עריכת הדף "מעשה רקח/אישות/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות אישות'''}}}}

== א ==

'''כיצד האשה וכו'.''' משנה בריש קדושין וכב"ה וכתב שם רבינו דפרוטה הוי חצי גרעין מכסף ועמ"ש הרב המגיד ז"ל שאם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי שהרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשי' ז"ל כתבו דאינה מקודשת וכו' ע"כ והכי איתא התם דף ה' אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף ושוה כסף וא"ל הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכו' ה"ז מקודשת (ופי' רש"י הרי את מקודשת ול"ג לי ע"כ) הריני אישיך הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש וכו'. ופריך עליה ר"פ למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומר אהא ה"ז נזיר וכו' וא"ש והוא שהיה נזיר עובר לפניו טעמא דנזיר עובר לפניו הל"ה לא הב"ע דאמר לי אי הכי מאי קמ"ל הני לישני בתראי קמ"ל וכו' ע"כ הרי מבואר מהך סוגיא דאם לא אמר לי הויין ידים שאין מוכיחות ואינה מקודשת דדילמא הרי את מקודשת לאחר קאמר (כלומר שאיש אחר עשאו שליח לקדש לו אשה זו) ולא לו והתוס' ז"ל כתבו שם דמסוגיא דנדרים מוכח דשמואל גופיה ס"ל דידים שאין מוכיחות הויין ידים גבי מודר אני ממך וכו' ותירצו דלעולם מצי סבר שמואל דהויין ידים אך בכי האי דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו כיון דלא אמר לי גרע טפי מידים שאין מוכיחות ע"ש. ורבינו פרק א' דנזירות פסק כותיה דשמואל דבאומר אהא אם נזיר עובר לפניו הוי נזיר א"כ מבואר שגם רבינו סבור דאם לא אמר לי אינה מקודשת כלל לכך לא חש לבארו כאן וסמך עמ"ש דלשון קדושין הוי הרי את מקודשת לי כלומר תיבת לי דוקא וכעין זו איתא בשלהי י"נ ופסקה רבינו פ"ג דזכיה ומתנה שיש שנוי בלשון לי וכו' ע"ש. וכ"פ הטור א"ה סי' כ"ז והוסיף ז"ל שאם היה מדבר עמה ע"ע קידושין הוו ודאי קדושין אפילו שלא אמר לי וכתב שם הרב"י שהוא מדברי הרא"ש בתשובה וכו' ע"ש. ולדידי קשה טובא דאם איתא מאי דוחקיה דתלמודא לשבושי מילתיה דשמואל מהן ללאו ולדחוקי נפשיה דמילתא דפשיטא היא ולישני בתראי הוא דקמ"ל לימא דהכא במ"ע דעסוקין באותו ענין דאף דלא אמר לי מהני ואשמועינן חידושא תו בלישני בתראי דאף דעסוקין באותו ענין לא מהני משום דבעינן שהוא יקנה אותה לו ולא שיקנה עצמו לה ואתיא מלתא דשמואל כפשטה ואשמועינן חידושא בין ברישא בין בסיפא ותו דברישא קתני ג' או ד' לשונות ולפי המסקנא הוו שפת יתר גמור דבחד הוה סגי כיון דאמר לי ואין כאן שום חידוש ואם איתא הו"ל לתרץ הכי והוא חידושא בכל הנך לישני דרישא נמי ואי משום דאמרינן לקמן דבמדבר עמה ע"ע קדושין אפילו בשתיקה מהני הא אמרינן התם דלישני גריעי גריעי משתיקה והתוס' ז"ל כתבו דבלא אמר לי גריע מידים שאין מוכיחות ע"ש דעביד איניש דקדיש אתתא לחבריה ולא אכחד דכעין דברי הטור ז"ל ראיתי בדברי הרדב"ז הביאם מהרח"ש ז"ל סימן י"ח אך הם דברים מגומגמים וקשים לכל רואיהם וכבר עמד עליהם הרב ז"ל וכעת צל"ע:

 ''' ודע ''' דבתשו' הרמב"ן ז"ל סימן ק"ל הועתקה ג"כ בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד וסי' אלף ל"ד נשאל באומר לאשה הריני נותן לך זה לקדושין וכו' וקבלתו לשם קדושין והשיב ז"ל דקי"ל כשמואל דאם לא אמר לי אינה מקודשת דבעינן ידים מוכיחות וכו' ואפילו אמרו שניהם להתקדש נתכווננו וכו' וסיים ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט וכו' ע"כ משמע שהוא מסופק בדבר בדלא אמר לי ומש"ה הצריכה גט מעתה הדבר מגומגם הרבה לדברי ה"ה ז"ל שתפס במושלם דהרמב"ן והרשב"א כתבו דאם לא אמר לי אינה מקודשת דמשמע דאינה מקודשת כלל דאפילו גט אינה צריכה ותדע עוד שכתב דהרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים וכו' והמעיין יראה בדבריהם דאפי' גט אינה צריכה וכמ"ש לקמן בע"ה הן אמת דבשו"ת מהרח"ש סי' י"ח הביא דברי הרדב"ז שכתב דאיכא כמה גדולים דס"ל דבלא אמר לי הויא מקודשת ושכן נראה דעת הרמב"ם בפי' המשנה פ"ד דמ"ש ע"ע והוא דבר תמוה דממ"ש רבינו שם לא משמע כן ואדרבה אם באנו לדייק שם איכא למידק להפך גמור וכבר עמד ע"ז הרב שם ע"ע מלבד מ"ש לעיל בדעת רבינו ובסי' ט"ו כתוב וז"ל הסכימו כל הפוסקים קמאי ובתראי במי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאינה מקודשת דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והגם שהר"ן כתב שיש מי שאומר לחוש ולהחמיר כבר דחה הר"ן ז"ל סברא זו בשתי ידים וכו' ע"כ. ובסי' ל"א כתב עוד דלהרב המ' והר"ן אין ספק דס"ל כדעת הרשב"א והרמב"ן להקל וכדעת כל הפוס' הלא המה התוס' והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א ורי"ו והר"ן והריב"ש והאחרונים כלם שהסכימו להתיר בלא גט וכו' ע"ע הרי שגם הרב הבין בפשיטות כדברי ה"ה דא"ץ גט כלל והזכיר עוד כל הפוסקים דהיינו נמי כדברי ה"ה ולכ"נ דכשנדקדק דברי הרמב"ן ז"ל יתבארו דברי ה"ה וזה דמ"ש דצריכה גט לא קאי אכולא מילתא אלא למה שסיים דאפי' אמרו שניהם להתקדש נתכווננו וכו' כלומר דכששניהם מודים שנתכוונו לשם קדושין פשיטא שיש לחוש אף דלא אמר לי ודייקי דבריו ז"ל שכתב וז"ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות ותיבת בכענין זה מורה דר"ל במציאות כזה וכ"כ מפני שבשאלה צדד דכיון דשניהם מודים באותו נדון וכו' ונמצא דלעולם בדלא אמר לי ואין שניהם מודים וכיוצא אין לחוש לאלו הקדושין כלל ועלו דברי ה"ה ז"ל. אך לא אכחד דלפי דרך זה תיבת בקדושין שהוזכר בדברי הרמב"ן ז"ל עדין הוא מגומגם בצירוף עיקר החילוק עד שזימן הי"ת לידי ס' כ"י קדמון (שמצאתי בעיר מרניסייא יע"א) והוא מהרב הג' שם טוב מלמד בעל משפט צדק ז"ל ובדף ר"ג כתוב וז"ל ומהר"י אבן לב כתב יש להסתפק בהבנת כוונת הרשב"א בזאת התשו' אם נאמר שהוא חושש לסברת המחמירין בשלא אמר לי וכו' או אם נאמר שכיון למ"ש הריב"ש במי שאמר הריני נותן לך דהו"ל כמו שאמר לי שכוונתו לומר אני הוא המקדש אותה לעצמי ולא לאחרים וגם שהוא קשה להלום איך סתם הדברים ועוד גמגומים מצד לשון התשו' אפ"ה כיון שמצאנו במגיד משנה שכתב שסברת הרמב"ן והרשב"א שאינה מקודשת בשלא אמר לי וכו' ויש לדקדק בדבריו ז"ל וכו' ואיך אפשר לומר כן מאחר שבפי' כתב ומיהו יש לחוש להחמיר בקדושין שמא וכו' ונראה שכוונתו ז"ל לומר כי בודאי ממ"ש בקדושין בכענין זה בודאי שכוונתו לומר דדוקא בענין זה שאמר הריני א"כ נראה דלא חייש להחמיר כסברת המחמירין אף דלא אמר לי אלא דטעמא הוי משום דאמר הריני וכו' א"כ נראה דבמקום דלא אמר הריני ולא אמר לי בודאי אינה מקודשת ולזה כתב ה"ה ואם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב"ן והרשב"א והמפרשים דאינה מקודשת וכו' ע"כ הצריך לעניינינו. ולפי האמור ק"ק בדברי הרב"י שם שכתב תחילה דבתשו' הרמב"ן סימן ק"ל משמע דספוקי מספקא ליה היכא דלא אמר לי אם היא מקודשת וכו'. ושוב כתב דהר"ן הביא יש אומרים דאע"ג דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוא ז"ל דחה דבריהם והעלה דאם לא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל והרא"ש ג"כ העלה דאי לא אמר לי אף גיטא לא בעיא וכ"כ ה"ה פ"ג וז"ל וכו' עכ"ל. וקשה דאם הבין דברי הרמב"ן ז"ל כפשטן דבלא אמר לי יש לחוש להחמיר כיון שהוא בענין קדושין דהוי דבר שבערוה א"כ היינו י"א שהביא הר"ן והל"ל וכ"כ הר"ן בשם י"א לא והר"ן כתב וכו' דמשמע שהוא קצת מופרד מן האמור והרי היא היא ואם כוונתו דהר"ן גופיה חולק ע"ז הל"ל אבל הר"ן וכו' ואם הבין כדברי ה"ה זה א"א שהרי כתב הרב"י שהרמב"ן נסתפק ואילו ה"ה כתב סתם דלדעת הרמב"ן וכו' אינה מקודשת דמשמע כלל ומה מאד קשה שהרב"י גופיה מתחילה כתב דהרמב"ן נסתפק ושוב הביא דעת ה"ה וזיוגו עם הרא"ש ז"ל שכתב להדיא דאף גט לא בעיא ואיך לא נרגש ממ"ש הוא עצמו לעיל סמוך ונראה דהרמב"ן גופיה נסתפק בדבר וה"ה החליט דעת הרמב"ן דאינה מקודשת ואפשר דהרב"י גופיה נסתפק גם הוא בדברי הרמב"ן ז"ל ולכך סתם מתחילה ושוב הביא דברי הי"א שכתב הר"ן ולא כתב דאילו הי"א הוא כדברי הרמב"ן וכו' משום דלא פסיקא ליה מילתא וזה מכח דברי ה"ה כמבואר. ושוב הביא דעת הרא"ש וה"ה גופיה דס"ל כדעתם ז"ל דאפי' גט א"ץ ודייקי טפי דברי הרב"י שלא כתב אלא בדרך מסופק משמע וכו' כלומר לכאורה יש להבין כן משום דאפשר שנתכוון לדעת הריב"ש ז"ל באומר הריני כמ"ש הרב"י גופיה בתר הכי או אפשר דהספק קאי לעיקר הדין בדלא אמר לי כנלע"ד לישב דברי הרב"י ז"ל והוא נכון. גם ראיתי להרב"ח ז"ל שם שתפס במושלם דכוונת ה"ה כדעת הרמב"ן ז"ל לענין הלכה אבל לענין מעשה פשיטא שיש לחוש ולהצריכה גט וכו' ע"כ הבין ז"ל דברי הרמב"ן כפשטן ומ"ש מעיקרא דלפי דברי שמואל אינה מקודשת הוא להלכה ומ"ש ומיהו יש לחוש וכו' הוא למעשה אמנם אחרי המחילה הראויה לא דקדק תיבת בכענין זה שכתב הרמב"ן ז"ל דאם הכוונה בשלא אמר לי הוי שפת יתר דבהא קעסיק ואתי ותו דבודאי אין נראה כן דעת ה"ה מסתמיות הלשון וכל כי האי הו"ל לפרושי וגם הוא הפך דברי הרב"י בלי ספק שהרי זיווג דעת הרא"ש עם ה"ה שכתב להדיא דאפילו גט א"צ אף דלזה י"ל כמ"ש בכוונת הרב"י ודו"ק ועיין להמש"ל ז"ל שהאריך בפרטי לשונות הקדושין ופלפל בדברי הפוסקים ז"ל:

'''בפני עדים.''' עמ"ש בפ"א דין א' ומ"ש בדברי רבינו או ש"פ בנ"א כ"י או שוה כסף:

== ב ==

'''נתנה היא וכו'.''' ברייתא מפורשת שם דף ה' ועיין להרשב"א ז"ל סי' תרי"ג ועמ"ש פ"ה דין כ"ב אך במ"ש רבינו בנתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת בספק ק"ק דבג' אמרו ספיקא היא וחיישינן מדרבנן משמע דמה"ת אין כאן קדושין כלל אלא דחז"ל חשו להם ומדברי רבינו שכתב ה"ז מקודשת בספק משמע דספיקא דאורייתא קאמר ועיין להר"ן ז"ל שעמד במ"ש חז"ל בכל מקום בקדושין ה"ז ספק אם הכוונה דאורייתא או דחז"ל הוא דחשו להו ואין כאן ספק אלא מדרבנן ע"ע ולדעת רבי' נראה דלא היה גורס מדרבנן בגמ' והיותר נראה דמדכתב ה"ז מקודשת בספק ולא כתב ה"ז ספק מקודשת נראה דרמז לנו שספק זה אינו אלא מדרבנן ולהכי נמי דייק לכתוב בספק כלומר בספק חז"ל אך בנ"א כ"י מצאתי ה"ז מקודשת מספק ובשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ס"ו דקדק בדברי הר"ן ז"ל דהויא ספק מקודשת משום דאמרה כן בשעת נתינה אבל אם אמרה כן אחר הנתינה לא הויא מקודשת כלל דהו"ל שתיקותא דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא ע"כ. וביארו רבינו פ"ה דין כ"ה:

== ג ==

'''ואם קדש בשטר וכו'.''' שם דף ט' ובס' התשב"ץ ז"ל שנדפס מחדש ח"א סמ"ג כתב וז"ל אם לא כתב בשטר הרי את פ' בת פ' מקודשת לי אני פ' בן פ' וכתבו מדעתה ולשמה וחתמו בו עדים לשמה ומסרו לה בפני עדים וא"ל הרי את מקודשת בשטר זה אינה מקודשת לו בשטר זה כלל והכי איתא בפ"ק דקדושין וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות עכ"ל. ונראה דהוציאו הרב מדכתב רבינו אח"ז בגט דמשמע דר"ל בכל דיני הגט בצירוף מ"ש בפסקא זו ודו"ק. ודע דביבמות דל"א הוכיחו הטעם שלא תיקנו הזמן במקדש בשטר דבשלמא בגט תקנו משום פירי או משום שמא יחפה על בת אחותו ובקדושין משום פירי ליכא דארוסה אין לה פירות ומשום זנות נמי אם ישאר השטר בידה ותזנה היא תמחוק הזמן ואנו על הספק אין לענוש אותה דמוקמינן לה בחזקת פנויה משא"כ בגט דמוקמינן לה בחזקת א"א ואם ישאר השטר בידו יעלימהו בידו כדי להצילה ואם ישאר ביד העדים אם הם זוכרים העדות יבאו ויעידו ואם אין זוכרים אלא מתוך הכתב אינן יכולין להעיד דמפיהם ולא מפי כתבם כתיב לכך לא תקנו בו זמן כלל וברי"ו ז"ל חלק חוה נתיב כ"ב נפל בדבריו ט"ס ע"ש. ועל מ"ש הרב המגיד ז"ל דמקשינן הויה ליציאה כתבו המפ' ז"ל שאף השטר פסול במחובר כמו הגט וכן מוכיח הסוגיא שבפ"ק דגיטין שהגט והקדושין שוין לפסול במחובר וכ"כ הרשב"א ז"ל ורבינו לא ביאר דבריו כאן בדין הקדושין ע"כ. ותחילה נציע הסוגיא דגיטין בקיצור בדף ט' אמתניתין דאחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' פריך תלמודא ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור וכו' ומתרץ מלתא דאיתא בשטרות לא קתני ופריך והאיכא לשמה וכו' והאיכא מחובר וכו' (ופי' רש"י דהאיכא מחובר דפסיל בתרוייהו דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ושחרור גמר לה לה) ומתרץ פיסולא דאורייתא לא קתני וכו' ומסיק אלא כי קתני מילתא דליתה בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופירש"י כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תתני פיסולא דאורייתא לא קתני אלא אימא מילתא דאיתא בקדושין לא קתני כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קדושין כדכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה וכו' ע"כ. וז"ל הרשב"א בשיטתו שם מדאמרינן מילתא דאיתא בקדושין לא קתני משמע דמחובר נמי איתא בקדושין והמקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת ולי נראה דלא אמרו כאן אלא לענין שטר קדושין אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע מקודשת ודייקנא לה מהתוספתא וכו' ע"כ משמע להדיא דקאי בשיטת רש"י ז"ל כפי פשטנות הסוגיא אמנם בתשו' סי' ת"ר כתב וז"ל השיב עוד שטר קדושין כשר במחובר דדוקא בגט פסלינן משום דכתיב ונתן ובירושלמי מפקינן מדכתיב ספר מה ספר שהוא בתלוש וכן אמרו בתוס' המקדש בעיר הנדחת וכו' אינה מקודשת משמע בהני דוקא דאיכא איסור הנאה הא לאו הכי מקודשת אפי' במחובר ונראה דאין כן דעת רש"י ז"ל בפ"ק דגיטין וכו' ויש לפרשה בא"א עכ"ל. הרי שדעתו להכשיר השטר של קדושין במחובר דלא כפי' רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשת לדעתו בא"א דלא כפי' רש"י ולפי"ז היה לנו לסמוך עמ"ש בתשו' דשם נחית לענין דינא גמור אכן מאי דק"ל טובא דלפי מ"ש ז"ל בשיטתו לחלק בין המקדש בשטר למקדש במחובר עצמו אמאי כתב ז"ל דהתוספתא מנגדת לפירש"י הרי התוספתא לא איירי אלא במקדש בדבר עצמו דהיינו בעיר הנדחת וכו' דבהא לא אשכחן שיאסרו הקדושין במחובר כלל תדע דמוכרח הוא שהרי כל עצמינו בקדושין לא נפקא לן לפסול המחובר אלא מכח דאתקש הויה ליציאה וביציאה כתיב וכתב ונתן מי שמחוסר כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה ובשלמא מקדש בשטר בכל היכא דשייך לאקושי ליציאה מקשינן ובעינן דומיא דידיה אבל במקדש במחובר עצמו כגון שנתן לאשה אילן במחובר או קרקע וכיוצא ואמ"ל הרי את מקודשת לי בזה מהיכא תיתי שלא יהיה קדושין כיון דבמציאות זה לא שייך בגט דכתיבה דווקא בעינן והוא מוכרח דהרי ביאה וכסף איתנהו בקדושין וליתנהו בגיטין וכבר הוכיחו בגמ' פ"ק דקדושין דא"א לאקושי יציאה להויה גם בהני וכמ"ש התוס' ז"ל ג"כ דלא שייך ביאה בגירושין דלהתרחק ממנה הוא מגרשה ושם ד"ט מוכח להדיא דבכסף לא בעינן לשמה בגט מעתה עכ"פ תקשי לן אמאי כתב ז"ל דזאת התוספתא מנגדת לפירש"י ואף שבדברי רש"י שהביא הרשב"א ז"ל שם לא הזכיר תיבת שטרות הדבר מבואר שהוא ט"ס שהרי ברש"י שלפנינו כתוב להדיא ומחובר נמי איתיה בשטרי קדושין וכו' והוא מוכרח דהרי כיון שבא להפוך הסוגיא דמעיקרא הדבר מבואר דבשטר במחובר איירי דווקא דכי פריך והאיכא מחובר ע"כ קאי אמאי דתירץ מילתא דאיתא בשטרות לא קתני ותו דפריך משחרור העבדים דשוה לגט ואין מציאות אחר כי אם ע"י כתיבה דהיינו השטר במחובר:

 ''' שו"ר ''' להרב"י אה"ע סל"ב שהביא תשובה זו של הרשב"א להכשיר בשטר במחובר לקדושין והדבר תמוה כאמור וכמו שיבא לקמן בע"ה. וכבר ראיתי להרב"ש והרח"מ שתמהו ז"ל ע"ז והוסיפו עוד דהרשב"א גופיה בתשו' סי' אלף רכ"ו כתב לפסק הלכה גמור דבשטר מחובר פסול ונסתייע מהסוגייא דפ"ק דגיטין הנ"ל והכשיר במחובר עצמו מכח התוספתא דהמקדש בעיר הנדחת שהזכיר בשיטתו בתשו' ת"ר הנ"ל ובאמת שהדבר מבואר הרבה שבסי' ת"ר לא נחית לחלק בין שטר למחובר גופיה ובאלף רכ"ו חלק כמ"ש בשיטתו דהוא חילוק אמיתי ומוכרח מכח הסוגיא והתוספתא וא"כ למה הזכיר הרב תשו' ת"ר דמכשיר לחוד וגם מור"ם בהג"ה איך הביא סברא זו בסתם כיון שמלבד סוגית הש"ס דהויא תיובתיה זאת ועוד שהוא עצמו חזר בו בתשו' אלף רכ"ו ובשיטתו ובזה הרווחנו ג"כ דלא פליג אתוספתא הש"ס דילן וכן דעת התוס' והר"ן ז"ל ע"ע. ומעתה רבינו שכתב על הנייר או על החרס או על העלה או על כל דבר שירצה משמע שבא להתיר אפילו מחובר מדכתב בכל דבר וזו נראית דעת הרי"ף והרא"ש והסמ"ג ושאר פוסקים ז"ל שסתמו דבריהם ולא פירשו דין מחובר משמע דס"ל דאין קפידא בדבר וע"כ צ"ל דס"ל דההיך סוגיא לאו הלכתא היא או שמפרשין אותה בע"א כמ"ש הרשב"א ז"ל ובפ"ד דהלכות עבדים כתב רבינו דשטר אמה העבריה נכתב על הנייר או על החרס משמע דפסול מחובר (וכ"כ בדין העבד פ"ה) ומרן ז"ל כתב שם דנלמד מקדושי אשה וכו' ע"כ ולפ"ז צ"ל דלאו דווקא וסמך אמ"ש כאן. והרל"מ ז"ל הקשה דלמה לא הזכיר רבינו דאם חתמו עדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת דעדי חתימה נמי כרתי כמ"ש בפ"א דגירושין ובפ"ה דע"ע ובקדושין דמ"א משמע נמי דה"ה בקדושין ע"כ ומאי דאפש"ל דכיון שהזכירו בגט שהוא עיקר לא חש להזכירו בקדושין דפשיטא דה"ה וכ"מ להרח"מ והרב"ש סל"ב ע"ד הרב"י ז"ל ואי נמי אפשר לאידך גיסא דהתם לא קאי הך אוקמתא ע"ש:

== ד ==

'''וצריך שיכתוב וכו'.''' שם דף ט' ומ"ש בספרים ובגט בשתי נ"א כ"י כגט ומ"ש ואינו כותבו אלא מדעתה נ"א לדעתה ומ"ש כתבו שלא לשמה וכו' בנ"א בכ"י כתבו שלא לדעתה או שלא לשמה אעפ"י שנתנו לה לדעתה וכו' ומ"ש או לשמה ולא מדעתה שם פלוגתא דרבא ורבינא אמרי מקודשת ור"פ ורב שרביא אמרי אינה מקודשת ופריך ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונישואין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו"ך וכו' ועמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה ע"כ. ופסק רבינו כר"פ ור"ש דאינה מקודשת וכתבו בהלכות מכח ההיא דכתובות דק"ב דמייתי לבעיית רבינא אי דברים הללו דהיינו דרב גידל א"ר ניתנו ליכתב או לא מהך דאין כותבים וקאמר מאי לאו שטרי פסיקתא לא שטרי אירוסין ע"כ משמע דמסיק תלמודא דשטרי אירוסין ממש קאמר אף דהרואה יראה דאין כאן הכרח גמור דאפשר דאצדודי הוא דמצדד תלמודא לבעיית רבינא כלומר דיש לדחות כי האי. והרל"מ ז"ל הק' ממ"ש ה"ה פכ"ד דמלוה ולוה לדינו של רבינו דאין כותבין שטרי אירוסין וכו' אלא מדעת שניהם כתב ז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקתא והוא מנגד למ"ש כאן. ועוד הקשה דבפ"ו דזכיה ומתנה פסק רבינו דלא ניתנו ליכתב אשר לפ"ז ע"כ מתוקמא מתני' בשטרי אירוסין ממש ונדחק קצת בתירוץ קושיא זו ע"ש. ולעד"ן דפשט הלשון ודאי דשטרי אירוסין ממש קאמר והכי משמע נמי בב"ב דקס"ח דפריך תלמודא אמאי דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר ופריך פשיטא ומתרץ ל"ץ דאפי' צ"מ דניחא ליה לחמוה לקרובי ופירש"י סד"א חמיו יתן כל השכר שהרי משיא בתו לת"ח ע"כ. ולשון זה מורה דשטרי אירוסין דקתני מתני' היינו אירוסין ממש דהיינו שטר הקדושין אמנם במ"ק די"ח אמרינן אמר שמואל מותר לארס אשה בחש"מ שמא יקדמנו אחר לימא מסייע ליה ואלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי קדושין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל א"ר וכו' משמע דשטרי פסיקתא דווקא קאמר וק' דרבינו פ"ז די"ט פסק כשמואל דמותר לארס בחש"מ ופסק דכותבין גיטין וקדושי נשים והוי דלא כמסקנא דגמרא דמסיק דשטרי פסיקתא קאמר וכדרב גידל אבל שטרי קדושין לא אלא ודאי צ"ל דס"ל לרבינו שאינו אלא דחיה דמדחי הש"ס דאין סיוע מהא לדשמואל דמצינן לתרוצה בשטרי פסיקתא עפ"ד רב גידל א"ר. מעתה גם לההיא שכתב הרי"ף ז"ל להוכיח דשטרי אירוסין ממש קאמר מההיא דכתובות כנז"ל מצינן למימר דדחיה בעלמא היא ואמטו להכי ס"ל לה"ה ז"ל דנקטינן בתרוייהו לחומרא ומש"ה בהלכות יום טוב לא ביאר אם שטרי קדושין אלא משמעותו גם שטרי פסיקתא כדדחיק הש"ס משום דאין להקל בקדושת ח"ה כלל. ובהלכות מו"ל פי' שטרי פסיקתא כלומר דגם זה נקרא שטרי פסיקתא תדע דאם נפרש שטרי פסיקתא דווקא אבל שטרי קדושין ממש לא בעינן דעת שניהם הרי הוא הפך מ"ש רבינו בפרקין דבשטרי קדושין בעינן דעת שניהם דוקא ובל"ז אינה מקודשת וגם מההיא דפ"ז מה' יו"ט דקרי לשטרי קדושין ממש ולא לשטרי פסיקתא כדברי הש"ס וזה הכרח עצמי דודאי נראה כמו שכתבתי וסתם הדברים מפני שכבר ביאר דעת רבינו בפרקין ודו"ק:

== ה ==

'''ואם קדש בביאה וכו'.''' גיטין דפ"א ומ"ש וכן כל כיוצא בזה בשתי נ"א כ"י כתוב כן אחר או הרי את מאורסת לי ואח"כ כתוב או הרי את לי לאשה ומתיחד עמה וכו':

'''והמקדש בביאה מסתמא וכו'.''' בנ"א וכ"י אין שם תי' מסתמא וה"ה ושאר הפוסקים גרסי לה ועקר הדין בקדושין ד"י ואמרו נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר. וא"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה ופירש"י א"נ לכ"ג אם מותר לקדש בביאה אי אמרת תחלת ביאה קונה מותר ואם סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קדושין ואסירה ליה דכתיב בתולה מעמיו יקח ע"כ. וא"כ רבינו שפסק דסוף ביאה קונה ע"כ יוצא הדין דכ"ג אינו יכול לקדש בביאה גמורה וכן נמי במפרש שדעתו לקנותה בהעראה בעלמא וכו' הויה נמי מקודשת וכמ"ש ה"ה ז"ל והוא כעין דרך הריב"ם שהביאו התוס' ע"ע וכי היכי שלא הוצרך רבינו לפרש דין זה דממילא משמע ה"נ לא הוצרך לבאר דין הכ"ג לא בפרקין ולא בהלכות א"ב דפשוט הוא. ושוב מצאתי להמש"ל פי"ז ד"ה א"ב דין ט"ו שעמד בזה והצ"ע ע"ש:

'''תהיה מקודשת וכו'.''' בש"נ וא' מהם כ"י קדמונים נמצאת הוספה כאן ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה ה"ז מקודשת וכ"מ מגמ' ד"ט ובהרבה מקומות:

== ו ==

'''דברים שיאמר האיש וכו'.''' כל דברי רבינו נתבארו שם דף ו' ועיין לה"ה ז"ל. ובדברי מרן ז"ל בפסקא זו נפלו בו כמה טעיות דמ"ש וכתב רש"י דס"ל וכו' הוא לשון הר"ן שהביא דברי רש"י עד ואפי' למ"ד דמשם ואילך הם דברי הר"ן עצמו עכ"ל. ומ"ש עוד והריטב"א כתב וכו' דבשפחה כנענית הכתוב מדבר דשייך צד קדושין בה. חסרון הניכר יש בדברים אלו וכצ"ל דבשפחה כנענית הכתוב מדבר ואנן קי"ל דבשפחה חציה שפחה וחציה ב"ח הכתוב מדבר דשייך צד קידושין בה וכן הוא הלשון בהריטב"א גופיה ומ"ש בסוף הלשון והיותר נכון שרבינו לא היה גורס וכו' בס' כ"י קדמון מצאתי כן מחידושי קידושין לבנו של הריטב"א והוא תלמיד הרשב"א וז"ל והרמב"ם ז"ל שכתב מקודשת סתם ואפילו בשאר מקומות אפשר דגירסא אחרת היתה לו וכ"נ מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב בלשון הזה איבעיא להו הרי את חרופתי מהו ואסיקנא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ומ"מ אינו מחוור עכ"ל.

'''שיהיה משמען וכו' ולא שיהיה משמע.''' בשתי נ"א כ"י כתוב שיהיה עניינם וכו' ולא שיהיה ענין ובנ"א כתוב שהוא קונה אותה והיא גירסא יותר מדוייקת ומ"ש בשטר שנתן לה בנ"א שנתן לה נמחק:

== ז ==

'''אמר לה וכו'.''' שם ועיין להרב"י סי' כ"ז לשונות כיוצא באלו ומ"ש בספרים הרי את מיוחדת לי בס"א נמחק ומ"ש הרי את נגדי נ"א הרי את נגדתי ומ"ש הרי את אסורתי נ"א הרי את עצורתי ועיין להתוס' שם ומ"ש בספק נ"א מספק ומ"ש תחילה נ"א נמחק ומ"ש אבל אם אינו מדבר וכו' עד למלות אלו בנ"א נמחק כל זה:

== ח ==

'''ויש לאיש וכו'.''' שם ומ"ש היה מדבר עם האשה וכו' שם מבואר וקצת נראה משם דגם מענין לענין באותו ענין מהני ומדלא הזכירו רבינו משמע דס"ל דלא מהני ועיין בשו"ת מהרח"ש דף ק"ל ושו"ת לחם רב סימן כ"ב ועמ"ש מרן הקדוש דורצתה שכתב רבינו משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דקאמרה הן וקמ"ל דאפילו שהוא לא אמר כלום וכו' ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה וכו' ע"כ. וקצת קשה דרבינו כתב ורצתה קודם ועמד וקידש וא"כ כוונת ורצתה היינו שגם היא השיבה אמריה לו על ענין זה ואפילו לא אמרה הן ממש אלא שהאמת נראה דבשתיקה גמורה לא סגי ומ"מ לאו דוקא הן ותדע דמרן ז"ל לא שלל כי אם השתיקה ודו"ק. והרב"ש ז"ל כתב דמהרי"ט חולק על זה ע"ע ומ"ש בספרים ולא אמר לה כלום בש"נ אין שם תיבת לה:

== ט ==

'''התקדשי לחציי וכו'.''' שם דף ז' ומ"ש הרי את מקודשת לי ולזה וכו' ק"ק דמלתא דפשיטא הוא ומכ"ש במ"ש ה"ה ז"ל דהוציאו רבינו ממ"ש התם דאתתא לבי תרי לא חזיא ומכיון שרבינו הזכיר טעם זה בסיום דבריו שכתב שאין אשה אחת ראויה לשנים פשיטא דה"ה לזה ולזה וכ"ש הוא דהלשון הוא יותר מבואר מחצייך וכו' וי"ל דאדרבה הסברא הייתה מחוייבת שתהא מקודשת או לפחות בספק משום דבגמרא מדמינן קדושי אשה למקדיש בהמה וכי היכי דגבי מקדיש בהמה אפליגו התם אי אמרינן תפוס לשון ראשון או אף בגמר דבריו אדם נתפס ה"נ כי קאמר הרי את מקודשת לי ולזה ה"א תפוס לשון ראשון דלא דמי לחצייך מקודשת לי דהתם איכא למימר דלא פשטו הקדושין אלא בחצייה וחצייה האחר מונח לאיש אחר אמנם כשקדשה כולה לו ולאיש אחר כיון שהזכיר תיבת לי הרי נתקדשה לו כולה וכי קאמר תו ולזה אין לו לזה האחר מקום לחול שכבר קדשה כולה לעצמו ובשלמא אם היה אומר הרי את מקודשת לשנינו הרי חלו הקדושין בשוה ואתתא לבי תרי לא חזיא משא"כ כשהפריד הלשונות אימא דאינה מקודשת אלא לו ותו דמצינן לתרוצי דבוריה דכי קאמר ולזה ר"ל ובשביל זה כלומר בשביל זה שהפציר בי או בשביל כבודו א"נ ולזה אפשר לפ' שר"ל אחר שתצא ממני תהא מקודשת לזה מעכשיו וכעין מאי דבעי תלמודא התם בתך וקרקעך בפרוטה מהו וכו' א"ד דהכי קאמר בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה וכו' ולכך צ"ל לדעת רבינו כשמזכיר בלשון הקדושין איש אחר שניא מכולהו דכיון שהוא הנושא אותה מה לו להזכיר אנשים אחרים דפשיטא שלא יתערב זר בתוכם בשום דבר אלא ודאי לשונו מורה שתהא מקודשת לשניהם וזה א"א בעולם דלבי תרי לא חזיא כנלע"ד לדעת רבינו ודו"ק:

== י ==

'''חצייך מקודש' לי בפרוטה וכו'.''' בעיא שם דף ז' והתוס' ז"ל הקשו דפשיטא שיועיל כיון שהיא יודעת שקדש כולה ונתרצית לו ותירצו דאיירי דאמ"ל הרי את מאורסת לי או בחד מהני לישני דלעיל ע"כ. ורבינו הזכיר לשון קדושין ולדידיה קשה קושית התוס' ואולי שדקדק לכתוב לשון מקודש ולא אמר מקודשת לרמוז שלא אמר לה לשון קדושין גמור אלא כעין הלשונות שהזכיר לעיל וזהו חידושו. שו"ר להרב"י סי' ל"א ומהרי"ט הביאו הרב"ש שם שנרגשו מזה ותירצו באופן אחר ע"ע.

'''וחצייך האחרת בחצי פרוטה.''' קשה דבגמ' לא אמרו וחצייך האחרת אלא וחצייך סתם וכיון שרבינו פוסק שהיא מקודשת למה לא כתב דאפילו בסתם וכ"ש אם אמר לה וחצייך האחרת שהוא לשון יותר מבואר וי"ל כיון דהספק אינו אלא משום דאפשר דפסקיה לדיבוריה או דילמא מונה והולך הוא כדאיתא בגמ' א"כ שניהם שוים ויותר נראה שכך היתה גירסתו. והר"ן ז"ל כתב דהיינו דוקא בשא"ל כל זה בתוך כדי דיבור אבל אם הפסיק בנתים אין כאן בית מיחוש כלל ופשוט.

'''בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה.''' שם בעיא דרב בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה ופרתך במשיכה תיקו בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו ופירש"י א"ד בתך בפרוטה דמידע ידע דבבציר מפרוטה לא מקדשה ופרתו לא אמר על פרוטה אלא שתהיה קנויה לו כשימשכנה קרקעך בחזקה כשיחזיק בה ע"כ משמע דהלשון היה סתם וקשה תרתי חדא דהצד השני א"ד וכו' לא יתכן דהרי הזכיר לשון מכר ותו דבגמ' נאמרו שתי בעיות בסגנון אחד ורבינו חלקן ואפשר דלרבינו אין להבין לשון הגמרא כמות שהוא תדע דשם קדושין לא הוזכר שם שהוא העיקר דאל"כ מהיכא תיתי דלקדשה קאמר אלא ודאי צ"ל שהזכיר לשון קדושין וכן העתיק רבינו בהנך אף דבגמ' לא הוזכרו א"כ ס"ל דודאי כוונת הבעיא שהזכיר קדושין בבת ומכר בפרה ודרך קצרה הוא דנקט ואפ"ה מצדד דאפשר דבמכירה דקאמר היינו במשיכה שהיא תחלת ההקנאה דמידע ידע דמטלטלין אין נקנין בכסף וגם בחלוקה האחרת צ"ל דאמר כן בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה ורבינו קיצר במובן מכ"ש ועמ"ש הר"ן ז"ל דבעיית בתך וקרקעך היא בדרך את"ל מבעיית פרה נמצא דהשניה נמשכת מהראשונה וכ"נ מתוך דברי התוס' ז"ל שם אכן כפ"ז אם אמר סתם כפשט דברי הש"ס נראה דאין כאן אפילו ספק וה"ה בהנך דלעיל אם לא הזכיר לשון קדושין כדרך שהעתיק רבינו ודבר זה צריך תלמוד:

== יא ==

'''האב מקדש וכו'.''' קדושין דמ"א ומשמע התם דוקא כשהיא נערה מצי אביה לקדשה אבל כשהיא קטנה דאין לה דעת אסרו חז"ל לקדשה עד שתגדיל ותאמר בזה אני רוצה וכאן העתיק רבינו עיקר הדין מן התורה ולקמן בדין י"ט ביאר זה. ודע שהתוס' ז"ל כתבו שם ד"ה אסור לאדם וכו' דעכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום הגלות מתגבר עלינו ואם יש ספק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה לו ספק ותשב בתו עגונה לעולם ע"כ. והכנ"הג א"ה סי' ל"ז פי' דכוונתם דבין העני ובין העשיר קאמרי דגם העשיר בקל יכול להתמוטט ולהיות עני וכתב שכן המנהג בקוסטנטינא יע"א.

'''וכן הוא זכאי וכו'.''' משנה בכתובות דמ"ו והזכירו שם מימר' דרב הונא א"ר מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מע"י לרבה אף בת מע"י לאביה והובא מימרא זו שם ד"מ ובקדושין ד"ג ומדפריך מינה ש"מ דהלכתא היא ומזה יש ללמוד דל"ד מציאתה ומעשה ידיה לאביה אלא גם מתנה אם ניתן לה הרי היא לאביה דומיא דאמה דמה שקנה עבד קנה רבו כמ"ש רבינו פ"ג דזכיה ומתנה דין י"ב ואף דבאשה גמורה נשואה המתנה היא שלה ואין לבעל אלא פירות כמ"ש רבינו שם ובפ' כ"ב דין כ"א קטנה שאני דאין לה יד לזכות ואביה זוכה בעדה והרח"מ ז"ל סימן ל"ז נסתפק בזה ולעד"ן דיש להכריח כמ"ש וסתמיות הפוס' ז"ל יוכיח שלא חלקו.

'''לפיכך מקבל האב וכו'.''' משנה ביבמות דקי"ג ובגיטין דנ"ה ודקדק רבינו לכתוב הרי היא א"א גמורה מפני שאביה קבל קדושין בעדה משא"כ אם נתקדשה היא עצמה דאין קדושיה אלא מדרבנן כמבואר שם. ופסקו רבינו בפ"ד ד"ט ופי"א מהלכות גירושין ואף שקדשה כשהיא קטנה וחרשת עכ"ז יכולה היא משתגדיל לקבל גיטה אף דאין לה דעת דהא חרשת היא ופקע כח אביה מינה משום דלא בעינן דעת בגט דאשה מתגרשת בע"כ וכדאיתא בקדושין דמ"ד ובכמה מקומות וכן כתב רש"י ועיין להרע"ב והתי"ט ועיין להמש"ל ז"ל שהאריך בקדושי האב לבתו פחותה מג' שנים אם אביה הכניסה ג"כ לחופה דלדעת רבינו וקצת גאונים ז"ל אין לה דין חופה לענין ירושה ולטמא לה ולדעת הרשב"א ז"ל יש לה.

'''ואם היתה בת ג' וכו'.''' קדושין ד"י ובנדה דמ"ד ופירש"י ע"י אביה וכתב שם רבינו דהלכה ל"מ הוא דמג' שנים ויום אחד והלאה ביאתה ביאה פחות מכאן אינה ביאה כלל וכו' והוא מבואר בש"ס:

== יב ==

'''בגרה הבת וכו'.''' נתבאר בקדושין דע"ט ומ"ש וכן אם השיאה וכו' משנה בכתובות דמ"ג והרב"י א"ה סי' ל"ז סיים בדין זה שאם נתקדשה לחוד ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה ורבינו לא חש לבארו לרוב פשיטותו ונלמד ממ"ש דוקא בנישואין קאמר:

== יג ==

'''נתקדשה קודם שתבגור.''' עיקר הדין בקדושין דמ"ד ומ"ה וכדעת הרי"ף דפסק כרבינא שם וכבר עמדו על דברי רבינו הר"ן ומהרי"ק ומרן ז"ל ועיין עוד להרל"מ וס' עצמות יוסף ושו"ת מעשה חייא ד"מ והר"ע ז"ל ובשו"ת מהר"א די בוטון סי' ע"ד ראיתי שכתב בפשיטות דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אם נתרצה אביה אח"כ מקודשת ושכן נראה מדברי התוס' ע"כ. ולכאורה קשה טובא איך לא ראה דברי רבינו שמנגד לזה ולא הו"ל לכתוב כן בפשיטות ודע שמצאתי בנ"א כ"י קדמון שכתוב בדברי רבינו ואפילו אם נתרצה האב קודם שנתקדש' ואם גירסא זו אמת ישתנה כל מ"ש ז"ל על דברי רבינו ועיין לרבינו בה' גזלה ואבדה פ"ז ובה' תרומות פ"ז ובה' נדרים פ"א:

== יד ==

'''היתה הבת ספק בוגרת וכו'.''' קדושין דע"ט אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם וכו' ואוקימו פלוגתייהו דקדשה אביה ביום תשלום הששה חדשים בבקר וקדשה היא עצמה בערב והקשו שם התוס' דאמאי אפליגו בהאי גוונא ליפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' ותירצו דודאי לא פליגי בקדשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה בחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו וכו' ע"כ. ויש לדקדק דאמאי לא הקשו ג"כ בקדשה את עצמה דוודאי לא פליגי דאל"כ תקשי להו נמי הא ואין כאן קושי כלל דודאי בקדשה את עצמה דהוייא מקודשת כיון שהיא בוגרת לפנינו ולולי שהכירה בעצמה שיצאת מרשות אביה לא היתה מקדשת עצמה בלא דעתו ולא נחלקו אלא משום שיש לחוש לקדושי אביה שקדשה בעודה תחת רשותו וכבר נודע מ"ש המפרשים ז"ל על פסקו של רבינו ע"כ:''' אכן ''' ראיתי להרל"מ ז"ל שהקשה לרבינו דמ"ש היתה הבת ספק ר"ל כל שיש ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות וק"ק דאמאי לא אמרינן דאוקמי אחזקתה ולהוי נערה ובשלמא כשקדשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקת פנויה כדכתבו התוס' וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקדשה עצמה לוקמא בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה וכו' ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין מאי קאמר דיסוד זה שייסד לאוקומה אחזקה דפנויה אינה כלל והוא ז"ל נסתייע מדברי התוס' ומי הגיד לנו דלעולם אמרינן בסתם העמד אשה זו בחזקת פנויה שהרי התוס' הכריחו דמודה שמואל בקדשה אביה לחוד דאינה מקודשת משום דאית לן למימר העמד אשה אחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו כלומר דהרי היא בוגרת לפנינו אהני לן לאלומי חזקת פנויה דמהנך תרתי לית לן למיחש לקדושי אביה כלל אמנם אלו לא היתה בוגרת לפנינו לא היו כותבים ז"ל דאוקמא אחזקה דפנויה דאדרבה מיום לידתה הרי היא ברשות אביה ודאי ואין מוציאה מחזקה זו אלא חזקה אחרת גדולה מזו להכי פריך בגמ' אימת אלימא בתוך ששה בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה וכו' ל"ץ בקידש בההוא יומא דמשלם ששה רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וכו' ואפסיקא הלכתא כרב וכו' הרי דכח הרי היא בוגרת לפנינו כלומר בעת שנתקדשה אלים להוציאה מתחת רשות אביה ולא ניחוש לקדושיו כיון שנתקדשה ע"י עצמה בזמן שהיא ודאי בוגרת הא לאו הכי כל אפיא שוין בקידושי אביה וראוים לחול ואפילו שמואל דחושש לקדושי שניהם אינו אלא משום דהרי היא בוגרת לפנינו

ויש לחוש דגם מהבקר באו הסימנין והרי היתה בוגרת בעת שקדשה אביה או לא היתה וקדושי אביה הם שחלו וא"כ כשהיא ספק במספר שנותיה ויש לה סימנין ע"כ בין שקדשה אביה בין שקדשה עצמה מידי ספק לא יצאנו בשניהם כיון דאפשר שהשתי שערות שהביאה הם סימני נערות ועדין לא הגיעה לבגר או אפשר דהגיעה דכבר כתב רבינו בריש פ"ב דשתי שערות בעינן לסימני נערה והן הן סימני בגרות במשלם שניה דהיינו י"ב וששה חדשים וזאת הבת ע"כ מצאנו לה הסימנין אכן נסתפקנו בשנותיה דאם אין לה סימנין אין כאן שום ספק דלעולם היא קטנה כמו שמבואר בדברי רבינו בריש פרק הקודם וכיון שכן שפיר כתב רבינו דהרי היא מקודשת מספק ואין בדבריו שום קושי כלל ועיקר.

'''יש לאיש וכו'.''' משנה שם דמ"א ועיין לרבינו שם ובשו"ת מהריט"ץ סימן רל"ו.

'''אומר אדם וכו'.''' בשתי נ"א כ"י כתוב ואומר אדם ועיקר הדין שם די"ט וכתבו המפ' ז"ל דאין זה מתורת שליחות דאין שליחות לקטן והתוס' ז"ל כתבו דאף דקטנה אין לה יד לזכות כיון שאביה אמר לה הו"ל דעת אחרת מקנה לה ומהני אפי' בדאורייתא ע"כ ועיין להמש"ל:

== טו ==

'''כל העושה שליח וכו'.''' הראב"ד והרמ"ך ז"ל השיגו על רבינו בזה דאף בעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים עיין לה"ה ומרן ז"ל ועיין בשו"ת התשב"ץ שנדפס מחדש ח"ג סי' רמ"א.

'''כמו שליח הגט.''' כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל הוא עצמו כתב בה' גירושין פ"ט שאם עשה שליח צריך עדים ונראה כי דבריו סותרים זה את זה וצ"ע ע"כ. ומרן ג"כ הזכיר השגה זו ע"ע וראיתי להמש"ל ז"ל שכתב עליו וז"ל בדקתי בפ' ט' מה' גירושין ולא מצאתי סתירה לרבינו דידיה אדידיה כמ"ש הרמ"ך גם בפ"ח ובפ"י לא מצאתי ע"כ. ונלע"ד דהרמ"ך ז"ל נתכוון למ"ש רבינו שם פ"ט דין ל"ב וז"ל אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי וכתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח וכו' ה"ז ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהם כמי שנחקרה עדותן וכו' ואם היו שם ב' עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרשה בו ה"ז מגורשת ע"כ. ועפי"ז יתבאר מ"ש שם פ"ו דין ד' וז"ל ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים ע"כ כלומר דכיון שיש עדים חתומים בגט א"ץ לעדים אחרים והשליח נאמן אמנם כשאין עדים חתומים כלל כההיא דפ"ט אין השליח נאמן לגמרי והויא ספק מגורשת אף אם יודו השליח והמשלח ועכ"פ נראה שסותר למ"ש כאן שדין הקדושין נראה דומה לדין זה דפ"ט שאין עדים כלל. אמנם לע"ד נראה דע"כ דכוונת רבינו להיכא שהגט נעשה כתיקונו דהיינו שחתמו בו עדיו ועפ"ד שם פ"ו דעיקר שליח הולכה א"ץ עדים וכיון שהדין באמת כן הוא לא חש לשנטעה בדבריו דכל תכלית כוונתו להודיענו ששלוחו של אדם כמותו ומבואר הוא.

'''וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה.''' כתב כן לפי שדין השליחות נלמד ג"כ מקרא דכן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם כדאיתא בפ' שני דגיטין וכתבו רבינו לקמיה דין י"ז ובריש פ' האיש מקדש יליף לה מכמה קראי ועיין לרבינו שם והתוס' ד"ה מה אתם וכו'.

'''בכל שלוחו של אדם כמותו.''' בנ"א כ"י בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואין למדין מן הכללות דהא איכא רציעה דע"ע דאדון דוקא רוצעו ולא שלוחו כדאיתא במכילתא ופסקו רבינו בפ"ג מה' עבדים דין ט' ומ"ש רבינו לקמיה דשליח נעשה עד אינו מנגד למ"ש כאן דשלוחו של אדם כמותו דודאי לא אמרו כן אלא לענין הכח והחזקה שיהיה לשליח כמו המשלח אבל במה שנוגע להמשלח בשביל עצמו לא יתכן גבי השליח דאין גוף הדבר נוגע לעצמו דשליחות בעלמא הוא דקעביד:

== טז ==

'''השליח נעשה עד וכו'.''' קדושין דמ"ג מסקנא דגמ' ואיתא תו התם אמר רבא אמר ר"ן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וכו' ומסיק דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת מיקרו נוגעים בעדותן ואינן ראוים להעיד כלומר וההיא דר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות קודם תקנה זו היא והקשו שם התוס' לדברי ר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות תימה דאמרו בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ. ולכאורה איכא למידק אמאי לא הקשו כן אמסקנא דגמ' דמסיק דבדיני ממונות דוקא מקרו נוגעים בעדותן דקאמר ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו' משמע בדיני ממונות דוקא דשייך מלוה ולוה אבל בקדושין כדקאי קאי ומזה הירושלמי משמע דאף בקדושין יש לחלק בין כסף לשטר וצ"ל דבמסקנא הדברים הם קצת סתומים ומכיון דבירושלמי מחלק להדיא בין שטר לכסף ראוי לנו לדחוק עצמינו קצת כי היכי דלא לפלוג הירוש' עם ש"ס דילן מכ"ש דיש לצדד דמשום דהשקלא וטריא של הש"ס היא לדברי ר"ן דקאמר וכן בדיני ממונות אמטו להכי נקט לישנא דמלוה ולוה ואה"נ דגם בקדושי כסף דינא הכי דזיל בתר טעמא ומשו"ה תפסו תמיהתם לדברי ר"ן דקתני להדיא וכן בדיני ממונות. האמנם מאי דק"ל טובא מדברי הירושלמי שהזכירו ז"ל כאלו הם דברים מוסכמים והרי ר"י פליג התם להדיא דהכי איתא התם בש"א אין השליח עולה משום עד ובה"א השליח עולה משום עד וכו' א"ר אבון בר חייא נראין הדברים כשקידשה בשטר אבל אם קידשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו. א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קידשה בכסף אינו כנוגע בעדותו. א"ר אבא אתא עובדא קמי רב ועשה שליח עד ע"כ. משמע ממילתיה דר' אבא דאתא לאורויי דהלכתא כר' יוסי ומכיון שכן איך מצאו מקום התוס' ז"ל לתמיהא זו כיון דאיכא ר' יוסי דלא מחלק בין כסף לשטר ונראה ג"כ דהלכה כמותו מכח מעשה רב דאין לומר דקאי הך עובדא אעיקר פלוגתא אי שליח נעשה עד או לא דאייתי לעיל מינה. חדא דכיון דב"ה ס"ל דשליח נעשה עד פשיטא ודאי דהלכתא כוותייהו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ותו דאם איתא אמאי מייתי הך עובדא בתר פלוגתא דר' אבון בר חייא ור' יוסי הו"ל לאתויי הכי בתר דברי ב"ש וב"ה דלעיל אלא ודאי דלאלומי למילתיה דר' יוסי מייתי הך עובדא וא"כ אין שום מקום לקושית התוס' ז"ל ובינותי בספרים ולא מצאתי מי שנתעורר בזה לבד ראה זה מצאתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהרגיש לתירוץ התוס' שכתבו דהך ירושלמי אחר התקנה איירי ותמה עליהם דהא איכא ר"י דפליג וקאמר דכיון דהאמינתו תורה לא הוי נוגע בעדות וכו' והעולה מדבריו ז"ל דכי קאמר ר"י דגם בכסף נאמן אינו אלא להחמיר וראוי לחוש קאמר ונסתייע מדברי הר"ן ז"ל ושזהו דעת התוס' בזה ע"כ.ולכאורה נתקשיתי הרבה בדבריו אלו דמנ"ל לפרש דברי ר"י כן ותו דאם איתא לר' אבון בר חייא איך ס"ד לומר דאינה מקודשת כלל הגע עצמך שהיא מודה לשליח שקיבלה לשם קדושין איך לא נחוש להחמיר להצריכה גט וכיון דשוייא נפשה חתיכה דאיסורא לגבי כ"ע כיון דעכ"פ נתקדשה בפני עדים ומכ"ש דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כיון דשני עדים מעידים ע"ז. והנה הר"ן ז"ל כתב וז"ל ובירושלמי נחלקו בזה א"ר אבון ב"ח וכו' ודברי ר"י תמוהין דאמר דמה"ת מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מבעיא כשהיא מכחישתו אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתם אינה מקודשת ודאי וכו' ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירוש' חוששת וצריכה גט ובה"ג הביא סתם ולא חילק וכן הרמב"ם ז"ל כתב סתם בפ"ג מה"א השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף וכבר השיג עליו הרמ"ך ז"ל עכ"ל. (ודברי הרמ"ך ז"ל הם אצלי בס' כ"י קדמון וז"ל השליח נעשה עד וא"צ לקדשה לו בפני שנים אחרים ובלבד שתודה היא שקבלה הכסף תימה הוא זה כיון דהשתא תקון רבנן שבועת היסת אמאי נאמנים הא נוגעים בעדותן בעבור הכסף שנתן להם שיקדשו לו האשה שאם יאמרו לא קדשנו אמרינן להו פרעו וכשאומרים קדשנו אם היא אינה מודה שקבלה הכסף צריכים להשבע וצ"ע עכ"ל). ולכאורה יש לגמגם במ"ש ואפשר דלהצריכה גט קאמר דר"ל שדברי ר"י אינן אלא להצריכה גט וקשה ודאי מה שהקשינו מלבד שראינו לרבינו שפסק הדין בסתם ולא חלק בין כסף לשטר כלל גם הרי"ף ז"ל לא חלק בדבר ע"ע ואי משום מה שהקשה על ר"י כמ"ש ז"ל לא זכיתי להבין בעצם תמיהא זו דכיון דר"י יהיב טעמא למילתיה דכיון דהאמינתו תורה וכו' הרי הוא בעצמו הרגיש בדבר ואפ"ה ניחא ליה משום דהאמינתו תורה א"כ דין שבועת היסת לענין שיהא נוגע בעדותו לא נאמר בענין זה כלל ומה שייך להקשות עליו באותו דבר עצמו ואיך שיהיה נראה בדעת הר"ן ז"ל דלא פסיקא ליה הך מילתא בדברי ר"י אלא משום שדעתו נוטה להחמיר לענין דינא כתב כן ולכך כתב דרך אפשר ותדע שכתב ולפיכך יש להחמיר בדבר וכו' ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט כלומר דבין אם נפרש דברי ר"י דלהחמיר קאמר ובין אם נפרש דמן הדין קאמר שהיא מקודשת ודאי לענין דינא מיהא לדידן יש לחוש להצריכה גט והשתא א"ש שהביא אח"ז סברת הבה"ג ורבינו ז"ל דפסיקא להו מילתא וכו' וכן נלע"ד בכוונתו ז"ל. ומעתה אלכה סוב"ב לדברי התוס' הנז"ל דאי ס"ל דר"י להצריכה גט קאמר ולא להחליט הדין מלבד מה שהקשינו נוסף עוד דעכ"פ הו"ל לפרש ומכ"ש דהר"ן ז"ל לא כתב אלא דרך אפשר דנראה שהרגיש הקוש'י שיש בדבר וגם נראה שהוא ז"ל לא הבין כן בדברי התוס' שהרי לא הזכירם כלל ואם איתא הו"ל לאלומי סברא זו בדברי התוס' ז"ל האמנם האמת יורה דרכו דאי אפשר להבין דברי התוס' כ"א עפ"י דרכו של הר"ן ז"ל או שנדחוק עצמינו שלא היו גורסים כגירסתינו בירושלמי והיה מקום לומר כן מדכתבו ז"ל בדברי הירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא וכו' ולשון זה אינו בירושלמי שלפנינו אמנם אין דעתי נוחה בזה כלל. ולכך אני הצעיר רואה דברי רבינו נכונים בטעמן כמ"ש מר"ן ז"ל דמתוך הירושלמי עצמו מוכח דהלכה כר"י מההוא עובדא דמייתי בתר הכי ואף דהרב ע"י ז"ל חלק ע"ז וכתב דההוא עובדא קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה כבר הוכחנו תלי"ת שאין נראה כלל כנז"ל וגם בש"ס דילן מוכח כן מדלא חילקו כלל וכדברי מרן ז"ל וכן היא דעת הבה"ג ומשמעות דברי הרי"ף והסמ"ג ז"ל. שוב מצאתי להכה"ג א"ה סי' ל"ה בהגהת הרב"י סעיף ט' שרוח אחרת אתו בהבנת דברי רבינו וחלק על הרב"י במה שהכריח מדברי הירושלמי דהלכתא כר"י שאינו מחלק בין שטר לכסף וכתב עליו דאין זה נכון דא"כ הרמב"ם ז"ל פליג מדידיה אדידיה שכאן פסק כהירושלמי ובפ"א דה' שלוחין כתב דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת אינו נאמן והיינו מהסוגיא דקדושין ושכן מצא בשו"ת תומת ישרים סי' ע"ז שכתב שא"א לפרש בשום פנים שדעת הר"ם ז"ל לפסוק כהירושלמי ממ"ש בה' שלוחין ותו קשה במ"ש דבגמ' דידן סתמו וכו' וזה דבר תימה דאם אינה מחלקת היינו קודם התקנה אבל לבתר דמסיק דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ודאי דיש חילוק וכו' והנכון כמ"ש הרב ת"י דדעת הרמב"ם ז"ל כהרב יהונתן ז"ל דבקדושי כסף עצמו מחלק בין יש שם כפירת ממון וכו' כדי להשוות הירושלמי עם גמרתינו ולכן בהלכות קדושין שהן באין על טענת קדושין ואפשר דאין שם כפירת ממון כתב דשליח נעשה עד אבל בה' שלוחין דהטענה היא בכפירת ממון כתב דאין שליח נעשה עד וכן דקדק הרב ת"י מדכתב רבינו כאן הן הן עדיו בקדושין שר"ל לענין טענת קדושין ולא לענין כפירת ממון עכת"ד. ואני בעניי אחרי המחילה הראויה שלא כדין תפס על הרב"י זלה"ה בזה דלא בא אלא להחזיק דברי ה"ה ז"ל למה רבינו לא חלק בקדושין בין קדושי כסף לשטר דבכל גווני שליח נעשה עד וכן הבין הרמ"ך והר"ן ז"ל ומעתה לא על הרב"י לבדו תלונתו ואדרבה עיקר הסברא אינה מהרב"י ז"ל ותמהתי עליו איך נמשך אחר סברת הרב ת"י בזה וחלק על הגאונים האחרים כאלו לא ידעו הבין ח"ו וריש מלין לא ידעתי באיזה כח כתב דא"כ רבינו פליג מדידיה לדידיה כיון שהרב"י ז"ל בא להכריח דברי ה"ה שרבינו פוסק כר"י דס"ל שכיון שהאמינתו תורה ל"ש בשטר ול"ש בכסף ושניא דא משאר דיני ממונות והכריח עוד ז"ל דגם גמרתינו ס"ל הכי מדלא חילק מעתה איך ס"ד דרבינו פליג מדידיה אדידיה הלא בקדושין כתב סתם בין עפ"י הירושלמי בין עפ"י גמרתינו ובה' שלוחין ג"כ פסק כגמרתינו וכהירוש' ומדלא אפליגו ר' אבון בר חייא ור' יוסי אלא בקדושין מכלל דבדיני ממונות דעלמא כלם שוין דמקרו נוגעים בעדות מכח השבועה ואם נרצה לדייק בדברי רבינו שכתב הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושין דהוה סגי דלימא הן הן עדיו לחוד אלא דייק הן הן עדיו בקדושין לאורויי לן דבקדושין דוק' הוא דאמרינן הכי בלי שום חילוק בין כסף לשטר משא"כ בדיני ממונות דעלמא כמ"ש בה' שלוחין ומזה הדיוק נסתייע הרב ת"י ז"ל לפי דרכו אמנם לעד"ן שגם לדרך הרב"י ז"ל הוא מדוייק על נכון. גם למה שתמה הכנ"הג על מ"ש הרב"י דבגמ' דידן סתמו וכו' ותמה עליו דהא דאינה מחלקת היינו קודם התקנה אבל לבתר דמסיק וכו' ודאי דיש חילוק וכו' ע"כ אחר המח"ר ודאות זה אינו דכיון דר"ן הזכיר קדושין וגיטין וד"מ ועל זאת החלוקה לבדה שקלו וטרו בש"ס ואסיקו דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה ע"כ לשון זה מורה דדוקא בדיני ממונות דעלמא קאמר בדינו של ר"ן דשייך ביה מלוה ולוה דאלו בקדושין לא שייך מלוה ולוה דהאיש אינו חייב לזאת האשה שום דבר ומכ"ש לפי מ"ש רש"י שם דדיינין להו כדין חנוני על פנקסו וכו' וזה לא שייך כי אם במי שחייב לא בדבר הרשות או דרך הקנאה כמו הקדושין וגם לדעת הרב הכנה"ג ז"ל כיון דעכ"פ יש לנו פנים מאירות מהירוש' ומשמע דהלכה היא כר"י מכח עובדא הנ"ל וכדי שלא יחלוק הירוש' עם גמרתינו ג"כ נוכל ודאי לפרש כן גמרתינו דהיה פשוט אצלם כדעת ר"י עכ"פ כיון דאפשר לומר כן באיזה כח נחלוק על הרב"י זלה"ה מכ"ש שהמדקדק בלשונו הטהור לבבו יבין שלא הביא זה אלא לעשותו סניף לההכרח הראשון שכתב ז"ל מעובדא דמייתי בירושלמי כי כל עצמו לא בא אלא למצוא טעם לדברי רבינו עפ"י הבנת ה"ה ז"ל אשר היא נכונה בטעמה ומה שהבין הרב ז"ל והיא דעת הרב ת"י ז"ל לכאורה הוא מגומגם דאיך נימא להאמין לשלוחין בדין הקדושין ובדין הכסף אם היא מכחשת לא נאמין להם הלא זה תלוי בזה ואיך תפס חבלא בתרי ראשי אמנם נראה שכוונת הדברים להיכא דשייך ודרך נכון הוא אך לא מפני זה נדחה דרך הקדש של מרן הרב"י ז"ל ומ"ש בס"ר וקדשו אותה בנ"א כתוב וקדשו אשה ומ"ש עדי הקדושין בש"נ וכ"י כתוב עדיו בקדושיו:

== יז ==

'''אבל העבד וכו'.''' לכאורה קשה טובא דלעיל שלל הכותי מכח קרא וכו' ותפוק ליה משום שאינו בתורת גיטין וקדושין והכי אמרינן בפ' המביא תניין דכ"ג חש"ו לאו בני דיעה נינהו נכרי נמי דלאו בר התירא הוא ופירש"י שאינו בתורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחות לאחריני וכתבו התוס' דהמ"ל משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא ליה למימר האי טעמא דשייך אף בעבד ע"כ הרי דסתם תלמודא גופיה יהיב טעמא בנכרי נמי משום שאינו בתורת גיטין וקדושין ולקמיה שקיל וטרי תלמודא גבי עבד מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה וכו' ומסיק מדרשת בן ברית לאפוקי נכרי ומכשיר עבד דהוא בן ברית מדכתיב מחוטב עציך וכן בקדושין דף מ"א פריך תלמודא דדרשת בן ברית גבי נכרי למאי אצטריך תיפוק ליה משום דאינו בתורת גיטין וקדושין דומיא דעבד ומתרץ דה"א משום דאיתיה בתרומה דנפשיה וכו' הרי מבואר משם דאצטריך קרא למלתא דאיתיה דה"א ליתכשר אבל במילתא דליתיה לכ"ע ל"ץ קרא ובפ"ד דתרומות וכן בפ"ב דשלוחין ושותפין פסלו לכותי מדרשת בן ברית מכלל דעבד הוא כשר והיינו משום דהוי בן ברית כנז"ל אם לא שנאמר לדעת רבינו דכיון דסוף כל סוף פסלה תורה לכותי מפני שאינו בן ברית כסתם משמעותיה דקרא בין במילתא דאיתיה בין במילתא דליתיה ולכן ראה להזכיר זה הטעם שהוא מסכים למ"ש בפ"ד דתרומות:

== יח ==

'''שליח האיש וכו'.''' דבר פשוט הוא ועיין מ"ש לעיל דין ג'. ומ"ש בספרים אם שליח האשה הוא וכו' בנ"א כ' אם שליח הוא שמקבל הקדושין אומר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והוא אומר לו וכו'. ומ"ש בס"ד או ארסתיה בנ"א כ"י נמחק. ומ"ש לאשה בנ"א כ"י נמחק. ומ"ש והיא מקודשת בש"נ כ"י נמחק:

'''וכן בכל הדברים וכו'.''' הלשון מגומגם מכמה אנפי חדא שמשמעות הענין לדמות דין העושה דבר ע"י שליח לעושהו בעצמו ורבינו כתב כדין שליח דמשמע להיפך ותו שכתב כדין שליח עם שליח דמאן דכר שמיה דשליח עם שליח הא כל דברי רבינו עד כאן אינו אלא בשליח אחד והול"ל כדין שליח עם משלח או איפכא דבזה איירי רבינו ואף אם כוונתו לאשמועינן כאן דין זה דכיון דשליח יכול לעשות שליח וקמ"ל דדינו שוה לאיש ואשה כי כן משמעות הדברים אכתי קושיא קמייתא לא מיתרצה אם לא שנגיה בדברי רבינו ונתלה הדבר בט"ס. ושוב זכיתי ומצאתי להרב בעל הטורים א"ה סימן ל"ו שהעתיק פסקא זו וסיים וכן בכל הדברים של הקדושין דין האיש עם השליח כדין האיש עם האשה וכו' ע"כ. וכ"נ שהיתה גירסת הרב"י שם ושלי"ת שנחה דעתי הקצרה:

== יט ==

'''מצוה שיקדש אדם וכו'.''' משנה וגמ' דף מ"א וכלישנא בתרא וביאור דברי רבינו דמ"ש תחילה מצוה שיקדש וכו' הוא בדרך כלל בין במכירה בין באינו מכירה ובסוף לשונו כתב ולא יקדש אשה עד שיראנה וכו' אשמועינן איסורא באינו מכירה פן יבא לעבור הלאו דואהבת לרעך כמוך אם ישנאנה כדאיתא בגמ'. ומ"ש וכן מצוה לאשה וכו' הכוונה דאף דקי"ל אתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וגם איהי גופא לא מפקדא אפו"ר מ"מ קצת מצוה יש לה שמסייעת האיש לקיים מצותו וכמ"ש הר"ן ז"ל ולכך מצוה בה מע"י שלוחה ולא הזכיר בזו שום איסור להתקדש ע"י שליח כמ"ש גבי איש מהטעם האמור דבכל דהו ניחא לה. ובמקדש בתו קטנה כתב תחילה שאין ראוי כלומר מצד הסברא ושוב כתב דחז"ל צוו שלא יעשה האדם דבר זה דמשמע דאיסורא דחז"ל איכא נמי בהא והיינו כדברי הש"ס ממש. ועיין לה' ע"י ז"ל שעמד בכוונת רבינו אכן במ"ש הכל מיושב ועיין עוד להתשב"ץ שנדפס מחדש בח"ד סי' י"ט כי שם הכריח להתיר נישואי הבנות קטנות בזמן הזה כדברי התוס' שהזכרתי לעיל דין י"א ע"ש. שו"ר להרח"מ א"ה סי' ל"ז על הש"ע שכתב מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה וכו' וז"ל כלומר אע"ג דבגמ' אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קדושיך ליכא איסורא ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל עכ"ל. והקושי מבואר דהעיקר חסר דהיכן רמיזא דאיירי באומר צאי וקבלי וכו' וכבר תפס עליו הרב"ש ז"ל שם וכתב אלא נראה דלית הלכתא כרב דאמר אסור דהא מצינו כמה מעשים בש"ס דהיו מקדשין הקטנות וכ"כ ה"מ פרק אעפ"י אלא מצוה הוא לצאת ממימרא דרב ע"כ. ואחרי המחילה הראויה גם הוא לא כיון דאיך יפסוק מרן הקדוש דלא כרב מלבד דבעיקר ראייתו של ה"מ והובאה ג"כ בהג"א שם דמייתי מההיא דר"א בקדושין דפ"א הוי בהפך דקאמר ליה עבר מר אדרב ושתיק ליה משמע דהודה לו דלאו שפיר עבד לקדש בתו בקטנות וגם מוכח דהלכתא כוותיה דרב ולכולהו אשתמיטתייהו דברי מרן הקדוש פרק יו"ד מה' אישות עמ"ש רבינו דין י"ו המארס את בתו קטנה וכו' וז"ל נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה לאו דוקא איסורא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ"כ בפ"ג וכו' ופסקו בשלחנו ס"ס נ"ו כדברי רבינו א"כ דעתו מבוארת כנ"ל:

== כ ==

'''המקדש בביאה וכו'.''' הדבר מבואר שלשון זה הוא מגומגם וכבר עמד עליו מרן ז"ל ובנ"א כ"י קדמון מצאתי שמחקו אבל הכסף מד"ס אלא כתוב שם כך גומר ומכניס וכן דין הכסף וכו' וגירסא נכונה היא הרבה. ובנ"א אין שם וכן דין הכסף ד"ת ופירושו מד"ס אלא כתוב שם אבל הכסף מד"ס שנאמר וכו' ומ"ש בספרים לקוחים אלו בנ"א אין שם תיבת אלו ובהשגות הרמ"ך כ"י כתוב וז"ל אבל הכסף מד"ס כתבתי לעיל דהכסף מד"ת וכ"נ מן ההלכה וצ"ע מ"ש זה הרב. חזר הרב והגיה ושלשתן ד"ת ע"כ ועיין מ"ש בפ"א:

== כא ==

'''ואם קדש בביאה וכו'.''' שם די"ב וכרב והטעם משום פריצותא דהוי דרך זנות וכ"כ הריטב"א ז"ל וכ"נ מדברי הר"ן והתוס' ז"ל והם דברי רבינו ומ"ש בספרים שלא יהיו פרוצים בדבר זה בנ"א כ"י כתוב שלא יהיו פרוצים בעריות בדבר זה:

== כב ==

'''וכן המקדש בלא שדוכין וכו'.''' איכא למידק אמאי לא ערבינהו אין מקדשין בביאה ולא בלא שדוכין ולא בשוק כיון שדינם שוה שאין עושין כן לכתחילה ואם קדש בשלשתן מכין אותו מכת מרדות וגם בקדושין די"ב קאמר רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ואמאן דמקדש בלא שדוכין ומאן דמקדש בשוקא י"ל משום דביאה מפורשת בתורה כי יקח איש אשה ובעלה אבל הכסף ושטר אינם מפורשים כמו ביאה שאינן נלמדין אלא בהיקש או בג"ש ע"ד שכתב מרן הקדוש לעיל דין ב'. והנה שם בגמ' הזכירו כמה דברים דרב מנגיד עלייהו ונהרדעי פליגי ואמרי דבכולהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה בלא שדוכין ואיכא דאמרי אפילו בשדוכין נמי משום פריצותא ע"כ. ולפי לשון הגמ' דקאמר אכולהו לא מנגיד רב אלא וכו' משמע דפליגי אכולהו דלעיל וכן הבינו התוס' ז"ל וכ"כ הרא"ש. אמנם הרב שלטי הגבורים ז"ל כתב וז"ל ומיהו נראה דהא דנהרדעי לא קאי אלא אקדושין אבל בנגידי אחריני וכו' גם נהרדעי מודו ע"כ. ולדידיה לישנא דבכולהו קשיא אם לא שנפרש דבכולהו ר"ל דיני קדושין דהיינו כל דיני הקדושין שהזכירו בדרב התם ורבינו נראה בפרקין שפסק כרב ודאי וממ"ש במקומות אחרים נראה דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דבפ"ו דת"ת כתב דהמבזה שליח ב"ד שהוא בנדוי וציין מרן ז"ל מעובדא דר"י בשלהי קדושין וקשה דהתם השיב לו ר"ן דהו"ל להלקותו דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן והשיב לו ר"י דעדיפא מינה עבדו ליה ופירש"י חומרא ממנה עשיתי לו לקונסו ע"כ. וקשה דמי התיר לו לר"י לקונסו טפי מכדי רשעתו ונראה דה"ט מפני שזלזל בר"י עצמו דאמר מאן יהודה בר שויצקל ולכך לא סגי ליה במ"מ וכן מצאתי להתוס' פר"ג דנ"ה ע"ש וכ"ש דר"י היה ראש בפומבדיתא וגדול מר"ן כמ"ש רש"י בריש ההוא עובדא וא"כ צ"ל דר"י גופיה לא רצה לומר כן לר"ן להדיא כדי שלא להחזיק טובה לעצמו ודרך התפארות מעתה למה חייב רבינו נדוי שהוא עדיף ממ"מ למי שמבזה שליח ב"ד כיון שמן הדין אינו חייב אלא מ"מ וי"ל דרבינו מפרש דרב יהודה גופיה פליג אדרב ופסק כוותיה ואפשר דר"ן הודה לדבריו שהרי שתק וכן יש להוכיח ממ"ש בפ' כ"ה דסנהדרין וז"ל אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו ע"פ ע"כ הרי דמוכח דס"ל דר"י פליג ארב ול"ש זלזול השליח מהדיין עצמו ואיך שיהיה בהא לא פסק כרב ודאי ושם בפ"ז פסק דמי שישב בנדויו שלשים יום ולא בקש להתירו מנדין אותו שניה ורב שם לא חייב אלא מ"מ וכבר ציין מרן ז"ל שם ממימרא דר"י בר שילת וע"כ פליג אדרב. לפ"ז אם נאמר דרבינו מפרש כהרא"ש והתוס' ז"ל הא איכא נהרדעי דפליגי נמי אדרב בהנהו דאיכא תרתי נייד מסברת רב וכן עשה רבינו ובההיא דחתן הדר בבית חמיו שכתב בפ' כ"ה דא"ב שאסור לדור בבית חמיו ולא הזכיר מ"מ וכבר ציין מרן ז"ל דרבינו לא הזכיר מ"מ משום דבפ' המוכר פירות לא אמרו אלא לאו אורח ארעא וכו' אמנם בפ"ו דגרושין פסק כרב במי שבטל הגט או מסר מודעא שמכין אותו מ"מ משום דלא אשכח מאן דפליג עליה דרב ולנהרדעי לחוד לא חש לגבי דרב. אכן דברי מרן ז"ל בה"ס נראין כסותרין לכל מ"ש שהרי הקשה דכיון דמאן דמצער שליחא דדיינא משמתין אותו מאי רבותיה דרב לנגודי הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה וכו' ועי"ל דרבינו לא חייב נדוי וכו' כלומר אלא מ"מ וצ"ל דסמך בתירוץ הב' למ"ש רבינו לקמיה וכל המצער שליח ב"ד יש לב"ד רשות להכותו מ"מ וציין מרן שם מהך דרב ע"ש והרואה יראה כמה גמגומים וקושי שיש בדבריו חדא דמאי קושיא לרב כיון דתנא הוא וס"ל דלא מחייב אלא נגידא ומנ"ל דס"ל דגם שמתא מחייב ותו דמה יענה הרב בהת"ת שפסק להדיא דהמבזה שליח ב"ד הוא בר נידוי וזה יקשה יותר לתירוץ ב' שכתב ז"ל שרבינו לא חייב כי אם מ"מ למאן דמצער שליחא דרבנן וכן לההיא דפ"ז שפסק להדיא דלא כרב שהרי אף לפי דרכו היה לו לחייבו שתים וגם לההיא דחתן הדר בבית חמיו וכו' ותו דבפ"ו דגירושין פסק במי שבטל גט או מסר מודעא שמכין אותו מ"מ ואי רב מחייב תרתי הרי לא פסק כוותיה ועוד נראה שסותר דברי עצמו כנז"ל ותו קשה לדעתו ז"ל דאמאי כתב רבינו בההיא דהמבזה שליח ב"ד דיש רשות לב"ד להלקותו כיון שהוא חייב לפי דרכו וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה על הרב"י ז"ל י"ד סימן של"ד ונדחק בזה גם המש"ל הקשה מדברי הטור והרב"י ז"ל בענין זה והניחו בצ"ע ולא הזכירו דברי מרן על רבינו כנז"ל ולע"ד כמ"ש ונראה פשוט. עוד ראיתי בענין זה דברי הר"ן שהביא מרן ז"ל בפ' כ"ה דה"ס ע"ד רש"י שכתב בפ"ק דקדושין דהמצער שליחא דרבנן שפי' דהיינו שהכהו להשליח וחלק עליו הר"ן ז"ל דלשון המצער לא משמע כולי האי אלא אפילו המבזה אותו בפני אחרים ומביישו ע"כ ולעד"ן דרש"י ז"ל לא נתכוון דדוקא עד הכאה אלא ר"ל קרוב לה תדע דבפ' ר"ג דנ"ב פי' במימרא דרב גופיה שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד ע"כ הרי שלא הזכיר הכאה מלבד דאם נפרש דהכאה דוקא קאמר אבל אם ציערו בדברים בעלמא לא יתחייב ולא מידי יקשה עליו מנ"ל הא כיון דלשון המימרא אינו אלא מאן דמצער וכו'. שו"ר להכנה"ג י"ד סי' של"ד בהגהת הרב"י סעיף כ"א שהעמיק הרחיב בכל מ"ש ושלי"ת שכוונתי לדעת גדול בכמה דברים והזכיר שם כמה פוסקים שעמדו בכל זה.

'''אעפ"י שקדושיו קדושין גמורין.''' בנ"א כ"י אין שם תיבת גמורין. ומ"ש בס"ר @04שהיתה קודם מ"ת. בנ"א כ"י אין שם תיבות אלו אלא כתוב שם וידמה לקדשה ותו לא:

== כג ==

'''הוא או שלוחו.''' כן עיקר דמצוה בו יותר מבשלוחו. והסמ"ג ז"ל כתב דיש מקומות שנוהגים שהחתן בעצמו מברך ברכת אירוסין (וכן מצאתי המנהג פה ''' טראבליס''' יע"א) ומ"מ בשאר כל מקומות נוהגים שהחזן או הרב המסדר שאר ברכות הוא מברך ברכת אירוסין ג"כ וכתבו ז"ל הטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע וק"ק דלמה לא חשו לזה בברכת להכניסו שמברך אבי הבן דוקא ואף אם אינו יודעה מלמדין אותו כנהוג ומעשים בכל יום והרי גם הקדושין הוא עצמו עושה המצוה וק"ו הדברים שהרי במילה על הרוב אין האב בעצמו מל את בנו ואפ"ה הוא עצמו מברך מכ"ש הקדושין שהוא בעצמו מקדש אם לא שנאמר דברכת להכניסו היא קצרה ובקל יתלמד משא"כ ברכת אירוסין שהיא ארוכה קצת ועי"ל דבקדושין יש לחוש פן יתבייש מבני אדם כי חתן דומה למלך ולפי מעלתו תתרבה חרפתו ויותר יתבייש מכלתו על שאינו יודע אפילו ברכה אחת ויש לחוש לפרוד הלבבות וגדול השלום משא"כ בברכת להכניסו שכבר הם נשואים וגם על הסתם אין האשה שם במקום המילה ממש ומנהגן של ישראל תורה היא.

'''ואם קדש ולא ברך לא יברך אחר הקדושין.''' כתב הרמ"ך ז"ל בכ"י וז"ל מנהגינו לברך אחר הקדושין וכתבו הגאונים ונתנו טעם לדבריהם שאם בירך קודם הקדושין שמא לא תתרצה היא ונמצא שמברך לבטלה וכן ראוי לעשות בכל דבר שתלוי באחר כגון ברכת אבי הבן שמברך להכניסו לאחר המילה ולא קודם המילה כיון שהוא פעמים אינו עושה המילה שמא המוהל יפרוש ונמצא שמברך לבטלה ומאד החמירו רבותינו במוציא ש"ש לבטלה וגם התורה אמרה קרבן לה' ולא לה' קרבן שמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן ע"ז תקנו הכנוים כדגרסינן בנדרים כ"ש שיש לנו לחוש לזה שאין בידו לקדשה שמא יוציא ש"ש לבטלה עכ"ל. וכבר האריך בזה הרב המגיד ז"ל ועיין מה שכתבתי פי"א דהלכות ברכות ד"ה ודין ט"ו:

== כד ==

'''כיצד מברך וכו'.''' בנוסחאות שלפנינו בפ"ק דכתובות ד"ז איתא וצוונו על העריות וכו' בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ורבינו נראה שלא היתה גרסתו כן ונוסחת התלמוד נראית יותר מדוייקת דלגרסת רבינו וצוונו אין לו משמעות כ"כ דלא מפרש מה צוונו וגם בחתימה לעולם אנו חותמים מעין החתימה עצמה וכיון שחתמנו ע"י חופה וקדושין בדין הוא לחתום בא"י וכו' ע"י חופה וקדושין כמו שמצינו בברכת מעין שלש וברכת התורה וברוך שאמר וכיוצא. שוב מצאתי נ"א כ"י שאין שם תיבת וצוונו בדברי רבינו ומ"ש בס"ר מקדש ישראל ע"י חופה וכו' בנ"א כ"י כתוב מקדש עמו ישראל וכו'. וברבינו ירוחם ז"ל כתוב דבגמ' בגרסאות המדוייקות כתוב מקדש ישראל לבד וכן העידו שהרי"ף כתב בכתב ידו מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ואחר כך מחקו וכתב מקדש ישראל לבד וכ"כ הרמב"ם וכן פסק רבינו האיי גאון וכו' וכן חותמין בשתי הישיבות הראשונות עד עכשיו ותוספת זה שאתם מוסיפין גריעותא הוא שאין קדושת ישראל תלויה בכך וראוי לכם לחזור להלכה ולמנהג כהסכמת כלם ע"כ. והנראה לע"ד כתבתי וכן מנהג כל המקומות בזמן הזה ואיכא למידק בנוסח ברכה זו למה לנו להזכיר שצוונו על העריות ואסר לנו הארוסות וכו' דאין לנו ברכה כיוצא בה היה לנו לברך אשר קדשנו וכו' לקדש את האשה ועוד למה לנו להזכיר חופה בברכת אירוסין דאף דעכשיו נוהגים לסדרה עם הנשואין מעיקרא כי תקון היו מקדימין הקדושין לזמן מה ואחר כך היו נושאין כדמוכח בכולי תלמודא ובכמה מקומות וכדרך שהוא עכשיו בערי ליואנט"י ה"י שמקדשין ביום ראשון ובעש"ק של אותה שבוע נושאין. ועוד קשה דלמה הקדימו בנוסח ברכה זו החופה לקדושין כיון שהמעשה הוא בהפך וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב שברכה זו אינה ברכה לעשות המצוה כי פו"ר היינו קיום המצוה ואם לקח פילגש שקיים פו"ר אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית ועקרה או סריס חמה שנשא מברכין ברכה זו ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פו"ר ולכך לא נתקנה ברכה במצוה זו ואף שנשא אשה לשם פו"ר כיון שאפשר לקיים מצות פו"ר בלא קדושין ול"ד לשוחט שאינו מחוייב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם א"א לו לאכול בלא שחיטה וכו' וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות והזכירו בה איסור ארוסות והתר נשואות בחופה וקדושין שלא יטעה האדם לומר שהברכה של קדושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומר והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקדושין ע"כ. ודברי טעם הם ונכון וע"ע להסמ"ג והכלב"ו ז"ל. יוודע שאחרונים ז"ל כתבו שעפ"י הדקדוק יש לומר והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקדושין ומטו לה משם ר"ת אמנם מפי' רש"י שם אין להביא ראיה שפירש והתיר לנו את נשותינו הנשואות לנו וכו' ע"כ כי לא נחית אלא לפרש נוסח הברכה והאיטאלייני נוהגים כר"ת אמנם הספרדים אין אומרין זה הלשון וכן באזמיר יע"א אין אומרים אותו ובברכת ארוסין אי בעי עשרה דוקא לדעת רבינו עיין מ"ש בפ"ב דהלכות ברכות בס"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}