עריכת הדף "מנחה חריבה/סוטה/י/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף י' ע"ב'''}}

וכי משלו אכלתם משל אלקי עולם אכלתם וכו' עיין בתוס' שאנץ שהביא המדרש שלא רצו לברך ברצונם עד שאמר להם אברהם פרעו מה שאכלתם ושתיתם וכו' וכשראו כך אז ברכו הקב"ה שלא ברצונם ע"מ שלא יפרעו שים דבר עכ"ל והעיר בס' תוה"ק דמזה נראה כמבואר בחו"מ ס"ס רע"ו דהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם ולא אמרינן מהנה יהיב ליה דאל"כ איך מצי לתובעם שיפרעו וכו' יע"ש. ואינו ראיה דאברהם מתחלה כך חשב שאם לא ישלמו להקב"ה ישלמו לו המחיר, ואומדנא גדולה יש בכאן דהא אסור להאכיל למי שאוכל בלי נטילת ידים וברכות וכ"ש בבהמ"ז וכמש"כ הרמ"א אור"ח סי' קס"ג ובס' קס"ט ס"ב דלא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ואף שהם לא היו מצוים ע"ז. אבל הוא רצה ע"י כך לפרסם שמי של הקב"ה ואומדנא גדולה היא אצלו שלא נתן אלא אדעתא דהכי ובודאי יכול לתבוע הפרעון:

ולענין המאכילים באכסנאות ובתי משקאות לאלה שאינם נוטלים ידיהם ואין מברכים עיין בשו"ת תורת חסד סי' ה', ובשו"ת בית יצחק שמעלקיס באור"ח סי' כ"ט יעו"ש:

שם דבר אחר מכתם שהיתה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול עיין פרש"י, עיין במהרש"א ז"ל שהרגיש בקושיא נחמדה מהא דאמרינן פ' התכלת (דף מ"ד) בדוד כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו וכו' למ"ד בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ניחא, ולמ"ד דאין צריך להטיף וכו' מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום ועשה עכ"ל, והנה חשבתי לומר דאף למ"ד אין צריך להטיף מ"מ אם הטיף הוי מצוה דז"פ למ"ד צריך להטיף הוא מדאורייתא וכן מצאתי במח"נ מצות מילה גם מחללין עלה שבת ועיין שאג"א סי נ"ד ואף שאין מברכין בשעת הטפה כמש"פ הרמב"ם פ"ז ובש"ע ס' רס"ה שם מטעמא אחרינא עיין בכ"מ שם ובאה"ג שם, וא"כ למ"ד אין צריך, היינו שאינו חיוב אבל מ"מ אם רצה מקיים מצוה, ואף שדוד נולד בשבת מדמת בשבת והקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום כדאמרינן גבי משה רבינו ע"ה, מ"מ עבוד הטפה אח"ז או שהוא בעצמו כשהגדיל הטיף בעצמו, ובזה ניחא יותר מה שהעירו דהלא מצות מילה אביו עשאו ולא הוא, ולפי הנ"ל ניחא, אך כמובן אין לי שום מקור כלל לחדש דבר מעתה, גם זה אין לומר דאף אם אין צריך להטיף מ"מ לענין פסח ותרומה הוי ערל זה אינו דמבואר ביבמות ע"א להיפך דאמר לאתייא נולד מהול וכו' עיי"ש, גם יש ליישב קצת עפ"י חקירת הט"ז ביור"ד ס' רס"ד סוף סק"ט באם נולד מהול ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל וכו' דמ"מ החיוב בא עליו אח"כ מן התורה א"ד דשאני הכא דמה"ת אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ אבל אם היה נולד מהול קצת פשיטא לי שאח"כ אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נמול שום פעם כראוי עדיין עכ"ל וא"כ י"ל דמיירי דנולד מהול קצת, ואף שלשון מכתם לא משמע כן וכפרש"י, מ"מ י"ל כאופן הראשון דאח"כ נמשך מרוב שמנו והיה צריך לחתוך וע"כ שמח מאד בקיום מצות מילה בקו"ע, ולא בשוע"ת, אלא שהשאג"א חולק עליו כמו שמובא בפ"ת שם ומה"ת א"צ למולו וקצרתי ועיין בשו"ת בית הלוי חלק שני ס' מ"ז אות ד' דס"ל להטור דמצות מילה נמשכת על האדם כל ימי חייו וכמו בציצית למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית וכו' כ כן במילה ס"ל להטור דמלבד דמעשה עצמה של המי דהיינו חתיכת הערלה דהוי מצוה עוד זאת נמשכת ה לעולם דס"ל דהמצוה הוי על ישראל שיהי' נימולים יעש"ה ופלא שלא העיר דעל פי סברתו יתיישב היטב בהא דש דוד במצות מילה אע"פ שהוא לא עשאה, וגם כ נחתכה מכבר, אך עפ"י מש"כ הבית הלוי א"ש מ וקצרתי:

שוב מצאתי שכוונתי לדעת אדם קדמאה ה"ה בשו"ת מהר"ח אור זרוע בסי' י"א שכתב באמת דהמצוה היא שיהי' נימול והביא ראיה מגמ' דמנחות הנ דאם לא היה מצות המילה אלא העשייה למה שמח על יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפי וציצית וכמה מצות אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפי המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל, והוה בהעלם אא מהבית הלוי ז"ל. ועוד יש מה להעיר אלא שאין כ המקום לקבל ארוך וד' שנותינו יאריך:

ומבעל מלא הרועים בהגהותיו ליבמות דף ע שהקשה מעצמו כזה דמשכחת לה לר"א דס"ל נולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית, אך אא אח"כ נמשכה ערלתו ודאי דצריך למולו מדאורייתא אא לקמן דע"ב א' בתוס' ד"ה מדבריהם, וא"כ משכחת אא בקטן שנולד כשהוא מהול ונמשכה ערלתו אחר עשי הפסח קודם זמן אכילה עכ"ל, נעלם ממנו דברי הט"ז ז"ל ודברי השאג"א סי' נ"ה הנ"ל, (ויל"ע בספר ערוך לנר ובנהורא דשרגא) ועכ"פ סעייתה למש"כ דה הכי הוא שצריך לחתוך ולמולו מדאורייתא עוד הפעם א בלא זה הוא ערל ואסור באכילת הפסח ותרומה:

שם ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר, ט בתוס' ד"ה וכו' הא דלא חשיב ליה בהדי ג' עביר וכו' משום דעבירות הלבנת פנים אינה מפורשת בתו יע"ש ואפשר עוד לדייק מדקאמר נוח לו לאדם קאמר בלשון חיוב ע"כ דחיוב ליכא, והתם איכא ח למסור עצמו על שלש עבירות אלו, וא"כ לא דמי הדדי, ועיין כתובות ס"ז במעשה דמר עוקבא ויל"ע גם יש לומר, דזה בכלל שפיכת דמים כמו דאמרינן המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, וכן ראיתי בי יעקב שכתב להסביר כן הא דנוח לו לאדם, משום דסבי הוא מי ימר דדמא דידך סומק טפי יע"ש ולא כי להעיר מקושית התוס' ז"ל, ועיין בפני יהושע בב"מ דף נ"ט שהאריך בענין זה אי חייב למסור נפשו וכנר לא הזכיר בדברי התוס' דכאן עיי"ש וקצרתי וכן מצאתי לבעל עיון יעקב שכתב בחידושיו לב"מ שם דנ"ט וז"ל זתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אע"ג דא"א חמיר שהרי "ג ואל יעבור משא"כ במלבין רק שאמרינין בסמוך נח עיל עצמו ולא שיהא מחויב להרוג עצמו מ"מ עונשם א לעוה"ב אינו חמיר כ"כ לפי שבא"א מים גנובים תקו וכו' את"ד אמנם לא זכר דברי התוס' דשמעתין דס"ל איפכא ועיין בש"ת לרבינו יונה ז"ל:

'''ומצאתי''' כמה הערות שכתבתי לעיל ובמה שיבואר לקמן לרבותינו בעלי וספות ז"ל וטובה צפרנן של ראשונים, ויען כי חביבים ועל כל ישראל מחזיקי התורה דבריהם של חכמי צרפת ע"כ אעתיק דה"ק, בפ' וישב בפ' ותאמר אם תתן בון, י"מ שבא עליה בקדושין וכן מפרשים מה תתן לי תבוא אלי כלומר במה תקדשני ויאמר אנכי אשלח גדי ם וכו' פי' טבעתך שאתה חותם בה וקדשה בטבעת מה להר' משה וכי מה הועילו הקדושין הרי צריכין עדים פי' שניהם מודים, וי"ל דמסתמא אדם חשוב כיהודה לא ה יוצא לדרך בלא שנים רעהו ואחר עמו וכו', וא"ת תי האיך הועילו הקדושין והלא לא מסר לה הטבעת אלא ורת משכון ואמרינן בקדושין דבמשכון אינה מקודשת, שהקנה לה הטבעת באותה שעה לגמרי, אמנם לאחר התנה עמה שאם שולח גדי עזים שתחזור לו הטבעת מל, וכן כדברים האלה כתוב בחדושי הריב"א על התורה קדשה במשכון ובפני שני עדים אלא דהמשכון שמסר לה זת הגדי לא היה רק שתתרצה וכדי שלא יעשה בב"ז, ושה אחרי כן בכסף וכו' לפני שני עדים את"ד, ולפי רי התוס' ניחא שלא היה גזל בידה שלא קיימה את תנאי, משום שבאמת הקנה לה לגמרי וע"כ לא נתבטל ובר בביטול התנאי שבא אח"כ, וז"פ, ועיין בקדושין ו' ע"ב) ובתוס' שם ובריטב"א ותוס' רי"ד ורמב"ן ובשו"ע אהע"ז סי' כ"ט סעיף ו' ברמ"א ובאב"מ שם ס"ק י"א וק"ל וקצרתי:

'''ובפסוק''' זנתה תמר כלתך, כתבו. דלמה הוצרך לומר אח"כ וגם הנה הרה לזנונים (והיא הערת מפרשים שאזכור לקמן) ושמא י"ל שלא היה דנין באותה ק בזנות בלא הריון ד"א שלא היו דנין אלא כשמזנה ני בני אדם עכ"ל וכוונת דבריהם הוא כיון דאין אשה מתעברת מב"ר ע"כ משני בנ"א היא וצע"ק:

ובד"ה הוציאוה ותשרף אמר אפרים וכו' בתו של שם היתה וכו' ותימה שלא הי' עדים והתראה בדבר, וירץ הר"י מארץ ישראל דדור פרוץ היה לכך חייבוה כדי עשות סייג לתורה וכו' ומיהו קשיא כיון דבתו של שם תה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת, והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנוי' אני ל ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה, וכן כתבו התוס' בקדושין (ה' ע"א) בד"ה על מנת וכו' וי"ל דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו של אביה אע"ג שמת כדכתיב גבי תמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שמת אביה כדמוכחי קראי עכ"ל, ובסוכה (כ"ד ע"ב) פירשו „יותר כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם” וכו' יע"ש:

ובד"ה צדקה ממני, פי' כתרגומו ממני הרה ותימה דאדרבה זנות גדול הוא לזנות מחמיה וי"ל שכך היו דרכן כי כאשר לא הי' אחים למת היה הקרוב יותר מייבם וכו' ובשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר לו הקב"ה אתה הצלת ארבע נפשות וכו' (יל"ע דלא הביאו כ"ז משמה דגמרא ואליבי' דרב אשי) ד"א צדקה ממני ממני היא הרה ובקדושין באתי עליה כדפרישית לעיל ולא בזנות, וקשה להרב משה הרי אין קדושין תופסין בכלתו, ולפי מאי דמסיק במס' סוטה יתומה אני ופרש"י וקדושין בנך אינן קדושין ניחא כי אפי' ממאנת בו עתה ונמצא שלא היתה כלתו ולהא ניחא נמי דברי המפרשים ולא יסף עוד לדעתה לא פסק מלבוא עליה, ונ"ל דהך שיטה אתיא כמ"ד אפילו בנה מורכב על כתפה יכולה למאן, ד"א צדקה ממני אפי' אם היתה מעוברת לא נתחייבה כדין בת כהן דב"ד של שם גזרו דוקא על עכו"ם הבא על בת ישראל ולא על ישראל הבא על ב"י וכו' עכ"ל וכן בריב"א שם הקשה כה"ג ותירץ ג"כ כה"ג יעש"ה:

שם הכר נא אר"ח בר חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בהכר בשרהו וכו' עיין בתוה"ק שהביא בשם החמדת שלמה חאהע"ז סי' ל"א שהוכיח מכאן מדאמר יהודה צדקה ממני ע"י הכרתו החפצים וכן יעקב בהכרתו כתונת בנו החליט בטרוף יוסף משמע מזה דלא חיישינן לשאלה ומכירה ע"ש והנ"ל דזה רמזה לו בהכר נא דאין לך לומר דמזונה אחרת קבלתי החפצים דא"כ איך אמרת לאביך הכר נא הכתונת בנך שיהא מוכח מזה שטרוף יוסף עיי"ש:

וכה"ג כתב בעיון יעקב במאי דאמרינן לקמן דאמרה ליה בבקשה ממך הכר פני בוראך ואל תעלים עינך ממני, פירוש דאף שיש בידו לומר שאיני מכיר הסימנים בט"ע מ"מ דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך לה"ק אל תעלם עינך ממני לומר צדקה ממני עכ"ל, וכ"כ כן המהרש"א אכן יקשה לפי"ז מאי דקא יליף מכאן ר"ש ב"י דנוח לו לאדם וכו' מתמר, הלא שמא יראתה שיכחוש הסימנין ויכול להכחיש לה ולכך לא יהי' לה תועלת כלל מהלבנת הפנים, אדרבה יחזיקו אותה לשקרנית כדרך מי שמעיז פני אדם גדול ואשתומם כשעה חדא עד שחפשתי ומצאתי במהר"מ שיף בכתובות דף ס"ז שכבר הרגיש בזה וז"ל מה שהקשיתי בחידושנו בהזהב דילמא סברא שיכפור אפ"ל קצת כי למה שלחה ע"י אחר וברמז הי"ל לומר בפניו ואין החי יכול להכחיש את החי וכו' יע"ש, אכן לחשוש הח"ש דדילמא באמת זינתה עם אחר ואותה הקדישה היא בעינים היתה אחרת ובמחיר כסף נתנה לתמר, ע"ש וא"כ אין זה הכחשה כלל, ואולי י"ל דעפ"י הסברא דאמרינן בכמ"ק בש"ס שזונות שונאות זו את זו אף שמפרכסות זא"ז, א"כ לא חיישינן לשאלה אחת לחברתה ולענין מכירה ומתנה בלא"ה הוכיחו הראשונים והאחרונים דלא חיישינן לה והדברים עתיקים:

שם אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו' יש לעיין בהא דאמרינן בערכין (דף ז') האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה וכו' ובגמ' ואימא ה"נ אמר ר"א וכו' ומתו גם שניהם לרבות את הולד יע"ש מדוע לא ילפינן מכאן שמפורש בתורה דיצאת לשריפה מעוברת, וא"ל משום דזינתה ולא שייך הסברא דממונא דבעל, הלא הפסוק ומתו גם שניהם ג"כ מיירי בזנות, ואפשר דהתם עכ"פ אפילו מאחר שייך להבעל, ועיין ב"ק מ"ג ע"א ובתוס' ד"ה אפילו יע"ש ולא באתי אלא להעיר, אך לפי מה שכתב הרמב"ן על החומש שהזכרתי לעיל דיהודה דנה מדין מלכות וא"כ י"ל דאין מכאן ראיה דדין מלך שאני והרוגי מלכות נכסיהן למלך ועוד בכמה דינים מחולקים גם י"ל בהאי כללא דאין למידין מקודם מ"ת שהארכתי בזה במק"א, אך כאן למדין כמה דינין ויש לעיין בזה וקצרתי:

שם מן האור, הנה נשמע מכל הסוגיא דהאי ותשרף היתה לשריפה ממש שריפת כל הגוף וכמו שמבואר ברמב"ן ורשב"ם וכל הראשונים, אך מה תמוהים לפ"ז דעת רבינו יהודא החסיד שמביאו בעל הטורים על התורה שם שפי' דלא דן אותה יהודה בשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה יע"ש, ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ח סי' י"ג ובשו"ת הרשב"א בזה, דהלא מבואר מסוגיא איפכא, וכן מוכח מדלמדו דנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ולפירוש ריה"ח אין ראיה כלל כיון דלא היתה שריפה ממש, ואפשר דגם להפיל עצמו לתוך כבשן האש דקאמר היינו נמי בחד אבר ולא לשרף בכולו, והכי משמע בכתובות ס"ו במעשה דמר עוקבא דעיילי לההוא אתונה דהוה גרופא נורא הוי קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא וכו' יע"ש וק"ל, אך לפי פירושו יתיישב קושית התוס' דלא חשיב לה בהדי הנך ג' עבירות דיהרג ואל יעבור וז ואין להאריך ומאי דאמרינן הצלת תמר ושני בניה האור אפשר ג"כ לפרשו דלפעמים ע"י צערו ויסור תפיל גם את שני בניה וצע"ג:

ומה שמציין כאן בעין משפט על הא דאמרינן נוח לו לאדם וכו' ואל ילבין פני חבירו ברבים רמב"ם פ"ו מהל' דעות דין ח', ליתא שם הכי אלא שהביא הא דהמלבין פני חבירו ברבים א"ל חלע אבל לא האי דין דנוח לו לאדם וכי', וסעייתא למש מקודם דאין זה אלא היתר ומדת חסידות אבל לא מדינא וחיובא:

שם צדקה ממני מנא ידע יצתה בת קול ואמרה ממני יצאות כבושים, עיין פרש"י שפירש מנא ידע שממנו היא מעוברת שמא אף אחרים באו עליה וכו' יע"ש וכן מפורש במכות שם דקאמר מנא ידע דילמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא לגבה אלא דש שם פריך על זה רבא ממאי דילמא יהודה כיון דחש ירחי ויומי ואיתרמי דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן ומסקינן אלא גמרא:

וזה כוונת התוס' כאן בד"ה יצאת ב"ק וכו' בשל מס' מכות מסיק דהכי גמירו לה, ועיין שם במהרשן ובהגהות אוצר בלום (הנדפס בעין יעקב דפוס ווילנא להגאון ר"י פיק זצ"ל עיי"ש ותמצא ביאור הדברים:

והנה בחדושי למס' מכות כתוב אצלי בזה הלשון ראיתי בס' אחד ששמח במציאותו ראן מפורשת מכאן לפסק הרמב"מ פ"ג מהל' יבום דחיישינן כמו דזינתה עם זה כך זינתה עם אחר עיין מחבר ס קנ"ו ובשיטת הב"ח שם) דהרי כאן שניהם מודים ואפ" חיישינן ע"כ ראיה זו כבר קדמו רבינו הגאון זצ"ל בביאורו לס' קנ"ו ס"ק כ"ט וכו' ראיה מ"ש פ' דחולין ממכה אביו ואמו וכו' ודילמא וכו' ועוד ראיה ממכות כ"ג ב', מנא ידעה וכו' ואע"ג דדחי שם דחי הוא עכ"ל הזהב ועוד הארכתי בזה להשיג על הר הנ"ל בכ"ד אין כאן מקימו, וכן כמדומה ראיתי להיערו דבש שכ"כ להקשות בכאן וביותר קשה דרבא בעל אמר שם ביבמות ס"ט ע"ב דדוקא דחשודה מיניה וו חשודה מעלמא ולא"ד אפילו חשודה מעלמא נמי בר דידי' שדינן ליה א"כ למה צריך שם במכות לפר מטעם דחשוב ירחי ויומי הא לשיטתו בלא"ה א"צ לח, לזה וע"כ ראיה לפסק הרמב"ם וכלישנא קמא דרא וה"נ אפשר כיון שהיתה יושבת כזונה ע"כ חשד לי אמנם לפמש"כ כאן העיון יעקב דלכך לא רצה לתרץ דחשוב ירחי ויומי משום די"ל למאי דקי"ל דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה וזו נתעברה אע"ג באמת היא מיעכה באצבע כדאיתא (יבמות ל"ג ע"ב מ"מ איכא חשד טפי שנבעלה לאחר למאן דלא ידע הא שמיעכה באצבע להכי יצתה בת קול ממני יצא כבושים ואפשר דזה היה כוונת המלשינים עליה שאמרו וגם הנה הרה לזנונים כלומר כיון שהיא הרה ואין אשה מתעברת מב"ר וודאי הרה לזנונים הרבה ואיכא מגדר מילתא בדבר לכן היו רוצים לשרפה את"ד, ע"כ כיון דאיכא ריעותא חיישינן ולא דמי לדעלמא ועיין הלכה למעשה בשו"ת שיבת ציון ס' ע"ג שריננו אחר אשה שזינתה מטעם דאין אשה מתעברת מב"ר, והוא השיב משום שכבר ביאר הנו"ב ק' חאהע"ז סי' כ"ב דהכוונה הוא על הרוב נשים אבל מיעוט ישנו דמתעברות מב"ר יעש"ה ויש לדון עוד מצד זה דבב"נ אין הולכין אה"ר וקצרתי, ועיין בתה"ק מה שהעיר על העי"ק, ואינו כלום, וגם לא נזכר מדברי התוס' דכאן בד"ה יצתה וכו', ועיין בחמדת שלמה הנ"ל בסי' ל"א חאהע"ז שכן הרגיש בזה וכתב מה שכתב משום חזקת צדקת ול"ח לשאלה יעש"ה, ועיין ביערות דבש חלק ראשון דף ק' מדפוס לעמבערג, מה שכתב לפי מה שהסכימו הטבעיים דא"א לאשה להתעבר תאומים מביאה א' רק משני ב' וא"כ תמר שהולידה תאומים נראה להדיא דב' ביאות הוי וא"כ ב"ר הוי כולו קודש אבל ב"ש יש חשש פקפוק יעיי"ש ויל"ע א"כ למה הצריכו לומר דמיעכה באצבע דילמא נתעברה מב' שלישית וצ"ע ליישב דבריו, וראה בנו"ב הנ"ל שכתב בזה"ז א"ל שאינה מתעברת מב"ר דדילמא לא הרגיש יע"ש, ואגב ראיתי מה שנכתב אצלי על הגליון שם בזה"ל עיין שו"ת ש"צ הנ"ל וכו' והיום ראיתי בתשובה להרי"ף ז"ל סי' ל"ח שמשם מבואר דאין במציאות כלל שתתעבר עיי"ש א"ח של שבועות ע"ב, עכ"ל, ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' ל"א וראה בנו"ב תניניא אהע"ז ס' פ"א תשובה להגאון מהר"י ברלין ע"ד האשה אשר ילדה תאומים לט' חדשים מלאים ובעלה בעל אותה ונסע ממנה ובכלות ט"ח ילדה תאומים ולכן הבעל חושש שזינתה מחמת שמצא בספר דרוש שאי אפשר לתאומים להתעבר מביאה אחת, –הנה הבעל הזה עונו ישא וחושד בכשרים ודברי הדרוש המה הבל הבלים וכו' ואדרבא נהפוך הוא וכו' ומה שהעיד בשם חכמי הטבע שקר העיד ואדרבה המה מסכימים בזה שיכולה להתעבר מביאה אחת ולדות הרבה וכו', ומחותני רצה ללמוד זכות על הדורש שאין כוונתו שצריך שני ביאות רק בשני כוחות ולענין שיהי' נחשב אח"כ שלא במקום מצות יבום הפח השני הוא כמו ביאה אחרת ואף שכתבתי לו דגם זה שקר אעפ"כ דברי טעם הם עכ"ל ולפ"ז יל"ק דברי היע"ד הנ"ל וקצרתי מפני הכבוד:

שם ולא יסף עוד לדעתה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי וכו', הנה ידוע צואת ריה"ח כתוב שלא יקח אדם אשה ששמה כשם אמו או איש ששמו כשם אביה, וראיתי פעם בקובץ יגדיל תורה סי' ל"א שכ' שהאיר ד' את עיניו ומנא בש"ס מנחות ל"ב איפכא, גם מסוטה ד"י יש קצת ראיה דלא היו נזהרין מזה, וכוונתו מכאן דשמואל סבא חמוה דר"ש בר אחי, ובא רעהו וחקרו שם בס' נ"א דכבר העיר בזה הסה"ד בסדר תו"א אות ש' בסוד"ה רב שמואל בר נדב והובא גם בשו"ת שם אריה סי' ס"ה שפלפל בענין זה באריכות וע"ד הש"ס דמנחות ל"ב לא עיין שפיר וכו' יעו"ש:

ושם בס' קכ"ח כתב ח"א דהיכי דיש לאחד שני שמות שפיר דמי ובהיות כן א"ש דמצינו שם סבא לשם העצם ולא תואר לזקנה א"כ לא רחוקה היא לומר שגם שם שמואל סבא היא שם העצם וי"ל שנקרא בפ"כ רק סבא לבד ולא שמואל סבא רק הגמ' נקטה בשני שמות וא"כ שפיר לקח החתן לר"ש ונקרא בביתו ר"ש עכת"ד יעו"ש:

ושוב בס' קמ"ה אות ו' העיר אחד דהקושיא ממנחות העיר כבר השו"מ ביד שאול והביא כי כבר כתבו הגאונים (ב"ת צ"ל סי' קמ"ג והגרש"ק בק"ס וב"ח והשיב משה סי' ס"ט) אשר אם לאחד שני שמות ולאחד שם אחד לאו היינו שמותיהן שווין יע"ש את"ד, וע"ש בסי' ס"ב, וכולם לא ראו בעיון יעקב כאן שכבר הרגיש בזה וז"ל מזה יש קצת ראיה שלא היו מקפידין בדורות ראשונים להיות חתן וחמיו בשם אחד כפי צואת ריה"ח שיש סכנה בדבר עכ"ל ועיין בהגהות הגאון הגדול דמינסק על הנוב"ת חאהע"ז סי' ע"ט שנדפס כעת בווילנא שם הרגיש מהא דמנחות הנ"ל וחולין ק"י עיי"ש:

שם כיון שידעה שוב לא פסק ממנה עיין פרש"י שידע שהיא צדקת וכו', וביאר בעיון יעקב יותר כיון שידע עפ"י בת קול שלא זינתה ג"כ עם אחר שוב לא פסק ממנה דאילו זינתה לא היה מכניסה לביתו וכמש"כ בגיטין דף ז' ע"ב בפלגש בגבעה שהיו מקפידין על כך וכ"ש יהודא שהיה מלך שאיתא בתוספתא שאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה וכו' עכ"ל:

ועוד י"ל דכבר חקרו המפרשים בענין יבום בקטלנית והרגישו מיהודה ותמר עיי"ש. א"כ י"ל דאילו זינתה וא"כ אין כוונתה לש"ש ושייך החשש בתקפו של קטלנית, אבל כיון שכוונתה לש"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכך לא פסק ממנה אף שקטלנות היא ודו"ק ועיין ירושלמי סוטה פ"ט שדרשו שרוח הקודש אומרת ולא יסף עוד לדעתה, היינו א"ל שחשש לקטלנות או חשש אחר ולכך לא הוסיף עוד לדעתה ויל"ע:

ועיין בשו"ת נוב"ק חאהע"ז סי' י' ויש לעיין דלפרש"י לעיל נשואי ער ואונן לאו נשואין הן כלל וא"כ אין כאן קטלנית כלל וחידוש שלא העירו בזה, וגם כתבתי שם בגליון הנו"ב דלפ"מ שהביא הפר"ד דרך האתרים והוא ריטב"א לקידושין ט' ע"א דהיא לא היתה א"א כלל דב"נ לא קני שלכ"ד וחופה אין להם יעו"ש א"כ לא היו קטלנית כלל וי"ל ואין לי עכשיו הריטב"א לעיין אם הביא הגמ' דלעיל באמרה פניי' אני ודברי רש"י או לא ואכמ"ל בזה וקצרתי הרבה, והסברא י"ל דגם ב"ש הותרה משום הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרינן בקדושין כ"א ועיין ראב"ד שהובא בשאג"א הל' ציצית ועוד מכמ"ק בש"ס שאין פה המקום לפורטם:

ועיין ביבמות (פ"ד ע"א) והא בכולה פרקין עשה ול"ת הוא וכו' ופרש"י דלא אתי עשה דיבום ודחי ללאו דאיסור כגון ממזרת וכו', יע"ש ועמדו המפרשים דהלא לעיל דף כ' מסקינן דמטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש הוא יע"ש ואי נימא דביבום בקטלנית אסור בב"ש, א"כ א"ש דהתם לא שייך ליגזר אטו ב"ש דבלא"ה אסור משום סכנתא, אלא דצ"ע דמדוע בקטלנית לא גזרינן ב"ר אטו ב"ש ובאיסור לאו גזרינן וי"ל דהכא איכא סברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע שו"ר בחידושי פנ"י לקדושין דף י"ג שכ"כ לענין יהודה ותמר כמו שהערותי לעיל, וז"ל ונראה לפ"ז אפי' לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן היא ואכתי פנויה היא (כוונתו למה שהקשה הרמב"ן על פרש"י בחומש כמו שהעתקנו לעיל) ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר, אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה והזכיר דער ואונן שלכ"ד שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקדושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפי' למ"ד לא פסק כנ"ל עכ"ל ונעלם ממנו הריטב"א הנ"ל [שבקדושין דף ט' ע"ב] גם בבבלי לא נמצא למ"ד אחר דיאמר דלא הוסיף, וצ"ל כוונתו להירושלמי הנ"ל שהבאתי מפ"ט דסוטה, אמנם בעיקר דינא דבריו מרפסין איגרא וכבר הרעישו עליו בעולם התורה מסוגיא ערוכה סנהדרין דף נ"ח דגם בב"נ מותר באשת חבירו לאחר מיתה יע"ש, וכן הביא אאמו"ר הרב הגאון הצ' רבי ישיעהו עפשטיין זצ"ל בחדושיו על קדושין דף הנ"ל קושיא זו וכתב עלה דאפשר לימר דהן אמת אחר דהתירה התורה בישראל במיתת הבעל, מותר נמי גבי ב"נ באשת חבירו משום האי סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אבל קודם מ"ת שעוד לא הוקש מיתה לגירושין והוה כ"ע בדין ב"נ אין ה"נ דאף לאחר מיתה עדיין הוי באיסור עשה זו דודבק באשתו ולא באשת חבירו ומה שכתוב את אביו לרבות אשה אביו אף לאחר מיתה נאמר זה לאחר מתן תורה, אבל קודם מ"ת לא הוצרך לזה דבלא"ה הוי אסורה משום אשת חבירו וצ"ע וי"ל עוד דדוקא אשת ישראל כיון שהותרה לישראל ליכא עשה גם לב"נ אבל אשת ב"נ כיון שאיכא איסור לישראל משום איסור עכו"ם אסור לב"נ משום עשה דודבק ולא באשת חבירו דהכא ליכא הסברא דמי איכא מידי וכו' דגם לישראל איכא איסור משום בת אל נכר, אבל הגמרא סברא כיון שהאי איסור עשה ליכא בישראל גם בעכו"ם הותרה ובזה איכא סברות חלוקות בתוס' חולין ל"ג ע"א לכך צ"ע עכ"ל אבא מארי זצ"ל, וכנראה שיש כאן חיסור הלשון, וגם יש להעיר מהא דאמר אברהם והרגוני ע"ד אשתי, דמאי יועילו בזה אם גם לאחר מיתת הבעל עדיין אסורים הם, ואפשר דלא נשמרו בזה הפרט וקצרתי שאכ"מ:

(אחר הגהת הקארעקטין ראיתי בספר לחם שערים סי' ע"ו שהרב בעל ש"י למורא הקשה על הפ"י ס והמחבר שם כוון לתירוץ זה של אאמו"ר זצ"ל והביא עוד ראיה מסוגיא דסנהדרין שם לתרץ עפ"י זה קושית הפר"ד יעו"ש, ועל מה שכתב הפ"י דבב"נ אינו קונה אשתו ע"י בשלכ"ד. העיר הנ"ל דאפשר דהבעל קונה אותה גם בבשלכ"ד עיי"ש, הנה כ"כ דדברי הפנ"י הם דברי הריטב"א ועוד ראשונים. ובאמת כן העיר גם בחידושי הריב"א על התורה פ' וישב שהביא הי"מ שלא היתה כלתו משום שנבעלה שלכ"ד, וקשיא דע"כ לא פליגי אלא באחר, אבל בבעל ד"ה עושה אותה בעולת בעל אפי' שלא כד' כמו שפרש"י עכ"ל הריב"א):

עוד זאת יש להעיר בשמעתין בתשובתה של תמר שאמרה יתומה אני וכו' דידוע מה שתירצו האחרונים על קושית מהר"ל הלברשטאדט ז"ל דהיכי משכחת לה בת כהן בשריפה, הא דילמא לא אביה הוא, וא"ל דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב לשיטת ר"ת? ותירצו דמיירי דקיבל בה אביה הקדושין כשהיא קטנה, וא"כ ממנ"פ אי לאו אביה הוא, אין קדושיה קדושין כלל והדברים עתיקין אבל כאן הלא ישאר קושיא זו מדוע דנוה בשריפה דילמא לאו אביה הוא ואי משום דאזלינן בת"ר הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בת"ר והכא יתומה הוה ול"ל שקיבל אביה קדושין עבורה ואי אזלינן בתר רובא בב"נ עיין בשו"ת נוב"ת סי' מ"ב ועוד כמה הפרות י"ל בשמעתין וקצרתי, ועיין עוד במה שנוגע לדברינו דלעיל בפר"ד דרוש א' וסוף דרוש ב':

כן נזכרתי עכשיו מש"כ הבנין אריאל על התורה פ' וישב לדון על דברי הח"צ, שהוכיח דאפילו במקום מצוה יש חשש קטלנית, עפ"י גמרא דכאן שהשיבה יתומה אני והייתי קטנה כדפרש"י, וא"כ א"ל לכך לא חפץ יהודא שישאנה בנו פן תמאן, וא"כ מצות יבום ויבוא לידי סכנה, ולענין דין קטלנית קיי"ל מעיין גורם, דהיינו אם נבעלה לשנים ומתו יש לחוש לסכנה, ולכך קאמר שבי אלמנה בית אביך וכו'. ועפ"ז נוכל לפרש מה שאמר יהודא צדקה ממני ואף שמ"מ היא זקיקה לשלה ועדיין היא אסורה על יהודא, ולכך אמר יהודא כי אין בה עין מפני שהיא בת מיאון, ותדעו כי ע"כ ר"ל בשביל כך שהיא בת מיאון לא נתתי לשלה בני מפני חשש זה שמא תמאן ויבא שלה לידי סכנה, אבל חשש הסכנה לא עלתה על דעתה רק יהודא לא יסף עוד לדעתה את"ד, ויש להשיב ע"ז אך אין משיבין על הדרוש וקצרתי. וכן מצאתי כ"ד של התוס' הנ"ל להרא"ם במזרחי שהאריך בזה:

ועי"ש עוד מש"כ על הגמ' דמכות דמסיק גמרא גמירי ה, וליישב השגת המהרש"א על הרא"ם, משום דרש"י קאי בסוטה המדרש ב"ר בפסוק ויהי כמשלש חדשים דהוי רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, ופי' ג"כ שנולדו לז' חדשים עי"ש, וא"כ אין לומר עוד דחשוב ירחי וכו', אבל גמרא דילן דס"ל שנולדו לט' חדשים שפיר קאמר רבא דחשוב ירחי ואיתרמי ליה וליכא הוכחה דרוה"ק אמרה כן, אלא גמרא גמירי לה את"ד. כן ראיתי מה שכתב בזה הענין בהכתב והקבלה, בראשית ל"ח פסוק י"א ובפסוק כ"ז, וכ"ד השייכים קצת לדברינו דלעיל, ויש להעיר ע"ד וקצרתי, ומש"כ להעיר על הפנ"י, ראיתי ברש"י על התורה בפ' ולא יסף עוד י"א לא הוסיף, וי"א לא פסק ומש"כ התוה"ק בהא דהכר בישר לאביו בהכר בימרהו, עפ"י הא דהעיר הח"ש דחיישינן לשאלה, מצאתי במלא העומר על התורה פ' יסב, שהעיר בכל החזיון הזה דחיישינן לשאלה ואי בד' כנפות דרך להשאיל, ובזה ביאר המדרש דאיתא שם ביקש לכפור אמרה ליה הכר נא בוראך שלך ושל בוראך הן, ע"ש:

כשהצעתי הערתי הנדפסה כבר לעיל (נ"א ע"ב) על הגמ' דקאמר אתה הצלת תמר וכו' מהא דערכין דף ז' האשה וכו' יע"ש. לפני הגאון האדיר דרופתקי דאורייתא מהרי"י דיסקין שליט"א אמר לי שכן עמד הוא על דרך זה ובסגנון אחר בדרך פלפול נאה, והוא, דיש להבין פשט הכתוב בתורה דכתיב ויהי כמשלש חדשים וגו' וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, דהאי „הוציאוה" לכאורה כמיותר ח"ו דהו"ל דתשרף ומאי נפ"מ בהוצאתה, גם אי כתיב הוציאוה. הו"ל נמי „ושרפוה" ב) תקשי קושית רבעתו"ס (שהזכרתיה לעיל) דלמה הוצרכו המגידים לומר ליהודא וגם הנה הרה לזנונים, ע"כ י"ל דהנה בהא דתנן בערכין (ז' ע"א) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, משמע מפרש"י דהטעם הוא שהורגין את ולדה עמה משום דחד גופא הוא, וכמ"ד עובר ירך אמו הוא. וכן כתב הר"ן פ"ג דחולין (דף רע"ו) בחד לישנא. אמנם בסוף מסיק דבאמת קיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא, וההיא דערכין דאין ממתינן לה עד שתלד לאו משום עובר ירך אמו הוא אלא כיון שהיא מחיובת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן וכו' ע"ש. והשתא נחזי אנן, דלפי טעם הר"ן ז"ל הוא דוקא בישראל שאינן מצווין על העוברין, אבל בב"נ שמצוה על העוברין לא שייך טעם זה, וצ"ל כטעם רש"י, וא"כ י"ל דזה גופא מסתפקא להו להמגידים ליהודא דזנתה תמר וגם „הנה הרה לזנונים" וא"כ מה לעשות עמה אם יכולים לדונה לאלתר כדין ישראלית ולא לענות דינה, או להניחה במשמר עד שתלד, משום דדנו בדינו ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג גם את ולדה, לפי שיטת הר"ן, וזה אשר שאלו ליהודה, ופסק יהודה באמת ד„הוציאוה" לעת עתה ולהניחה במסמר דקיי"ל חובשין אותה. ותשרף אח"כ כשתלד משום דדנה בדיני ב"נ ומצווין על העוברין וא"א להרוג ולשרוף אותה משום העוברין וס"ל כמ"ד עובר לאו ירך אמו ולא כרש"י. ולא דאמרינן הכא יצתה ב"ק ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור וכו', אזלה אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא וחד גופה הוא ויכולין לשורפה עכשיו וכמו שיטת רש"י ז"ל ע"כ דברי הגאון שליט"א. וז"ל דלר"י החסיד נימא עיקר קושית אך דבריו צ"ע מגמ' זו במ"ש לעיל אך לפי דברי הגאון הנ"ל י"ל דעת ר"י החסיד ודו"ק כי קצרתי:

שם '''ואיכא דאמרי דאייתי' לעלמא דאתי.''' ובתוס' ד"ה דאייתיה לעלמא דאתי וכו' אבא לא מזכי ברא וכו' אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום עיין באליהו זוטא בסוף ספר לבוש לאור"ח בתשובה ג' לענין קדיש האב על הבן וכ' דיש לחלק דדוד היה מתפלל על בנו אבל בקדיש אין מתפלל על אביו וכו' ובאביו לא שייך זה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>