עריכת הדף "מנחת חינוך/מוסך השבת/ג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
'''{{עוגן|מוסך השבת ג|ג) הקוצר}}''' לשון הר"מ כאן פ"ז הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או גודר תמרים כ"א אב מלאכה א' הם שכ"א לעקור דבר מגידולו ולשון הר"מ פ"ח הקוצר כגרוגרת חייב ועיין בהה"מ דקוצר סתמא לאכילה וצריך כגרוגרת דכל שיעור אכילה כגרוגרת כמבואר כ"פ ואם קצר לדברים אחרים יש שיעורין אחרים עיין ר"מ כאן ה"ה אם לבהמה כו' ואם להסקה וכ' כאן דתולש תולדה דקוצר וקוצר היינו בכלי ותולש היינו ביד ומבואר בגמרא דע"ג האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרא וכו' אין דרך תלישה בכך ועיין מגן אברהם סי' של"ו דתולש בפיו ג"כ אין דרך תלישה בכך לענין חיוב ומביא פירש"י סוכה ועיין בספר ת"ש והר"מ אינו מביא זה מאן דשדי פיסא וכו' וצרור שעלו בו עשבים כו'. ועשבים שצמחו ע"ג חביות התולש ממנו חייב שזה דרך גדילתו וכן התולש מעציץ נקוב, ומעציץ שא"נ פטור שאין זה דרך גדילתו ודין עציץ שא"נ עמ"ל הלכות ביכורים באריכות ולשון הר"מ וכל העוקר דבר מגידולו חייב וכו' לפיכך צרור וכו' ועשבים שצמחו ע"ג חביות וכו' ואינו מבואר בר"מ להדיא דאין קצירה אלא בגדולי קרקע כמ"ש אח"ז בעימור ובדישה בפירוש ונראה דסובר דבכ"מ שייך עוקר דבר וכו' ול"ד בגד"ק ולכאורה עשבים שצמחו בחביות דמבואר בגמרא דק"ח דג"כ לאו ג"ק ומבואר בש"ס להדיא דחייב ועיין קודם לזה גבי כשות ולהמסקנא דמארעא קרבי ואפשר דמ"מ מארעא קרבי והרשב"א כאן בסוגיא מביא בשם הרמב"ן דא"ח משום עוקר דבר רק בג"ק וה"ר ויתבאר עוד מזה בס"ד. עכצ"ל דעשבים בדלי הוי ג"ק. על כל פנים נראה דעת הר"מ דבכ"ע שייך עוקר דבר וכו' אף דלאו ג"ק והרשב"א כתב דכן נראה דעת הר"מ פי"א דדוקא בג"ק ואינו מוכרח כאשר יבואר לקמן בס"ד אדרבה נ' דבכ"ע מחייב משום עוקר דבר וכו' לדעת הר"מ. והנה ד' הרשב"א אין מובנים לי מ"ש שכ"מ מד' הר"מ פי"א דהנה הרשב"א כתב על הגמרא שם דאמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט כו' מי לא אמר כו' ה"נ הו"ל עוקר דבר וכו' והרשב"א כ' דל"ד הטעם משום עוקר רק משום נט"נ דל"ש עוקר וכו' רק בג"ק וזה אינו ג"ק ופי' ד' הש"ס בדרך דחוק קצת ע"ש וכ' שכ"מ מר"מ פי"א היינו שמביא ד"ז דהושיט וכתב דחייב משום נט"נ ולא כ' משום עוקר כו' וצ"ע ולדידי' מי ניחא ד' הר"מ דאף אם נאמר דאין עוקר כו' רק בג"ק מכל מקום הרי הוא עצמו כ' פרק זה דחולב וכן חובל בבהמה חי' ועוף חייב משום תולדה דדש וכתב הרב המגיד אף דהר"מ בעצמו סובר דאין דישה אלא בג"ק סובר דבהמה הו"ל ג"ק כמ"ש התוס' אם כן בהושיט ידו למה א"ח משום עוקר הא ה"ל ג"ק ואפשר דכוונת הרשב"א דשייך נט"נ וע"ז כ' דכ"נ מד' הר"מ אבל לשון דכ"נ ל"ש דמבואר להדיא שם בר"מ מדמחייב משום נט"נ. ואל יקשה לך ע"ד הר"מ למה לא כתב בפי"א דחייב שתים משום עוקר ג"כ דזה מבואר כ"פ בר"מ דלא כתב חייב שתים כמ"ש הרב המגיד כ"פ ומ"ש הרשב"א דהגוזז יהי' חייב שתים משום עוקר ג"כ והר"מ מביא דינים אלו דגוזז בפ"ט בודאי להר"מ חייב דה"ל ג"ק לפי שיטתו אך ל"ק כמ"ש דכ"פ דרכו של רבינו בזה אבל ז"ב דהר"מ מחייב משום עוקר דה"ל ג"ק וכיון דל"מ מד' הר"מ דאף בג"ק לא כתב אם כן הדרינן דנ' דעת הר"מ אף באינו ג"ק חייב דלא כ' זה כמו גבי עימור ודש. עוד כ' הרשב"א דכ"מ בכורות כ"ה דאמרינן תולש לאו היינו גוזז לענין בכור וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר וכו' ודברים אלו של רבותינו הרמב"ן והרשב"א תמוהין מאוד אדרבה מבואר שם דאי תולש לאו היינו גוזז כנגדו בי"ט אסור דהו"ל עוקר. אח"ז מסיק דהו"ל עוקר כלאחר יד אבל בלא לאחר יד מבואר בהיפוך דחייב משום עוקר וכו' בבהמה וע"ש תוד"ה ואת"ל ובסוגיא ותראה שד' רבותינו הנ"ל תמוהים ולא זכיתי להבינם כעת. ולאחר החיפוש מצאתי במהריט"א מביא ד' הרשב"א בשם הרמב"ן ותמה כמו שתמהתי דאדרבה מבואר בסוגיא להיפוך רק מחמת כלאים. ולאח"י פטור אפילו בג"ק ממש כמ"ש האי מאן דשדי פיסא וכו' וכן בכל מלאכת שבת כידוע.

'''והרש"ל''' הובא במג"א סימן תצ"ו כתב דבדגים אין חייב משום צידה רק משום עוקר ד' מגידולו משום קוצר ע"ש ודגים אינם ג"ק ע' שבת ע"ה גבי חלזון ובתוס' דע"ג ע"ב ד"ה המפרק ס"ל גם כן דקוצר שייך אף באין גידולו מן הקרקע וברשב"א מביא בשם ירושלמי כ"ד שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר וכ' דלא אתי כש"ס דילן ולפמ"ש אין הוכחה בש"ס אפשר דס"ל כהירושלמי ג"כ בזה אם כן לפי שיטת הירושלמי בכל נט"נ מחייב משום קוצר ג"כ ובגמרא דידן אמרינן שוחט משום מאי חייב ר"א משום צובע וש"א משום נט"נ ול"א שום א' משום קוצר נראה דהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי בזה ואל יקשה לך לר"מ דס"ל שוחט חייב משום מפרק היינו דישה ולא אמרינן כאן דחייב משום זה ע' בספ"י הטעם דא"ח משום מפרק רק בצריך לדם וסתם שחיטת חולין א"צ לדם כמבואר אי"ה במקומו אבל משום קוצר הו"ל להש"ס לומר ע"כ דהש"ס אינו סובר כהירושלמי בזה דנט"נ יהיה חייב משום קוצר ג"כ. והנה לשיטת הירושלמי דמפסיק דבר מחיותו הוי קוצר ולהר"מ דחייב בחולב וחובל משום דש דהוי ג"ק אם כן השוחט בשבת חייב שלשה חטאות משום נט"נ ומשום קוצר ומשום מפרק אם צריך לדם ועמש"ל בס"ד. ולכאורה בשחיטה להירושלמי דחייב משום קוצר אם כן ביום טוב הותרה קצירה לצורך אם כן היינו שחיטה ושייך מתוך גבי קצירה ושיטת הירו' מלישה ואילך והד' ארוכים אין כאן מקומו עפ"י ביצה סוגיא דמתוך. ובמהריט"א שם מביא בשם ירושלמי דגם חולב חייב משום קוצר ורש"י בשבת דצ"ה מביא זה ודחה דחלב בהדד פקיד ועקור ואינו מחובר ולפי זה החובל בבע"ח דקיימא לן דם חבורי מחבר ע' כתובות ופ' ר"א דמילה אם כן חייב בחובל משום קוצר גם כן ואי"ה יבואר עוד ולשיטת הירושלמי דחובל חייב משום עוקר דבר מגידולו חזרה קושית הש"ס פרא"ד ממהל היכי מהלינן דלמא נפל הוא ותי' הש"ס דאם הוא נפל הו"ל מחתך בשר מכל מקום הו"ל קוצר הדבר מגידולו כי הדם יוצא ולומר כיון דנפל היא ל"ה עוקר דבר וכו' דאינו גדל הדם זה דבר שהשכל ימאן דודאי כ"ז שהוא חי הדם גדל באברים ועמש"ל במלאכת מפרק ומלאכת גוזז עוד קושיא על זה.

'''כתב''' עוד הר"מ כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסילקא הקוצרו בשגגה חייב ב' חטאות משום קוצר ומשום נוטע עכ"ל וזה מבואר בגמרא ע"ג ולא כתב הר"מ הקוצרו וצריך לה דאי א"צ לדבר שקוצר הו"ל מלאכה שאצ"ל דהר"מ פ"א פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליה ולא כ' קוצר כגרוגרת אפשר סמך אדלעיל דשיעור קצירה כגרוגרת אף דאין צריך כלל לדבר הקוצר וא"ר לאכול כלל אם כן ל"ש שיעור כלל אך פשוט כיון דקצירה הרבה שיעורין יש לאכילה כגרוגרת וכו' לבהמה כמלא פי גדי להסקה וכו' אם כן השיעור הוא למה שצריך ואמרו חכמינו זכרונם לברכה דבר הנצרך עד כמה הוא חשוב לאכילה כו' אם כן בצריך שישבח הגידולים והוי צריך לזריעה או לנטיעה ה"ל השיעור כדבר הצריך ונוטע וזורע חשוב בכ"ש לשיטת הר"מ אם כן קוצר וצריך לנטיעה חייב בכ"ש על הקצירה ג"כ כמו קוצר לאיזה דבר חייב אם לפי חשיבותו של אותו דבר כי אדעתא דהכי קוצר הכי נמי קוצר אדעתא דזריעה וזריעה חשובה בכל שהו דו"ק והבן כי הוא פשוט וברור וגם לרש"י דסבירא ליה זריעה צריכה שיעור ובודאי הזריעה בעצמה צריך שיעור היינו כגרוגרת דזה הוי מלאכה ולא אמרינן דמשערין לשיגדל והוא שיעור, חדא דלא ידעינן כמה יגדל וגם כיון דזה בעצמה הוי מלאכה צריך בהזריעה עצמה שיעור אבל לענין הקצירה אם קצר מלמעלה מעט ואין כגרוגרת בהקצירה אך למטה מקום שיגדל יש כשיעור חייב אף על הקצירה כיון דהוא אדעתא דנטיעה והנטיעה הוא חשוב כיון דאין שיעור קבוע לקצירה רק כפי מה שצריך וכאן צריך לנטיעה כגרוגרות חייב על הקצירה בפחות כיון דבדבר הנצרך יש בו שיעור חשוב והד' ברורים. עוד כ' הר"מ וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והנה לר"מ דס"ל משאצ"ל חייב למה כתב וצריך לעצים וגבי אספסתא וסילקא לא כ' וצריך מה"ט ולמה כ' כאן וצריך לעצים כבר כ' התוס' דע"ג ד"ה וצריך דאף לר"י מכל מקום אינו חייב רק בצריך לעצים דאם א"צ לעצים לא הוי מלאכה כלל כמו כבשים ודוקא בעצים ולא באספסתא וסילקא כמבואר להדיא עצים וכ"כ בח"א דוקא עצים הדין כך אבל באספסתא חייב בכ"ע ודקדק כמו שדקדקנו מלשון הש"ס דרק גבי עצים מבואר זה ואם א"צ לעצים נהי דא"ח משום קוצר אבל משום נוטע חייב וז"פ ומכל מקום ד"ז דבעצים א"ח רק בצריך לעצים אינו מובן כעת וראיית התוס' אינו מובן ואם יזכני השי"ת לעמוד ע"ז אכתוב וכעת צ"ע ועיין בח"א שהניח בצ"ע דאפשר דרק בקוצר ע"מ להצמיח צריך שיהיה צריך לעצים אבל אם אין כוונתו להצמיח רק לחתוך עצים אפשר אף בא"צ לעצים חייב וה"ר מעירובין ד"ק והא קנתרי קינסי והניח בצ"ע. עוד כ' הר"מ גבשושית שעלו בה עשבים הגבוה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש עבהה"מ דשיטת רש"י דא"ח אלא מדרבנן דאכתי הוי מחובר וכ"ד תוס' גיטין ומביאין ראי' מגיטין ל"ז דכותבין פרוזבל בע"נ ע"ג יתדות והר"מ אינו מביא ד"ז גבי פרוזבל פ"ט מה' שמו"י דלשיטתו אזל דסובר כאן דהוי כתלוש כפשטא דגמרא כאן וצ"ע על המחבר ח"מ סי' ס"ז מביא בפשיטות ד"ז דע"נ ע"ג יתדות כותבין פרוזבל והיאך לא הביא דעת הר"מ דאין כותבין דהו"ל כתלוש ולומר מחמת שהוא דבר קל מדרבנן פוסק כרש"י וכתוס' מכל מקום אין דרכו להשמיט דעת הר"מ כידוע וצ"ע ואין כאן מקומו.

'''עוד ''' כ' הר"מ תאנים שיבשו באיביהם וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת חייב אף שהם כעקורים לענין טומאה ומקור ד"ז בחולין קכ"ז והנה מימרא זו שמואל אמרה ומבואר בלשונו תאנים שצמקו באיביהן והנה יש חילוק בין צמקה ליבש כמבואר בחולין ויו"ד סי' ל"ו לענין ריאה אם כן אפ"ל דוקא צמקו דאינו יבש לגמרי אבל יבש לגמרי אפשר הוי גם לענין שבת כתלושים. אך באמת שם מבואר בברייתא יבשו הרי הם כמחוברים ומסקינן הא כדאיתא וכו' היינו לענין שבת הוי כמחוברין מבואר לשון יבשו והיינו אף יבש הוי כמחובר לענין שבת ע"כ כתב הר"מ יבשו וצמקו דאמר שמואל קים להו לבעלי הש"ס דהוי יבשו וכפירש"י בדברי שמואל צמקו שיבשו ע"ש וער"מ פ"ב מהאה"ט כ' הר"מ ג"כ יבשו והראב"ד כ' ואפילו צמקו וכ' הכסף משנה דהר"מ סובר דצמקו היינו יבשו ומביא התוס' ע"ש. והנה הר"מ לא כ' ביבש האילן מה דינו נראה דאין חילוק ובש"ס בחולין אינו נזכר דין דיבש האילן ופ"ב מהל' ט"א מביא הר"מ דאם יבש האילן הרי הפירות כתלושין וכאן לענין שבת אינו מביא ויכול להיות דשם הוי כתלושים ומקבלים טומאה וכאן הוי כמחובר כמו פירות שיבשו כמבואר כאן ודעת הראב"ד כפי מה שהניח המ"ל בדבריו נראה דסובר דגם לענין טומאה הוי ליה כמחובר בנפשח האילן לחוד אם כן מכ"ש בשבת ולדעת הראב"ד שכתב דהר"מ למד דיבש האילן הו"ל כנקצץ אפשר לדעתו דעת הר"מ דאף בשבת פטור דה"ל כאילו נקצץ ואפשר לדקדק מלשון הר"מ פרק ב' מהט"א דגבי תאנים שיבשו כ' מטמא' ט"א (היינו כתלוש לענין טומאה) ובה"ד כתב אילן שנפשח ובו פירות הרי הם כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הם כתלושין ושינה לשונו ולא כ' דמטמא ט"א רק הם כתלושין נראה דהוי כתלושין לגמרי אף לענין שבת וגם דכלל דין דיבש האילן עם אילן שנפשח ובאילן שנפשח הוי לענין שבת ג"כ כתלוש כמבואר בחולין שם אך אין דרכו של הר"מ לסתום שנלמד מדיוק וגם למה לא כ' כאן לענין שבת במקומו ע"כ צ"ע בדעת הר"מ מה דעתו בזה. ובש"ס דעירובין ד"ק גבי אין עולין באילן בין יבש כו' והא קנתרי קינסי ופירי ע"ש מבואר להדיא דיבש האילן אינו כמחובר ולא הוי תולש ע"ש בסוגיא והמג"א סי' של"ו סק"א על ד"ז בין ביבש היינו האילן כ' דביבש ל"ש תלישה כ"כ רש"י בעירובין דף ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הר"מ דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב הש"ס דעירובין והא קא נתרי פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש וכו' עכ"ד:

'''והנה ''' מ"ש בשם רש"י בעירובין כ"ה ברש"י שם אבל מ"ש בשם רש"י חולין פ"ט שם לא מיירי כלל ביבש האילן ע"ש ע' ראב"ד פ"ב מהט"א כ' על הר"מ ד"ז דיבש האילן לא נמצא בשום מקום וכו' ולא בגמרא חולין ומ"ש על הר"מ מסי"ב שכתב דהוי מחובר מסוגיא דעירובין דבריו תמוהים דבסי"ב מעתיק המחבר לשון הר"מ דתאנים שיבשו או פירות כמ"ש הר"מ כאן אבל מיבש האילן לא מיירי כלל והעתיק כמו שהוא במסכת חולין ואפשר באמת ביבש האילן ס"ל להר"מ דהוי כתלוש ג"כ לענין שבת כמו שדקדקנו מד' הר"מ בהט"א שכ' בד"ז דהוי כתלוש עיין לעיל וד' המג"א צ"ע. גם לדברי הראב"ד לפי מה שהגיה המ"ל דהשיג על הר"מ דלא נמצא דין דיבש האילן ודעתו דהוי כמחוברים אף לענין טומאה אם כן מכל שכן לענין שבת דבריו תמוהים מסוגיא דעירובין דמבואר דיבש האילן הוי תלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה ולמה כ' דלא נמצא דבש"ס דעירובין מבואר להדיא דין של הר"מ דיבש האילן הוי כתלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה וצריך עיון גדול. והנה רש"י בחולין שם בסוגיא גבי יבשו הם ועוקציהם דפריך הש"ס פשיטא ופי' הוא ז"ל דאף לענין שבת הוי כתלושין וכן פירש קודם לזה בד"ה חייב חטאת ע"ש והוא מבואר בחולין על כן צריך עיון דברי המג"א. ובר"מ לא נזכר זה נראה דבכל ענין חייב משום תולש וראיתי בשבת דף ק"נ ע"ב תוספות ד"ה במחובר וכו' שכתבו גבי קש דאמרינן שם דמשכחת לה במחובר אומר רבי דלא משום תלישה נקט לה דאף על פי שמחובר וכו' כיון שיבש ואינו יונק מן הארץ אין בו איסור תלישה כדמוכח בחולין וכו' דוקא צמקו אבל יבשו הן ועוקציהן אין דינו כמחובר וכו' והנה המעיין בסוגיא מוכח הוכחה זו דבלאו הכי אם הוי כמחובר ל"ש פשיטא לענין ט"א אך הדקדוק מצמקו איני מבין דבברייתא גבי אילן שנפשח וכו' יבש הרי הם מחוברין מבואר הלשון יבשו היינו הם ועוקציהם לדעת התוס' ומכל מקום מבואר דהם כמחובר לענין שבת אך בלא דקדוק זה נראה מדפריך על יבשו הם ועוקציהם פשיטא נראה דהוי כתלוש ביבשו הם ועוקציהם אף לענין שבת דבלאו הכי ל"ש פשיטא ע"ש. עוד כ' התוס' והא דפריך בעירובין ד"ק אאילן יבש והא קא נתרי פירי משמע שיש איסור תלישה ביבש וצ"ע דאדרבה שם משמע דאין איסור תלישה ביבש דאל"ה הל"ל גזירה שמא יעלה ויתלוש כמו שהקשה המג"א על הר"מ דאי חייב בתולש הי' להש"ס לומר שמא יעלה ויתלוש אם כן אדרבא מוכח משם דאין איסור תלישה. עוד כ' תוס' בשם ר' דבעירובין מיירי ביבשו בלא עוקציהם ובאמת שם לא מיירי כלל ביבשו הפירות לחוד רק האילן ע"כ צ"ע ד' התוס' והעיקר להשוות גמרא דחולין דמבואר דהוי מחובר ובעירובין מבואר דהו"ל כתלוש כמ"ש דבחולין מיירי שיבשו הפירות ובעירובין מיירי שיבש האילן וכן דקדקתי מד' הר"מ הט"א ומכל מקום צ"ע על הר"מ שלא כתב דיבש האילן א"ח וגם ד"ז שיבשו הם ועוקציהם מבואר בחולין דהוי כתלוש והר"מ לא הביא זה גם ד' הר"מ הט"א דנראה מדבריו דיבש האילן הוי כמחובר קשה עליו מש"ס דעירובין ואפשר מחלק כסברת התוס' דמיירי ביבשו הם ועוקציהן דאינו מבואר שם כמ"ש ע"ד התוס' וצ"ע בכ"ז. שו"ר בס' ח"א ובס' מחצה"ש פלפלו בזה ואין לי פנאי לעיין בד'. וכתב המג"א סקי"ד וז"ל ונ"ל דבעשבים יבשים כ"א מודים דכתלושים דמי וכו' נראה דמחלק בין אילן לעשבים וצ"ע הסוגיא דחולין דמביא מירקות ועיין בתוס' שבת שהבאתי לעיל ולא עיינתי כעת ובאתי רק לעורר. והזורע ולא השרישו בקרקע א"ח משום תולש עסי' ש"י.

'''עוד ''' כ' הר"מ התולש עולשין המזרד זרדין אם לאכילה שיעור כגרוגרת ואם לבהמה שיעור כמלא פי גדי והוא בשבת ק"ג וע"ש דאם ליפות הקרקע כ"ש היינו משום חרישה וד"ז דליפות מבואר בר"מ כאן ה"א. ושם מבואר אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופי' ל"ל שיעור הא מתיפה הקרקע והו"ל פס"ר ולחייב תמיד בכ"ש ומתרץ באגם דל"ש ליפות או דקעביד בארעא דחבריה ע"ש אם כן למה סתם הר"מ כאן ולא פי' באגם או בארעא דחבריה דבשדה דידיה א"צ שיעור דחייב משום חרישה בכ"ש ומצאתי בנוב"י ת' סי' ל"ד שחכם א' הקשה לו ק' זאת וכ' הוא ז"ל דקשה על הש"ס מאי מקשה אטו כולהו וכו' ול"ל שיעור הא משום חרישה חייב בכ"ש הא חרישה וקצירה שני אבות אם כן מבואר שפיר דלאכילה כגרוגרת היינו משום קוצר ופחות מהשיעור א"ח משום קוצר וחייב משום חורש והברייתא אשמועינן דהשיעורים לחייב משום קוצר וכ' דהש"ס מקשה על לשון הברייתא ע"ש והקושיא עצומה ותי' דחוק קצת. והנלע"ד בס"ד כ"ה דהגאון הנ"ל חושב דקושית הש"ס משום חרישה וגם אם ליפות את הקרקע גם כן משום חרישה [וכ"נ ג"כ מהר"מ כמבואר בסמוך] ולא כן עמדי ונקדים לשון הגמרא ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופירש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו רבה ור"י דאמרי תרווייהו באגם שנו ופירש"י א"צ ליפות אביי אמר אפילו תימא בשדה וכגון דלא מכוין והא וכו' מודה ר"ש בפ"ר ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ופרש"י לא איכפת לו ליפות עכ"ל הגמרא והנה הדינים אם לאכילה וכו' היינו בשעורים הללו מחייב משום קוצר ומיירי כאן במלאכת קוצר דוחק לומר מה דתני ואם ליפות הקרקע בכ"ש היינו משום חורש דע"כ מיירי משום קוצר ועתה סתם חייב בכ"ש נאמר דהוא משום מלאכה אחרת היינו חורש והו"ל להש"ס לפרש או ליפות וכו' חייב משום חורש בכ"ש ול"ש כלל לחלק הפשט בברייתא בדבר שאינו מפורש וגם קושית הגאון הנ"ל קשה מה שמקשה אטו כולהו וכו' הא התנא מיירי וכו' מטעם קצירה וקצירה צריכה שיעור. וז"ל התוס' אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק פי' שא"ר לאכילה דאל"ה מחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב עכ"ל וקושייתם היינו דשיעורים אלו של קוצר והרבה שיעורים של שבת נלמד מהוצאה כמ"ש הרב המגיד בה' אלו כ"פ והנה גבי הוצאה קבעו חכמינו זכרונם לברכה דדבר זה זה השיעור וד"ז זה השיעור וכ"פ מבואר פ' המוציא כ"א לפי דבר הנצרך אם הוא חשוב ע"כ ד"ז זה כך חשיבתו וזה כך חשיבתו ה"ה גבי קצירה מבואר כאן אם צריך לאכילה כגרוגרת דבזה המלאכה חשובה ואם לבהמה המלאכה חשובה לפי הנצרך כמלא פי גדי ואם להיסק כ"א לפי שיעור דקים להו לחז"ל דברים אלו והנה מבואר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה דראוי לפרה עצה כמלא פי גמל דעצה ראוי לגמל ואמרינן דאם מוציא תבן בשביל גמל אף דגמל צריך הרבה יותר מכל מקום כיון דראוי לאכילה לפרה גם כן משערינן בשיעורא זוטא וחייב בשיעור פרה ה"נ אם ראוי לאכילה אף דהוא קוצר להסיק ה"ל השיעור חשוב בכדי אכילה דהוי שיעור זוטא ע"כ מיירי דא"ר לאכילה והקשה המהרש"א למה צריך התוס' לה"ר דחייב בשיעורא זוטא מלעיל הרי יכולים להביא מגמרא דכאן דמקשה אטו כולהו לאו ליפות הקרקע וכו' ולחייב בכ"ש אם כן מוכח דחייב בשיעורא זוטא והתי' יבואר בסמוך בס"ד והנה אם הפשט בגמרא אטו וכו' דיתחייב משום חורש דהיא בכ"ש אין התחלה לד' המהרש"א ומה ענין דמחייב בשיעורא זוטא לקושית הש"ס דיתחייב אחרישה וא"צ לפרש בד' פשוטים אלא האמת הברור בפשט הגמרא כ"ה התולש דחייב משום קוצר קבעו חכמים שיעור אם לאכילה חשוב כגרוגרת דהחשיבות כגרוגרת כמו בהוצאה ואם לבהמה השיעור כמלא פי גדי ואם להיסק כו' ואם ליפות הקרקע שיעורו בכ"ש דכך קים להו לחז"ל דזהו החשיבות אם כן אם קוצר ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום קוצר ולא מיירי מחרישה כלל רק מפרש שיעורים דקוצר וע"ז מקשה הש"ס דהנה לעיל דף ע"ח דשכיח וכו' עמ"ל פח"י דמברר הדברים והיינו אם דבר א' ראוי לשני דברים וא' יש לו שיעורא זוטא וא' יש לו שיעור גדול ושני הד' שכיחים אזלינן לחומרא ומחייב בשיעורא זוטא בהוצאה אם כן בקוצר נמי אם כן מקשה הש"ס שפיר אטו כולהו לאו ליפות אם כן הקצירה ראוי' לשני דברים לאכילה וליפות או לבהמה וליפות או להיסק וליפות ושניהם שכיחים אם כן איך משכחת השיעורים הנ"ל והו"ל להיות בשיעור' זוטא ולחייב בכ"ש וע"ז מתרץ הש"ס באגם או בארעא דחברי' דלא איכפת ליה ביפוי הקרקע וה"ל ליפות ל"ש ולאכילה שכיח ובשכיח ול"ש אזלינן בתר שכיח אפילו לקולא ע"כ צריך השיעורין הללו לקולא ולא סגי בכ"ש ולפי זה מקשה המהרש"א שפיר דמקושית הגמרא כאן מבואר דבראוי לב' דברים ושניהם שכיחים אזלינן בתר שיעורא זוטא להחמיר ויש להתוס' ראיה מכאן ותי' כמבואר. אך לכאורה זה ניחא לד' המ"ל שם פח"י בריש דבריו דשכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח [לחומרא] אפילו אם כיון לשיעור הגדול ע"ש גבי דבש אבל לפמ"ש אח"כ דהא דשכיח ושכיח הולכים להחמיר היינו דוקא בסתם אבל במכוין בפי' לשיעור הגדול א"ח רק בשיעור הגדול ואזלינן לקולא ואם כן כאן בברייתא מבואר אם לאכילה היינו בפירוש לשיעור הגדול אם כן מאי פריך הש"ס אטו כולהו וכו' נהי דהוי שכיח ושכיח כיון דמכוין בפירוש לשיעור הגדול ע"כ צריך שיעור הגדול אך באמת ד' המ"ל תמוהים דכתב בשכיח ושכיח אזלינן לקולא בכוונתו לגדול ומוציא תבן לגמל דחייב על מלא פי פרה אף דמוציא לגמל דתבן ל"ש לגמל ושכיח לפרה ע"ש אם כן מאי מקשי התוס' כאן אם להיסק וכו' ניזל בתר שיעורא זוטא להחמיר כמו דאמרינן לעיל מוציא תבן לגמל מאי קושיא מנא ידעי התוס' דעולשין וזרדין יותר שכיחים לאכילה אפשר דלאכילה ולהסיק עומדים והוי שניהם שכיחים וכוונתו בפירוש להסיק אזלינן בתר שיעור הגדול היינו להסיק ומאי ראיה ממוציא תבן וכו' דהתם ל"ש לגמל ושכיח לפרה אבל כאן שכיח לשניהם ע"כ בכיון בפי' אזלינן בתר שיעור הגדול ע"כ ד' המ"ל צ"ע. אך אפילו אם נאמר כסברת המשנה למלך מכל מקום פריך הגמרא שפיר על פי דברי מהרש"א ז"ל שהבאנו לעיל שהקשה אמאי אין מביאין התוס' ראיה דמתחייב בשיעורא זוטא מקושית הש"ס כאן אטו כולהו ותי' דמכאן אין ראיה דמלאכת השיעורא זוטא נמי נעשה ממילא שהרי הקרקע נתייפה מאלי' מה שאין כן אם להיסק דשיעורא זוטא כמלא פי גדי לא נעשה ממילא ע"כ הוצרכו לראיה מלעיל אם כן אף לסברת המשנה למלך דאזלינן בתר שיעורא רבה בכוונתו בפירוש דשם לא נעשה השיעורא זוטא ממילא אבל כאן דנעשה השיעורא זוטא ממילא פריך הש"ס שפיר דנלך בתר שיעורא זוטא והבן:

'''והנה ''' הדברים הללו דכל הסוגיא מיירי מקוצר הם דברים ברורים ואמיתיים ולא מיירי מחרישה כלל ולא מקשה כלל מחרישה וז"ב ואמת בס"ד וגם רש"י לא הזכיר כלל בסוגיא זו חרישה. והנה מה דהש"ס מאריך ולא מכוין פס"ר בארעא דחבריה לד' המ"ל דבמתכוין בפי' לשיעור הגדול אזלינן בתר שיעור הגדול אך בנעשה ממילא אזלינן בתר שיעור הקטן אם כן תי' הש"ס דל"מ רק לגדול ופריך הא הוי פס"ר היינו דנעשה ממילא וה"ל לילך אחר שיעורא זוטא ומתרץ בארעא דחבריה וגם רוצה לתרץ קושיא זו ג"כ דמשטחיות הברייתא נראה דהחיוב אינו אלא משום קוצר דה"ל להברייתא לומר אם לאכילה כגרוגרת וחייב שתים משום חרישה גם כן ועל כל שהו חייב משום חרישה ולמה סותם הברייתא אך בתירוצו מתורץ גם זה דעביד בארע' דחברי'. והנה בקוצר ליפות דחייב בכ"ש על הקצירה הוא דבר פשוט כמו דקים להו לחז"ל דלאכילה כגרוגרת דזה הוי חשוב והנה על חרישה חייב בכ"ש דהוי חשוב כ"ש ע"כ הקוצר ליפות דהיינו דקוצר בשביל חרישה הוי דבר דעושה בשביל דבר חשוב וחייב ולפי זה הפשט במשנה ג"כ כ"ה וז"ל המשנה החורש כ"ש חייב המנכש והמקרסם והמזרד כ"ש חייב ע' ברש"י מקרסם ומזרד כדי לתקן האילן אם כן כיון דהוי חרישה או זריעה מכל מקום החיוב כ"ש קאי על קוצר גם כן דחייב משום קוצר ואח"ז במשנה מבואר המלקט עצים אם לתקן כ"ש אם להיסק כדי לבשל וכו' ג"כ הפשט אם לתקן חייב על הקצירה גם כן בכ"ש ואם להיסק שאין האילן מתוקן בכך עיין תוס' ד"ה באגם אינו חייב אלא כדי לבשל משום קצירה ואח"ז המלקט עשבים אם לתקן בכ"ש היינו משום קוצר גם כן ואם לבהמה כגון באגם דל"ש תיקון או בארעא דחברי' צריך שיעור כמלא פי גדי. הכלל בקיצור בהרבה פעמים בעינן שיעור אך אם עושה בשביל חרישה או זריעה חייב בכ"ש על הקצירה כמ"ש וא"צ לכפול הדברים. והנה הר"מ כ' כאן בהלכה א' המקרסם עשבים או המזרד זרדים שריגים כדי ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום חורש ולפמ"ש ג"כ חייב משום קוצר אך הר"מ לא כ' בשום מקום דחייב שתים כמש"ל רק משמיענו שחייב משום חורש דקאי בחורש רק כאן דקאי בקוצר וכתב התולש עולשין וכו' אם לאכילה וכתב השיעורים הגדולים כגרוגרת וכו' דברים תמוהים דז"א רק בארעא דחברי' או באגם אבל בשדה חייב בכ"ש משום קוצר כמ"ש דזה השיעור בקוצר רק באגם אבל היכי דמיפה חייב על הקצירה בכ"ש ולא משכחת ד"ז דבעינן שיעורים בקצירה רק באגם או בארעא דחברי' גם לא הביא דאם ליפות בכ"ש על הקצירה והדר' קושיתי על הר"ם שכתבתי בתחלה והוא קושית החכם בנוב"י אלא שהחכם לא העמיק שאלה והגאון השיב לו לפ"ד ולא העמיק בסוגיא מהתנצלות שכתב שם וכל הדברים שכתבנו ברורים בס"ד וד' הר"מ צ"ע מאוד:
<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>