיטין שקנאו במעות מעשר ואין צריך ליקח חיטין דוקא לתודה מזה מוכיח בירושלמי דנפקעת בלקיחתה ולכן אין צריך לקנות דוקא חיטין לתודה אלא אפי' קנאו סתם נפקעת תורת מעשר ורשאי להביאו לתודה.<br>'''  והנה '''  מירושלמי זה יצא לנו ג"כ טעם דפסק רבינו דיכול להביא חיטין הלקוחות במעות מעשר כיון דכך מסקנת הירושלמי יען דנפקעת מיד בלקיחתה [וכן מוכח עוד בירושלמי פ"ג ממע"ש וכן פסק רבינו בפ"ז לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה קדושת מעשר ופודה לעצמו ועיי' ראב"ד שהשיג וכונת רבינו פשיטא דמוסיף חומש משום הקדש דמשום מעשר א"צ דכבר פקע וכמבואר הכל בירושלמי שם בפ"ג] ובזה ניחא לי ג"כ הא דפסק רבינו בה' בכורות דבהמת מעשר חייבת בבכורה וכתב הכ"מ דסובר כזעירי דבלקיחתה נפקעת ממעשר ובריטב"א ריש בכורות ובמראה פנים בירושלמי הקשה הא זעירי לא קאמר דנפקעת ונעשה חולין אלא דנפקע והוא שלמים וא"כ אין הוכחה מזה דחייב בבכורה ולפמש"כ ניחא דהרי כיון דמוכיח הירושלמי דמביא מחיטין הלקוחות במעות מעשר דאמרינן פקע תורת מעשר מוכח ממילא דחייבת בבכורה דאין לנו לפטור מטעם דאימורי בכור לגבוה סלקי דבירושלמי פריך אח"ז ויביא מחיטין הכונה למה באמת לא יביא מחיטי מעשר ומשני שמא ישפוך הדם ויפסול הלחם ויצא לבית השריפה מוכח דבלקוח במעות מעשר והביאו אח"כ לתודה ל"ש הטעם דיצא לבית השריפה משום דאין קפידא כיון דנפקע קדושת מעשר בלקיחתה ה"ה דחייבת בבכורה וא"כ כיון שרבינו פסק כאן דמביא מלקוחות במעות מעשר ע"כ דסובר דבלקיחתה פקעה מתורת מעשר לכן שפיר מחייב בבכורה כיון דפקעה מתורת מעשר וליכא חשש משום דלגבוה סלקי הה"ד דאין לפטור מטעם דמעשר שני ממון גבוה דהרי פקעה ונחלשה קדושת מעשר ושפיר כתב הכ"מ דלר"ז י"ל דחייב במעשר אף לר"מ דממון גבוה.<br>'''  ובזה '''  יש ליישב מה דקשה לי לכאו' במנחות דף פ"ב פריך רע"ק מה לפסח מצרים שאין דמיו ואימורים למזבח משא"כ פסח דורות ופי' רשב"א דהוא פירכא דקולא וחומרא גרים שלא יביא מן המעשר כיון שאין בא למזבח לכן לא בא מן המעשר אבל פסח דורות דקדושתו אלים למזבח יביא מן המעשר ותמוה לי הא אדרבא פסח דורות דבא למזבח ואימורים לשריפה אזלי לכן מן הדין שלא יביא ממעשר אבל פסח מצרים דכולו לאכילה שפיר הי' לנו לומר דיביא ממעשר ומאי פירכא דקולא וחומרא איכא וא"ל דעכ"פ ל"ה דומיא דשלמים הא י"ל דיליף מקרא דשלמים בא מן המעשר הוא רק משום דאימוריו לגבוה וס"ד דלא יביא כקו' הירושלמי אבל פסח מצרים ל"צ לימוד דהי' יכול להיות ממעשר כיון שכולו לאכילה ולפמש"כ יש לומר בודאי אי אמרינן דהתירה התורה רק שלמים אף דאימורים לגבוה סלקי הו' מקום להקשות אבל רע"ק יסבור כמ"ד דבלקיחתה פקעה קדושת מעשר א"כ אין קפידא כלל משום האימורים דלגבוה אזלי א"כ שוב יש סברא שפיר איפכא כרשב"א כיון דקדושתו חמורה דלמזבח סלקי גרים דיביא ממעשר.

''' לא ''' 

''' יביא נסכי' ממעשר שני שנאמר קרבנו שיהא שלו וכו'.'''  ובכ"מ הביא דרשה יען דהוה למזבח לא לאכילה ותמוה טובא שלא הרגיש שרבינו נתן הטעם שאמר בספרי דבעינן שיהא שלו ונראה טעמו ונמוקו שכתב הטעם של כפרה דפ"ז ממעשר כתב דאם הביא עולה חטאות ואשמות יאכל כנגדו והוא משנה פ"ק דמע"ב דיבוא קיני שבין הולדות והרי קומץ אחד חטאת ואחד עולה ופליגי שם בירושלמי אי קדוש בדיעבד ודייק מדקתני יאכל כנגדן משמע דקנה וא"כ מוכח דאם הביא ממעשר שני עולה קנה ויצא בדיעבד אף דאין לאכילה ולפי"ז י"ל דלכן לא נתן הטעם דאין לאכילה דא"כ גם אם הביא נסכים יצא בדיעבד ורבינו סובר אף בדיעבד לא יצא ולכן נתן הטעם דל"ה שלו דמעשר ממון גבוה ומהא"ט בוודאי בדיעבד ג"כ לא יצא אלא דתמוה לי טובא דבפ"ז ממעילה כתב אם הביא נסכים מן ההקדש אף דעבר עבירה לא מעל דאין די לכפר ויפלא הא לא יצא כלל אם הביא נסכים מן ההקדש כמו אם הביא ממעשר ומאי עבר עבירה שייך כיון דלא יצא כלל ובשלמא לטעמו של הכ"מ משום דל"ה לאכילה ניחא דזה רק שייך במעשר שני אבל לא בהקדש אבל לטעמו של רבינו משום דאין שלו קשיא מהקדש עוד תמוה לי במנחות דף פ"ד פריך מברייתא דלאכלה ולא לשרפה ועדיפא הל"ל להקשות הא כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין דהא כמו למ"ד דיליף מפסח מצרים דאין בא ממעשר משום דלא הי' נוהג אז מעשר כן יש למעט דאין בא משביעית דג"כ לא הי' נוהג אז שביעית וא"כ כך למ"ד דיליף מחטאת נתמעט גם שביעית.<br>'''  ואולי '''  יש לומר דבאמת היינו קו' הגמ' לדאכלה ולא לשרפה כיון דצריך דוקא לאכלה ולא לשריפה אין זה דינו כחולין דבחולין יכול לעשות מה שברצונו וכיון דזה דוקא לאכלה אינו כחולין דיש עליו קדושת שביעית א"כ שוב יש למעט משום דדבר שבחובה אין בא רק מן החולין וניחא בהא מה שהקשה בטה"ק נוקי דשומרין משום שתהל"ח ולהנ"ל ניחא גם לשתהל"ח א"ר משום דבר שבחובה אין בא רק מן החולין ובלא"ה גם בשתהל"ח שייך לאכלה ולא לשריפה כדאיתא בירושלמי פ"ב ממע"ב לענין תודה מחיטי מע"ב ובזה יש ליישב מה שהקשה בטה"ק ר"ה דף ל' נהי דלאכלה ולא לשריפה הא לא הוי אלא עשה ועשה דעומר הא הוה עשה דרבים וידחה הלאו הבא מכלל עשה ועבח"ס סי' נ"א ולפמש"כ ל"ש עדל"ת כיון דלאו משום איסור שריפה לבד אנו דנין דהא הוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין דשבועות ל"ה דבר שבחולין כיון דקפיד קרא לאכלה ולא לשריפה וא"ש מה שהקשה תוס' דנילף מכאן דבהמת שביעית חייבת בבכורה דלפמש"כ הכונה כיון דכ' לדורותיכם ע"כ לא קפיד קרא שיביא מן החולין ולא מן שביעית דאל"כ ל"ה לדורותיכם ושוב עשה דחל"ת דלאכלה ולא לשריפה ולפי"ז בבהמת שביעית ל"ש לילף מכאן דחייבת מדכ' לדורותיכם דזה דילפינן מדורותיכם רק ילפינן דל"ב דבר שבחובה אבל לא לרבות דל"ה לאכלה ולא לשריפה דזה משום עשה דוחה עשה משא"כ בבכור ל"ש עשה דוחה עשה דמאי אולמי האי עשה מהאי עשה דעשה דבכור ל"ה עשה דרבים אלא דלפמש"כ הח"ס בסי' קנ"א דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מל"ת ונדחי מפני עשה וא"כ גם בבכור איכא עשה וידחה הל"ת דלאכלה ולא לשריפה ונראה דהא דפטורה מבכורה אין משום דלאכלה ולא לשריפה אלא הכונה ג"כ כיון דשייך לאכלה ולא לשריפה א"כ יש עליו קדושת שביעית ממילא פטורה מן הבכורה כמו דבהמת מעשר שני פטורה מן הבכורה דלאו ממון דידי' דהוה ממון גבוה כך פטורה בבהמת שביעית אלא דא"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' נילף מעומר דהנה לרבינו גם בעומר איכא סברא זו דלא אתי' משביעית משום דלאו דידי' הוה כמו שנתן גבי נסכים ואפ"ה גלי קרא לדורותיכם אף דלאו דידי' כן תחייב בבכורה אף דלאו דידי'.<br>'''  ועוד '''  קשה לי דהנה תוס' מנחות דף ס"ו הוק' הא ל"ה ממשקה ישראל אולם הי' נראה דלק"מ דהא אמרינן דף ה' מה לעומר שמתיר לאו שבתוכה והק' תוס' שם ע"כ הא ל"ה ממשקה ישראל וכ' דמתיר לאו שבתוכה היינו איסור שביעית שבמנחות עומר זו [והיינו דומיא דמשקה שמתיר לאו דנבילה וטריפה שבמשקה זו ומיקרי ממשקה ישראל] ולפי"ז י"ל גם בעומר שבא מן הטבל הוה ממשקה ישראל כיון דמתיר השירים מתיר גם איסור לאו שבתוכה ושרי השירים באכילה ומיושב קוש' תוספ' אבל לפמ"ש יקשה נהי דהקרבה מתיר לאו שבתוכה עכ"פ איך בא הטבל הא כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין וכן יקשה אשביעית דהוה דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין כמו שהקשתי לעיל [והנה לפש"כ בטה"ק בדף ס"ו ליישב דשפיר הוה ממשקה ישראל משום דלא חל איסור טבל כלל ניחא אבל המעיין בדבריו בדף ה' יראה שסברא זו רק סבירא לפירש"י אבל תוס' דהוק' משביעית לית להו סברא זו וע"כ רק כתירוצם דמתיר לאו שבתוכה וזה שייך בשעת הקרבה אבל בשעת הבאה טבל הוה ודבר שבחובה לא בא אלא מן החולין וה"ה שביעית קשה כאמור עוד קשה דהנה תוס' הוק' לריבר"י אומר בא מחו"ל ותי' דפליג אברייתא דלאכלה ולא לשריפה משמע דדחיקא להו לומר דפליג אמשנה דשומרי ספיחין כמש"כ בטה"ק ולהנ"ל יקשה ע"כ פליג אמשנה דהא נהי דלית לי' לאכלה ולא לשריפה אכתי איך יבוא עומר משביעית הא הוה בא מן החולין דדינו גדולי שביעית רק לאכלה ולסיכה ולא לסחורה דע"ז לא פליג ריבר"י א"כ ל"ה חולין א"כ שוב קשה דבר שבחובה הא לא בא מן החולין וא"כ ע"כ משנה דשומרי ספיחין דלא כריבר"י דלדידי' בא מן החולין דאין אסור משום שביעית וצ"ע ועמש"כ מזה בפ"ז מתו"ס.<br>'''  והנה '''  מש"כ בטה"ק ליישב לפירש"י דלא חל איסור שביעית וכן איסור טבל והו' ממשקה ישראל הנה המרש"א בריש פ' גיה"נ דחה זה דמשקה אין ראי' משום דמצותו בכך ולי נראה ליישב על נכון עפמש"כ במק"א דברי רשב"א מנחות דף ס"ח דממקשה ישראל הכונה שאיסור זה שנתנה תורה להדיוט ניתנה גם לגבוה ומעתה ניחא פירש"י דאף דכ' דאסור להדיוט משום שביעית אפ"ה חזי לגבוה די"ל דגם רש"י סובר ג"כ הסברא דמתיר איסור שביעית שבתוכה אבל רק איסור זה שנתנה תורה גם לגבוה אבל להדיוט נשאר באיסורו שביעית אבל חדש התיר גם להדיוט ומיושב בזה גם מה שהקשה בבה"ז למה לא פירש שמתיר לאו דחדש שבכל ספיחים ולמה אסר לאו שבתוכה דלפמש"כ קאי באמת אאיסור שביעית שבתוכה שנאסור גם להדיוט אלא שמתיר גם לאו דחדש שבו וכיון שמתיר מתיר גם איסור שביעית מה שאסור לגבוה להדיוט נשאר באסורו אך אי קשיא הא קשיא כיון שאסור להדיוט א"כ ל"ה כשאר חולין ודבר שבחובה אין בא אלא מן החולין וכן יקשה מטבל כאמור.<br>'''  והנה '''  בהאי דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין נראה דהא טעמא משום דאין משנין מקדושה לקדושה אמנם כשעושין טפל לקדושה אחרת ש"ד כדאיתא בחגיגה דף ח' דאבל עושין טפל לבהמה ופליגי בהאי אי מעות אמעות טופלין או בהמה לבהמה טופלין ופי' בתוס' דפליגי אי אדם חולק חובתו לשנים או אין חולק ולוקח אחד גדול נשמע דפליגי אי אחד גדול עדיפא או שנים קטנים עדיפא ויש לתמוה ממנחות דף ק"ד דפליגי אי אחד גדול עדיפא או שנים קטנים עדיפא עיש"ה והנה לפי"ז י"ל גם הא דקיי"ל מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום היינו להקריב בפני עצמו אבל שרי להיות טופל עמו בהמה אחרת להקריבו עולה עם זה הבהמה שקנה ובהא מיושב קו' תוס' בב"ק קרבנו ולא הגזול ל"ל הא אין אדם מוכר עולתו ושלמיו להנ"ל ניחא דע"י טפילה לאחרת מוכר והגזול אף ע"י טפילה פסול לקרבן ויש להוסיף עוד לפמש"כ הב"ש סי' כ"ח בשם שא"י דשניהם יכולין להקדיש דהא דכל אחד א"י להקדיש משום דיש לכל אחד זכות בו שיש לו זכות להשתמש כמו שבארתי בה' אימ"ז וא"כ הו' כחצר השותפין דשניהם יכולין להקדיש חלקם וזכותם א"כ ניחא להו דא"י למכור היינו כל הבהמה אבל שרי למכור חצי שיהא שותף בהקרבן ואדם מביא עולה בשותפות כמו שהבאתי בחגיגה דאם טופל מעות למעות ולכן רק צריך למעט משום קרבנו דאי' בו הגזלן אפי' אם מקריב ע"ד שניהם ול"ש לומר א"כ הדרה גזילה למרי' כיון שהקריבו בשותפות.

''' שאין ''' 

''' הנסכים באין לעולם אלא מן החולין וכו'.'''  הנה בסי' רמ"ט כתב הרמ"א ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לביה"כ או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים פי' שבלא"ה מחוייב עכ"פ לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנו במעשר אינו רשאי אבל אם רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחוייב רשאי ובחס"ו סי' רל"א תמה וז"ל ונ"ל שיצא לו כן דמייתי מהרי"ל וסיים בו וכן משמע בביצה דף כ"א ושם נאמר האומר הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני ה"ה נזיר ואינו מגלח ממעות מע"ש דדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין וחשב הוא דה"נ היינו שאין לוקח ממנו מצוה דמיירי במצוה שחייב בלא"ה לעשות ואינו באה אלא מן החולין אבל מצוה שאין חייב בלא"ה לעשות שפיר יכול ליקח ממעות מעשר ולפ"ז לא פליגי מהרי"ל ומר"ם אבל שגה ברואה דמהרי"ל כתב להדיא הטעם שמעשר שייך לעניים ואין יכול ליקח נרות בביהכנ"ס ממעות עניים אפילו לא יהא חייב בהם בל"ה ואפי' למ"ד דבר שבחובה באה ממע"ש אבל לא עלה על דעת אדם לומר לעשות מצוה במעות עניים ולא הי' צריך רמ"א להביא ראיה מביצה אלא דיען דמעשר כספים א"ח ממש דיש שאין מפרישין כלל ומי יכפנו הו' אמינא דאיני גוזל עניים ע"כ מביא מביצה באומר הריני נזיר מיד נתחייב בכל קרבנות נזיר וכשאמר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש לאו כל כמיני' ה"נ כאן שהנהיג ג"פ להפריש מריווח שלו וליתנו לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוא לעניים ולאו כל כמיני' לקנות נר ביהכנ"ס אפי' אינו מחוייב בהם את"ד אמנם נראה לבאר על נכון דכאן אנו מסופקין בהא גופי' אי מה שנוהג במעשר כספים דעתו לעניים או לכל דבר מצוה דאי כדברי הח"ס שמטעם נדר חייב להפריש וליתן לעניים א"כ גם לדבריו יקשה מה צריך ראי' ע"ז אם קיבל בנדר לעניים שצריך לקיים נדרו דוקא לעניים וא"צ ראי' ע"ז מנזיר אמנם שפתי באר הגולה ברר מללו דהא בסי' רנ"ט מבואר באומר סלע זו לצדקה יכול לשנותה למצוה אחרת וזהו אפי' בגבאי מכש"כ בבעלים כמוש"כ הש"ך והמחנה אפרים א"כ לא עדיפא אם הפריש מעשר כספים דיכול לשנותה למצוה אחרת דלא זכו בה עניים וא"כ בודאי במצוה שאין מחוייב בה רשאי לשנותה רק במצוה שחייב לעשותה א"י לקיים בזה דהוא דבר שבחובה רק שלא תאמר דעיקר מנהגא במצות מעשר כספים הוא לכל מצוה דאיתרמי לי' א"כ הי' רשאי לקיים בי' אף דבר שבחובה לזה כתב המהרי"ל דעיקרו באה לעניים ע"כ אין רשאי ליקח מהם דבר שבחובה וכדברי מוכח מדברי המג"א סי' תרצ"ד שהביא בשם השל"ה דמעות פורים משלוח מנות ומתנות לאביונים שאין ליקח ממעות מעשר משום דהו' דבר שבחובה רק שאם רוצה להוסיף מוסיף משל מעשר וא"ש רק דכבר בארתי בה' בית הבחירה דבמצוה לא קאמר כלל הך דדבר שבחובה אין באה מן החולין רק בקרבנות נאמרה ואף בקרבנות משמע רק לכתחלה אין להביא לא כדמשמע מהשל"ה דפשיטא לי' דאף דיעבד לא יצא.<br>'''  הנה '''  בירושלמי פר"ק דערלה ולקחתם לכם ולא מן המצוה לכאו' נרא' שבא ג"כ למעט מה"ט דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין והיינו דלא לבד בדבר שנדר אלא גם מצוה שחובה עליו אין בא אלא מן החולין והיינו ע"ד שאמרו אין עושין מצות חבילות חבילות וע"כ אין לעשות מצוה בדבר שהוא בלא"ה מצוה עליו וע"ד שכ' אחרונים דאין מדליקין בשמן שריפה משום דאין עושין מצות חבילות כמבואר בקהלת יעקב ובמר"ם שיק הקשה דקתני בפסחים דף ל"ה דאין יוצאין בתרומה מצות מצה הא תיפק לי דאין מצות חבילות חבילות ומירושלמי הנ"ל קשיא יותר דממעט מקרא דלכם ובמצה נמי הא כתב מצתכם וגם באתרוג פשיטא דאי' מהא"ט שכתב הירושלמי לכן נראה דאין כונת הירושלמי לזה אלא ע"ד שדרשו בירושלמי בפ' לולב הגזול לכם ולא מדבר שאסור בהנאה וכמו שבארתי בגליון הירושלמי שם ועיין מה שכתבתי בה' מעילה:

''' והקריב ''' 

''' המקריב עד שיהי' משלו.'''  הנה בב"מ דף צ"ב בעיא בגמרא אי פועל משלו אוכל או משל שלמים אוכל ונפ"מ באמר תנו לבני עיי"ש מוכח אף אי משל שלמים אוכל כיון שבא לידו לאכול ממונו הו' כשלו וכדברי הריטב"א בקידושין דכשאוכל לא הו' ממון גבוה [רק דמפירש"י לקמן משמע דעד שנותן לפיו לא הו' משלו אי אמרינן דמשל שמים אוכל והראשונים פליגי בזה לי נראה דתליא בהא דאיתא בנדרים במי שנדר חתנו בהנאה אי הקנה לבתו משבא לידה או מה שנתנה בפי'] ובהא יש ליישב הך דסוכה דף ל"ה דלא יטול אתרוג של מע"ש מפני שמכשירה לקבל טומאה והקשה במנחת חינוך כיון דממון גבוה אין לו בעלים והא בהכשר לקבל טומאה בעינן דעת בעלים להנ"ל ניחא דכיון דמע"ש עכ"פ הא נותן לאכילה ומשיש לו רשות לאכול אף קודם שבא לאכלו הוא שלו [ולכן אין בזה ענין למה שהעלה הקצוה"ח סי' ת"ו דבשלמים לא שייך הכשר למ"ד לאו ממון בעלים משום דמחייב א"ע לאכילה] דלא שייך משולחן גבוה קזכו כדאיתא בנדרים דף ל"ה דאורח הסמוך על שולחן אחרים דמדידי' קאכיל כש"כ מה שנתנה תורה לאכילת אדם דמדידי' קאכיל כשהוא אוכל ממנו לכן מהני גם מחשבתו ועיי' פנ"י פסחים כ"ח ובהא ניחא הא דאיתא בב"מ דף צ"ב דאיסורא לא זכו לי' רחמנא והקשה בשטמקב"צ הא מע"ש ונטע רבעי ממון גבוה א"כ נתמעט מרעיך דלא הו' שלו להנ"ל ניחא דהא הכא בשבא לאכלו איירא דאז בודאי שלו הי' רק דאפ"ה כיון דאיסורא הוא לא זכו לי' רחמנא.<br>'''  ואמנם '''  יש לתמוה מסנהדרין פ' הנחנקין דקתני אם אכל מע"ש אין נעשה בן סורר ותיפק לי' כיון דמע"ש לאו דבעלים נינהו והא אין נעשה בן סורר רק אם אכל משל אבותיו והא לאו דאבוהו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}