עריכת הדף "מנחה חריבה/סוטה/כז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ז ע"ב'''}}

כשם שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה האשה, וכו' בהשקפה הראשונה מוקשה לכל יודע ספר ומחלוקת המחברים בענין שביעה בכתב עיין שו"ת רעק"א ז"ל סי' ל"א, דא"כ מצית אמרה השבועה ע"י כתב וכן מהתוס' ז"ל הכא שכתבו דאפי' למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצית לקבולו שבועה יע"ש והא יכולה לקבל ע"י כתב ושו"ר שכבר טרחו בזה ראש המדברים בע"ז השב יעקב והשבו"י והתומים (הובא כאן בתו"ה) ועיין מנ"ח מ"ע שס"ה שהעיר בזה על התוס' הנ"ל, מיהו באמת דברי התוס' טעמא בעי ויל"ע בתומים שם, והיה אפשר לומר דאף אי נימא דכתיבה כדיבור ומהני על עצמה השביעה בכתב, מ"מ לא הוי קבלת השבועה ע"י דיבור עפ"י דיבורי של כהן, אלא כמו שנשבעת ע"י עצמה ובסוטה קיי"ל בספרי פ' נשא סי' נ"ט ובילקוט שם דדרשינן מהפסוק והשביע אותה הכהן הכהן משביעה ואין נשבעת מאיליה שהיה בדין וכו' ת"ל והשביע אותה הכהן הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה עכ"ל הספרי וא"כ ני"ל לומר בכה"ג דכותבת הוי כמו שקופצת ונשבעה ולא סלקא ענינה על דיבורו של הכהן דהוי כמו ענין בפני עצמו ולא מהני בכמ"ק שלא מהני שבועה מפי עצמו ויש בזה כדי לפלפל בכמ"ק, ועיין ר"ן ריש נדרים אכן עדיין ד"ז מחוסר תבלין וטעם הגון להכריע ככה ומדוע לא נאמר דכתיבתה תהוי כתשובה על אמירתו, אי כתיבה כדיבור דמי, ובדרך אגדיי יש להסביר קצת משום שהנסיון מוכיח דע"י כתב אינו עושה כ"כ התפעלות על הנפש הכותבת בעצמו, כמו ע"י אמירה בפה, וא"כ הכא דבעינן שתפעול עליה ותתרגש מכל הענין הזה וע"י אמירתה היא מזדזעת יותר מע"י כתיבה, ולכך מנעה התורה בכאן פעולת הכתיבה, אף שמהני בכמ"ק, וכמו שאמרו בספרי שם ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת וכו' ר' ישמעל אומר א"צ שהרי כבר נאמר ואמרה האשה אמן אמן אם אינה שומעת כיצד אמרה אמן אמן וכו' יע"ש שכל זה מוכיח שבעינן שתרגיש ותעיין היטב בכל התנועה הגדולה הזאת ויש להסביר עוד וקצרתי ועל הרמב"ם ז"ל יש להצריך עיון מדוע לא הביא הספרי הנ"ל דלא מהני אם נשבעת מאיליה וצ"ע, ומההיא דחליצה שהזכירו התוס' ג"כ יש לעיין דמדוע באמת אילם ואילמת שחלצו פסולה משום דר"ז וכו', הא הוי ראוי לבילה לקרות ע"י כתב, וכיון שקריאה לא מעכבי, דלבעינן דוקא קריאה, וא"כ בוודאי יהני מה שקוראין ע"י הכתב והוי ג"כ ראוי לבילה ודו"ק, וצ"ל כסברת ר"ת בתוס' דהא דמהני עדות בכתב וכתיבה כדיבור, זה גופא הוא דוקא במקום הראוי לבילה וכדר"ז, אבל בא"י לקרות לא מהני כתיבה כדיבור עיי"ש וה"נ כן ודו"ק, וכן משמע מהמנ"ח שם מ"ע שס"ה, וצ"ע עוד בד"ז אי"ה, אח"ז עיינתי בתומים סי' צ"ו וראיתי שבסברתי הקודמת כוונתי מעט לשכלו הגדול ת"ל אך משם סתירה לדברי עיין שם היטב, אח"ז ראיתי בשו"ת ברית אברהם חיור"ד סי' נ"ט שמדבר שם הרבה בענין הזה דכתיבה כדיבור בשבועה ובאות ד' שם כתב דלפי"ז פשוט דכל הספק דשבועה בכתב מהני היינו בפיקח דראוי לבילה ולא באילם והן הן דברי הרשב"א בתשובה שהובא ב"י ורמ"א אה"ע סי' צ"ו ס"ב באלמנה שנשתתקה דהעלה דאי אפשר להשביעה רק בשבועת אלמנה דקילא סגי בהשבעת קול אלה מפי אחרים ואף דא"א לענות אמן ולא העיר כלום שיועיל מפי כתב דבאמת וודאי לא מהני דלא הוי ראוי לבילה יעש"ה ומזה תימה על מה שהביא השבו"י ראיה מהא דסוטה דכ"ז דממעט אילמת מואמרה שאינה שותה, תזל דא"י לקבולה שבועה, וע"כ דשבועה בכתב מהני, ולפי מש"כ כל הספק הוא במדבר ולא באילמת, וע"כ כמש"כ התוס' שם דבאמת עיקר הטעם הכי הוא כמו"ש התומים ועוד נ"ל דאי לאו קרא כדכתיב הו"א באמת דסגי בשמיעת קול אלה מבלי אמירת אמן היכי דא"א כמש"כ הרשב"א גבי שבועת אלמנה הנ"ל ולכן יליף מקרא כדכתיב דבשבועה דאורייתא לא מהני זה כמ"ש הרשב"א שם דבסוטה דאיכא שמיעת קול אלה ומ"מ בעי אמירת אמן ודו"ק ועיי"ש ובסי' ע"ב שם:

{{מרכז|'''הדרן עלך פרק ארוסה, לא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתא:'''}}


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''והוא הגדול הגבור והנורא בשם. יעזרני עדכ"ש בפרק כשם.'''}}}}

שם '''במשנה כך המים בודקין אותו.''' נראה פשוט דלשיטת הרמב"ם דקטן ב"ט משקין אותה על ידו, בוודאי אין המים בודקין אותו דאין עונשין לקטן, וכשם שאין שייך איסור בועל עליו, ועיין מש"כ לי ספ"ד, אך ג"כ נראה דאף דבעת ההשקאה הוא כבר גדול ונעשה בן י"ג והביא שערות ג"כ אין המים בודקין אותו על מה שבעת הבעילה הוה במעשה קטנות, וכסברא שהבאתי שם בשם היד המלך. ואף שבשפחה חרופה מצינו שקטן ב"ט חייב קרבן והוסיף הרמב"ם בפ"ט מהל' שגגות דיראה לו שאיני מביא קרבן עד שיגדל ויהי' בן דעת וכמו שמובא במ"מ הל' או"ב פ"ג דין י"ז ועיי"ש בראב"ד בהשגות עכצ"ל דגזה"כ היא וידוע דברי האחרונים מה שכתבו דקטן בר איסורים ואזהרה הוא אלא שהתורה חס עליו לענשו ואכמ"ל בזה ולפ"ז משכחת לה שהיא תבדק ולא הוא אף שנראה עכשיו גדול ומשום שהיה אז בעת המעשה היה קטן פחות מבן י"ג יום אחד, ועיין בתוס' כאן בשם הירושלמי ודו"ק וקצרתי יש לי כעת קצת ראיה דנאסרה על הבועל קטן ומהא דאמר בש"ס לעיל (דף י' ע"ב) ת"ר סוטה וכו', בתוספתא מבואר בזה"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל נמצאת אומר בסוטה וכו' ומה שבקשה לא ניתן לה, עיי"ש וא"כ משכחת לה בבועל קטן שמותרת לו, אף שאסורה לבעלה אלא וודאי שאסורה לו לכשיגדל:

שם מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן וכו', אף שהיה תלמידו ואסור להזכיר בשמו, (ועיין תוס' יבמות נ"ז ע"ב ד"ה אמר שמואל וכו ודו"ק) וראיה למה שפסק הרמ"א ביור"ד סי רמ"ב סט"ו דמותר לומר רבי מורי פלוני דכן משמע מפי רש"י פ' חלק עיי"יש ובבה"ט ובפ"ת שם וגדול „מרבן” שמו ולכך אמר רבן יוחנן וכו', ועיין בחידושי רעק"א שהקשה בכה ג ושכחתי מקומו כעת, ונזכרתי שוב שהוא בשבת דף קט"ו ע"א, בשם בנו הג"מ שלמה ז"ל וע"ש וע"ד שכתבתי ועיין בביאור הגר"א ביור"ד שם ופלא שלא העירו מכאן:

שם במשנה ואלפים אמה שדות וכרמים. מפרש"י מבואר דאלפים אמה לבד נתנו ללווים ומהם הניחו אלף למגרש, אבל מלשון המשנה לא משמע הכי אלא דבין הכל היה שלשה אלפים אלף אמה מגרש לבד אלפים אמה שדות וכרמים, ונזכרתי שבאמת הרמב"ם ז"ל פי"ג משמיטה דין ב' כתב כן מפורש ואלף הראשונים מגרש ואלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים והרגיש בזה הכ"מ שם דמפרש דלא כפרש"י אלא כפשטות דמתניתין יעו"ש ובתו' רע"א ועיין בשו"ת זכרון יוסף ס' ז' אות מ' מ"ג:

עוד שם בפרש"י ד"ה מגרש רחבה וכו' ומאילנות לנוי העיר, עיין בהגהות הרש"ש ז"ל, ועיין בה"ז וצ"ק שם בערכין ובמשל"מ פי"ג משמיטה דין ה' יעוש"ה ובס' הפלאה שבערכין בעירוכין שם באריכות בזה ואכמ"ל, וכן מצאתי בזה בשו"ת זכרון יוסף סי' ז' אות ל"ט מ' מ"א עיי"ש דברים נכונים ובתפא"י בערכין שם. שם בתוס' ד"ה כשם וכו' רמ"ח אברים שיש בה, עיין במנ"ק מה שהרגיש, וכ"ק בהגהות בן אריה כאן להעיר מבכורות מ"ה א' דבאשה יש יותר, וכן עיין במפרשי הירושלמי, – שם אבל הוא לכשתשתה הוא נבדק פירש דוקא משתיה זו של סוטה זו ולא על של אחרות וכדפריך לקמן ולא כן סברינן מומר לכשתשתה הוא נבדק יע"ש, ויש לחקור אם מודה שנטמאה ממנו אך היא כופרת ועיין בשו"ת הרשב"א ומל"מ ומנ"ח ובאופן שהיא שותית אם גם הוא נבדק, וגם באופן שהיא נבדקת וידעינן שהוא היה מזיד ולא נבדק מצד שהזכות תולה וכדומה, אם הורגין אותו שבא על א"א למ"ד חבר א"צ התראה, ואין לך עדים וראיה יותר גדולה מזה ובאופן דליל עם אחרות נסתרה ועיין לעיל דף ז' ע"א ברש"י ומש"כ בחידושי שם עשיה וק' דף כ"ח ע"א בעל מאי עביד וכי תימא דאי אית ביה עון בדקי ליה מיא כי אית ביה עון בדידיה מי בדקי לה מיא לדידה וכו', לכאורה מכאן קצת ראיה לדעת הרמב"ם דאיני מנוקה מעון מקרי כל שבא ביאה אסורה מימיו, דאי כפרש"י א"כ יש לפרש דאית ביה עון דהיינו שבא ביאה אסורה מימיו ונסתר עם אחרות ולכך בדקי ליה מיא, ולא יקשה מעכשיו כי אית ביה עון מי בדקי לה מיא לדידה, דעל שאר עון וביאות אסורות, איני מעכב השתיה גבי דידה ומ"מ בדידיה י"ל דבדקי אותו, א"ו כשיטת הרמב"ם כמובן. ורש"י בעצמו הרגיש בזה, ולכך פירש „דאי אית ביה עון שבא עליה לאחר שנסתרה” ופריך שפיר דאיני בדקה לה כלל בהאי עון, וא"ל דאין סברה דעל שאר ביאות אסורות ובדקו ליה מיא לבעל וז"פ וקצרתי (ועיין קר"א) ואם נפרש כנ"ל יתיישב בזה מה שהקשה במ"ק על פרש"י דאיך נוכל לומר דע"י עון זה בדקי ליה מיא לדידיה, הא סוטה לבעלה רק בעשה או בלאו והאיך יתכן שהמים יבדקוהו בחיוב מיתה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דאית ביה עון של ביאה אסורה בחיוב מיתה, אבל זה דוחק, וגם הרמב"ם הא ס"ל אף ביאה מד"ס מעכב, ועיי"ש מש"כ במ"ק שעיקר החיוב הוא בעבור שבועת שקר יע"ש ולענ"ד נ"ל טעם הדבר הוא כמו שמצינו בבסו"מ אף שלא עשה דבר המחייבו מיתה, אלא דהתורה ירדה לסוף דעתו, וה"נ כן, וכדאיתא במדיר פ' נשא דעובר על עשרת הדברות ובא לידי כל עבירות חמורות שבתורה, וביותר כמו שמצינו בקטני עה"נ כה"ג עיי"ש בתוספתא דסנהדרין ולמען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ונוסרו הנשים, – וז"פ.

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>