עריכת הדף "מלבי"ם/דברים/יד"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

<small>[פז]</small> '''בנים אתם לה' אלהיכם''' , הוא טעם לאיסור גדידה וקרחה על מת, כי השם מרחם עליכם כאב על בניו וכל שנדמה לכם שהוא רעה הוא לטובה ואין לכם לשום קרחה על מת כי בודאי יאסף במחיצת הצדיקים ויקר בעיני ה' המותה לבניו, וע"ז השיב ר"מ לר"י שגם אם אין עושין רצונו הם בניו מצד נפשם שהיא חלק אלוה ולא ישא אלהים נפש, ומביא ראיה ממ"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם והיל"ל לא בני אתם, מבואר שזה לא יצויר שיאמר להם שאינם בניו, ופלוגתא זו מובא בקדושין (דף לו), ושם מוסיף שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר בנים משחיתים, ועיין בספרי האזינו על פסוק שחת לו לא בניו מומם משמע שר"י הודה לר"מ:

<small>[פח]</small> '''לא תתגודדו''' , כמו ויתגודדו כמשפטם בחרבות והוא לעכו"ם וגם אסור למת דנכלל עם שריטה שכתוב ושרט לנפש שהוא רק למת וכ"ש גדידה שהוא בעומק וממה שבא בבנין התפעל למדו גם כונה שניה מענין גדודים ואגודות כמו למה תתגודדי בת גדוד (מיכה ד) ועיין יבמות (דף יג) ועמ"ש בפ' אמור (סי' יב) קדושים (סי' עה):

<small>[פט]</small> '''ולא תשימו קרחה בין עיניכם''' , לאו דוקא כי חייב על כל הראש וכן חייב על כל קרחה דיליף מכהנים ושם למד מפה שמדבר בקורח על מת וכבר באה ברייתא זו בספרא אמור (סי' יא) ושם פרשתי:

== ב ==

<small>[צ]</small> '''כי עם קדוש אחה בך בחר ה'''' , כבר בארתי (יתרו יט ה) שיש הבדל בין מ"ש כי עם קדוש אתה שזה מציין מעלתם העצמיית מצד קדושת מעשיהם וז"ש קדושה שהיא עליך היא גרמה לך, ובין מ"ש בך בחר ה', שזה אינו מצד קדושת מעשיהם רק מצד בחירתו, ואז אמר שבחרם מצד רצונו בלא הכנה מאתם נתעלו אצלו להיות לו סגלה כדבר יקר וחשוב שאוצרו באוצר, וז"ש כי יעקב בחר לו יה שבחרם בעודם בשם יעקב שהוא שם ההמון ואז נתעלו להקרא בשם ישראל מצד שנעשו לו סגלה וז"ש ישראל לסגלתו, ועוד ישקיף ע"ז השקפה אחרת, שלפעמים ישקיף על מעלתם בעצמם בלא צירוף ערך יתר האומות לנגדם וזה בשהם עם קדוש מצד קדושת מעשיהם, וז"ש עם קדוש אתה קדושת עצמך, ולפעמים כשאין מעשיהם מספיקים ישקיף עליהם לערוך מעשיהם נגד הבבליים, וז"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים שאם יעריך מעשיהם נגד מעשי העמים יהיו לו סגלה והיינו נגד העמים אשר על פני האדמה בהוה כי האבות הקודמים היו גדולים מהם ואם יעריכם לנגדם ישפל מעלתם, ועוד אמר ד"א לא תגרום לעם אחר ר"ל וא"כ הזהר שלא תעשו כמעשיהם שאז יהיו הם כיוצא בך:

<small>[צא]</small> '''וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' ממפריסי הפרסה השסועה''' , ת"א וכל בעירא דסדיקא פרסתא ומטלפא טלפין תרתין פרסתא ברם ית דין לא תיכלון ממסדיקי פרסתא ומטלפי טלפיא, א"כ מפרש ממפריסי הפרסה השסועה, שהפרסה היא שסועה, דס"ל שיש ג' סימנים להתיר, מעלה גרה ומפריס פרסה (פרסה הוא פלאנטא ומפריס היינו שהיא חלוקה לשתים), והסימן הג' הוא השסועה שיהיה ההפרסה של הפרסה חלוקה לשתים לא מחוברת בסופו, עיין התו"ה שמיני (סי' צה), ואבא חנן מפרש שמ"ש השסועה הוא בריה בפ"ע, כמ"ש בחולין (דף ס) ובנדה (דף כג), ושם פליגי אליבי' רב ושמואל דלשמואל בריה בעלמא איתא ולרב ברי' בעלמא ליתא ובמעי אמה אגמרי', וזה כדעת הת"י, ועמ"ש בהתו"ה שמיני (סי' עג):

<small>[צב]</small> ר' יאשיה ור' יצחק שניהם ס"ל דרק טהור מקרי צפור רק ר' יצחק ס"ל כן משמוש הלשון להבדיל בין עוף ובין צפור, וממה שלא מצאנו שטמא יקרא צפור כמ"ש בחולין (דף קלט) לר' יצחק טמא לא אשכחן דאקרי צפור, ולדידי' אקשי בגמ' שם למה הוצרך לכתוב בכאן כל צפור טהורה, ור' יאשיה סובר שלכן כתיב כאן כל צפור טהורה ללמד מכאן לכ"מ שצפור הוא טהור, כי מלשון צפור לבד לא נדע כלל זה, וכן תראה בספרי (תצא פסקא רכח) שלח בטהורה מדבר או אף בטמאה ת"ל כל צפור טהורה תאכלו זה בנין אב כ"מ שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר כדברי ר' יאשיה, והנה מה שהקדים זה וכתבו שלח במקומו, כי כל מה שידרוש מכאן ואילך הוא בדרך הדרוש, ומ"ש בסי' הקודם ובסי' זה שייך אל הפשט הפשוט, ולכן הקדים את הפשט, ועתה יתחיל לסדר את הדרשות:

== ג ==

<small>[צג]</small> '''לא תאכל כל תועבה''' , התוס' בבכורות (דף לד) כתבו דהך דרשה לצורם אזן בכור הוא רק אסמכתא ועיין בחולין (דף קטו), ועיין בספר המצות להרמב"ם (סי' קמ):

== ד ==

<small>[צד]</small> '''זאת הבהמה''' , וחשב חיות, ובפ' שמיני אמר זאת החיה מכל הבהמה מלמד ששמות חיה ובהמה נופל על כולם והתבאר בפרטות שמיני (סי' סו) ואמרו בחולין (דף סג ע"ב) תניא רבי אומר גלוי וידוע שבהמות טמאות מרובות מן הטהורות לפיכך מנה בטהורות וכו' ועופות טמאות מרובות לפיכך בטמאות, ומ"ש ותאו פי' ר' יוסי שהוא שור הבר ומין חיה הוא כמ"ש בכלאים (פ"ח) ובחולין (דף פ):

== ו ==

<small>[צה]</small> '''וכל בהמה מפרסת פרסה''' , אחר שלא נמצא מפריס פרסה ומעלה גרה רק עשרה מינים הנחשבים וא"כ אחר שחשבם בפרטות לא היה צריך להוסיף הכלל כל בהמה מפרסת פרסה וגו' תאכלו, זאת שנית יקשה למה חשב העשרה מינים בפרטות שהיה די במ"ש שלא יאכלו רק מעלה גרה ומפריס פרסה כמו שבפרשת שמיני לא הזכיר המינים בפרטות, ולתרץ כ"ז בא המימרא דכאן ושבסי' שאח"ז, פה באר מה שחשב עשרה מינים למותר שהם עשרה רבוים שלפי שריבה ממ"ש בכאן את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' השסועה שלא יאכל את הטרפיות אף שלא דרסה ארי רק שאינה יכולה לחיות וכמו שדריש בספרא (שם סי' ע) וה"א שיש עוד דברים שאין נאכלים ממעלי הגרה, ומרבה אותם שיאכלו והם עשרה דברים ''' א) חורש בשור ובחמור, ב) מוקדשים, ג) מוקצה, ד) נעבד, ה) אתנן, ו) מחיר ז) כלאים, ח) יוצא דופן, ט) נעבדה בו עבירה אפי' ע"א, י) עפ"י שני עדים''' :

<small>[צו]</small> '''וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה''' , כבר כתבתי שפסוק זה מיותר אחר שחשב כל המינים הטהורים בפרטות ומה מוסיף בכלל הזה, ודרש שבא לרבות ולד טרפה כל בהמה מפרסת פרסה שנולד מבהמה אחרת אף שהאם טרפה תאכל את הולד, ואמר כל בבהמה לרבות אף שינקה מן הטרפה כל שינקה מן הכשרה ג"כ תוכל לאכלה [מן הספרי הזה תוכל ללמוד למה שנתחבטו הפוסקים בדין כשרה שינקה מן הטרפה שיש מתיריו אפי' אכלה כל ימיה דברים האסורים ויש מחמירין אפי' אכלה דברים האסורים עם המותרים כמו שהאריך בזה בכה"ג ביו"ד סי' סמ"ך, והרי בינקה כשרה עם הטרפה מתיר ומבואר שאם ינקה רק מן הטרפה אוסר], וחוץ מדרושים אלה הביא ע"ז הדרושים שנזכרו ע"ז בספרא (פ' שמיני), שממ"ש פה כל בהמה בבהמה תאכלו מרבה את השליל, ר"ל שניתר בשחיטת אמו (כמש"ש סי' סז) [וי"ל שיכונו יחד שני הדרשות, ר"ל כל בהמה הנמצא בבהמה תאכלו והיינו אם נמצא בבהמה כשרה ניתר בשחיטת אמו ואם נמצא בבהמה טרפה שאז אין ניתר בשחיטת אמו ניתר בשחיטת עצמו], ומ"ש בפ' שמיני כל מפרסת פרסה בבהמה בא לרבות את השליא וכמ"ש בספרא שם (סי' סח), ועתה דריש מ"ש שני פעמים אותה תאכלו, א' בפ' שמיני וא' בפ' ראה, ודריש שא' ממעט יצתה מקצתה, וז"ש כמ"ש בספרא שם (סי' סט) יכול אפי' יצאת מקצתה ופירשתיו שם שיסכים על דברי הגמ' בחולין (דף עב), ומ"ש שנית אותה תאכלו ממעט בהמה טמאה כדי שיהיה על בהמה טמאה לאו הבא מכלל עשה וע"ז לוקין, והתבאר שם בפי' התו"ה עיי"ש:

== ז ==

<small>[צז]</small> '''את זה לא תאכלו''' , עמ"ש בפי' התו"ה שמיני (סי' עג):

== יא ==

<small>[צח]</small> '''כל צפור טהורה תאכלו''' , ר"ל במלת כל, שכל צפור טהורה שתמצאו תוכלו לאכול ואין לך לחוש שהיא משולחת של מצורע כי המשולחת מותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה וממילא נשמע שהשחוטה בכלל איסור דיליף מכשיר ממכפר כמ"ש בקדושין (דף נו), וכפרש"י שם שעקר סמך על הסברא וקרא אסמכתא בעלמא:

<small>[צט]</small> מאמר זה נמצא בספרא שמיני (סי' פז) בשם ר' ישמעאל, ופי' שנשר מיותר דהשתא כל האמורים שי"ל סימן טהרה אסורים כ"ש נשר שא"ל שום סימן טהרה, וגם למה כפל במשנה תורה, לז"א משום שבפ' שמיני כתוב יאכלו בנפעל ולמד שם דאוסר להאכיל לאחרים ובמ"ת כתיב יאכלו בקל והוסיף והראה והדיה ונוכל לומר שלכן כתב מינים אלה במ"ת ולא בתו"כ מפני שעל ראה ודיה אין חייב רק האוכל לא המאכיל ולכן לא נכתב בתו"כ ששם חייב את המאכיל לכן כפל לכתוב שם נשר להראות שאין שנוי בין הכתובים בתו"כ ובמ"ת דהא החזיר אף נשר הבלתי צריך כי שוים בדיניהם, ור"ש [ובתו"כ גרס ר"ע] אמר שראה הוא מין איה ונקרא ראה על שרואה למרחוק וכן אמר ר' אבהו בחולין [בילקוט יש פה נוספות על הספרי והגר"א גרסם בגירסתו וכבר נזכרו כולם בספרא שמיני וא"צ לכפלם]:

== כא ==

<small>[ק]</small> '''לא תאכלו כל נבלה''' , ר"ל בכל אופן שנתנבל בין שמתה ע"י חולי בין שהומתה בדרך הריגה ולא נשחטה כראוי, ומזה ידעינן שגם טרפה הוא בכל אופן שאינה יכולה לתיות שלא נאמר שטרפה רק אם טרפה ארי, וכמ"ש במכלתא פ' משפטים (סי' קצד) דכתיב נבלה וטרפה הקיש טרפה לנבלה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה"ז) שהתורה אסרה המתה והוא הנבלה ואסרה נוטה למות והוא הטרפה, וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה בין שדרסתה חיה והורגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו אבריה הואיל והוא נוטה למות מ"מ ה"ז טרפה, וזה שלמד ממ"ש כל נבלה ר"ל כל מין נבלה כן כל מין טרפה וסמך על הלמוד של נבלה וטרפה הנז':

<small>[קא]</small> '''לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי''' , דעת ר"מ שתפס דרך הרגיל מפני שהגר תושב מצווים להחיותו הדרך ליתן לו במתנה ולנכרי הדרך למכור לו, וה"ה שיכול למכור לגר וליתן לנכרי, ודייק לגר תתננה או מכור, תתננה או מכור לנכרי, ודעת ר"י שבא בדוקא ופלוגתתן מובא בפסחים (דף כא) ובעכו"ם (דף כ) ובחולין (דף קיד) וכבר דברתי מכלל זה בהתו"ה ויקרא (סי' קיד) עיי"ש:

<small>[קב]</small> '''כי עם קדוש אתה''' , בסוף איסורי מאכלות בפ' שמיני אמר והתקדשתם והייתם קדושים הוא צווי שיתקדשו ופה אמר בהחלט שכבר אתה קדוש, וזה מציין שמעתה יקדשו א"ע אף במותר להם ובזהירות יתירה עד שיוחלט עליהם שם זה בפי הכל:

<small>[קג]</small> '''לא תבשל גדי''' , מ"ש פרט לחיה הוא דעת ר"ע בחולין (דף קיג), ומ"ש ריה"ג א' שם בגמ', ומ"ש כנגד ג' בריתות כן הוא במכלתא משפטים בסופו:

== כב ==

<small>[קד]</small> '''עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה''' , ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד ולא משנה לחברתה, כמ"ש במשנה (פ"א דתרומות) ובגמ' ר"ה (דף יב) בכורות (דף נג ע"ב) ופרשה זו מדבר במעשר שני, רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל למד שה"ה בכל מעשרות וה"ה למעשר בהמה והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה ובספרא בחקותי (סי' קיט) יש חלוקי למודים ע"ז, ור"ע למד לה מן עשר תעשר כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך כולל זרע האדם וזרע הבהמה, שגם זרע הבהמה הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו, ועל שניהם אמר היוצא השדה ולא אמר היוצא מהשדה רק היוצא השדה כל היוצא על פני השדה כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה:

<small>[קה]</small> '''עשר תעשר את כל תבואת זרעך''' , דעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בפ"ב מה' תרומות ובפ"א מה' מעשר שני), והראב"ד שם השיג עליו ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר וכן דעת רש"י, וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ, וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו ומדברי הספרא בחקותי (סי' קיב) והספרי כאן משמע כדעת הרמב"ם, אולם למ"ש באילת השחר (כלל רלו) ענין האסמכתות שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך הראו כפי דרך האסמכתא שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים, והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב בתו"מ רק דגן תירוש ויצהר מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י׳:ל״ח) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש, ובזה יצדקו דרשות אלה גם לדעת הראב"ד, וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאוריי', בזה נבוא אל הבאור, הנה ממ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך משמע דשאר המינים פטורים אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה הוא שם כלל לכולם. והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ: [א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא, [ב] קטניות, שאין עושין מהם גרנות ונכלל בשם זרעך, כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם והגדל מהם נקרא בשם תבואת הזרע, ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם אמר היוצא השדה וכולל גם אלה דהא יוצאים בשדה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה דהא כתיב ואכלת לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה שהם לצביעה לא לאכילה וגם צריך שיהיו יוצאים השדה לא דבש וחלב, [ג] יש עוד מין הנקרא ירקות שאוכלים את העלים, וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ, ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם, שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים שזורעים הפרי עצמו ויש שהזרע בלתי נאכל כמו זרע לפת וצנונות ועז"א מזרע הארץ שהמ"ם מורה הקצת, וכן במ"ש מפרי העץ, ולא כל פרי ר"ל רק פרי הנאכל, וכ"ה בספרא בחקותי (סי' קיב) ובירושלמי (פ"ק דמעשרות), ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ו) שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידי' כמ"ש בירושלמי (פ"א דמעשרות), וממ"ש תבואת זרעך כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ו) ומה שמביא וכונס, וממ"ש היוצא השדה מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע אם נגמרה מלאכתו, ומ"ש מנין אף מה שהוא מוכר, הוא אסמכתא כי מה"ת מוכר ולוקח פטור כמ"ש בב"מ (פ"ח), ומזה סייעתא להראב"ד שכל הדרשות הם אסמכתא דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח גם הרמב"ם מודה שהוא אסמכתא:

== כג ==

<small>[קו]</small> '''מעשר דגנך'''  וגו' ''' ובכורות בקרך''' , הנה עקר הדבור פה הוא ממעשר שני ומצותיו ולמה הוסיף ובכורות בקרך, שע"ז הזהיר כבר למעלה לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך (כנ"ל סי' לד) ע"ז אמר ר' יוסי ג' דברים בשם ג' זקנים, שכולם פירשו שבא להקיש בכור ומעשר זל"ז וכפי הכלל באילת השחר (כלל קס) שכל שני שמות הבאים במשפט א' הם מוקשים זל"ז, ור"ע למד שבא להקיש בכור למעשר שלא יביאנו מח"ל כמ"ש בתרומה (דף כא) ובן עזאי מקיש מעשר לבכור שלא יאכל רק תוך החומה לא בכל הרואה, ור' ישמעאל מקיש מעשר לבכור שלא יעלנו בזה"ז (כמ"ש בתמורה שם ובמכות דף יט וזבחים דף ס) ור' ישמעאל לא ס"ל כר"ע לענין שגם בדיעבד לא יביא בכור מח"ל כמ"ש התוס' בתמורה שם, ואחרים פי' שמקיש בכור למעשר שיאכל משנה לחברתה (ומובא בתמורה שם ובר"ה דף ב' וזבחים דף כט):

== כד ==

<small>[קז]</small> '''וכי ירבה ממך הדרך''' , א"א לפרשו על ריחוק המקום דא"כ למה כפל כי ירחק ממך המקום, וע"כ פירושו שירבה הזמן עד שתוכל ללכת בדרך ולא תוכל להחזיק הפירות עד עת בואך, ולפ"ז יאמר כל האופנים שיצטרך לפדות הפירות, [א] ברחוק זמן עד שישים לדרך פעמיו, [ב] אם המעשר מרובה עד שלא תוכל שאתו מפני כבדו, [ג] אם ירחק ממך המקום, שאף משא מועט לא תוכל להוביל עמך, ולפ"ז ממ"ש כי לא תוכל שאתו שמדבר כשהוא מרובה מבואר שמ"ש כי ירבה ממך הדרך וכי ירחק ממך המקום מדבר אפי' בפירות מועטים, ומוסיף כי יברכך אף שאתה עשיר ותוכל להובילם בסוסים ובחמורים:

== כה ==

<small>[קח]</small> '''ונתתה בכסף וצרת הכסף''' , מה שחזר שנית שם הכסף הוא למותר, ופי' מפני ששם כסף בדיוק משמע דוקא מטבע של כסף אבל בהרחבה כל מטבע היוצא בהוצאה נקרא בשם כסף, ומבואר אצלי באילת השחר (כלל קמ"ה) בדיני שם הנכפל שאם השם הראשון בא בדיוק מורה כפילת השם שדי כל שהוא, ודי מטבע היוצא בהוצאה, ובאר שלכאורה יש ללמדו מהקדש שכתב בפדיונו כסף ויכול לפדות בכל דבר כמו שלמד בספרא בחקותי (סי' ק"ה) שממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה למד מדין כלל ופרט וכלל כל דבר המיטלטל וא"כ נלמד לכאן דיכשר כל מטבע, ע"ז משיב דשם כשר כל מטלטלין וכאן לא תוכל ללמד רק למטבע ואינו דומה לשם. והנה הרמב"ם (פ"ד מה' מעשר שני ה"ב) כתב שיכול לחלל פירות מ"ש על פירות אחרות והראב"ד השיג עליו שאינו מתחלל רק על הכסף, והנה לדעת הראב"ד אתא הספרי כפשטיה, ולדעת הרמב"ם אף שיכול לחלל על פירות הלא כתב שם שדוקא על פירות ממינו, והמטבע הוא דבר שאינו מינו של המעשר ודומה כמטלטלין וא"א ללמדו מהקדש דהא במעשר לא עשה שאר מטלטלין ככסף ולמד ממ"ש כסף כסף ריבה:

<small>[קט]</small> '''וצרת הכסף''' , לר' ישמעאל הוא מענין צרירה כמו צרורות כספיהם, ומצאנו מנע"ו ויצר ככרים כסף (מ"ב ח' כ"ג), ולר"ע הוא מענין צורה כמו נצור עליה לוח ארז וכן מ"ש ויצר אותו בחרט פרשתי מענין צורה, ומובא פלוגתתן בב"מ (דף מ"ז ע"ב), ומ"ש בידך היינו שיהיו המעות ברשותו כמ"ש במשנה דמ"ש (פ"א מ"ב) וכבר בארתי זה בהתו"ה משפטים (סי' ס"ג):

<small>[קי]</small> '''והלכת אל המקום אשד יבחר ה' אלהיך בו''' , זה שילה ובית עולמים, סתמא כר"ש דלר' יהודה (זבחים דף קי"ט) שלש בירות הן לאכילת מ"ש שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:

== כו ==

<small>[קיא]</small> '''ונתתה הכסף''' , ת"ק סבר שכתוב ג"פ כסף א' על מעשר טהור וא' על מעשר טמא וא' על לקוח בכסף מעשר שנטמא, ור"י סובר שמ"ש ונתתה הכסף ר"ל הכסף הנזכר שהוא כסף הראשון לא השני וס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר ופלוגתייהו מובא בפ"ג דמ"ש (משנה י') ובכ"מ בש"ס, וגרסתי כגי' הגר"א ועי' בירושלמי (פ"ב דפסחים):

<small>[קיב]</small> '''בכל אשר תאוה נפשך''' , הוא כולל הכל אף עבדים ושפחות, לכן מפרש רק דברים שהם לאכילה כבקר וצאן ולשתיה כיין ושכר ולהשביח את המאכל שעז"א בכל אשר תשאלך נפשך, ר"ל שהוא נותן טעם בהמאכל וגורם שנפשך התאונית תשאל אחר המאכל מתוך ערבותו, ובכ"ז אין כולל מים ומלח כי כל הנחשבים הם פרי מפרי וולד מולד וגפן מחרצן לאפוקי מים ומלח וכמהין ופטריות, ושיהיה גדולם מן הארץ למעוטי דגים עיין בעירובין (דף כ"ז):

<small>[קיג]</small> '''בבקר ובצאן וביין ובשכר''' , למה תפס ד' אלה, היל"ל במאכל ובמשקה, פי' בן בג בג שמלמד במ"ש בבקר שלוקח פרה ע"י עורה ויוצא העור לחולין, וצאן אגב גיזתה, ועיין בעירובין (דף כז) שמוסיף חדוש בכל או"א, וכן שצריך לכתוב כל ד' אלה עיי"ש, ומ"ש ושמחתם היינו בשלמי שמחה (כנ"ל סי' יד וסי' כ):

== כז ==

<small>[קיד]</small> '''והלוי אשר בשעריך''' , עיין למעלה (סי' כא):

== כח ==

<small>[קטו]</small> '''מקצה שלש שנים''' , בפ' תבוא אמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר וכו' ושם למד שיתודה וידוי מעשר, ולמדו חז"ל ששתי שנים יוציא מעשר שני, ועז"א עשר תעשר שנה שנה ר"ל מעשר שני נוהג שנה אחר שנה, ובשנה השלישית יפריש מעשר עני, ועז"א בשנה השלישית שנת המעשר, ר"ל המעשר המיוחד שאינו נוהג בשאר שנים והוא מעשר עני דהא אמר ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה וא"כ אינו מדבר במעשר שני שאינו ניתן לעניים רק הבעלים אוכלים אותו בירושלים, מבואר שיש שנה שמפריש מעשר עני, שא"ל שיפריש שני מעשרות דהא אמר בשנה השלישית שנת המעשר מעשר א' בלבד, מזה מבואר ששתי שנים יפריש מעשר שני ובשנה השלישית יפריש מעשר עני, ואז מחויב להתודות במקדש וידוי מעשר, ואז מחויב להוציא כל המעשרות שנשארו אצלו שעז"א מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ולשון מקצה שלש שנים היינו אחר כלות השנה השלישית, ומשמע שהוא בחג שאז עולה לרגל דהא הוידוי צריך להיות במקדש, לא מבעיא לדעת הראב"ד (פי"א מה' מעשר שני) שאפי' בדיעבד אינו מתודה רק בפני הבית אלא אף לדעת הרמב"ם (שם ה"ד) לכתחלה צריך לפני ה', ודומה לזה אמר (דברים לא י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות, אולם פה א"א שיהיה בחג הסכות דהא (שם) אמר כי תכלה לעשר ומעשרות של שנת השלישית אינם כלים עד חנוכה של שנה הרביעית (כמ"ש פ"א דבכורים מ"ו), וכחנוכה אינו זמן עליה לרגל א"כ ידעינן שהוא בחג הפסח, וז"ש יכול בחנוכה ת"ל קץ וכו' ומובא בירושלמי (פ"ה דמ"ש), ומ"ש עיו"ט האחרון עיין בתוי"ט (פ"ה דמעשר שני מ"ו) האריך בזה, וממ"ש שנת המעשר מוציא שביעית שפטור ממעשר, וממ"ש תוציא את כל מעשר תבואתך, וכן אמר לקמן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך מבואר שאז מחויב להוציא כל המעשרות שנמצאו אצלו מקודם גם מעשר ראשון ומעשר שני (וכמ"ש במשנה ו' פ"ד דמעשר שני):

<small>[קטז]</small> '''תוציא בשנה ההוא''' , לשון הוצאה מורה שמוציאו ממקום השמור בטהרה ועז"א בשנה ההיא, כי רק מעשר של שנה השלישית א"צ לשמרו מן הטומאה בין מעשר ראשון בין מעשר עני כמ"ש בספרי קרח (סי' עא) ואכלתם אותו בכ"מ אפי' בקבר אבל מעשר שני של שנים הקודמות צריך לשמרו בטהרה, ועוד דייק מ"ש בשנה ההיא אם בא חיוב המעשר בשנה השלישית, אבל ירק שנלקט אחר ר"ה של שנה הרביעית שייך למעשר של שנה הרביעית דבירק אזלינן ביה בתר לקיטה וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' מעשר שני ה"ד):

<small>[קיז]</small> '''והנחת בשעריך''' , התוס' בחולין (דף קלא ד"ה מעשר עני), מביא בשם ספרי כתוב א' אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאים עניים ונוטלים אותו וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתתה ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתתה, הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים אותו (ולא נמצא בספרי שבידינו) ובנדרים (דף פד ע"ב) אמר רבא שמעשר עני המתחלק בתוך הבית אית ליה טובת הנאה לבעלים ומעשר עני המתחלק בגורן באים עניים ונוטלים לעצמם ואין בהם טובת הנאה לבעלים, עוד כתב הרמב"ם (פ"ו מה' מת"ע ה"ח והי"ב) שאם העני לוקח בשדה צריך לתת לו כדי שבעו (כשעור שיאמר לקמן סי' קכ) אבל אם היה המעשר בבית א"צ לתת לו כדי שבעו ויכול לחלק כזית כזית, ולמד שבשדה נותן כדי שבעו ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו, והמ"ל התפלא מאד הלא פסוק ואכלו בשעריך ושבעו מדבר במחלק בתוך הבית דשם כתיב ונתתה ללוי והאריך בזה מאד, והאמת שפה אמר מקץ שלש שנים תוציא דהיינו בחג הפסח (כנ"ל סי' קטו) שאז ימי הקיץ וממילא מחלק בשדה ועז"א והנחת בשעריך, ובע"כ מיירי שכל ימי החורף לא באו עניים, וז"ל בספרי והנחת בשעריך אם אין שם עני הניחו באוצר, ר"ל בגרן שבשדה, וע"ז סיים ואכלו ושבעו שצריך ליתן להם כדי שביעה, ובפ' תבוא שאמר כי תכלה לעשר, מפרש שחלוקת המעשר בכל השנה יהיה בשני אופנים [א] ונתתה ללוי לגר וכו' שהוא בכל ימות הגשמים עד הפסח שהתבואה בבית ואז תתן אתה כי אז טובת הנאה לבעלים ואז א"צ לתת להם כדי שביעה דכתיב ונתתה ודי בשעור נתינה שהוא כזית, האופן השני אם מחלק בפסח שאז ואכלו בשעריך ר"ל בשדה, כי בימות הקיץ מוציאו לשדה, ובזה יש שני הבדלים, [א] ''' ואכלו בשעךיך'''  שאוכלים בעצמם וא"צ דוקא ונתתה אתה כי אין לך בו טובת הנאה, [ב] ''' ושבעו'''  שצריך שיהיה כדי שביעה, ויפה כתב הרמב"ם שא"צ לתת כדי שביעה אלא בשדה ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו שמפסוק זה למדינן הכל:

== כט ==

<small>[קיח]</small> '''ובא הלוי''' , כבר באר שממ"ש בשנה השלישית שנת המעשר מבואר שאין בו רק מעשר אחד, אבל עדיין לא ידענו מי נדחהאם מעשר ראשון או מעשר שני, ופירש ר' יהודה שידעינן ממ"ש ובא הלוי מבואר שגם בשנה הג' יקח הלוי חלקו ממעשר ראשון, וראב"י למד לה ממ"ש נתתי כל מעשר בישראל לנחלה כמ"ש בספרי (קרח סי' מט) ומובא בר"ה (דף יב):

<small>[קיט]</small> '''ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך''' , מבואר שבדברים ששוה בהם ליתר עניי ישראל כגון לקט שכחה אין חייב במעשרות:

<small>[קכ]</small> '''והלוי והגר והיתום''' , וגבי מתנת עניים אמר לעני ולגר, ולמדינן מפה שדבר בישראל לא בגר תושב ועניי עכו"ם, ומשם למדינן שמדבר מעניים ע"פ הכלל שהשמות הבאים ביחוס א' מוקשים זל"ז, וכ"ה בספרא קדושים (סי' כא), ומ"ש ואכלו ושבעו התבאר (בסי' קיז), ומ"ש מכאן אמרו (בפ"ח דפאה):

<small>[קכא]</small> '''אשר בשעריך''' , כפל זה ללמד שאין מוציאין המעשר לח"ל, כ"כ הרמב"ם (ספ"ו מה' מת"ע), ופי' שמשפחה זו הוצרכו שנה זו בח"ל ולא רצו להוציא להם מעשר עני ונתנו להם ככרי זהב לפרנסתם, והגר"א גורס שאין מוציאין את העניים חוצה, וגרס ולא רצו להוציאם ועיין בז"א:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}