עריכת הדף "מלאכת שלמה/שבת/י"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

'''המצניע לזרע וכו'.''' ובגמ' פריך למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח וכו' כדכתבינן בסוף פירקין דלעיל אבל זה שהוציא נימא א' ליזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשבה ובלא מצניע נמי חייב ושני אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והוציאו סתם מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה. ובירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב: 

'''חייב עליו בכל שהוא.''' גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ אף במוציא חטא לזריעה והאי כל שהוא לא תימא לאפוקי מגרוגרת ולעולם בעינן כזית אלא דוקא הוא וסתם מתני' ר"מ: 

'''וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו.''' מתני' דלא כר"ש בן אלעזר כדכתבינן לעיל פ' כלל גדול: 

'''חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו.''' בגמ' פריך פשיטא כיון דלא זרעיה בטלה מחשבתו קמייתא והו"ל ככל אדם ושני אביי הב"ע כגון שזרקו לאוצר עם פירותיו ומקומו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי קמ"ל הואיל וזרקיה לאוצר בטוליה בטליה ואע"ג דלא נמלך עליו בפירוש. ונלע"ד דבזה ידוקדק לשון משנתינו דקתני חזר והכניסו ולא קתני תזר בו והכניסו דהוה משמע דבהדיא חזר בו מלזורעו וא"כ פשיטא אלא ודאי לא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו בטול מחשבתו הראשונה מדלא אצנעיה לחודיה ומ"מ מקום שזרקו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר כמאן דאצנעיה לחודיה דמי קמ"ל הואיל וזרקיה וכו': 

== ב ==

ב[[רע"ב/{{כאן}}#|פי' ר"ע ז"ל]] לשון המתחיל שלא עשה וכו' עד והניח בכרמלית. אמר המלקט הא לאו הכי לא אמרינן מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ בכרמלית ופטור אלא חייב ומתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהיינו כרמלית חייב ובן עזאי פוטר: 

'''ונתנה [הגה"ה ה"ר יהוסף ז"ל כתב שמצא בכל הספרים ונתונה בוי"ו.] על האסקופא החיצונה.''' פי' צד החיצון של האסקופא הנוטה לרה"ר ובפחותה משלשה מיירי דהוי רה"ר גמורה. ואע"ג דהא כבר תני אע"פ שרוב הפירות מבחוץ אין קפידא א"נ אפשר דקתני הכא בסיפא החיצונה לרמוז דאסקופא דרישא מיירי באסקופא כרמלית כך נראה לע"ד: 

'''עד שיוציא את כל הקופה.''' בקופה של קשואים ושל דלועים מוקי לה חזקיה בגמ' וגם בירושלמי ופרכי' עליה בגמ' ממתני' דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא דכל הקופה הא כל הפירות פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ומתרץ ה"ק עד שיוציא את כל הקופה בד"א בקופה מלאה קשואים ודלועין אבל מלאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב: 

== ג ==

'''שכן משא בני קהת.''' בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורתא דארעא ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה מצאתי שאמר בשם רבינו האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף רש"י ז"ל והביאו ג"כ הוא ז"ל בפירוש החומש וכתב עליו הרמב"ן ז"ל וז"ל ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש"י ז"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שלש מאות וחמשה וששים מנים ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד מאה ושמונים ושלשה לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה ע"כ. ועיין ברב ה"ר אליה מזרחי ז"ל שטען בעד רש"י ז"ל שבדקדוק לשונו ז"ל משתמע שלא היה טוען אלא השמן והקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ע"כ: 

'''לאחר ידו.''' ולספרים דגרסי כלאחר ידו י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ' תוס' ז"ל. וכן הגירסא בירושלמי ובהרי"ף וראבי"ה אכן לקמן פי"ב בסימן ה' לכולי עלמא גרסי' לאחר ידו בלא כ"ף: 

'''בפיו ובמרפקו.''' והא דתנן באמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה"מ אוכלין שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה תוס' ז"ל: 

'''באפונדתו ובחפת חלקו.''' בב"י טא"ח בסימן ש"א דף קצ"ג ע"ב בשם תשובת מהר"ם ז"ל משמע דאפילו תפורים המעות באפונדתו או באבנטו אסור: באפונדתו אזור וכו' לשון ר"ע ז"ל עד פי' אחר אפונדתו בגד וכו' אמר המלקט פי' שני להרמב"ם ז"ל הוא ולפי זה משמע דחלוק לובש אותו ע"ג האפונדא וכן מבואר ג"כ בפי' הרמב"ם ז"ל ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני באפונדתו ופיה למטה פטור דלא כר' יהודה דמחייב בה דמדמי לה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דשמירה קצת היא ורבנן מדמו לה לאחר ידו ורגלו דל"ד למוציא לאחריו ובא לו לאחריו דהללו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: ובחפת חלוקו בחי"ת היא גירסת הערוך ופירושו בלשון ישמעאל גייב וכן בירושלמי ובהרי"ף והרא"ש וראבי"ה: 

== ד ==

'''המתכוון להוציא.''' כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו רש"י והר"ן ז"ל: 

'''באמת''' גרסי' ואית דגרסי באמת אמרו: 

'''שכן ראוי להיות חוזר.''' ס"א שכן דרכו להיות חוזר: וז"ל שם ביד פ"א היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר ע"כ: 

'''ר"י אומר אף במקבלי פתקין.''' גמ' שכן לבלרי מלכות עושין כן פי' רש"י ז"ל בדעתו למוסרו לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומוצא אחר ומוסרו לו ע"כ וכתבו התוס' דמפרש רבינו שמואל ז"ל שיש אדם ממונה למלך שנושא פתקין של מלך לידע מנין גביריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר תוס' ז"ל וכן נראה שפי' ג"כ הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו כך הוא עיקר הפירוש ואע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן עכ"ל ז"ל. וז"ל רש"י ז"ל ר' יהודה אומר אף מקבלי פטקין של מלך למוסרם לרצים אף הן חייבין בהוצאתם אפי' לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן ע"מ לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם ע"כ ונראה שהתוספתא שכתבתי לעיל בסמוך הכריחתו לפרש כן: 

== ה ==

'''הוציאוהו שנים פטורין.''' וסתמא כר' יהודה ודלא כר"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב ר' יהודה ור"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור"מ מחייבין ור"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית: 

'''אם לא יכול אחד וכו'''' תוס' ב"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע"כ: 

'''המוציא אוכלין {{ממ|אכלין}} פחות וכו'.''' ואיכא מ"ד בגמ' בפ' במה אשה {{ממ|שבת דף ס"ב ע"ב}} דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ"ע ס"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן: 

ב[[רע"ב/{{כאן}}#|פי' ר"ע ז"ל]] לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור: 

'''את המת במטה חייב.''' נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ"ל תוס' ז"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנאה א"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע"כ: 

'''ור"ש פוטר.''' בגמ' אמרינן פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ"ל וכו' ע"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה: 

== ו ==

'''הנוטל וכו'.''' וצ"ע לע"ד מה שייך הני בבי דנוטל צפרניו ודתולש מעציץ נקוב בין דיני יציאה. ודוחק לומר דמשום דתנא לעיל בתרתי באבי ור"ש פוטר דר"ל פטור אבל אסור תני הני תרתי באבי דהוי ברישא לרבנן פטור אבל אסור ובסיפא נמי לר"ש פטור אבל אסור. ושמא משום דמתני' דהתולש סימני טומאה דבפ"ז דנגעים שייכא קצת למתני' דלעיל בסמוך דוכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כדאיתא בגמ' תנינהו הכא כיון דסוף סוף מיבעי ליה למיתנינהו משום דיני שבת בכל דהו דאשכח קשר לאסמוכינהו סמכינהו כך נלע"ד. א"נ אפשר להיות דמשום דשייך טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כמו במתני' כמו שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל תנייה הכא דו"ק: 

'''וכן שערו.''' תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב דהיינו שתים: 

'''ר' אליעזר מחייב חטאת.''' כוחלת משום כותבת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכן ביד וכן הוא בירושלמי אבל בגמ' דחי וכי דרך כתיבה בכך ומהדר אלא כוחלת משום צובעת ור"ש בן אלעזר פליג בברייתא דגודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה לחברתה חייבת שרואה ועושה וכן אמר ר"ש בן אלעזר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ועיין במלת פוקסת בתוס' פ"ק דכתובות דף ד' ששם פי' שני פירושים ודחו שניהם וכאן פירשו פי' אחר וגם הוא דחאוהו בכאן. וזה לשון הרמב"ם ז"ל אבל הנוטל שערו או צפרני בכלי מודים חכמים דחייב חטאת ע"כ. אמר המלקט ר' אלעזר אמרה בגמ' והא קמ"ל דלא תימא רבנן בכלי פטרי נמי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קמ"ל , עוד בלשונו ז"ל והנוטל שער ראש חברו אפי' ביד חייב ע"כ. אמר המלקט כן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל מתוך סוגית הגמ' משמע אפכא שהוא פטור לכ"ע וז"ל הגמ' וא"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור פשיטא צפרניו תנן מ"ד ר' אליעזר אפי' לחברו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל וגם ברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך ופירשו רש"י והר"ן ז"ל מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן את ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי ע"כ וכן הביא רש"י ז"ל סוגיא זו בס"פ המוצא תפילין {{ממ|עירובין דף ק"ג}} והוא מוכרח שם וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו ביד אשר עשה ולא ראיתי חולק על זה ויתכן שצריך להגיה אפי' בכלי פטור או שמא נוסחא אחרינא נזדמנה לפני הרמב"ם ז"ל בילדותו ועיין בשלטי הגבורים. ולא קשה מגודלת שכתבתי לעיל בסמוך אהא דל"ד וקל להבין ולחלק דהגודלת כוחלת ופוקסת הוא מטעם בנין כמו שכתבתי ולחברתה בונה יפה שרואה ועושה אבל כאן הוא גוזז ולחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי כמו שכתבתי בר מן דין דר' אלעזר האמורא דקאמר מחלוקת וכו' לא קאי לא אגודלת ולא אכוחלת ולא אפוקסת כ"ש דלית הילכתא כר"ש בן אלעזר דאמר גודלת וכו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת אלא כרבנן דס"ל דאפי' לחברתה פטורה דו"ק. 

עוד ב[[רע"ב/{{כאן}}#|פי' ר"ע ז"ל]] או שיער שנתלש רובו ומצער אותו מותר וכו' ע"כ. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה והקשה עליו בשלטי הגבורים דמה שייך בתלישת השער לומר פי' למעלה או למטה דקאמר בגמ' אבל ביד בפ"ט מהלכות שבת פירש ציצין של עור שפירשו רובן כפירוש רש"י ז"ל: 

'''וחכמים אוסרין משום שבות.''' תימה לע"ד אמאי לא תני וחכמים פוטרים דהוי משמעותו נמי דאסור משום שבות ככולהו פטורי דמסכת שבת. ושמא לרמז לנו שתי מימרות ר' אלעזר דעלה בגמ' דכתיבנא להו כבר א"נ אפשר לומר שרמזו לנו בשנוי זה דאפי' בי"ט אסורין מדרבנן: 

'''התולש מעציץ נקוב חייב''' דהוי וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט צריך להגיה שם כדי שרש קטן ואיתא להאי בבא בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"ט וסי' אלף וק"ע: 

'''ר"ש פוטר בזה ובזה.''' בגמרא רמי דר"ש אדר"ש תנן ר"ש פוטר זה וזה אלמא נקיב לר"ש כשאינו נקוב משויה ליה ורמינהי ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים דנקוב אינו מכשיר ושאינו נקוב מכשיר דתלוש הוא ומשני איברא דר"ש כתלוש משוי ליה לכל מילי ושאני טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כלומר להכי אהני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהו ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ובירוש' יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב. אף ר"ש מודה ע"כ. ובעיא היא בבבלי: 

סליק פירקא

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>