עריכת הדף "מעשה רקח/אישות/ד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות אישות'''}}}}

== א ==

'''אין האשה מתקדשת וכו'.''' קדושין דף ט' ומ"ש @04ואם קידש אשה בע"כ וכו'. נתבאר בבבא בתרא דף מ"ח והוצרך רבינו לכפול דאם קידש אשה בע"כ אינה מקודשת כדי שלא נטעה דאם עבר וקידשה בע"כ מהני כיון דמדאורייתא הוו קדושין כדאיתא בגמ' דאפקעינהו רבנן לקדושין משום שעשה שלא כהוגן והתם פריך עלה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומשני שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואף שחכמים ז"ל גרמו לו להחשב עבירה למה שעשה בהיתר גמור מדין תורה אפ"ה יש כח בידם כיון דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן פי' רש"י והתו' שם ומספקא לי קצת אי קעבר בביאה זו אלאו דלא תהיה קדשה ע"פ מ"ש רבינו ריש פ' ראשון או נימא דאיסורא דרבנן בעלמא הוא דעבר דיש פנים לומר דעבר אדאורייתא דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין וכל דמקדש אדעתא דידהו מקדש מעתה למפרע קעבר אדאורייתא דהא בהא תליא דאי לא עבר א"כ הרי חלו הקדושין או נימא כיון שהוא לא נתכוון לבעילת זנות כלל אלא לביאה מותרת לקדש אשה ומן התורה ביאה כשרה היא לא ס"ד שיעבור אלאו כלל ותדע דרבינו בפ"א כתב לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה ע"כ הרי דבעינן שיתכוין לבעול לשם זנות ועוד מדדייק לכתוב בלא קדושין אפשר להעמיס דרצונו לומר שלא נתכוון בביאה זו לשם קדושין בעולם אבל אם נתכוון לשם קדושין אפילו שהם בע"כ אין כאן מלקות דלא קעבר אלאו ועיין מ"ש בפ"ב דהלכות חו"מ דין ב'.

'''אבל האיש שאנסוהו וכו'.''' הנה כ"י קדמון מצאתי שכתוב גם בחלוקה זו אינה מקודשת אך אין זו גירסת כל הפוסקים אלא שהיא מקודשת מהטעם שכתב ה"ה דיכול הוא לגרשה ולפי טעם זה נראה בדעת רבינו שאף במציאות שהאשה עצמה אנסתו שיקדשנה תהיה מקודשת דאף דבגמרא אמרו הוא עשה שלא כהוגן וכו' דמשמע דכל היכא דאיכא הך מילתא דשלא כהוגן בין באיש בין באשה אין הקדושין תופסין מסתברא דלא נאמר אלא גבי איש דוקא שהוא יחזיקנה בע"כ אבל גבי אשה דבידו לגרשה לא חשו חכמים ז"ל לזה ואוקמוהו אדין תורה וזה נראה לענ"ד פשוט עפ"י דברי המגיד אך מצאתי להרב המאירי ז"ל בחידושיו לקדושין כ"י קדמון ואעתיק כל לשונו להיות שאינו מצוי וז"ל גליון שייך לפ"ד מה' אישות אין האשה מתקדשת וכו' ואם אנסו את האיש וקידש נראה שאעפ"י שאמר רוצה אני הואיל ומתוך האונס אמר כן אין קדושיו קדושין וכן מצאתי בגדולי פרובינצא בחיבורם ולא עוד אלא שלמדתי אף לדעת האומר בתלו את האשה וקידש שקדושיו קדושין התם הוא דשקלא זוזי וכל שיש שם נתינת מעות אנו אומרים אגב אונסיה גמר ומקנה כמו שאמרו בתליוהו וזבין ותליוהו וזבין אמרו תליוהו ויהיב לא אמרו דהואיל ואין שם מעות אינו גומר באונס אף באומר רוצה אני ואף כל שאנסוהו לקדש הואיל ואין כאן מעות אין קדושיו קדושין ומ"מ יש אומרים שלא הצריכו נתינת מעות לגמר קנין אלא במקום שהמקנה מתחסר כגון מכירת קרקעות אבל בקדושין שאין כאן חסרון ממון כל שאמר רוצה אני גומר הוא לקנות או להקנות וחסרון פרוטה ואיסור קרובות אינו קרוי חסרון לענין זה והוי כגיטי נשים כאלו שכופין אותו להוציא עד שיאמר רוצה אני ואף גדולי המחברים כתבו בהדיא שהאיש שאנסוהו וקידש קדושיו קדושין ונראה כענין סעד לדבריהם שהרי מצינו באונס שכופין אותו לכנוס ואף גדולי המורים ראיתי מודים בזה כשיאמר רוצה אני ומ"מ יש לפקפק בה שאם האונס בא מצד האשה אף זה שלא כהוגן ואפשר שמתוך שאין מצוי לא כללוהו בדין הפקעה והדברים סתומים ואין לנו לדון בהם אלא אחר המחמיר עכ"ל והריב"ש באבן העזר סי' מ"ב כתב בשם הרשב"ץ דאם קידש בעת שהיה נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים והביאו הר' ב"י שם ע"ע.

'''והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת.''' כן היא הנוסחא ברוב הנוסחאות שלפנינו ופירושו מבואר שאם קידש בכסף צריך שיהיה באותו כסף פרוטה לכל אחת ומ"ש והוה [והוא] שיהיה בכסף הבי"ת בפת"ח כלומר באותו כסף לאפוקי אם מקדש הרבה נשים בשטר דאין צריך כי אם תיקון הכתיבה ליחד כל אחת לו לאשה באותו שטר עצמו ויש נוסחא אחרינא במגדל עוז שכתוב אם קידש בכסף שיהיה פרוטה לכל אחת ואחת וגם בנ"א כ"י כתוב ואם קידש בכסף שיהיה פרוטה לכל אחת ואחת ולפי גירסא זו משמע דמ"ש תחילה והוא שיהיה בכסף הבי"ת בשו"א והכוונה דאין לקדש נשים רבות כאחד זולתי בכסף וזה אי אפשר דלמה לא מצי לקדש נשים רבות בשטר אחד דומיא דגט כמ"ש רבינו בפ"ד דגירושין דין י"ח וי"ט ויש לצדד בזה וגירסתינו עיקר:

== ב ==

'''המקדש את האשה וכו'.''' בנדרים דף ו' בעי רב פפא יש יד לקדושין או לא היכי דמי אי לימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה ותפסי בה קדושין לחברתה או דילמא ואת חזאי אמר לה לחברתה ולא תפסי בה קדושין בחברתה וכו' ולא איפשיטא ופשטא דסוגיא משמע דלאותה אשה שמקדש נותן לה הכסף בידה אלא שאחר שקדשה אמר לה לחברתה שהיתה שם ואת והיינו לישנא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי דמשמע שעמה מדבר ובידה הוא נותן כדרך סתם המקדש ולהכי מספקא ליה כי אמר ואת לחוד אם במשמעות הלשון שהוא לקדושין א"ד ואת חזאי קאמר כלומר ואת חזאי דקדישנא לה וכן פי' רש"י ור"ל ראה שקדשתיה בפניך וכן דעת הר"ן ז"ל שם שכתב דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ונתן לה שתי פרוטות ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לה לחברתה וכי אמרה דניחא לה הויא מקודשת דחברתה קבלה בשליחותה כדקי"ל דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה אבל ליכא לפרושי בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו דודאי משמע דכה"ג ליכא לספוקי כלל בואת חזאי ואפילו את"ל אין יד לקדושין אלו קדושין עצמם הם ע"כ. וכן דעת הרא"ש ז"ל שכתב ומסתברא דמיירי שנתן לראשונה שתי פרוטות ואי יש יד הוי קבלה ראשונה ע"י השנייה כדאמרינן בקדושין פ"ב שאם קידש ה' נשים וקבלה אחת מהם ע"י כולם וכו' דאם נתן גם לשניה פרוטה פשיטא דהוי כמו ואת נמי ע"כ. מעתה קשה לשיטת רבינו דמשמע שהוא מפרש בהפך שזאת האשה שנותן בידה הכסף אינה לשתתקדש היא לו אלא שתעשה שליח בשביל חברתה וכשאומר ואת ר"ל היא עצמה ג"כ וקשה חדא מלשון אבעיא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ולדברי רבינו היל"ל דקידש אשה ואמר לה לחברתה וכו' וכיוצא בזה הלשון כדי שיובן ממנו שהוא מקדש אשה אחרת ולא לזו שנותן הכסף בידה ותו דלדעתו ז"ל הצד של ואת חזאי היכי משתמע כיון שהוא מדבר עמה פשיטא שהיא רואה ואיך שייך לומר לה ראה שקדשתי לפלונית דבשלמא לפי' רש"י והר"ן והרא"ש כיון שהוא מדבר עם זולתה שייך לומר ראה גם את שקדשתי לזאת ועוד דרבינו העתיק ואת מה תאמרי בדבר זה וכו' ואין לשון זה נופל על לשון ואת חזאי האמור בגמרא אך לזה י"ל דרבינו מפרש ואת חזאי דר"ל ואת ישר בעיניך דבר זה שאני מקדש אשה זו והיינו מ"ש רבינו לראות מה בלבה וכאלו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה ולעיקר קושיין נראה דרבינו קשיתיה דאיך תיסק אדעתין דמקדש אדם אשה ע"י זולתה בלי קדימת הדברים הצריכים ותהיה מקודשת ואף שנתפייסה אח"ך הא מיהא בעת חלות הקדושין לא חלו בה ידים שהרי לא נתן כלום בידה ושליח ג"כ לא עשתה שתקבל הקדושין בעדה שהרי לא ידעה מזה דבר זה הוא דעת רבינו וטעמא דמסתבר הוא ולכך נייד מפי' הר"ן והרא"ש ולדעתו ז"ל כוונת הבעיא כלפי האשה המתקדשת כגון שיש שתי נשים לפניו ונותן הכסף לאחת ומדבר עם האחרת ואומר לה הרי את פלונית מקודשת לי כלומר ע"י אשה זו שמקבלת הכסף בעדה ודייק טפי לפי' זה מ"ש בגמרא ה"ד אי דאמר ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן כלומר שנותן הכסף בידה ואומר לה ואת נמי שזה באמת דרך סתם מקדש והוי פשיטא גמור ומוחלט דלפי' הר"ן והרא"ש ז"ל אין כ"כ פשיטות דהן אמת דמצד הלשון מוכח שפיר אמנם מה יושיעינו הלשון כיון שהעיקר חסר שהרי לא נתן כלום בידה וגם לא עשאתה שליח מעיקרא ומאי פשיטותיה ואיך נקרא כזה קדושין עצמן וזהו דיוק עצמי והכרח לדברי רבינו שמזה הכריחו לפרש הסוגיא כן כנז"ל. אכן עדיין יש לגמגם עפ"י מ"ש הרא"ש והר"ן דאין לפרש סוגיין בנותן פרוטה לזו ופרוטה לזו דאז ליכא לספוקי בואת חזאי וכו' דלדעת' קאי משום שנתן הקדושין השניים לזולתה ואהא כתבו דאם נתן הפרוטה השניה ביד האחרת דודאי הויא מקודשת מעתה לרבינו אין ספק שנתן לה שתי פרוטות דאל"כ תיפוק ליה דאינה מקודשת דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה וכיון שהקדושין השניים קיימי לאשה זו עצמה הו"ל כשתי פרוטות אחת ביד כל אחת דהא בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו והקדושין הראשונים הו"ל כאלו נתנם ביד האשה האחרת ממש מכח השליחות והשניים הרי הוא נותנן לידה ומקדש אותה מעתה מאי מספקא להו דאפשר דואת חזאי קאמר וכדברי הרא"ש והר"ן ז"ל דפרצה דחוקה הוא לומר דבהא נמי פליג רבינו עלייהו גם אין לומר דהכא במאי עסקינן שנתן לה כסף או שוה כסף דאין כאן הודעה גמורה שדעתו לקדש שתיהן דמי לא עסקינן שנתן לה שתי פרוטות ממש דקדש חברתה ובשעה שנתן בידה אמר לה ואת דהא סתמא קאמר ואם איתא ליפלוג וליתני בהא וצריך לומר דאף על פי כן טפי מוכח שנותן הפרוטה ביד כל אחת דהו"ל שתי נתינות בפועל מכשנותן השתי פרוטות בבת אחת ביד אחת אף שהיא שליח לאחת מהנה דלפעמים יתכן לתת לאשה יותר משו"פ לקדושין משא"כ כשנותן הפרוטה גם לשנייה די"ל למה נתן לה ודאי שאינו אלא לשם קדושין וראיתי לרבינו יעקב בעל הטורים א"ה סי' ל"ז שכתב דין זה עפ"י שיטת רבינו והניח דברי אביו הרא"ש ונמשך אחריו הרב ב"י והדבר קשה קצת דאין דרכו של הטור לסור מדברי אביו ז"ל אך י"ל שהרגיש הקושי כמ"ש ולכך בחר לו דעת רבינו ז"ל ועיין בשו"ת דרכי נועם א"ה סימן א':

== ג ==

'''אמר לה התקדשי וכו'.''' שם דף ח' תנו רבנן התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוו קדושין הא קאמרה ליה שקיל לא בעינא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדיתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמחייבא בהו קדושי קדשה נפשה והא דקעבדא הכי סברא אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא אי לאו קמ"ל ופי' רש"י נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה הא שדיתינהו קמיה במקום שאינו איבוד הוו קדושין בתמיה מדחייבה ביה לשלומי גמרא וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן ע"כ. והנה רבינו העתיק וזרקתו לפניו או לים או לאור וכו' וצ"ל דמלי מלי קתני או לפניו או לים או לאור דאם כוונתו דכשזרקתו לים או לאור בעינן שיהא לפניו דוקא עפ"י פי' רש"י ז"ל כנז"ל א"כ הול"ל וזרקתו לפניו לים או לאור מאי או לים ואף דכפי הש"ס לפניו פשוט טפי מהנך צ"ל דבדרך לא זו אף זו קאמר מלבד דאם באנו לדקדק בדבר מצד סברא מבחוץ טפי מוכח שאין דעתה להתקדש כשזרקתו לים או לאור דהוי זילותא טפי ודרך בזיון מזרקתו לפניו דבזרקתו למקום האיבוד מוכח מתוך מעשיה שדעתה להתרחק מדבר זה כמטחוי קשת וזרקתו למקום האיבוד לרמוז לו כי היכי שזה החפץ נאבד מן העולם כך קדושיו אצלי אינם בעולם שאיני חפצה בהם כלל משא"כ כשזרקתם לפניו דאין כוונתה אלא להחזירם לו שאינה חפצה באלו הקדושין ומאי דלא יהבתינהו לדידיה אינו אלא דרך הרחקה מדבר זה דאין סברא שתהיה מקודשת דהרי סוף כל סוף החזירתם לו אך בגמרא מפני שראה התרצן שדעת המקשן נוטה לטעות דסבר דכוונת הברייתא דבכי האי הוייא מקודשת הוצרך להטותו לדרך אחר דאדרבה יש לומר באנפא אחריתי תדע עוד דהסברא בזרקתו לים וכו' הוא חלוש הרבה דמי הרואה שזורקין חפציו לים או לאור ואינו מקפיד ואפילו אם אינו רגזן בטבעו והוצרכתי לזה מפני שראיתי להטור א"ה סימן ל' שכתב וז"ל אמר לה התקדשי במנה נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבד או אפילו שאינו לדבר האבד אלא זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושיו ע"כ הרי שכתב הפך משמעות הש"ס והיינו טעמא כדכתיבנא והסברא היא עמוד ההוראה ושם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל שכתב בדעת הטור משום דבזרקתו לפניו איכא גוונא דמקודשת כגון שזרקתו לפניו בחצרה דהוי דרך קבלה משא"כ כשזרקתו לדבר האבד דאין מציאות שתתקדש לכך נקט הטור אפילו וכו' אך ראיתי להרל"מ והר"ב עצמות יוסף ז"ל דהניחו דברי הטור בצ"ע והאמת נראה כמ"ש ושם הרי"ף והרא"ש העתיקו לשון הברייתא וכתבו עלה וה"ה אם זרקתו לפניו והיינו כעין דברי רבינו נראה בבירור דלא נמשכו בזה אחר פשטא דמתני' והטעם כאמור גם הסמ"ג ורי"ו וס' האגודה כתבו כדעת הרי"ף וכו' ולמרן ב"י ז"ל ראיתי שם שכתב וז"ל אחר שהזכיר הסוגייא וכ"כ הרמב"ם בפ"ד אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת ומ"מ יש קיצור בדברי הרמב"ם שהי"ל לכתוב ואין צ"ל אם זרקתו לפניו למקום שאינו אבוד ע"כ וקצת יש לעמוד בדבריו אלא דמלשון הרמב"ם שהביא משמע דכוונתו שהי"ל לכתוב דין זרקתו לפניו שחסר לגמרי בדבריו לפי גרסתו אף דבזה יש לגמגם דזה לא נקרא קיצור כ"כ אלא חסרון גמור וממ"ש דהו"ל למימר ואין צ"ל וכו' משמע דהקושי הוא מפני שהשוום יחד דכן הוא באמת לפי גירסת הרמב"ם שלפנינו ובש"ע שם כתב דין זרקתו לים או לדבר האבד ושוב כתב דאין צ"ל אם זרקתו לפניו כמו שכתב בב"י והוא מגומגם דלמה לא כתב כדברי הרי"ף ושאר פוסקים שהזכרנו שכתבו כן בה"ה מכ"ש שלא נתעורר הרב ז"ל לדברי הטור שלכאורה הם יותר קשים מדברי הרמב"ם הרבה מאד מלבד שעיקר ההרגש בדברי הרמב"ם שהזכיר ז"ל אינו דגם ההלכות גדולות ז"ל שם העתיק דברי הברייתא גרידא ולא הזכיר חלוקה זו כלל כנראה שכל הפוסקים ז"ל הביאו שאין סברא לומר דבזרקתו לפניו תהיה מקודשת ויש ליישב ודו"ק:

== ד ==

'''היה סלע של שניהם וכו'.''' עיקר הדין נתבאר שם ובסוף פרקין כתב רבינו דאפי' אמרה לו הנח קדושין על מקום זה לא הוי אלא ספק ומ"ש א"ל תנהו לעני וכו' משמע דהטעם משום דלא אמרה לעני זה דומיא דכלב רץ אחריה ואמרה תנהו לכלב זה דהוא ספק מקודשת אמנם מלשון הש"ס נראה דבכל גווני בעני אינה מקודשת כלל דאמרו הטעם דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת בה את ע"כ וגבי כלב נמי אין הקפידה משום דאמרה זה אלא משום דהיה רץ אחריה ומאי דאיכא למידק דמ"ש עני מדין כלב דגבי עני קאמר דאינה מקודשת משום דכי היכי דמחייבנא ביה אנא וכו' וגבי כלב רץ מצדד מהו בההיא הנאה דקא מצלא נפשה מניה גמרא ומקניא ליה נפשה או דילמא מצי אמרה ליה מדאורייתא חיובי מחייבת להצילני תיקו ואמאי לא נימא בתרוייהו דמצוה הוא דרמיא עליה ולא מקדשה או נימא דבשניהם הויא ספק מקודשת ונראה דבכלב רץ אחריה דהויא הצלה דגופא איכא נמי בעיתותא טפי ואיכא למימר דאגב אונסא גמרא ומקניא נפשה משא"כ בעני וכן ראיתי להר"ן ז"ל ע"ע ובנ"א כ"י כתוב ואם היה רץ אחריה לנשכה ה"ה ספק מקודשת והשאר נמחק ובנ"א כ"י תיבת זה נמחק:

== ה ==

'''היה מוכר פירות או כלים וכו'.''' שם וה"ה ז"ל הביא דברי הרשב"א ז"ל דהטעם מפני שהוא אמר לה בלשון שאלה מתחילה ואפילו חזר וא"ל בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מאלו הלשונות אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע"כ ופשט הדברים אלו נראה דבא לאשמועינן דשתיקה כהודאה דמיא בין בדבור ראשון בין בשעה שנתן לה הקדושין וחזר וא"ל התקדשי לי בזה ושני עניינים אשמועינן הרשב"א ז"ל דבין בראשונה בין בשניה אם השיבה דברים שמשמעותן לא תשחק עמי אינה מקודשת כלל אמנם אם שתקה בין בראשונה בין בשניה הויא מקודשת דשתיקה כהודאה גמורה משויינן לה וכל זה משום דא"ל בלשון שאלה כמ"ש ז"ל אמנם אם אמר לה בלשון מוחלט אז יש לחלק בלשון התשובה ומרן הקדוש ז"ל גריס בה"ה ז"ל והרמב"ן במקום הרשב"א ומתחילה תמה על רבינו דלמה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכן נראה ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד ושוב תמה על ה"ה דלמה כתב דברי הרמב"ן סתם כאלו אין רבינו חלוק בדבר וסיים ז"ל דמדברי הרשב"א שכתב הר"ן נראה שהוא סבור כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה ע"כ. ולכאורה יש לדקדק בדבריו שהכריח דטעמא דהרשב"א שסבור כדברי רבינו דשתיקה לאו כהודאה דמיא משום דבלשון שאלה קאמר לה וקשה דגם בדברי הרמב"ן שהביא ה"ה לפי גירסת מר"ן יהיב טעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה ואפ"ה סבירא ליה דשתיקה כהודאה דמיא וא"כ הכרח מרן בדברי הרשב"א דשתיקה לאו כהודאה דמיא מטעמא דבלשון שאלה קאמר לה:''' והנה ''' מלשון הרשב"א גופיה שהביא הר"ן ז"ל איני רואה הכרח חותך שיסבור דשתיקה לאו כהודאה דמיא וז"ל אבל הרשב"א ז"ל סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך מתקדשת לי ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך אלא אמרה ליה הב או הבא מיהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר אם איתא דמרציא הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך ומדלא קמהדרא הכי אלא אמרה הבא

מיהבא ודאי ה"ק בקדושין לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת ולי [נראה] כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמ' ליכא לספוקי בלשון קדושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חז"ל עכ"ל. ונראה דחיליה דמרן ז"ל הוא מדכ' הרשב"א ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדישנא לך וכו' דמשמע שצריך שתאמר כן להדיא בפה מלא אבל אם שתקה לא מהני וכן ממ"ש ז"ל אם איתא דמרציא הו"ל לאהדורי אין מקדישנא לך ולשון זה הוא יותר מדוקדק דכוונתו ז"ל דשתיקה לא מהניא אלא בעינן דבור דוקא.

 '''והנה ''' אין ספק דדברי הרשב"א ז"ל לא באו בדיוק עצמי דדוקא הך לישנא בעינן ואם לא השיבה אין מקדישנא לך אלא אמרה אין לחוד דלא מהני דאין השכל סובלו כלל דבאמרה אין הרי נתרצית לדבריו וכ"ע מודו בזה ותדע דמרן ז"ל השוה דעת רבינו לדעת הרשב"א ז"ל ורבינו כתב להדיא דאין מהני ודבר פשוט הוא ומעתה אף אנו נאמר דאם שתקה ולא השיבה על דבריו וקבלה ברצון נפשה החפץ הרי הוא מוכח שנתרצית לדבריו כדרך המקדש אשה סתם שהאיש אומר לה הדברים והיא שותקת ואף דהכא בלשון שאלה קאמר לה ותחילת ענין השדוך מ"מ קבלתה מוכחת שנתרצית לדבריו מעתה כוונת הרשב"א לא בא לאפוקי השתיקה אלא הלשון שהיא משיבה מיהב יהבא דכיון דהוא אמר לה בלשון שאלה תשובתה אליו כן הוי לשון שחוק והיתול כלומר לא תשחק עמי בזה דאל"כ היה לה לפרש דבריה על נכון או לשתוק ולקבל ודוק בדברי הרשב"א ז"ל שאין די לו במ"ש דאם איתא דמרציא הו"ל לאהדורי אין מקדישנא לך ומדקא מהדר הרשב"א ז"ל אלא אמרה מיהב יהבא וכו' משמע דבא לומר שהקפידה בזה מפני לשון התשובה דמשמעותו לא תשחק עמי והוא הדין נמי שהשתיקה היתה טובה יותר שאז היתה מרוצית לדבריו ונראה לענ"ד פשוט בכוונת הרשב"א דמסכים לדברי הרא"ש והראב"ד ז"ל ואף את"ל שדיוק זה אינו הכרחי גם לומר דמדברי הרשב"א מוכח להפך אינו הכרחי כלל ומכ"ש לגרסת ה"ה שלפנינו דמייתי לה משם הרשב"א גופיה דע"כ לפרש דברי הרשב"א שהביא הר"ן כמ"ש כי היכי דלא ליפלוג מדידיה אדידיה ואחר כל הנז"ל אינו רחוק כ"כ אם נאמר דרבינו נמי מודה ואזיל דשתיקה נמי כהודאה דמיא כדעת שאר הפוסקים ז"ל דהן אמת דמדכתב לשון הן שלא נאמר בגמרא כלל משמע קצת שדעתו ז"ל דבעי דוקא שתשיב בפה מלא וזה הוא כח מרן ז"ל במ"ש עליו אמנם יש מקום לצדד עפ"י הנז"ל דכלפי לשון מיהב יהבא שהתשובה בפה הוצרך להזכיר לשון הן שהוא בפה אבל אין הכי נמי דבשתקה וקבלה החפץ הרי עשתה המעשה שמוכח כוונתה שנתרצית לדבריו ולא הוה מצי רבינו לכתוב כן דלא הוה אתי שפיר הלשון אבל אם אמרה תן לי או השלך וכו' דמשמע שהשתיקה מהניא יותר מהדיבור וזה אינו דגם בדיבור יש חלוק ובזה דברי ה"ה ג"כ מתורצין שהזכיר דברי הרשב"א בסתם מפני דשפיר יש לפרש דברי רבינו שמסכים לדעת זה כמבואר. שוב ראיתי להרל"מ שתירץ דכוונת הרשב"א שהזכיר ה"ה היכא ששתקה אחר לשון השאלה בתנאי שחזר לומר לה בשעת הנתינה התקדשי לי וכו' ע"ש ועיין לה' עצמות יוסף ז"ל ושו"ת מהריט"ץ סי' צ"א ומהר"א ששון סימן קע"ה ולהמש"ל ז"ל והנראה לענ"ד כתבתי לקרב הדיעות דטפי עדיף:

== ו ==

'''המקדש בעד אחד וכו'.''' עיין לה"ה ז"ל והסמ"ג פסק דחוששין עיין להרב ב"י ז"ל סימן מ"ב דפסק כדעת רבינו וכן דעת כל הפוסקים ז"ל והכנה"ג בהגהת הב"י אות י"א ובאות א' כתב משם הש"ג שאם במקום אחד נהגו לפסוק עפ"י חכם אחד שייך שפיר לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כפי מנהג המקומות והרשב"א נר' שחולק:

'''המקדש בפסולי עדות וכו'.''' סנהדרין דף כ"ה וכ"ז והכנה"ג שם אות מ' כתב דהבועל ארמית מחלוקת בין הפוסקים אי הוי פסול מדאורייתא או מדרבנן ע"ש ובאות מ"א כתב דהשותה סתם יינם בזה"ז והאוכל גבינות הגוים פסולייהו מדרבנן ומ"ש ה"ה ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת וכו' הוא לשון מגומגם הרבה דממ"ש תחילה אי אלו הן דברי תורה ואי אלו הן דברי סופרים משמע דרצונו לומר מדרבנן גמור וממ"ש אחר זה והוא ג"כ מהשורש הב' וכו' משמע דמן התורה קאמר כמ"ש בפ"א ע"ע דקרי לקידושי כסף דברי סופרים והרי הן מה"ת גמור לחייב הבא עליה מיתה כמ"ש שם ואם נפרש דדברי סופרים שכתב כאן רצונו לומר כן מעתה מאי נ"מ לקרותם דברי תורה וד"ס כיון דסוף כל סוף שניהם מה"ת ותו דלפי זה קרובי האם הם נכללים בפסולי עדות מד"ס שכתב רבינו שהיא ספק מקודשת ואמאי כיון דהיא מן התורה הו"ל למימר דאין כאן קדושין כלל. ובפ' י"ג מה' עדות כתב רבינו דקרובי האם פסולים מדבריהם דמשמע שהם מדרבנן גמורים והרבה נתחבטו הפוסקים בלשון זה ובכוונת רבינו עיין להרל"מ והמש"ל ומהרשד"ם א"ה סי' ל"ג והש"ך סי' ג' והש"ך ח"מ סי' ל"ג ובס' אליהו רבא וזוטא דף ס"ח האריך הרחיב מאד בלשון זה של ה"ה ועמד בכל דברי הפוסקים ז"ל ע"ע:

'''כופין אותה ליקח גט וכו'.''' כן היא הנוסחא בכל ספרי רבינו וגם בשלשה נוסחאות אחרונות כ"י קדמונים אמנם מרן ז"ל דחה גירסא זו דמה שייך כפייה לה ליקח דלא הו"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם רצתה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה לינשא והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ע"כ. והן אמת דשפיר הקשה ז"ל אמנם י"ל דאי מהא לא איריא דאצטריך לאשמועינן דכופין אותה דלא נימא כיון שהיא אומרת שלא נתקדשה לו מעתה אם תטעון שאינה רוצה לפסול עצמה מן הכהונה בקבלת הגט שלפי דעתה היא פנויה גמורה והוה אמינא דאין כופין אותה על זה והיכא דנתקדשה לאחר או לכהן לא נצרכה לקבל הגט בעל כרחה קמ"ל דאעפ"כ כופין אותה ובאמת דגם לגרסת הטור יש לגמגם דכיון שהוא מודה שקידשה והיא מותרת לו היכי שייך כפייה והרי הוא רוצה לקיימה ואם יש ספק בקדושין יחזור לקדשה פעם אחרת ואם אינו חפץ בה פשיטא וודאי שיש לו לגרשה כיון שהוא מודה שקדשה ובב"י ובש"ע העתיק כופין אותו ליתן גט אך הב"ח ז"ל שם קיים גירסתינו ואני הצעיר מצאתי בטור קדמון בלתי ב"י שנדפס בו כופין אותה ליקח גט ושם בגליון כתוב שכן הוא בכל נוסחאות הרמב"ם המדוייקות וכנרא' גם כן שלפעמים היו גירסאות מוטעות לפני הטור בדברי רבינו עיין בח"מ סי' רל"ה ובב"י שם בענין הפעוטות וכו':

== ז ==

'''קטן שקדש וכו'.''' משנה בקדושין דף ן' ופירש"י אפי' שלח סבלונות משהגדיל ע"כ ואם קידש לכשאגדיל כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל או גדול שאמר לקטנה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדילי דעת רש"י ביבמות דל"ד דהויא מקודשת והתוספות שם חולקין עיין להמש"ל ז"ל:

'''אבל גדול שקדש וכו'.''' נ"א כ"י אבל גדול שקדש את הנערה וגרסתינו נראית ועיקר הדין ביבמות דף ק"ז ובגיטין דנ"ט ועיין למרן שהביא דברי מהרד"ך ז"ל ושה"ה ז"ל חולק עליו בהבנת דברי רבינו אך הכרח הלשון שהזכיר ממ"ש רבינו הואיל והבעילה קונה מן התורה וכו' נראה כדברי ה"ה ז"ל ודו"ק:

'''או קטנה וכו'.''' פי' שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בקטנותה דקי"ל כיון שנשאת שוב אין לאביה בה רשות וכמ"ש רבינו פ"ג דין י"ב ובענין הזמן שהגביל רבינו הקשה הר"ב לח"מ ז"ל דזה נאמר אמתני' דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין בגיטין דנ"ט ומשם לומד גם לענין קדושין וא"כ למה בפרק כ"ט מהלכות מכירה פסק דמבן שש עד י"ג ויום אחד בעי בדיקה אם יודע בטיב משא ומתן והו"ל לחלק משש עד עשרה כי הכא. וה"ה ז"ל כתב שם דהוציאו מההיא דפרק מי שמת דקנ"ה ונמצא לפ"ז דפליגי הסוגייאות להדדי וכו' והניחו בצ"ע והיא קו' עצמית ונופלת ג"כ על מרן ז"ל ב"י דבא"ה סימן קנ"ה פסק כדברי רבינו לענין קדושין ובח"מ סי' רל"ה פסק בקטן וכו' עד י"ג ויום אחד כדברי רבינו בהלכות מכירה ותמיהא לי מלתא שלא ראיתי לשום פוסק או מפרש שנתעורר בזה. ומאי דנראה לענ"ד דהשתי סוגייאות ל"פ אהדדי כלל דכשאמרו בגיטין דהפעוטות וכו' ועד כמה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמנייא במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה ע"כ. והכוונה לדעת רבינו ועד אימת מתחיל הקטן להקרא פעוט לשיהיה מקחו וממכרו קיים דאי אפשר לפרש עד כמה דר"ל עד כמה שנים יקרא פעוט דזה משמע למפרע וא"א לומר כן דמשמע דמיום לידתו עד הזמן הזה קאמר וזה אין לו הבנה אלא ודאי צ"ל דמאימת מתחיל קאמר דאיכא מ"ד כבר שית וכו' ואיכא מ"ד כבר עשר ול"פ וכו' כלומר דאם הוא חריף ביותר מבר שית יתחיל להקרא פעוט ולפעמים יתחיל מתשעה ומעשר כגון שאינו חריף בטבעו עד עשר ומן הזמן הזה ואילך עד אימת יקרא פעוט לענין זה לא נתבאר בסוגייא ונשמיענה מההיא דפרק מי שמת וכו' וכזה מצאתי להב"ש סתס"ח להדייא ע"ש. והדין פסק רבינו בה"מ דעד י"ג ויום אחד יש לבודקו וכו' אך לענין מיאון דפסק כר"ח בן אנטיגנוס ביבמות דק"ז דקתני וכל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואמר רב יהודה א"ש הלכה כרחב"א ע"כ וזמן ההתחלה למד רבינו מההיא דגיטין שלא מצינו גבול לפחות משש וכיון דרחב"א תלה הדבר ביכולה לשמור קדושיה שהוא דבר קל נראה לרבינו שלא מצינו גבול ליותר מעשר דמשמע מינה דבעשר מסתמא הגיעה להתחלת ישוב דעתה קצת. מזה הוליד לענין מיאון דעד עשר צריכה בדיקה ומשם ואילך אינה צריכה דאף שאנו רואים שאינה משכלת מ"מ לפי רוב השנים שבה יש לנו לומר דודאי יודעת לשמור קידושיה בתנאי שלא תהיה שוטה גמורה דבזו לא תקנו בה נישואין אפילו אם היא גדולה כדאיתא התם ופסקו רבינו לקמן דין ט' ומ"ש רבינו אעפ"י שהיא סכלה ביותר הכוונה שאינה חריפה כלל אך אינה עושה מעשה שטות כ"כ הב"ש א"ה סקנ"ה ותדע דדייק בדבריו שכתב הואיל ונתקדשה לדעתה כלומר דע"כ יש לה דעת ואינו דומה למקח וממכר דבעינן דעת טפי מיכולה לשמור קדושיה והחוש יעיד על זה והן הן דברי רבא בגיטין דס"ה הפעוטות מקחן מקח וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון כן היא גירסת רבינו ודו"ק.

'''אף על פי שהיא נבונת לחש וכו'.''' הרמ"ך ז"ל תמה ע"ז דכיון שהיא נבונת לחש ביותר ודאי יודעת לשמור קדושיה ואמאי אין צריכה מיאון ומרן ז"ל תריץ דכפי שנותיה קאמר ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת שש חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קדושיה ע"כ. ולכאורה קשה דרבינו פי"א דגירושין דין ז' כתב להדייא ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון וכעין זה הקשה הב"ש א"ה סקנ"ה ולענ"ד פשוט דכוונת מרן דאף שאנו רואים שהיא יודעת לשמור קדושיה כיון שלפי מיעוט השנים א"א עפ"י הרוב אין זו שמירה דבקל תאבד אותם ומה שאנו רואים אינו אלא לפי שעה וזה מבואר ממ"ש חזקה על הרוב וכו' ועפ"ז יובן ג"כ מ"ש מרן להשגת הרמ"ך ז"ל במבת עשר שאם היא סכלה ביותר וכו' ע"ש ועוד נראה עמ"ש ה"ה ז"ל דרבינו פסק כרבא וכו' וכנז"ל.

== ח ==

'''שאם ישבה עם בעלה וכו'.''' פירוש על ידי הבעילה ראשונה שעושה אחר שגדלה כמ"ש בה"ג פי"א וכאן סתם מפני שסמך למ"ש במקומו ועיין להלח"מ במהדורא בתרא ובשו"ת שער אפרים סקט"ו:

== ט ==

'''והיא מותרת לבעלה החרש.''' הראב"ד ז"ל השיג על רבינו שאינה מותרת לבעלה החרש שמא יאמרו גירשה זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנישואין וה"ה השיב על זה דלא נאמר זה אלא בקידושי תורה אבל בחרש שאין קידושיו אלא מדרבנן אין לחוש שמא יטעו בו שאפילו יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם ע"כ. ולעיקר דינו של רבינו כתב ז"ל דדברים פשוטים הם שכל שהקידושין הם מד"ס קידושי תורה חלין בה דומה לקטנה שהגדילה ולא בא עליה משהגדילה שקידושי תורה תופסין בה ע"כ. וראיתי להמש"ל ז"ל שאחר שיישב דברי רבינו כתב וז"ל ומ"מ דינו של רבינו אמת והכי איתא בירושלמי פ' חרש אשתו של חרש אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקידשה תפסי בה קידושין גירשה מותרת לחזור לראשון ע"כ. והם בדברי רבינו דמשם למד דין זה והתימא מהרב המגיד ז"ל שהוא עצמו הביא הירושלמי הזה בפי"א מה' גירושין והיאך שכחו במקום הזה והראב"ד ז"ל אין ספק שנעלם ממנו הירושלמי הזה ודו"ק ע"כ דבריו. ובאמת מדי רואי לשון הירושלמי שהזכיר הרב ז"ל כמו זר נחשב בעיני איך נעלם מעיני הגאונים הנ"ל זה הירושלמי ומכ"ש שכבר הזכירו ה"ה במקום אחר עפ"י דברי הרב ז"ל ואחרי התבונני בשורש הדבר זכיתי להבין בבירור שצדקו בזה השני המאורות הגדולים הראב"ד וה"ה ז"ל ואחרי המחילה הראויה מהמש"ל ז"ל שלא כיון וזה דרבינו פי"א דה"ג דין ט"ו כתב וז"ל חרש שגירש ברמיזה כמו שביארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צ"ל לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח ע"כ. ולפי שנראים דברי רבינו דסתרי אהדדי דבפרקין התיר לחזור לבעלה החרש ושם אסרה אמנם פשוט הוא דלא ראי זה כראי זה דהתם שאני שגירשה החרש לגמרי ולכך אסורה לחזור לו דלא עדיף מפקח שגירשה ונשאת לאחר שאסור וכמ"ש ה"ה ז"ל שם וז"ל חרש שגירש בירוש' פ' חרש רבי יצחק שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ואשתו של שוטה אפילו אשם תלוי אין בה (פי' דאין כאן אפילו ספק אשת איש וכ"כ רש"י ריש פ' חרש) וכו' בא אחר וקדשה תפסי בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון הדא היא דתני רבי חייא אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונישאת לחרש או פקח קורא אני עליה לא יוכל אשתו של פקח שגירשה הפקח והלכה ונישאת לחרש (או לפקח) קורא אני עליה לא יוכל כך מצאתי הנוסחא אבל רבינו היה גורס איני קורא עליה וכ"נ עיקר וזה הוא שאמרו גירשה מותרת לינשא לראשון והטעם לחלק בין רישא לסיפא מפני שחכמים שתיקנו נישואין לחרש לא ייפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונישאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש לא יהא מותר (זה הוא התירוץ מ"ש רבינו בפרקין כנ"ל) ומ"מ לא תיקנו לו נישואין להורעת כחו של פקח אחר שכיון שאין נישואיו כלום מן התורה לא החמירו על הפקח הראשון וכו' ע"כ לענייננו. וביאור דבריו ז"ל שרבינו שהתיר אשת הפקח אחר שנשאת לחרש לחזור לבעלה הפקח ע"כ צ"ל שהיה גורס בירושלמי בחלוקה השנייה דהיינו אשתו של פקח שנשאת לחרש איני קורא עליה לא יוכל שהרי רבינו התירה להדיא ומ"ש עוד וזה הוא שאמרו גירשה מותרת להנשא לראשון ר"ל גירש החרש מותרת לינשא לראשון דהיינו הפקח ומהטעם שכתב אח"ז ה"ה ז"ל גופיה אבל באשת חרש שנשאת לפקח הרי הוא בלא יוכל החרש לחזור לקחתה וזו היא כוונת ה"ה במ"ש וזו היא שאמרו גירשה מותרת לינשא לראשון וכו' וסיים ז"ל ומלבד הנוסחא הזאת מוכרחת ממ"ש גירשה מותרת לינשא לראשון ע"כ כלומר דמוכרח לגרוס בירושלמי בחלוקה דאשת פקח איני קורא כדברי רבינו ממ"ש ברישא גירשה מותרת לינשא לראשון משום דס"ל להרב דהך חלוקה קיימא אחרש גופיה דביה משתעי לאשמועי' נישואיו שהם כ"כ קלים דאשם תלוי אין בה ואם קידשה אחר הויא מקודשת וכן אם גירשה החרש עצמו מותרת לינשא לראשון כלומר אף במציאות שהיתה נשואה לפקח קודם שנשאת לזה החרש ולזה מביא הדא דתימא וכו'. ועוד יש לדקדק דמדכתב רבינו ונותן גט משמע דמכריחין אותו ליתן גט ואלו בירושלמי לא מייתי הכי אלא גירשה מותרת כלומר שאם גירשה אזי היא מותרת לראשון כן הוא משמעות הירושלמי כפי פי' הרב המגיד ז"ל ע"ד רבינו בלי ספק.

 ''' מעתה ''' יש לתמוה על תמיהת המש"ל ז"ל וגם מ"ש שאין ספק שאותו הירושל' נעלם מהראב"ד ז"ל מדלא ייחס לו ג"כ השכחה כמ"ש על ה"ה משמע דר"ל שהראב"ד ז"ל לא ראה הירושלמי הזה כלל לא בפרקין ולא שם ואתמהה טובא שהרי באותו פרק השיב על דברי רבינו ז"ל וז"ל מותרת לחזור לבעלה הפקח כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי כן בירושלמי אלא שאמר שאני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון וכו' וכ"נ לפי מ"ש בחרש שגירש עכ"ל. הרי להדיא שראה הלשון של הירושלמי כולו וביאור דברי הראב"ד פשוט לענ"ד שהוא היה גורס בשניהם אני קורא בה לא יוכל והכריח הסיפא מהרישא דהיינו חרש שגירש דלא ס"ל חילוקו של ה"ה ז"ל ולפי דעתו מ"ש תחילה גירשה מותרת לינשא לראשון צריך לפרשו בלשון בעיא ולעולם דבשני החלוקות אסורה לחזור לראשון לדעת הראב"ד ז"ל.

 ''' שוב ''' ראיתי להמש"ל ז"ל שם שנתקשה לדעת דברי ה"ה ע"ש והיינו לפי דרכו הכא שהבין בדבריו ששלשה דינים משמיענו הירושלמי אמנם לפי מ"ש אינו כן דשני דינים לבד הם לדעת ה"ה ז"ל וכן מוכיח לישנא דרישא וסיפא דנקט הרב ז"ל ומבואר הרבה ועמ"ש פ"י דה"ג דין ה' ולמה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו וה"ה לכשנגיע שם נחכים אם יגזור ה' בחיים:

== י ==

'''סריס שקידש וכו'.''' עיקר הדין ביבמות דף צ"ב ובכתובות דף כ"ט. וממ"ש רבינו הרי אלו קידושין גמורין משמע דמדאורייתא קאמר ובפ' כ"ד כתב דאם היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו' וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג חייב לשלם הפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג ע"כ מדכתב שאין שם אישות גמורה משמע דמדאורייתא אין בה אישות אלא מדרבנן וא"כ כאן שכתב הרי אלו קידושין גמורין צ"ל דאיירי שהכיר בה דסבר וקביל ואז הוו קידושין גמורין. א"נ אפשר דמ"ש שאין שם אישות גמורה אין הכוונה דלא תפסי בה קידושין כלל אלא כלפי דאין לו בה נישואין מדאורייתא הוא שכתב כן דהא בחייבי לאוין שהזכיר שם בהדי איילונית פשיטא דקידושין תופסין בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכמ"ש בפרקין דין י"ד ולא חילק בין הכיר ללא הכיר והוא מוכרח דטענת לא הכיר בה לא שייך אלא גבי אילונית וכיוצא דמצי טעין מקח טעות הוא וכו' ובהכיר סבר וקביל ויש לו נישואין מדאורייתא או מדרבנן מיהא משא"כ בחייבי לאוין דבשום פנים א"א לו לקיימה דאריה הוא דרביע עלה וא"א להיות לו בה נישואין אפילו מדרבנן ומ"ש רבינו שם ולא הכיר בה היינו לומר דבכי הא לא זכה בנכסי מלוג כלל ונתחייב בהם כדין פקדון אף אם נשאה באיסור ולפ"ז מ"ש כאן הרי אלו קידושין גמורין איירי בין הכיר בה בין לא הכיר בה כאמור וכן משמע מדברי ה"ה ז"ל שכתב בשם ר"י דאעפ"י שלא הכיר בה כשיקדשה צריכה גט וכן עיקר ע"כ משמע דר"ל שכן דעת רבינו שהרי סתם ובהכרח צ"ל לפ"ז שהבין דברי רבינו שבפ' כ"ד כמ"ש והרל"מ הקשה על ה"ה ע"ע ויש לישב ודו"ק:

== יא ==

'''טומטום ואנדרוגינוס וכו'.''' יבמות דף ע"ב תניא טומטום שקידש קידושיו קידושין נתקדש קידושיו קידושין וכו' ובדף פ"ג נתבאר דין אנדרוגינוס כר"י דברייתא ודלא כפי' רש"י שם. והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ז"ל ולמה הם צריכין גט והלא אינם ראוים להנשא כלל ע"כ. וה"ה ז"ל כתב דהצריכן רבינו גט לענין הבא עליהן דרך נקובתן שלא יהיה כבא על ספק אשת איש וכו' ע"כ. והדבר מבואר שהראב"ד השיג דלמאי איצטריך רבינו לכתוב שצריכין גט מספק דכל עצמו של גט בעלמא אינו אלא להתירה להנשא וכיון דאלו אינם ראוים להנשא מאי נ"מ בגט זה כלומר דהי"ל לכתוב דין הברייתא דהוו קידושי ספק לענין דינא (דהיינו איסור קרובות וכו') ותו לא ולכך דייק הראב"ד ז"ל דהשיג בדין הגט דווקא ולא השיג בדין הקידושין משום דדין זה הוציאו רבינו מהברייתא הנ"ל ודבריו אמת וצדק ולזה בא ה"ה ז"ל והליץ על רבינו דיש נפקותא טובא להיכא שבאו עליהם וכו' כלומר דרך זנות ולא לנישואין דאם לא נצריכה גט הו"ל פוגע בספק אשת איש אך ראיתי להרפ"ח ז"ל בנימוקיו על רבינו דברים תמוהים הרבה שכתב ז"ל טומטום ואנדרוגינוס כתב הראב"ד ז"ל ולמה הם צריכים גט מספק ולא ידעתי מהו דבפ' הערל דף ע"ב איתא בהדיא דטומטום שנתקדש קידושיו קידושין ומשמע דה"ה לאנדרוגינוס ותימא על הראב"ד וה"ה ז"ל ובירוש' שם נתקדש חוששין לקידושיו וע"ש עכ"ל הבין ז"ל דכוונת הראב"ד ז"ל היא אעיקרא דמילתא כלומר שאין קידושיו תופסין בהן כלל ולכך הקשה עליו ועל ה"ה שבא להליץ על רבינו מסברא דהא ברייתא מפורשת היא כדברי רבינו. אך אחרי המחילה הראויה שגג ברואה דאין זו כוונת הראב"ד ז"ל אלא לענין גט דווקא הוא שהשיג כאמור. ואין לומר דכיון דברייתא קתני דבקידושיו קידושין מינה נפיק בהכרח דלהצריכה גט קאמר וא"כ הנה מקום דברי הפר"ח ז"ל זה אינו דתינח בקדשו הם אבל בנתקדשו דבהא קעסיק ואתי הראב"ד ז"ל הא דקידושיו קידושין אינו אלא לענין איסור קרובותיו של הטומטום על האיש המקדשו כגון אמו ואחותו של טומטום וכו' כמ"ש רש"י ז"ל שם להדיא ע"ע וה"ה לאנדרוגינוס ובאלו הקרובות אפילו גט לא מהני כמ"ש רבינו בפ"ב דא"ב ע"ע א"כ בדין השיג הראב"ד ז"ל. ויותר אני תמיה על הפר"ח ז"ל שתמה גם על הרב המגיד וכו' והלא בתחילת דברי ה"ה ציין דדין זה של רבינו הוא ברייתא בפ' הערל וכו' והיכן היא הברייתא זו אלא זו עצמה שהזכיר הפר"ח ז"ל א"כ עלה קאי ואתי ולמה תצא כזאת מלפני הפר"ח ז"ל והוא פשוט הרבה לכל מבין. ובעיקר הדין עיין להרל"מ במהדורא קמא ובתרא והרח"א בס"ס מק"ק:

== יב ==

'''המקדש אחת מן העריות וכו'.''' משנה וגמרא בקידושין דף ס"ו וס"ח ויליף לה מכי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין וכו' ורב אח"א ב"י יליף לה בק"ו מיבמה וכו'. ודין נדה שם מקרא דותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה. ומ"ש שאין ראוי לעשות כן כן נראה דעת הר"י בן מיגאש וקצת הגאונים הזכירם ה"ה ז"ל בפ"י דין ו' ע"ש ודלא כהרא"ש ז"ל שמתיר ועיין לרבינו פכ"ב דא"ב ולהרב"י סי' מ"ד וס"א והכנה"ג כתב דאף שהמנהג להנשא כשהם נידות היכא דאפשר לה להטהר קודם נישואין אלא שלאיזה סיבה היא רוצה להמתין אחר הנישואין יש למונעה מזה ולחוש לדברי הרמב"ם ושכן עשה מעשה ע"ש. ודבר פשוט הוא דמהיכא תיתי שלא לחוש כיון דאפשר ועיין עוד בשו"ת משפטים ישרים ח"ב סי' ל"ו ובנ"א כ"י אין שם קידושין גמורין אלא הרי זה מקודשת ואין ראוי לעשות כן. ובשו"ת פסקים וכתבים סי' ק"ב נשאל באשת אליהו הנביא או אשת ריב"ל אם יכולים להנשא לאיש אחר ונ"מ לדורות אם יזכה אחד כמוהם ומההוא עובדא דקאי אליהו בבית הקברות משמע קצת לאסור והשיב ז"ל דבנדה שאלו אנשי אלכסנדריא את ריב"ח אשתו של לוט מהו שתטמא בן השונמית מהו שיטמא וכו' והשיב להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא מת מטמא ואין החיים מטמאים וכו' והכא נמי י"ל אשת רעהו אמר רחמנא ולא אשת מלאך וכו' ואליהו שמר כל התורה כולה כדאיתא פ' מי שהוציאוהו דאפילו עירובי דרבנן מנטר ע"כ והכנה"ג א"ה הוסיף דנ"מ תו כשיחיו המתים ותחיה אשת אליהו וריב"ל אם מותרת לינשא דכ"ז שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקע זיקתה מהבעל ודעתו ז"ל דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא וכו' דלא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר וכו' עיין שם:

== יג ==

'''אשת איש שפשטה ידה וכו'.''' גיטין דף פ"ט וכשמואל ומשמע דאפילו אם הבעל מכחיש שלא גירשה קאמר דכיון דבפניו עשתה כן קים להו לרבנן דאין אשה מעיזה וכ"מ מדברי רבינו פ' י"ב מאלו ההלכות ושם ביאר דעיקר כתובה יש לה אבל התוספת אין לה עד שתביא ראיה שנתגרשה וכו' ונראה דה"ה אם היא ארוסה ופשטה ידה וכו' וכ"פ הר"ד עראמה ז"ל ואם קידשה אביה בקטנותה והיא פשטה ידה וכו' נראה ג"כ דה"ה לפ"ז ועיין להמש"ל ז"ל ועוד עיין להתשב"ץ ח"א סימן קנ"ד והרב"י שם בשם הא"ח כתב דאין דין זה נוהג בזמן הזה דנפישא חוצפא ופריצותא ולחומרא דוקא אמרינן הכי ולזה הסכים הרב"ח ז"ל שם ע"ע:

== יד ==

'''המקדש אחת מן השניות וכו'.''' ממתניתין דקידושין דף ס"ו ודין יבם שקידש צרת יבמה ביבמות דף י"א וכר"י ונתבאר בדברי רבינו פ"א דיבום דין י"ב ועיין מ"ש בספ"א בס"ד. ומ"ש חוץ מיבמה שנתקדשה לזר ביבמות דף צ"ב פלוגתא דרב ושמואל ואיפסיקא הלכתא כשמואל דמספקא לן קרא דלא תהיה אשת המת החוצה אי ללאו גרידא אתא או לומר דלא תהא בה הויה והו"ל כערוה גמורה דאין קידושין תופסין בה והיינו מ"ש רבינו נסתפק לחכמים וכו' אף דהלשון קצת מגומגם דהו"ל למימר שנסתפק לחכמים וכו' ולגירסת הטור והרב"י סי' מ"ד בדברי רבינו אין שם לשון זה כלל ובפ' ב' דהלכות יבום כתב ז"ל דאם נשא הזר ובעל לוקה משום דעכ"פ לאו איכא ומסתברא דהולד אינו אפילו ספק ממזר דאפילו אם יהיה פירוש הפסוק דלא תהא לה הויה הא מיהא אינה ערוה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד כמ"ש רבינו ריש פט"ו דא"ב דין יו"ד ועיין להרל"מ ז"ל ופשוט:

== טו ==

'''המקדש כותית וכו'.''' בקידושין דף ס"ח יליף שפחה משבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ונכרית מדכתיב לא תתחתן בם ובשאר אומות כתיב ואח"כ תבא אליה מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קידושין (וכ"כ רש"י ביבמות דף מ"ה) ועיין להתו' ז"ל. ודין כותי ועבד שקדשו בת ישראל הלכתא ביבמות דף מ"ה. ודין ישראל מומר שקידש שם דף מ"ז ובסנהדרין דף [מ"ד] דאעפ"י שחטא ישראל הוא דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חלפי אסא שמיה ואסא קרו ליה. ובהגהות מהרמ"ע כ"י מצאתי כתוב וז"ל כתב מהרד"ך בתשו' בית ט' חדר א' וז"ל ומפרק רביעי מהלכות אישות למדנו חידוש דאע"ג דמחמת שמד עבר וברצון עשה ולא בזדון כופין אותו לגרשה וזהו שכתב הרב וצריכה ממנו גט לומר שלא תעמוד עמו כי יכשילוה בכמה מיני מכשולות דבלאו הכי לא היה צריך הרב להאריך ולומר וצריכה ממנו גט והואיל וכתב שקידושיו קידושין פשיטא דצריכה ממנו גט וכן בגמ' בפ' השולח לא אמרו אלא שקידושיו קידושין וכו' אבל מהרשד"ם בתשו' סי' נ"ח כתב וז"ל ונלע"ד שאפשר לדעת הרמב"ם והסמ"ג שכתבו ישראל מומר שקידש וכו' וזה הלשון שוה לשניהם סמ"ג עשין מ"ח. והרמב"ם הלכות אישות פ' רביעי אינו ר"ל קידושין ודאין מן התורה עד שהבא עליה יתחייב סקילה כנערה המאורסה או חנק כאשת איש אלא קידושי ספק שאל"כ למה כתב וצריכה גט וכו' לא ידעינן שמי שהיא מקודשת שצריכה גט אלא נראה שר"ל הרי אלו קדושין גמורין ולמאי הלכתא להצריכה גט לבד לא שהבא עליה חייב כבא על א"א (ובנ"א וכ"י אין שם תיבת גמורין וזה סיוע לדבריו ז"ל) הנה שמשומד לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא יש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל אם קידושיו קידושין אם לאו ואינו מוכרח בהדיא מן הגמרא עכ"ל וכתב כן כדי לתת טעם לסברת י"א שמשומד לחלל שבת ולע"ז אין קידושיו קידושין הביאה הטור א"ה סי' מ"ה והביאה ג"כ רבינו שמשון הביאו המרדכי פ' החולץ דקידושיו קידושין חומרא בעלמא וכו' ע"כ דבריו. ועוד עיין בשו"ת הרמ"ב סי' קמ"ב והתשב"ץ שנדפס מחדש ח"ג סי' מ"ז האריך בדין האנוסים והמשומדים והעלה דאם המשומד הוליד עם המשומדת אף שהבן הוא ערל גמור והוא גוי גמור אפ"ה קידושיו קידושין (כדברי ה"ה כאן) ובענין הקראים עיין בשו"ת מהר"ר בצלאל סי' ג' שהנראה מכלל דבריו להחשיבם כגוים גמורים זולתי לסתם יינם שלהם שהרמב"ם התירו אפילו בשתייה:

== טז ==

'''המקדש אשה שחציה שפחה וכו'.''' גיטין דף מ"ג ועיין לה"ה ומרן ז"ל ולהפר"ח בשיטתו להש"ס ובדברי ה"ה ז"ל יש לעמוד במ"ש שעיקר גירסת רבינו בא אחד וקידשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם ע"כ והק' הרל"מ ז"ל דגירסא זו אין לה מובן דממה נפשך אי אחרי שחרור פקעי קידושין א"כ אינן לא קידושי ראשון ולא קידושי שני ואי לא פקעי א"כ מקודשת היא לראשון ואמאי הם ספק קידושין בגט א' לבד סגי וכו' ע"כ. (עיין להפר"ח ז"ל) והנה אין ספק דכל עוד שלא בא עליה אחר שנשתחררה אינה ודאי מקודשת לראשון וכמ"ש ה"ה ז"ל וא"כ ע"כ לפרש דבכל אחד מהם יש ספק אם חלו או לא חלו דאפשר דקידושי ראשון חלו מעיקר הדין אף דלדידן מחמת הספק אנו אומרים שאינן קידושין גמורין ואפשר ג"כ שאינן קידושין כלל ועיקר וחלו קידושי שני וכיון דבכל גוף בפ"ע שייך בו ספק בעיקר הדין להכי הצריכו שני גיטין דוקא אלא דאכתי הוא מגומגם דמאי אריא אחר שנשתחררה אפילו בעודה חציה שפחה כיון דמספקא לן בעיקר קידושי ראשון הוה לן להצריכה גט משניהם ג"כ דה"ה ז"ל לא הכריח הגירסא אלא מכח שכ"כ רבינו בפ"ו דה"י אמנם בעיקר דבריו קשיא הא (אמר המגיה הלשון מגומגם וצ"ע):

== יח ==

'''שכור שקידש וכו'.''' עירובין דף ס"ה שכור מקחו מקח וכו' כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה וכו' אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט וכו' ע"כ. ולכאורה אין לנו שיעור בדבר ויש ללמדו קצת ממ"ש שם דף ס"ד אמר רבא בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ה"ד שתוי ה"ד שכור כי הא וכו' שתוי כל מי שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך ע"כ נמצא דשכרותו של לוט הוי יותר שכור משאינו יכול לדבר לפני המלך ורבינו סוף פ' כ"ט דה"מ כתב והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה וכו' ובפ' ב' דה"י דין ד' השוה השכור שאינו מכיר כלום לישן ע"ש ודע דבפרק שני דגירושין כתב רבינו וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע הרי זה ספק והוא סותר למ"ש כאן שקידושיו קידושין גמורין וכבר נתעורר בזה הרב"י א"ה סי' מ"ד וגם על הטור ז"ל שהביא גירסא אחרת ע"ש שיישב הדבר בטוב טעם ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' קנ"ד:

== יט ==

'''המקדש בפחות מש"פ וכו'.''' משנה בקידושין דף נ' ושם דף ג' אמרו אשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה והר"ן ז"ל נסתפק אם קידשה בפחות מש"פ והיא אומרת לדידי שוה פרוטה אם היא מקודשת עיין ברפ"ה:

 @04קידשה באוכל וכו'. שם דף י"ב ובס' בני חיי ז"ל א"ה סימן מ' כתב דאם קידש בדבר שאינו שוה פרוטה מצד עצמו אמנם מצד שיש לקיים מצוה באותו דבר יש בו ש"פ או יותר כגון חוטי ציצית (צ"ל במקומות שמוכרים אותם) או שופר הויא מקודשת ודאי דמה לי אם ש"פ מצד עצמו או מצד מצוותו ס"ס הרי יש באותו דבר הנאת פרוטה ועוד דחיישינן באותו דבר שמא שוה פרוטה במדי (לפי טעם זה אף במקומות שאין מוכרין החוטי ציצית ה"ה) וכו' ועוד הביא שם דהרב רוזאניס ז"ל היה מסתפק באם קידש אשה באתרוג הדר שדמיו יקרים אם היא מקודשת ממ"ש רבינו פ"ד דממרים שאם נחלק זקן ממרא עם הב"ד בלולב וציצית ושופר זה אומר כשר וזה אומר פסול הרי זה פטור לפי שאין בו דבר המביא לידי זדון כרת ושגגתו חטאת ואם איתא דבש"פ בשביל מצוותו חשיב ש"פ ומקדש בו את האשה הרי משכחת לה שיבא לידי דבר שזדונו כרת ובדין זקן ממרא אפילו דבר שהוא גורם דגורם להביא זדון כרת נהרג עליו ע"כ תורף דבריו ויפה כיון:

'''יראה לי שאם קידש וכו'.''' מרן הקדוש הביא משם מהרי"ק דדוקא כי הא שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיע למקום היוקר ושם תשוה פרוטה ע"כ ואפשר דה"ה לדבר שאין דרכו לייבשו ואינו מתקיים אך יכול להתקיים בתוך מים שרופין או בחומץ או במלח או בסוק"ר ע"י מרקחת כשהם בעין דעכ"פ ראויים הן ויש לחוש לקידושיו:

== כ ==

'''אף על פי ששלח סבלונות וכו'.''' משנה שם דף נ' ופירש רבינו ז"ל וסבלונות הם המגדנות והדורונות ונגזר זה השם מסבל והוא נושא המשא ע"כ ומדפירש מגדנות משמע דכולל מיני מאכל ופירות כמו ומגדנות נתן לאחיה עם פרי מגדים ויאכל פרי מגדיו וכך פי' השרש ז"ל בפירוש תיבת סבלונות הביא דבריו הרב לקט הקמח א"ה דף קכ"ט ושם הזכיר קצת מן הפוסקים דסבירא להו דמיני מאכל אינו נקרא סבלונות ועוד נחלקו אם דין הסבלונות נוהג בדורון הראשון דוקא ששולח החתן להכלה או גם השני והשלישי ויש נפקותא בכל זה לענין דינא ובמקומות שחוששים לסבלונות כגון שאלוניקי וכיוצא בה ועיין בשו"ת הרא"ם ח"א סי' י"ז ולרבינו פ"ט דין כ"ח.

'''וכן קטן שקידש וכו'.''' כבר הזכיר קידושי הקטן לעיל דין ז' והרח"מ ז"ל א"ה סי' ל"א ס"ק י"ט הביא משם הר"ן ז"ל דקטן שקידש ונתגדל קידושין גמורין הם ומדמה ליה לקטנה שלא מיאנה והגדילה ובעל משהגדילה דודאי בעל לשם קידושין ע"כ ורבינו נראה דלא ס"ל הכי שהרי גבי קטן כתב שהם קידושין פסולין משמע דאין כאן שום שייכות בעולם ולגבי הקטנה צריכה מיאון וכו' עיין לעיל דין ז' ח':

== כא ==

'''המקדש את האשה בכסף וכו'.''' נתבאר בגיטין דף ע"ז וכתב מרן ז"ל ולכאורה נראה מדברי רבינו לתוך חצרה מקודשת אפי' אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע"ג דלענין מתנה כתב בפ"ד דהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרה אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי ה"ה ז"ל. ויותר נראה לומר שקיצר כאן וסמך עמ"ש בהלכות זכיה ע"כ וכ"כ בב"י סי' ל' אך קשה דכאן הזכיר רבינו שדה וסתם שדה אינה משתמרת כמ"ש רבינו שם דין י"ט וז"ל אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו וכו' וכך הם דבריו פי"ז דהלכות גזילה ואבידה דין ח' וכ"כ הרל"מ ז"ל עי"ש ולענ"ד אפשר שדקדק רבינו כאן לכתוב לתוך שדה שלה ולא כתב שדה דומיא דאינך לרמוז דבשדה המשתמר דוקא איירי דומיא דאינך. או אפשר דאף אם נאמר דשדה דהכא היינו שאינו משתמר הה"נ דבעינן שתהיה עומדת בצידה וסמך עמ"ש במקומו והם דברי מר"ן ז"ל אך נראין יותר דברי ה"ה ז"ל.

'''כיון שנתרצית לזרוק וכו'.''' משמע שנתרצית שיזריקם לה ואף שלא ביארה היכן אין קפידא אמנם אם אמרה תנם בידי והוא זרקם לה מסתברא דאינן קידושין שהרי שינה מרצונה וכ"כ הרב"ח ז"ל עיין להרח"מ א"ה סי' ל'. ואני מצאתי נ"א בכ"י קדמון שכתב שם כיון שרצה לזרוק וכו' ונראה שהיא גירסא יותר נכונה.

'''לתוך ידה או לתוך חיקה.''' רבינו השמיט לתוך קלתה דקתני מתניתין דהיינו הכלי שמניחים בו מחטין וצנורות. א"נ כלי שמקבצות בו הנשים מה שטוות וכפ"י בפי' המשנה שם וצ"ל דלא נאמר כי אם גבי גט ומשום דאין הבעל מקפיד וכ"כ שם ופסקו רבינו פ"ה דגירושין דין ח'. ומ"ש בסוף הדין ואותו מקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק בנ"א כ"י נמחק כל זה:

== כב ==

'''היו עומדין ברה"ר.''' גיטין שם ולמ"ש מר"ן עיין להרל"מ ז"ל. ועמ"ש רבינו או ברשות שאינה של שניהם כתב הרש"ך ח"א סי' קנ"ב וז"ל יראה בבירור מלשונו דאפילו בחצר חבירו אם החפץ הניתן לה לקידושין הוי קרוב לה מקודשת ואע"ג דתמיהא מילתא וכו' אין לזוז וכו' ע"כ:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}