עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/תקכו"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''(ס"ק א) ואפי' כו''''  רחוק ממהלך יום א' כו' ז"ל הריב"ש שממנו מקור האי דינא. הובא בב"י וביש"ש. ומה שאמרת שמת בי"ט ראשון שחל בערב שבת. וא"א בעממין שאין במקומן בית הקברות. ולהמתין עד יום ראשון לא ירצו הגוים להוליכו. לפי שהוא יום אידם. ולהמתין עד יום השני הרי המת מסריח כו' אין לזה תקנה אלא שיקברנו כו' וכמ"ש מ"א. א"כ מ"ש מ"א רחוק לעיר אחרת רחוק ממהלך יום. הוא תוס' דברי מ"א. דהוקשה לו מה זה שכתב הריב"ש וא"א בעממין שאין במקומן בה"ק. מה בכך מ"מ יוליכוהו גוים לשם לעיר שיש בה בה"ק ויקברוהו שם. לזה הוסיף שעיר האחרת רחוק ממהלך יום. ואם כן לא יגיעו הגוים שמה עד יום השבת ואם כן אין תכלית בהולכת היום. דהא בשבת אפי' על ידי גוי אסור וכמ"ש בסעיף ג' ומ"ש והנכרים לא יוליכוהו למחר הוא לאו דוקא אלא ר"ל ביום ראשון שהוא יום אידם. ומ"ש גם א"א לקברו למחר ע"י ישראלים. אף די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מ"מ הלא למחר הוא שבת. דאפי' ע"י גוי אסור כ"ש ע"י ישראל:

{{עוגןמ|ב}} '''(ס"ק ב) יתעסקו כו''''  ולפני עור כו' דהא ישראלים הם אלא שהרשיעו ופרקו עול תורה ומצות והם כישראל מומר ואעפ"י שחטא ישראל הוא:

{{עוגןמ|ד}} (ס"ק ד) ולהוציאו כיון דא"ב צורך מצוה אמרינן מתוך:

'''ויש"ש כ' כו''''  דאי' בביצה דף ו' ע"א אמר רבא מת בי"ט א' יתעסקו בו עממין. מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' בשני י"ט של ר"ה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינין ליה. ר"א אמר אפי' לא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. ונחלקו הראשונים בפי' דשמעתא. די"א דמר זונורא קאי אכולי מלתא בין על י"ט א' להתעסק בו גוים ובין על י"ט שני דיתעסקו בו ישראל דדוק' באשתהי ור"א לא חלק כ"א על י"ט שני אבל י"ט א' מודה דאי לא אשתהי משהינין ליה ולא הותר לקברו אפי' ע"י גוים ויש חולקים דמר זוטרא גופיה מודה בי"ט א' אפי' לא אשתהי קוברים אותו ע"י גוים ולא קאי כ"א על י"ט שני דיתעסקו בו ישראל בזה בעינן דוקא אשתהי ור"א חולק דגם בי"ט שני אפי' לא אשתהי יתעסקו בו ישראל וקי"ל כהיש חולקים וכר"א וא"כ בין בי"ט א' דיתעסקו בו גוים ובין בי"ט ב' דיתעסקו בו ישראל מותר אפי' לא אשתהי. וכ"כ הר"ן שכן מנהגן של ישראל. וע"ז כתב יש"ש דוקא במקום שנוהגים כן אבל במקום שאין מנהג יש להחמיר כדעה א' דמר זוטרא קאי בין על י"ט א' ובין על י"ט ב' ור"א לא חלק כ"א על י"ט שני. אבל בי"ט א' מודה דבעינן דוקא אשתהי ולכן יש לנהוג בי"ט א' לא הותר ע"י גוים כ"א באשתהי דהיינו שחל יום א' של י"ט אחר שבת ביום א' ומת בשבת. או יצטרך לשהותו היינו שחל י"ט א' ערב שבת ומת בע"ש אז הותר ע"י גוים אבל בלא"ה לא הותר ע"י גוי וצריכים להשהותו:

'''וילד קטן כו'.'''  והב"ח כ' כו' הל' משמע דהב"ח ויש"ש פליגי אבל האמת אינו כן וז"ל יש"ש והא דשרינן בי"ט א' ע"י עממין ובי"ט שני ע"י ישראל אין חילוק בין מת גדול למת קטן אפי' ילד קטן בן שלשים שיצא מכלל נפל. ודוקא לפי המנהג שנהגו לקבור בי"ט א' ע"י עממין אפי לא אשתהי אבל לפמ"ש שאין נכון לקבור מת בי"ט א' אפי' ע"י עממין אלא באשתהי א"כ ילד קטן אפי' באשתהי אסור שאין דרכו להסריח. גם יכולים להשימו במרתף כו' עכ"ל. הרי מה שמחמיר מהרש"ל בילד היינו דוקא במקום שאין מנהג ולפי מה שמחמיר יש"ש והב"ח. לא דיבר כלל ממקום שאין מנהג ולא הזכירו כלל ולפי מנהגנו גם מהרש"ל מודה דקטן בן ל' וגדול שוין:

{{עוגןמ|ה}} '''(ס"ק ה) לידי סחיטה כו''''  דלא כע"ש שהקשה ל"ל טעם שמא יסחוט ת"ל בלא"ה אסור אפי' לא יבא לידי סחיטה דהא קודם שרוחץ המת צריך לשרות תחלה הסדין במים נקיים והא קי"ל בסי' ש"ב סעיף ט' וי' דשריית בגד במים זהו כביסו ואסור משום מלבן:

'''ואפי' למ"ד דדרך לכלוך שרי.'''  אך לרחיצת המת שריית הסדין במים נקיים לא הוי דרך לכלוך וע"ז תי' מ"א דמה"ט נקט האיסור שלא יבא לידי סחיטה ולא סגי ליה משום כיבוס דשרייתו הוא כביסתו לאסור אפי' למ"ד בסי' ש"ב סעיף ט' דבסדין נקי אין בו משום כיבוס והסדין שרוחצים בו המת מסתמא נקי אעפ"כ אסור משום סחיטה. וצ"ל אע"ג דקי"ל דכל היכי דליכא כיבוס והמשקין הנסחטים הולכים לאיבוד ל"ג שמא יסחוט דלמה יסחוט הלא ע"י הסחיטה אינו מכבס ומשום צורך המשקין ל"ל דהא המים הולכים לאיבוד מ"מ הא כ' מ"א סי' ש"כ ס"ק כ"ג בשם הר"ן דאפי' כה"ג אם סוחט יש בו איסור דרבנן. וא"כ צ"ל מ"ש פה שלא יבא לידי סחיטה אין הכוונה דגזרינן שמא יסחוט דהוי גזרה לגזרה אלא ר"ל דצריך ליזהר שלא יבא לידי ודאי או קרוב לודאי סחיטה וכענין דהוי פ"ר. אע"ג דלא ניחא ליה מ"מ הא לא קי"ל כהערוך בסי' ש"ך דמתיר כה"ג וכמבואר שם וכ"כ מ"א סי' תקכ"ג ס"ק ב':

{{עוגןמ|ו}} '''(ס"ק ו) אפי' כו''''  משום כ"ה כו' ר"ל אע"ג דאינו ע"י גוי כ"א שבות דשבות דהא הכוך חפור מע"ש. וכה"ג ודאי ראוי להתיר משום כבוד. ולזה כתב דאדרבה זהו כבודו שלא לחלל שבת ע"י:

ועסי' שי"א ובמ"א שס ס"ק י"ג:

{{עוגןמ|ז}} '''(ס"ק ז') בי"ט כו''''  שדרים שם יהודים רבים כו' דתנן במס' מ"ק דף ט' ע"ב וארון עם המת בחצר. ר"ל בחה"מ אסור לעשות ארון למת כ"א באותה חצר שהמת שם אבל לא בחצר אחרת ששם לא ידעו שיש מת ויחשדוהו שעושה לצורך דבר אחר ומה"ט כ' הטור בשם ר"י דמה שעושים לצורך המת בי"ט ב' יש לעשות בצנעה. די"ט שני ודאי לא קיל יותר מחה"מ. אולם אי' בירושלמי דבאדם מפורסם שמת אפי' בחצר אחר הואיל שנתפרס' מיתתו יודעים שלצרכו עושים. ומה"ט בזמן הזה שבכל עיר ועיר אין דרים כ"א יהודים מעטים א"כ אפי' כל אדם י"ל דין מפורסים כי מיתתו נודעת לכל. והכי קי"ל לקמן סי' תקמ"ז סעיף י'. וע"ז כ' כ"ה דבמדינת תוגרמה שיהודים רבים דרים בעיר א' חזר הדין לדין דש"ס וכמ"ש ר"י וכנ"ל. ואע"ג שנתפרסם כו' ר"ל שלא היה אדם מפורסם ואעפ"כ דרך מקרה נתפרסם מיתתו מ"מ לא מהני משום לא פלוג:

'''לקציצת ארזים כו'.'''  משום דאוושא מלתא טובא וכמ"ש לקמן סי' תקמ"ז לענין חה"מ:

{{עוגןמ|ח}} '''(ס"ק ח) כחול כו''''  אבל כו' (ת"י ת"ד) והתוס' כתבו כו' לכאורה כוונתו דהתוס' חולקים ומקילים דאפי' י"ט שני של ימים ראשונים קיל מחה"מ אבל ז"א. והנה ס' ת"י ות"ד לא ראיתי ודברי התוס' הם פ"ק דמ"ק דף ח' ע"ב תנן אין חופרים כוכין וקברים בחה"מ ופירש"י לצורך מתים שימותו (ועיין מ"ש לקמן בס"ק י"א) וכתבו התוס' דהדין עמו דאלו לצורך מת שכבר מת אמרי' י"ט שני לגבי מת כחול שוינהו רבנן אפי' למיגז ליה אסא וגלימא כ"ש חה"מ. ואע"פ שי"ל דהא די"ט שני כחול היינו דוקא י"ט שני של עצרת או י"ט שני של פסח וסוכות י"ט שני מן ימים אחרונים דהיינו אחרון של פסח וסוכות דלא הוי אלא דרבנן ולכן הקילו בו. אבל חה"מ דהוי דאורייתא יש להחמיר. ז"א דהא אמר סתם י"ט שני כחול משמע כל י"ט שני אפי' מימים ראשונים של פסח וסוכות. ועוד דאפי' י"ט שני של ימים אחרונים ג"כ חמיר לענין מלאכה מחה"מ לכן פירש"י עיקר עכת"ד התוס' ולפ"ז מ"ש מ"א בשם ת"י ות"ד די"ט ב' של ימים הראשונים הוי. כחה"מ ע"כ ס"ל כס"ד דהתו'. דבי"ט שני מן ימים ראשונים אפי' כבר מת אין חופרים לו קבר. וס"ל דלא כפירש"י אלא כהראב"ד שהביא הרא"ש שם שחולק על רש"י וס"ל דאפי' בחה"מ אין חופרים קבר אפי' למי שכבר מת והתו' במסקנתם כ' דאין לחלק וגם בי"ט שני של ימים ראשונים כחול שוויוהו. ומותר לחפור קבר למי שמת כבר. לפי שהם הסכימו לפירש"י דהא דתנן אין חופרים כו' בחה"מ. ר"ל לצורך מתים שימותו וכנ"ל והכי קי"ל לקמן סי' תקע"ז:

{{עוגןמ|ט}} '''(ס"ק ט) כמו כו''''  אלא גזרה כו' הוא לאו דוקא וכמ"ש לעיל ס"ק ה'. אלא ר"ל דאינו ודאי שיסחוט אלא קרוב הדבר כנ"ל.

{{עוגןמ|י}} '''(ס"ק י') לכסותו בעפר.'''  כתב הט"ז וז"ל פי' לעשות מעפר כמו הר עכ"ל. ובט"ז בי"ד סי' שצ"ט כו' משמע מדברי מ"א שהבין דדעת ט"ז דס"ל אפי' בי"ט שני אוסר הט"ז. אבל ז"א דלהדיא כתב שם דאסור בי"ט ראשון משמע דבי"ט שני שרי. וכ"כ כאן בס"ק ב':

'''אפשר דס"ל כו'.'''  ר"ל המתירים שבלבוש ס"ל:

'''אסור לפנות כו''''  וכ"ה לעיל סי' שי"ב סעיף ט':

'''זולת בני החבורה דכל מה דאפשר כו'.'''  ר"ל דמסתמא בני החבורה עושים עיקר צרכי המת ומחללים עליו י"ט. וא"כ מה לנו להרבות שגם אנשים אחרים שאינן מבני חברה גם הם יחללו י"ט בשלמא בני החברה כלם שוין ומותרים לחלל. ואפי' יש די בארבע או ה' מבני החברה. כ"א נאמר שלא יחללו כ"א ד' או ה' מאן מפיס ביניהם. וכ"א מהם יאמר חברו יחלל י"ט ולא אני. ויתרשלו בדבר לכן הותר לכלם:

'''גבי מילה כו'''  אע"ג שאפשר שיעשה מוהל א' החיתוך וגם הפריעה ולמה נתיר שימולו שנים ויחלל גם שני שבת (וכן מצינו גבי קרבנות שהכהנים רבים עסקו בעבודת תמידין ומוספים בשבת)כ"ש כאן ר"ל מה מיל' דקי"ל שבת דחויה אצל מילה ולא הותרה אפ"ה מותר בשנים. כ"ש כאן גבי מת די"ט הותרה דהא אמרינן כחול שווייהו רבנן כ"ש דמותר אפי' ע"י אנשים שאינן מבני חברה. ואע"ג דגבי מילה סיים רמ"א שטוב להחמיר ולא ימולו ב' מ"מ כאן דכחול שוויוה מודה רמ"א דאין להחמיר ועמ"ש ש"ך שם. ופוק חזי מאי עמא דבר שמוהלים שנים בשבת:

{{עוגןמ|יא}} '''(ס"ק יא) חבל כו''''  ואע"ג דמשמע ברש"י כו' ומ"מ נ"ל דט"ס הוא כו' ז"ל הרא"ש פ' קמא דמ"ק דף ח' על מתני' דאין חופרים כוכין וקברים במועד (הבאתיו לעיל בס"ק ח') פי' רש"י שעדיין לא מת אלא כדי לקבור בהן אחר המועד ואסור דטרח' יתירא הוא. והא דאמרינן בעלמא דאפי בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ה"מ טלטול או שאר דבר שאין בו טורח כגון לכבסו או לגזוז שערו. אבל חפירה לא. ודברי רש"י תמוהים שהרי פי' תחלה אין חופרים כו' לצורך מתים שימותו ומה שייך להביא ע"ז מת בי"ט שני יתעסקו בו כו'. דהיינו לקוברו בו ביום. ועוד מ"ש אבל חפירה לא משמע שאין לחפור קבר בי"ט שני והא ליתא. דהא י"ט שני כחול כו' ונ"ל ליישב דבריו שהיה קשה לו מאי שנא מי"ט שני שאם מת בי"ט שני סמוך לערב שאין שהות לקברו בו ביום ואפ"ה יתעסקו בו ישראל היום לצורך קבורת חול וכן בחה"מ היה ראוי שיהי' מותר לחפור קברים לצורך קבורת חול ותי' דכה"ג לא התירו אלא טלטול ודברים שאין בהם טורח. אבל חפיר' לא כיון דאין שהות לקברם היום כו' וכן אסור למיגד לי' גלימא כו' וכן בחה"מ כו'. ומדבריו למדנו שאם מת בי"ט ב' ואין רוצים לקברו בו ביום שאין עושין שום דבר איסור מלאכה בו ביום ויראה דאפי' ע"י גוי אסור כו' עכ"ל הרא"ש. וכ' ת"ה סי' פ"ב מדלא נקט הרא"ש להתיר כה"ג כשאין רוצים לקברו בו ביום. אלא היתר טילטול משמע דאפי' הוצאה לכרמלית ג"כ אסור. ועז"כ ת"ה ואע"ג דמשמע ברש"י כו'. וחילק בין דבר שהוא מלאכה דהיינו הוצאה. ובין גזיזת שער דלא הוי מלאכה ומהרש"ל חולק דגזיזת שער הוי יותר מלאכה מהוצא' לכרמלית אלא החילוק בין גזיזת שער ובין שאר מלאכות דכל דבר שיש בו טרחא אסור כיון דהוא מלאכה כבדה משא"כ גזיזת שער אע"ג הוי מלאכה דאורייתא. כיון דאין טורח הרבה ואינו מלאכה כבדה מותר וכל שכן הוצאה לכרמלית שרי לדעת הרא"ש אח"ז כ' מהרש"ל ומ"מ נ"ל שט"ס כו' וחולק על הרא"ש וכ' דאיך א"ל כהרא"ש דקושיות רש"י ממ"ש יו"ט שני כו' כחול כו' דס"ל אפי' מת סמוך לערב דא"א לקברו היום מ"מ מותר להתעסק עמו לצורך קבורת מחר דמנ"ל לרש"י דלמא כה"ג לא יתעסקו בו ישראל כלל דהא ע"כ גם לפי תירוצו של רש"י ע"כ הא סיים אפי למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא לא מיירי כ"א ברוצים לקברו היום ויש שהות לזה. א"כ ה"ה ריש' דאמר כחול שוויוהו רבנן מיירי ג"כ דוק' כשיקברוהו ביום זה אבל אי לא יקברוהו היום לא יתעסקו בו ישראל כלל לצורך מחר. אע"כ ט"ס הוא ברישא. וכן צ"ל ברישא אין חופרים כו' היינו לקבור בהן אחר המועד. אי נמי מיירי במתים שכבר מתו. והא דאמרינן בעלמא דאפי' בי"ט שני יתעסקו כו'. ולפ"ז קושיות רש"י איננ' כ"א לפי' השני דהא אין חופרים כו' מיירי לצורך מת שכבר מת. אבל לפי' הראשון דמיירי לצורך מתים שימותו והכי קי"ל לק"מ. וא"כ אין ראיה בין לפי' א' ובין לפי' ב' להתיר שום דבר כשאין רצונו לקברו היום בין גזיזת שער או הוצאה ולענין טלטול ע"ל סי' שי' א ע"ש שהאריך:

עס"ח וע"ש במ"א ס"ק י"ז:

'''ול"נ דמ"ש כו'.'''  רצה ליישב קושיות מהרש"ל על ת"ה שכתב דגזיזת שער לא הוי מלאכה כנ"ל:

'''היינו משום שא"צ לשער כו''''  הבין בס' א"ר ובספר ח"מ. דכוונת מ"א כיון דא"צ לשער הוי מלאכה שא"צ לגופה:

והטור בסי' רע"ח פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ פטור ולפ"ז הקשו על מה שסיים מ"א והרמב"ם מיירי בצריך לשער ר"ל דהרמב"ם פסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכמ"ש מ"א ס"ס של"ד אבל לבבי לא כן ידמה. דאם כן למה לא הזכיר גבי גזיזה דהוי מלאכה שאצ"ל כ"א גבי הוצאה כתב דהוה מלאכה שאצ"ל. גם לבסוף סיים מ"מ שם הוצאה עליה אבל הכא לא הוי מלאכה כלל. גם היה צ"ל לפ"ז דת"ה חולק על הריב"ש שהביא מ"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב דבגזיזת שער אפי' א"צ לשער חייב לכ"ע דכן היה במשכן ע"ש. ואלא לענ"ד כוונת מ"א דגבי גזיזת שער ליכא מלאכה כלל אפי' לר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב והטעם כמ"ש לבסוף דהא אם מל תינוק בן ח' בשבת לא עביד כלום כו'. ואע"ג דבחותך עור ובשר של אדם חי חייב משום תולש. וכמ"ש ט"ז ס"ס של"ו וז"ל ועוד יש ליזהר שלא לתלוש מן עור שלו כו' דהוי כמחובר לקרקע כו' עכ"ל. ואפ"ה בבן ח' הואיל וחשיב כמת החותך בשרו הוי כמחתך בשר בעלמא וליכא איסורא ומה לי שמל ורותך העור או חותך שער אע"כ במת אין בו משום גזיזה ותלישה ומ"ש הירושלמי והרמב"ם דאף בחוחך מן המת חייב משום גוזז. היינו בצריך לשער ואז הוא מחשיבו למלאכה ודומי' דהכא הביא מ"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ו בשם המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לו' פסיק רישיה הוא ולחייב מפני כשהוא מתכוין עושה מלאכ'. וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור. ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין כו' עכ"ל מ"מ וע"ש:

'''ואע"ג דהוצאה נמי הוי מלאכה שאצ"ל.'''  ר"ל לדידן דקי"ל מלאכה שאצ"ל פטור וליכא כ"א משום שבות אפ"ה לא התירו משום דעכ"פ שם מלאכה עליה:

'''ומ"מ כו''''  וכ"מ כו'. ובש"ע דלא הזכיר כי אם היתר טלטול ולא שום דבר אחר:

{{עוגןמ|יב}} '''(ס"ק יב) מותר כו''''  כמו בחליצה. ביבמות דף ק"ו ע"ב והכי קי"ל באה"ע סי' קס"ט סעיף נ' אם יבמה נפלה לפני יבם שאינו הגון לה. והוא אינו רוצה לחלוץ אלא א"כ תתן לו מאתים מטעין לו וא"ל שתתן לו אחר החליצה מאתים ובאמת אחר החליצה א"צ ליתן לו כלום. וכן עושים כאן דלצורך מצוה מותר. וכתב הרב"י שם הטעם דרש"י כ' הטעם דשכר שבת אסור משום דהוי כעין מקח וממכר. והא מקח וממכר גופה אין אסורה כ"א מדרבנן והוי שכר שבת כעין גזרה לגזרה. וע"כ הא דאסור שכר שבת אינו אלא חומרא בעלמא. לכן במקום מצוה מותר אלא שהט"ז כתב לקמן סי' תקפ"ה הלא המתירים לדבר מצוה צריכים ליישב דעת האוסרים מדתני' השוכראת הפועל לשמור פרה אדומה או זרעים לצורך העומר אין נותנים לו שכר שבת אף על גב דהוי לצורך מצוה. ולכן מסיק דלא הותר אפי' לדעת המתירים לצורך מצוה דוקא מצוה שהוא חובת היום כגון תקיעת שופר בר"ה וצ"ל דה"ה הכא דהמת מוטל לפניו ועליו לקברו היום שלא לעבור על לא תלין הוי מצוה שהיא חובת היום:

{{עוגןמ|יג}} '''(ס"ק יג) וחוזרים כו''''  חוץ לד"א כו' היינו כמסקנת המ"מ שהביא הרב"י. אע"ג דתחלה עלה על דעת רמב"ן דהכא דומה למ"ש בסי' ת"ז דכל היוצאים ברשות חכמים כגון חכמה הבאה לילד יש להן אלפים אמר לכל רוח ממקום שהן עתה בה. אך אם אותן אלפים שיש לה הם מבולעים תוך תחום העיר שהיתה בין השמשות. כגון שאין מן המקום שהיא עתה בה עד עיר שהיתה בין השמשות ד' אלפים אמה. נמצא כשכלין אלפים אמה שי"ל עכשיו מקומה שהיא עתה עומדת תוך ב' אלפים אמה מעירה שהיתה ב"ה. אז מותרת לחזור לעירה שהית' ב"ה וה"ה כאלו לא יצאה ויש לה מעירה ב' אלפי' אמה לכל רוח אבל אם כשכלו הב' אלפים שיש לה עכשיו. ועדיין היא חוץ לתחום עירה שהיתה ב"ה. דהיינו שיש בין המקום שהיא עכשיו ובין עירה ד' אלפים או יותר. אין לה אלא ב' אלפים ממקום שהיא עכשיו וה"ה הכא. או דלמא די"ט דדבריהם הוא וכדי שלא תהא מכשילן לע"ל אפי' היא מעירה יותר מד"א אמה מ"מ מותר לחזור והניח הדבר בצ"ע אבל מ"מ סיים ונראה להקל ומדסתם הרב"י וכ' וחוזרים למקומן משמע אפי' רחוק וכמסקנת מ"מ. ועיר העשוי' כקשת בענין שמודדים כו'. ר"ל דהבתים בנוים בעיגול כעין קשת אבל במקום היתר ליכא בתים אלא פרוץ מבואר לעיל סי' שצ"ח דלאותן בעלי בתים העומדים בקשת לפעמים מודדים להם אלפים אמה מפתח בתיהם ולפעמים מקילים ומודדים להם מן היתר ע"ש. לכן כ' מ"א בענין שמודדים מן הקשת ר"ל כה"ג שהדין שמודדין מן הקשת ולא מן היתר:

דהא יכולים לילך דרך הקשת ר"ל דרך הבתים מבית לבית עד סוף הקשת והבית אשר בסוף הקשת ודאי מודדים האלפים אמה מביתו משא"כ אם ילך מיד מביתו באמצע העיר עד סוף הקשת ימדדו לו האלפים אמה מביתו. ואפשר אם ילך דרך הבתים לא יצטרך כלל לילך ח"ל ואת"ל שהקברות רחוק ואפי' ילך דרך הבתים יצטרך לילך ח"ל מ"מ ימעט בהליכתו ח"ל אם ילך דרך הבתים יותר מאם ילך מביתו באמצע העיר עד סוף הקשת:

{{עוגןמ|יד}} '''(ס"ק יד) כלי כו''''  דמלאכתן להיתר כו' בו ביום. אי נמי מותר כו' כצ"ל. והם שני טעמים וז"ל הרמב"ן שהביא הרב"י ועוד כתב (ר"ל הרמב"ן) בתשובה שכלי הקבורה שהוליכו עמהן חוץ לתחום שמותרים ג"כ להחזיר אותן למקומן מאחר שמלאכתן להיתר שמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וכן נמי שמא יגנובו ואפי' הי' בית סמוך לחומה המשתמר להם מותר להחזי' בבית שירצו דגבי דבר שמלאכתו להיתר כל מחמה לצל שרי לא אמרינן אם אפשר להצילן מן החמה בטלטול מועט לא יטלטלה יותר כו' עכ"ל הרי לטעם שלא יגנובו אם היה בית המשתמר סמוך לחומה הי' אסור לטלטלן יותר מאותו בית משא"כ לטעם דהוי מלאכתו להיתר אפי' יש בית כו' מ"מ מותר להחזירן למקומן מ"מ לענ"ד אם יש בית המשתמר תוך התחום אסור להוציאן ח"ל כדי להחזירן למקומן וע"ל סי' ת"ז:

'''משמע דבסכין כו''''  ועמ"ש סי' של"א ר"ל דשם הביא דעת מהרש"ל דמתיר לטלטל סכין של מילה אחר המילה כיון דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת כמ"ש סי' ש"י וכיון דב"ה לא היה מוקצה דהא היה מוכן למול בו א"כ אפי' אחר המילה אין בו משום מוקצה דא"כ לפ"ד מהרש"ל למה הוצרך הרמב"ן ליתן טעם דמלאכתן להיתר שמא יצטרך כו' ת"ל משום דאין מוקצה לחצי שבת והיו מוכנים לקבור בהם אותו מת א"כ נשארו בהיתרן כמו סכין של מילה (ויש להנדס בזה דילמא איצטריך לטעם דהוי מלאכתו להיתר כו' אם מת ביו"ט דהיה ב"ה מוקצה ואינו דומה לסכין ש"מ שידע ב"ה שיצטרך הסכין למילה ולא היה ב"ה מוקצה) א"ו דאין זה ענין למוקצה לח"ש דמוקצה לח"ש היינו בדבר שלא היה דעתו עליו משום שלא היה ראוי. אם כן אם היה ב"ה ראוי והיה דעתו עליו כגון גרוגרות וצמוקים יבשים ב"ה. ובשבת ירדו עליהם גשמים ונעשו אין ראוים והיו מוקצה אם אח"כ בשבת שוב נתייבשו יחזרו להתירן משא"כ סכין ש"מ (וה"ה כלי קבורה) שהוא מוקצה מ' חסרון כיס ניהו דב"ה היה מוכן למול מ"מ כשמל חוזר להיות מוקצה מ' חסרון כיס מידי דהוי כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו כדלעיל ר"ס ש"ח אם טלטלו לצורך גופו או מקומו. שוב נשאר באסורו והוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלה מחמה לצל מטעם הנ"ל ע"ש סי' של"א האריך עוד:

{{עוגןמ|טו}} '''(ס"ק טו) אסורים כו''''  וה"ה דאסור לילך בספינה אף על גב דהותר להוליך המת בספינה כמ"ש סעיף ד' אבל למלוי' אסור לילך בספינה:

{{עוגןמ|טז}} '''(ס"ק טז) מתירים כו'.'''  מפני האומות ר"ל היהודים העושים מלאכת השרים ובי"ט מתנצלים שאסור לנו לעשות מלאכה ואם יראו שרוכבים והוא חילל יום טוב בעיני האומות יכריחום לעשות גם מלאכת השרים כ"ה שם:

{{עוגןמ|יז}} '''(ס"ק יז) כדי כו''''  אסור כו' בחצר אחרת משום מראית העין דהרואה לא ידע שהוא לצורך מת אם הדבר מפורס' שרי דליכא מראית העין וכאן הרי נתפרסם דהא הוגד לישראלים מפי מגידים אחרים:

'''וגם אין לחוש כו''''  זה טעם נוסף דהכא ל"ל למראית העין דהא בי"ט אין מצוים ישראלים עוברי דרכים ומשום מראית עין דגוי לא חיישינן:

{{עוגןמ|יח}} '''(ס"ק יח) ומותר כו''''  בפרט כה"ג שהוא כבודו כו' דהא מצינו דגם האבות היו מקפידים שיהיו נקברים בקברי אבותיהם כ"ה שם:

'''אסור להוציאו מקבר לקבר משום כבוד המתים הנקברים במקום שמת.'''  עבי"ד סי' שס"ג סעיף ב'. ר"ל דמהרש"ל כתב שהרי אם לא צוה אסור להוציאו ע"ז כתב דשם מבואר דאם רוצים להוציאו למקום קבר אבותיו שרי אפילו לא צוה ע"ש:

{{עוגןמ|יט}} '''(ס"ק יט) בחזקת כו''''  דהתם חי הוא ומוקמינן בחזקת חי כיון דגמרו שערו וצפורניו משא"כ כשמת דאיתרע חזקתיה הואיל ומת תוך ל' והוי ספק נפל:

'''דמהלינן מכח ממ"נ.'''  ר"ל אי בר קיימת הוא שפיר מהיל ואי לאו בר קיימא ה"ה כמת והוי כמחתך בשר בעלמא ולא עביד חבורה. וניהו דנא קי"ל כדברי התוס' הנ"ל דשם אי' בגמ' אהא דמוכח מדברי רשב"ג דכל זמן שלא שהה ל' יום ה"ה ספק נפל ופריך א"כ היכי מהלינן תינוק שחל יום ח' בשבת הא הוי ספק נפל ומשני דמהליני' ממ"נ כנ"ל. דא"כ אפי' לא גמרו שערו וצפורניו היה מותר למוהלו וכן דעת הטור באמת אבל מדברי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם דבלא גמר כו' אין מוהלין אותו וכ' הרב"י בסי' של"א וכ"כ בי"ד דס"ל דעד כאן לא הוצרך הש"ס לומר דמהלינין ממ"נ אלא לפי ס"ד דהש"ס בשבת(ולכן הוצרך ג"כ לדחוק ולאוקמי בריית' אחת כר"א דלא כהלכתא) אבל לפי מסקנת הש"ס ביבמות לא סמכינן על האי ממ"נ דאפ"ת דהוי מחתך בבשר מ"מ איסור דרבנן איכא ולא התירו איסור דרבנן אם לא נגמרו כו' שקרוב לודאי דלאו בר קיימא אלא מה"ט מהלינין בנגמרו שערו וצפורניו כדמסקינן שם ביבמות כיון דנגמרו שערו וצפרניו ה"ה בחזקת חי. ולכן אין לדמות הקבורה למילה דבמילה עיקר הטעם משום ממ"נ אלא כיון דאיכא איסורא דרבנן ואי לא נגמרו שער וצפורניו דקרוב לודאי שאינו בן קיימא לא סמכינן להתי' איסור דרבנן. משא"כ בנגמרו ש"ו דהוא קרוב שהיה בן קיימא סומכים על ממ"נ להתיר איסור דרבנן משא"כ הכא דליכא ממ"נ ואיכא איסור תורה לא סמכינן על מה שנגמרו ש"ו ועל הרוב דרוב נשים יולדת בן קיימא:

{{עוגןמ|כ}} '''(ס"ק כ) אסור כו''''  בנפל שהוא שפיר. ר"ל מלא מים. או דם ולא נפל השלם באיבריו:

'''הכותים כו''''  דתלן בית הטמאות (ר"ל חדרים שמשתמשים הנשים בימי טומאתן ונדתן) של כותים טמאים. דחשודים הם שקוברים שם נפליהם ומטמאים באהל:

ר' יוד' אומר טהורים שלא היו קוברים שם נפל אלא משליכים אותם וחיה גוררתן ואמרי' שם לר' יודא מ"ט דכותים שאין קוברים הנפל. ומשני דדרשו דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך ופירש"י דהאי קרא מוקמינן בספרי במוכר קברי אבותיו הרי דקרא זה מיירי בקבורה וכתיב בסיפ' דקרא בנחלתך. ודרשו כל שי"ל נחלה י"ל גבול היינו קבר ונפל דאינו בר ירושה אינו בכלל גבול. דהיינו דאין מצוים לקברו:

'''ול"ע דלכאורה כו''''  שגם על נפל כו'. אפשר קצת ראייתו ממ"ש התוס' שם לת"ק דא"ל שקוברים שם נפל וז"ל ד"ה קוברים כו' וא"ת איך משתמשים שם כו' והלא נזהרים הם מטומאת מת כו' וי"ל דלפי שעה קוברים שם נפלים ואחר זמן מסלקן לקוברן בבית הקברות עכ"ל וכיון דדעתם לקוברן אח"ז ל"ל עתה לקוברן תוך ביתם ניהו דעכשיו אין להם פנאי או סבה אחרת שא"א לקברן מיד בב"הק מ"מ ה"ל להניחם בלי קבורה עד ימצאו שעת הכושר לקברן בב"הק אלא ע"כ דאפי' כותים ס"ל לדעת ת"ק דאפי' נפל עוברים על בל תלין אם אינו קוברו מיד:

{{עוגןמ|כא}} '''(ס"ק כא) קודם כו''''  משמע דעתו כו'. ר"ל דאי' בירושלמי שני טעמים דהאונן פטור מן התפלה טעם א' מפני שאין לו מי שישא משאו. ר"ל שאין לו מי שיתעסק בצורכי קבורת המת וצריך הוא להיות פנוי להתעסק ולפ"ז אם י"ל מי שמוטל עליו לקוברו מבלעדו מותר הוא להתפלל ועוד טעם אחר מפני כבודו של מת דהיה נראה שמסיח דעתו מן צורכי המת. ולפ"ז אפי' י"ל מי שמתעסק בצורכי מת אפ"ה פטור מן התפלה וא"כ כיון דמתיר המ"ב להתפלל כיון שקוברים על ידי גוים משמע דס"ל כטעם א' מפני שאין לו מי שישא משאו וכיון דקוברים ע"י גוים הא א"ל מי שיתעסק בקבורה:

דהא אי' סי' ע"א דקי"ל כטעם שני מפני כבודו של מת ואפשר דס"ל כיון שאין רוצים כו' והיינו ע"י צירוף דקוברים ע"י גוים אבל על סברא זו לבדה שאין רוצים לקברו עד אחר אכילה לא היינו סומכים ואינו דומה ללילה דא"א לקוברו בלילה. אבל הכא בדעתו תליא מילתא:

במדינתינו א"א להקדים. משום שמתפללים בהשכמה:

ויש ליזהר בזה עסי' ע"ב דאסור להוציא המת סמוך לק"ש. ואם התחילו אין מפסיקין. לכן יש ליזהר:

'''ויאכלו ואח"כ יקברוהו כראוי כמ"ש סי' תמ"ג.'''  ר"ל דשם כתב כן בשם מהרי"ל אם יש מת בערב פסח ואם יקברוהו קודם אכילה. יעבור זמן אכילת חמץ. ולכן התיר מהרי"ל להוציא המת לבה"ק ויחזרו לביתם ויאכלו. ואחר האכיל' יקברוהו. וניהו דמ"א חולק שם על מהרי"ל היינו בע"פ דליכא מצוה באכילה גם אם יעבור זמן אכילת חמץ מ"מ יוכל לאכול דברים אחרים המותרים משא"כ כאן בי"ט דאיכא מצוה באכילה מודה מ"א דסמכינן על מהרי"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}