עריכת הדף "מעשה רקח/איסורי מזבח/ד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות איסורי מזבח'''}}}}

== ג ==

'''והגיחוה עד שהמיתה.''' בדפוס מגדל עוז והניחוה ונוסחתינו עיקר. ומ"ש בספרי רבינו

'''בין כותי עבד ''' בדפוס מגדל עוז בין כותי בין עבד ולענין כוונת ראב"ד עיין להרב לח"מ ז"ל:

== ו ==

'''הנעבד בין שעבד שלו וכו'.''' עמ"ש מרן ז"ל ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט וכו' ע"כ הקשה הרב לח"מ ז"ל דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמיה בדלא עביד מעשה על כרחך לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכמ"ש רבינו פ"ח דע"ז וגם קשה דשם פסק דלא כעולא דבבהמת חבירו אפילו עשה בה מעשה לא אסרה וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא הו"ל לרבינו לפסוק כחזקיה וכו' ע"כ ולענ"ד נראה לקושיא ראשונה דמילתא פסיקתא נקט דלעולם בשלו אסור דאי עביד מעשה אף להדיוט אסור כמ"ש רבינו פ"ח דע"ז ואי לא עביד מעשה לגבוה מיהא אסור וכמ"ש רבינו כאן משא"כ בשל חבירו דעלה רמי מתני' ההיא מיתוקמא בדלא עביד מעשה דלהדיוט שרי כמ"ש רבינו שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומלבד כל זה הרי הך אוקמתא היא אליבא דחזקיה ורבינו פסק כר' נחמן (ור"מ) [ורב עמרם] ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וההיא דא"ל ר"נ לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס"ל כוותיה וכמ"ש התוס' ז"ל וכ"כ מרן ז"ל שם וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל ופשוט:

== ז ==

'''וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו.''' היינו מ"ש בע"ז דף מ"ז ל"צ דקא נבעי מארעא ופירשו התוס' דאינן יוצאין חוץ לשדיהן דאלו היו יוצאין חוץ לשדיהן הא תנן מעיין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו וא"כ הוו מים של רבים ואינן נאסרין ע"כ. נראה מכאן דתרתי בעינן שיהיו של יחיד דהיינו דנבעי מארעא וגם שלא יצאו לחוץ דהו"ל של רבים ואינן נאסרין וכיון שכן קשה דבמשתחוה להר לא ביארו דבעינן שיהיה הר של יחיד דאם הוא של רבים דהיינו הפקר למה יאסר ואין לומר דהן הכי נמי דהא מדרמי עלה מהא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין ולא רמי הכי בבעיא דהר ואינך משמע דדוקא במים קאמר משום דהוו צרכי רבים טפי וגבי הר נמי לא נסתפקו בגמרא אלא באם יש נעבד במחובר או לא עיי"ש.

'''והנה ''' הרב לח"מ ז"ל הקשה דלמה לא ביאר רבינו דאם הביא הורצה כמ"ש בהל' י"ב בקדמה והקדישתו וכן בספ"ו חטים שלקטן מגללי הבקר וזרען דכולהו הוו בעיי דלא אפשיטא ע"כ. ומאי דאפשר דגבי חטים כיון שאין הדבר אלא מטעם מיאוס כיון שנזרעו ונשתנו אהני לן בדיעבד מיהא וההיא דאתנן נמי שאני דמספקא לן אי חל עליה שם אתנן מעיקרא כמ"ש שם רבינו משא"כ גבי מעיין וכו' דהאיסור חל ודאי אלא שנסתפקנו אי למיא דקמיה קסגיד וכו' וק"ל:

'''אשרה שבטלה וכו'.''' עיין מ"ש מרן ז"ל וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן ליה כ"ש דפסלינן ליה לגיזרין למערכה ע"כ. ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בא דף ס"ד שכתב על דברי מרן וז"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן פ"ח מהל' לולב רק באשרה דישראל דאין לה ביטול משא"כ ע"ז של גוי דיש לה ביטול כשר כמבואר שם בדברי (המ"ע) [המגיד משנה] ומרן גופיה שם וצ"ע עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דרבינו העתיק שם אשרה סתם גם שם בלשונות דף ב' הלכות ציצית הקשה מדין לולב להך דהכא מפני שהבין דאשרה של ישראל קאמר והקשה מדין ע"ז לאשרה והניחה בצ"ע והרואה יראה דלא ראי זה כראי זה כמבואר ומפורש והרב המגיד צדד לומר דגירסא אחרת בגמרא ושוב כתב דאשרה דמשה שאמרו בגמרא היינו שעיקר נטיעתה להיות האילן נעבד וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וכיון שנטיעת האילן מתחילה היתה להיות נעבד בדין הוא שיפסל מה שאין כן בע"ז וכו' וצ"ע עכ"ל. וכן דעת מרן ז"ל שהרי כתב ודין האשרה כל שנטעו מתחילה להיות נעבד אפילו ביטלו אם נטל לא יצא וכו' ע"כ. הרי מבואר הרבה שהרה"מ ומרן ז"ל פירשו דברי רבינו של שם באשרה של גוי שנטעה מתחילה לכך להיות נעבד וכן משמעות לשון רבינו שכתב אשרה סתם ופשוט הוא:

'''המשתחוה לבהמה וכו'.''' עיין מ"ש מרן ז"ל לכן נ"ל שרבינו מפרש דלא דומיא למשתחוה לקמה וכו' בס' לחם סתרים ז"ל הזכיר שני תירוצין אחרים לעיקר סתירת רבינו ופשוט:

== י ==

'''האומר לחברו וכו'.''' עמ"ש מרן הקדוש. ומ"ש

'''והוא הדין באומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי ה"ז אתנן ''' קשיא לי דפשיטא ובמכל שכן אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי"ל דהו"א שאני התם שהוא עבדו קמ"ל ראיתי להמל"מ ז"ל שכתב שלא ידע כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ"ע עכ"ל והיא קושיא עצמית דודאי עבד עברי חייב בכל המצות. אכן י"ל דכוונת מרן על הא גופא היא שדבר זה של שפחה כנענית נאסר לכל ישראל ולעבד עברי הותר מגזרת הכתוב גם אם הוא כהן דמותר לו שפחה כנענית כמ"ש רבינו פ"ג דהל' עבדים הל' ד' כל ימי עבדותו ובשאר כהנים אפילו דרך זנות לוקה כמ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' ג' א"כ במצוה זו גרע מכל ישראל וזהו שסיים מרן ז"ל כמו הישראלי דאל"כ הוא מיותר. אכן ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' מקראי קודש דף קל"ג ובעץ החיים בלשונות דף א' שהקשה דרבינו פי"ב דאיסור ביאה כתב שאיסור השפחה מדברי סופרים וא"כ היכי הוי אתנן הא בעינן שתהיה ערוה או מחייבי לאוין כמ"ש הל' ח' גם על מרן ז"ל דאי משום שהותרה לו השפחה הרי לכל העולם הותרה מדין תורה גם על הריטב"א פ"ק דקידושין שכתב דמותר בשפחה להדיא אף שאין לו אשה ובנים דא"כ היכי הוי אתנן גם בקידושין דף כ"א אמרו דחידוש הוא היתר השפחה לעבד עברי משמע דלשאר ישראל נאסרה מן התורה ועל הכל צ"ע.

'''ובאמת ''' דהוו קושיות גדולות וחזקות ועל כרחנו צריכין אנו לומר דגם לדעת רבינו איסור השפחה הוא מה"ת וזהו מ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' י"ג הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה ע"כ. ואי לא ס"ל כוותיה לאיזה ענין הזכירו אלא ודאי דגם רבינו ס"ל דהוי בלאו אלא [דלא] לקי עליה כמו שהקדים שם דלאונקלוס לקי לרבינו אף דבכלל לא תהיה קדשה הוא לא לקי אלא בפנויה ישראלית כמ"ש פ"א דאישות הל' ד' ולא תקשה מלשון רבינו שכתב שם אל יהיה עון זה קל בעינך וכו' דמשמע דאין בו איסור תורה שהרי כלשון זה כתב לעיל מינה גבי גויה ואפ"ה ס"ל דהוי בלאו כמ"ש בפרקין הל' ח' אחד זונה כותית וכו' אמנם השפחה שיצאה מכלל גויה ע"י הטבילה ולכלל ישראלית לא באה אהני לה לפוטרה מן המלקות אבל לעולם דבכלל הלאו דלא תהיה קדשה היא וכדעת הרב המגיד ז"ל שם ומעתה מ"ש רבינו שם שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו וכו' הם דברי הגמרא ממש שאמרו חידוש הוא כלומר מכיון שלזה דוקא התירה מכלל דלכו"ע אסורה ולפ"ז שפיר הוי אתנן אם אין לו אשה ובנים כמבואר ונמצאו דברי רבינו ומרן ז"ל מכוונין ולדברי הריטב"א ז"ל י"ל דביש לו אשה ובנים קאמר אלא שלא מכרוהו בי"ד והוא עצמו נמכר כמ"ש בדף ט"ו בגמרא שהמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אלא שאינו כופיהו בכך רבו ונסתייע מבעיית הש"ס מאי טעמא מוכר עצמו אינו נרצע וכו' עיי"ש. אבל לעולם דאם אין לו אשה ובנים גם הריטב"א מודה ואזיל דבכלל חייבי לאוין הוא:

== יא ==

'''ואם היתה חייבת קרבן יצאה י"ח.''' בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:

== יג ==

'''במה דברים אמורים וכו'.''' על מ"ש מרן ז"ל והביאה הוא במקום כסף וכו' הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל משם התנ"א מהר"י רוזאניס ז"ל פרשת אמור דף מ"ה ובלשונות דף ח' דכיון דרבינו פוסק דמן התורה מעות קונות כמ"ש פ"ג דמכירה וכן פסק ספ"ט דהלכות תרומות אמאי כאן לא הוי אתנן כיון שהביאה היא במקום כסף ותו קשה דבפ"ו דמעילה הל' י' פסק רבינו דאם קנה חפץ מפרוטה של הקדש ולא משך לא מעל והקשה מרן שם דזה הוי לריש לקיש אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דדבר תורה מעות קונות אמאי לא מעל ולמה לא הקשה ממ"ש בהל' תרומות ובפרשת בא דף ס"ד כתב דאפשר דגבי הקדש ואתנן הוי שיצא לחולין ושהקריב אתנן כיון שלא קנהו מוכר והלוקח אכן הקדש שרי להקריבו ולא מעל שם המוכר משא"כ גבי תרומה דרחמנא אמר קנין כספו אוכל כיון שלקח המעות אף שהלוקח וכו' גם המוכר לא מקרי קניינו וה"ה כשלקח הכהן ולא משך שלא קנה גם המוכר לא מיקרי קניינו מדרבנן ומשו"ה בתרוויהו לחומרא ואינו מאכיל עכ"ל. והרואה הדוחק מלבד הלשון שהוא מגומגם.

'''ומאי ''' דנראה לענ"ד דמדין זה לא קשיא דהך דכתב מרן שהביאה במקום כסף נימא לדוגמא בעלמא נקטיה דהא דמאו קנה מיד עמיתך דבר הניתן מיד ליד דהיינו הכסף והכא אין כאן כסף ולא נתינה בדרך הקנאה אלא שחז"ל גזרו ואמרו דאם הוא בחצרה הוי אתנן דודאי חצירו של אדם קונה לו משא"כ כשאמר לה בטלה סתם וכו' דאמדינן דעתיה דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ולא מחמת ביאה ולא קשיא ההיא דמעילה עם ההיא דתרומות ולענ"ד נראה דידוע דהמועל בזדון הוא במלקות ובשוגג הוא בקרבן כמ"ש רבינו שם בפ"א וכיון דזה שאמרו ז"ל דדבר תורה מעות קונות או משיכה קונה הוי מחלוקת ר"י ור"ל ראה רבינו להקל בדבר דידוע דמלקות במקום מיתה עומד והקרבן ג"כ יש לחוש לחולין בעזרה מכל שכן דחז"ל מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולכך הצריך משיכה דוקא ובזה תתורץ קושית מרן ז"ל שם משא"כ לענין אכילת תרומה לבהמה לוקמא אדין תורה משום דהוי בקום עשה ואין בה שום נזק אם יאכילנה חולין ולכך אסר תדע שסיים שם שאם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך ודו"ק כי נכון הוא:

== טו ==

'''אבל אם נתן לה עופות וכו'.''' עיין מ"ש מרן ז"ל ולענ"ד נראה פשט דברי רבינו דבמוקדשים דוקא קאמר שהרי סיים דמדברי קבלה הוא דבר זה כלומר שחז"ל קבלו כך וא"כ הוא מפרש ריבוייא דכל להביא העופות בין חולין בין מוקדשין ונדר למעט דבר הנדור דהיינו סתם מוקדשים כגון בהמות ויינות שמנים וסלתות וזה הוציאו רבינו מדיוקא דמתני' דתנן יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים וכו' ואי עופות דחולין דוקא קאמר למה הפסיק בנתן לה מוקדשין ליתני עופות ברישא בהדי יינות ושמנים וכו' דהוו כולהו חולין והדר ליתני מוקדשין אלא ודאי דהך חלוקא דעופות הוא כולל בין מוקדשין בין חולין דאיתרבו מלכל בגזרת הכתוב וכן נראה מדברי רבינו שם בפירוש המשנה שכתב וז"ל והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף לפי שהעוף יבא בנדר ונדבה וכו' ע"כ. וכן זכיתי ומצאתי להרב קרית ספר ז"ל ועפ"ז יתפרשו דברי הש"ס לדעת רבינו ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל ובס' עץ החיים פרשת כי תצא ובפרשת ויקרא דף ג' הקשה על דברי מרן ז"ל והעלה דדברי רבינו כפשטן דבמוקדשין דוקא קאמר כמבואר:

== יז ==

'''שני שותפין וכו'.''' כבר כתבתי הנראה לענ"ד בדין ברירה לדעת רבינו רפ"ז דהלכות מעשר ועיין עוד בס' דינא דחיי עשין דף ק' ובשו"ת זרע אברהם ח"א דף קי"ב ובס' גט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ובס' צרור החיים ז"ל שהרחיב הענין בזה הרבה:

== יח ==

'''נשתנה המחיר וכו'.''' עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד דרשו שם הם ולא תולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. כבר הזכירו רבינו בפ"ג הל' י"ב כל האסורים לגבי מזבח וכו' וכולן וולדותיהם מותרים וכ"כ שם הל' י"ד:

'''שנאמר לכל נדר להביא את הריקועים.''' בגמרא ילפו לה מבית ה' אלהיך ואתי שפיר דרשא דלהביא את הריקועים אמנם לרבינו קשה תרתי אם לא שנאמר שהוא מפרש דה"ק מבית ה' אלהיך לכל נדר כלומר דמכח יתורא דלכל נדר דרשינן מבית ה' אלהיך להביא את הריקועים ובהכי ניחא טפי ועיין להרב לח"מ ז"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}