עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/שיח"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|א}} '''(ס"ק א) אסור כו'''' דהקדרה אסורה ג"כ דהא לגבי דידיה בלוע מאיסור:

{{עוגןמ|ב}} (ס"ק ב) למ"ש מיד כו' דחיישינן שמא י"ל כו' זהו דעת ר"ת:

דלא כב"ח שכתב דלדעת רש"י צריך להמתין במ"ש בכדי שיעש' דהרי התוס' כ' להיפך:

ועי' בי"ד ס"ס ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטל (היינו שנתבשל בשבת במזיד דנשאר לו לעולם אסור אבל בישל בשוגג דמותר במ"ש אפי' למבשל פשיטא דאם נתערב בשבת הוי דשיל"מ) ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומ' דקי"ל דעולה בא' ומאה ולא הוי דשיל"מ אע"ג דלכהן שרי בלי תערובת מ"מ כיון דלגבי ישראל אסור ולגבי ישראל לא הוי דשיל"מ ה"ה גבי כהן לא הוי דבר שיל"מ כיון דאין לו מתירים לכל העולם ולשון דומיא דתרומ' הוא ל"ד והנה הרב"י שם הביא דין זה בשם רי"ו שכ"כ בשם רא"ם וכ' שי"ל ראי' מפ' הערל והוא דאי' שם דף פ"ב חתיכ' חטאת טמאה שנתערב' בק' חתיכות חטאת טהורות ה"ז בטלה אבל חתיכות חטאת טהור' שנתערב' במאה חתיכות חולין אינ' בטלה ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני ר"א סיפא משום דה"ל דשיל"מ ופירש"י דמותר לכהן ומסקינן הא דר"א בדותא למאן אי לכהן מישרי שרי (ופירש"י אפי' השתא והא דקי"ל דשיל"מ לא בטל כגון דמשתריא למחר ולמאן דאסר ליה השתא כגון ביצה שנולד' בי"ט) אי לישראל לעולם אסור וא"כ ראייתו מחתיכת חטאת טהור' שנתערב' בחולין דמסקינן דלא הוי דבר שיש לו מתירין אלא שהתוס' שם ד"ה משום כו' כתבו ומיהו קשה לס"ד דר"א אמאי תרומ' עולה בק"א עכ"ל:

'''וצ"ע כו'''' דתרומ' (וה"ה די"ל כן בחתיכות חטאת הנ"ל) והחש' בס' ת"ש דא"כ לדברי מ"א דכה"ג דהכא הוי דשיל"מ א"כ למה אמר דר"א בדותא הא יש לאוקמי כגון שנתערב החטאת טהור' לכהן טמא או טבול יום דעכשיו אסור לו ולערב היה מותר באמת כבר קדמוהו מהרש"ל ביש"ש ביבמות (אולם תי' מהרש"ל לא הבנתי) ולענ"ד לדבריו תקש' אלא מאי אלא כיון שאין לו היתר לכל העולם דהא לישראל אסור לא הוי דשיל"מ א"כ מאי דאמר הש"ס אי לכהן משרא שרי הוא שפת יתר ת"ל בלא"ה כיון דלישראל אסור לעולם לא הוי דשיל"מ גם מ"ש אי לכהן מ"ש זה אינו קושיא דהא א"ל דמיירי בכהן טמא כנ"ל ובאמת ראיתי בס' ת"ש שסיים מאי דנקט הש"ס אי לכהן מ"ש לרווחא דמלתא נקטינן. ולענ"ד דוחק דגם אי הוי דיחוי אי לכהן מ"ש הוי דיחוי גמור אע"ג דלא הוי צריך לזה והיה די במה שיאמר אי לישראל לעולם אסור אז הי' אפשר לו' ע"צ הדוחק דלרווחא נקטינן אבל השתא דהא לכהנים מ"ש אינו דיחוי כלל דהא א"ל דמיירי בכהן טמא כנ"ל לא שייך לי' לרווחא דמלתא אלא י"ל דדברי מ"א נכונים ומה שהקש' דהל"ל דמיירי בכהן טמא י"ל דעכ"פ הש"ס שפיר אמר הא דר"א בדותא דהא ר"א סתם דבריו ואמר סיפא משום דהוי דשיל"מ ולא אמר דמיירי בכהן טמא משמע בכל ענין הוי דשיל"מ אפי' ליכא כהן טמא ודבר זה בדותא כדאמר הש"ס אי לכהן מ"ש כו' ולא תיקשי ניהו דדברי ר"א בדותא מ"מ הש"ס אליביה דנפשיה ה"מ לאוקמי כה"ג בכהן טמא ז"א קושיא דהא י"ל להש"ס תי' אחרים מורווחים יותר מלאוקמי שנתערב לכהן טמא אלא דבס' ת"ש הקש' תחלה לדברי מ"א דס"ל בנדון דהכא כיון דלאחרים הוי דשיל"מ וגם לדידיה אע"ג שאין לו היתר מיקרי דשיל"מ ולא בטל א"כ למה אמר הש"ס דר"א בדותא אטו מי ליכא בכל השבט כהנים טמאים וטבולי יום שהיום אסור להם ולערב יהי' מותר ולגבייהו הוי דשיל"מ וא"כ לדברי מ"א הוי דשיל"מ לכל העולם ולענ"ד י"ל גם מ"א ס"ל כשיש היתר לאדם פרטי או איז' פרטיים מש"ה לא יקרא דשיל"מ לגבי אחרים אלא לא דיבר מ"א אלא בנדון דהכ' דהוי דשיל"מ לכל העולם חוץ מאדם פרטי כה"ג הוי דשיל"מ וה"ה התם בחטאת אע"ג שבלי ספק ימצאו כהנים טמאים טבולי יום דלדידהו הוי דשיל"מ מ"מ משום פרטיים ל"מ דשיל"מ ואם היה דשיל"מ לכל הכהנים הוי מיקרי דשיל"מ לכל העולם כיון דהם משפחת כהונ' שלמה ואמרינן כהנים עם בפ"ע ותל"מ:

כדאיתא פ"ב דבכורים דאם נתערב בכורים (ר"ל בירושלים דאי חוץ לירושלים תנן שם ר"פ דבטל דלא מיקרי דשיל"מ אע"ג דיכול להעלותו לירושלים משום דהוי טרחא להעלותן):

כיון דלכהנים הוי דשיל"מ וגם הכהנים צריכים לאכלו בתורת בכורים וכדינן:

'''ומיהו הר"ש כ' כו'''' ופי' המשנה לפי שיטתו ע"ש וע' ביש"ש שם מ"ש בפי' דברי הר"ש:

ומ"מ יש להחמיר כפי' הרמב"ם והר"ע ר"ל דכה"ג הוי דשיל"מ:

כשנתערב לכהן דהכל תלוי בבעה"ב אי לבעה"ב דהיינו מי שנתערב לו אם לדידיה הוי דשיל"מ אז לכ"ע לא בטל וא"כ ה"ה הכא אם נתערב למבשל בטל כיון לדידי' לא הוי דבר שיש לו מתירין דהכל תלוי במי שנתערב לו:

{{עוגןמ|ד}} '''(ס"ק ד) שחלה היום כו'''' וקשה א"כ מוקצ' דמחובר כו' אע"כ צ"ל כמ"ש רש"י במס' ביצה כיון דלא לקטינהו מאתמול מעי"ט הוי כמאן דדחי' בידים ואפי' לר"ש אסור א"כ גבי בהמ נמי לימא הכי מדלא שחטו אתמול הוי כמאן דדחי' בידים ואסור אפי' לר"ש וע"ש עוד טעם בב"י דדוקא במחובר דללקוט מן המחובר הוא דבר קל לכן כשלא לקטו מאתמול אקצינהו ודחאו בידים משא"כ בשחיטה דבעינן סכין בדוק ושוחט מומח' אין ראיה מדלא שחטו מאתמול אקצי' מדעתי' והוי דחוי בידים דלמא לא הזדמן לו סכין או שוחט מומח' ומדלא אטרח בתרייהו ל"מ דחוי בידים:

{{עוגןמ|ה}} '''(ס"ק ה) אי בשבת ובלא מליח'.''' דאסור למלחו דהוי כמעבד דהיינו מחזי כמעבד או משום דהוי מתקן אוכל וכמ"ש מ"א סי' שכ"א ס"ק ז':

דהדח' מיהו בעינן משום דם בעין:

ועמ"ש סי' שכ"א דהדח' מותרת בשבת:

{{עוגןמ|ו}} (ס"ק ו) וזהו איסור דאוריי' כו' מחלקות' מבואר בר"ן מס' ביצ':

'''וי"א דהוי דרבנן.''' ולדידי' הגזר' שמא ירבה אחר שנתנו על האש דכה"ג לכ"ע הוי דאורייתא וע"ש בר"ן:

{{עוגןמ|ז}} '''(ס"ק ז) ואפי' בישל כו'''' אבל במ"ש מותר מיד ש"ך. הש"ך לטעמי' אזיל שהסכים בי"ד סוף סי' קכ"ג ובנ"ה בסי' קי"ג עם רמ"א שם דאין בזה משום איסור בישול גוי. אבל לדעת ט"ז בי"ד סי' קי"ג וכן הסכים עמו הפר"ח דבמ"ש אפי' להחול' אסור משום בישול גוי:

{{עוגןמ|ח}} (ס"ק ח) משום שגדל והולך במוקצ' כהאי שלא הי' בעולם כלל עדיף מביצ' שנולד' בי"ט גם ר"ש מודה כמ"ש התו' ריש מס' ביצ' וא"כ מהני הכנה ר"ל בפרי שנגמר בישולו. עיין בתי' בב"ק כו' דמה שגדל ב"ב הצנועים שהי' להם כרמים שהי' כרם רבעי דאסור לאכול חוץ לירושלים בלא פדיון יהיו יודעים דאיכא אינשי דלא מעלי והיו אוכלים מכרמי הצנועים בגזל ולהציל' מאיסור גזל מחלו ע"ז אך להצילם גם מאיסור אכילת כרם רבעי בלי פדיון לכן היו מניחים מעות ואומרים כל המתלקט מזה יהי' מחולל על מעות הללו והקשו התוס' מאי הועילו בתקנתן הא לאחר הפדיון שוב גדל הפרי וזה א"א להם לחללו דהוי דשב"ל וע"ז תי דמה שיגדל אח"כ בטל במה שגדל כבר בשעת פדיון:

'''ועסי' ש"ך.''' רצה ליישב בזה קושי' התוס' דשם שהקשו אכתי מאי הועילו הלא מה שגדל אח"כ אינו בטל דהוי דשיל"מ ע"י פדיון אחר שגדל ותי' דעכ"פ הצילם מאיסור תורה ניהו דלא בטל היינו מדרבנן דמן התור' גם דשיל"מ בטל ולזה רמז מ"א לעיין בסי' ש"כ ויתיישב קושית התוס' דקיי"ל שם אם האיסור לא הי' מעולם ניכר בפ"ע אע"ג דהוי דשיל"מ מ"מ בטל וא"כ תו ל"ק קו' התוספות דמה שגדל אחר הפדיון לא עמד מעולם בפ"ע עכ"פ לפ"ז ליתא לדינא שכ' רמ"א דפירי מן המחוב' הוי מוקצ' משום שגדל בשבת די"ל דבטל ברוב ואף על גב דהוי דשיל"מ הא כיון דהאיסור לא עמד מעולם בפ"ע קי"ל אפילו דשיל"מ מ"מ בטל:

'''ובביצ' כו'''' דאיתא התם שנים שלקחו בהמה בשותפות מעי"ט וא' עירב למזרח וא' עירב למערב וקיימא לן דבהמה וכלים ואוכלים הרי הם כרגלי הבעלים ואדם אחר אין רשאי להוליכן יותר ממה שהבעלים מותרין לילך וחלקו השותפים הבהמה ביום טוב אמר רב כ"א מהשותפים אינו יכול להוליך חלקו אלא למקום שגם חבירו שותפו יכול לילך משום דינקי תחומין מהדדי ר"ל כשהבהמה היתה חי הי' חלק כל אחד מהשותפים יונק מחלק חברו השותף והוי ליה כאלו מעורב בחלקו וחלק חברו א"ל ר' כהנא ור"א לרב לאיסור תחומין חששת ולאיסור מוקצ' לא חששת ופי' תוס' לדידך דס"ל כר"י במוקצה א"כ איך אפשר לשחוט בהמה הא ינקי הבהמ' ונתגדלה גם בי"ט והיא מוקצ' ושתיק רב וכיון דקיי"ל דמותר לשחוט בי"ט אפי' למאן דא"ל מוקצ' ע"כ ל"ח למה שגדל בי"ט וה"ה פרי דלא כרמ"א:

{{עוגןמ|י}} '''(סק"י) להטמינ' כו'''' וצ"ע למה השמיט' הטור דקיי"ל הלכה כרבה (ב"ח) דע דתנן בשבת דל"ח ע"ב ולא יפקיע ביצ' בסודר שהוחם בחמה כדי שיצל' דגזרינן תולדה דחמ' אטו תולד' דאור ור' יוסי מתיר דס"ל דלא גזרינן דלא מחליף ותנן בסיפ' ולא יטמיננ' בחול ובאבק דרכים ובזה לא פליג ר"י משמע דמודה בזה לרבנן ושאל הש"ס דל"ט מ"ט מוד' ואמר רבה הטעם דחול ואבק דרכים מחלפי ברמץ וגזר גם ר"י שמא יטמין ברמץ משא"כ סודר אינו דומ' לרמץ ולא מיחלף ור' יוסף אמר ה"ט דמוד' גזירה שמא יזיז עפר ממקומו ושאל מה בין רבה לרב יוסף ומסיק א"ב בעפר תחוח שמא יטמין איכ' למגזר אבל שמא יזיז ליכא ואמר מיתיבי מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח בשלמ' למ"ד שמא יטמין שפיר דמה"ט גלגל ע"ג הגג כיון דליכ' הטמנה ל"ג שמא יטמין ברמץ אלא למ"ד שמא יזיז לגזור ומשני סתם גג לית ביה עפר ול"ל וכ' הרא"ש וז"ל לרבה דאמר משום גזיר' שמא יטמין ברמץ אסור אפי' מבעוד יום לצורך שבת כדמוכח לקמן כו' אח"ז הביא הרא"ש קושית הש"ס הנ"ל לר' יוסף מבריית' דמגלגלין ע"ג גג רותח וכ' וז"ל מדפריך מהאי בריית' מגלגלין אמתני' כו' משמע דאין חילוק בין גלגל ע"ג חול ובין הטמנ' בחול ואפי' לגלגל ע"ג חול כו' אסור עכ"ל הרא"ש ומעת' דברי הב"ח צ"ב והבין מ"א דע"כ קושית הב"ח לא היתה שה"ל להנוור להביא דין א' של הרא"ש שאפי' מבע"י אסור לכן רמז מ"א בתחלת דבריו אפי' מבע"י עסי' רנ"ז סעיף ג' ר"ל דשם הובא דין זה דבריש סי' שם כ' דאין להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום ובסעיף ג' חשב דברים המוסיפי' הבל וחשוב בהדייהו חול בין לח ובין יבש (וע' מה שכתוב שם) הרי מבואר להדי' דאסור להטמין בחול אפ" מבע"י וע"כ קושית הב"ח לא הית' כי אם להבי' דין שני דאפי' לגלגל ע"ג חול אסור ולפי זה דבריו תמוהים מאי קשיא להב"ח הא קיי"ל כרבה אדרב' היא הנותנת דמשום הכי לא הביאו הטור דהרא"ש כ"כ לר' יוסף דלדידי' הטעם שמא יזיז אבל לדידן דקי"ל כרב' דהטעם שמא יטמין על גבי גג מותר וכדאמר המקשן בשלמ' לרב' שפיר דל"ל ע"ג הגג שמא יטמין ולכן הבין מ"א דהב"ח ס"ל כמ"ש מהרש"ל בתשובה סי' ס"א שהבי' דברי הרא"ש הנ"ל והקש' למאי נ"מ כ' הרא"ש דלר"י אפי' על גבי גג אסור הא קיי"ל כרב' ותירץ דלהרא"ש הוי ק"ל קושיית התו' שם דהש"ס המ"ל איכ' בינייהו גג דאית ביה עפר דלרב' שרי ולר"י אסור אע"כ ידע הש"ס דגם רבה א"ל גזיר' שמא יזיז אלא שהוסיף טעם שמא יטמין ולכן גג דא"ב עפר אפי' לרבה אסור ומ"ש הש"ס בשלמ' למ"ד שמא יטמין שפיר אע"ג דגם הוא ס"ל שמא יזיז כוונות הש"ס לטעם שמא יטמין שפיר א"כ א"ש מ"ש הרא"ש דלטעם שמא יזיז אפי' ע"ג אסור דנ"מ גם לדידן דקי"ל כרב' דהא מוד' רבה דא"ל שמא יזיז עכת"ד וכן ס"ל להב"ח אם כן שפיר קשיא להב"ק על הטור דה"ל להבי' דאפי' ע"ג גג אסור אע"ג דקי"ל כרבה הא רבה מוד' כנ"ל ומ"ש הב"ח הא קיי"ל כרב' עדיין צריך ביאור דאדרב' אי הוי קיי"ל כרב יוסף הוי קשה טפי דה"ל להטו' להבי' דאפי ע"ג אסור לזה י"ל דכוונות הב"ח כמ"ש מהרש"ל הא קי"ל כרב' וא"כ לאיזה צורך כ' הרא"ש האי דינא אע"כ דהרא"ש ס"ל דגם רבה מוד' דא"ל שמא יזיז וגם לרב' אסור ע"ג וה"ל להטו' להביאו אע"ג דקי"ל כרב' ובזה א"ש תירץ מ"א מ"ש ול"נ דרא"ש כ' אליב' דרב יוסי כו' דע"כ צ"ל אפ"ת כמ"ש מהרש"ל דרב' א"ל שמא יזיז מ"מ לדידן לא הוצרך הרא"ש להבי' דלדידן מלת' דפשיט' דאפי' ע"ג אסור דהא ע"כ לא הוצרכו רבה ור"י לטעמייהו כ"א אליבי' דרבי יוסי דל"ג תולדה דחמ' אטו תולדה דאור אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דגזרינן תולד' דחמה אטו ת"ד בלא"ה אסור להטמין בחול דגזרינן תולד' דחמה אטו ת"ד ולטעם זה פשיט' דאפי' על גג אסור כמו שאסו' להפקיע על גבי סודר דליכ' הטמנ' ואם כן אפי' לדברי מהרש"ל צ"ל דהרא"ש לא כ' דבריו לענין פסק הלכ' כי אם לברורי שמעת' ומעתה א"צ לדברי מהרש"ל דהרא"ש ס"ל דרב' ג"כ א"ל שמא יזיז עכ"פ הטור לא הוצרך להביא דאע"ג דאסור לדידן דקי"ל כרבנן הוא מילת' דפשיט':

'''ומ"מ כ' רש"ל כו'''' שכ' דדוחק שכל סוגית הש"ס ודברי הרא"ש אמורים אליביה דרב יוסי דלא קיי"ל כוותיה אלא ע"כ בחול ואבק דרכים וגג מודים רבנן דל"ל אטו תולד' דאור וגם לרבנן איצטריך לטעמיה דרבה ור"י ולפ"ז אזיל ליה תי' מ"א דאכתי אע"ג דקיי"ל כרבנן ה"ל להטו' להבי' דגם ע"ג אסור דלא הוי מלת' דפשיט' אפי' לרבנן דהא כה"ג ל"ל אטו ת"ד:

וכ"מ במשנ' פ"ט דנגעי' דשיעור נגע הוא כגריס ואם י"ל חצי גריס מכוה וח"ג שחין אין מצטרפים וקתני שם דמכוה הוא מה שנעש' ע"י אש ושחין היא מה שנעש' שלא ע"י אש וקתני לקה בחמי טבריה ה"ז שחין ע"כ צ"ל דחמי טבריה אינו תולד' דאור:

וכ' הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ב ח"ט דגזרינן אטו תולד' דאור והיינו דוקא בדבר ששייך בו בישול וכמ"ש לקמן:

ולהניח בתוכן אסור משום הטמנ':

עד שיעש' כ"ח חייב משום מבשל כצ"ל:

עד שיעש' גוף רך חייב משום מבשל כצ"ל:

ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי ובלח"מ תירץ דתרתי איתנהו ובתחלתו כשנעש' רך חייב משום מבשל ואח"ז כשנעש' גחלת בוערת חייב משום מבעיר וחייב שנים:

{{עוגןמ|יא}} '''(סקי"א) יש בו כו'''' קודם היסק אסור כו' דהוי כא' נותן הקדר' וא' מביא האור ונותן סביב הקדר' דשניהם חייבים כדאית' בביצה וה"ה הכא כשישראל נותן התבשיל ואח"כ מסיק הגוי מ"מ גם הישראל חייב:

{{עוגןמ|יב}} '''(סקי"ב) נצטנן כו'''' דכל שהיס"ב כו' ר"ל אפי' אינו עומד אצל האש ונח קצת מרתיחתו מ"מ כ"ז שהיס"ב מיקרי חם ואין בו משום בישול וכן ס"ל לרי"ו:

וע' סעיף ט"ו בהגה"ה דאנן קי"ל דאפי' אין היס"ב רק שעדיין הוא חם מותר וע"ש הטעם:

{{עוגןמ|יג}} '''(סקי"ג) וי"א דוקא כו'''' והב"ח פסק כסבר' א' דאפי' מצטמק ורע לו אסור דדוק' היכי דאין איסורו כי אם משום גזרה שמא יחת' אז אי מצטמק ורע לו מותר דל"ל שמא יחת' דהא החתוי רע לו אבל הכא דאסורו משום דהוי מבשל א"כ מה לי יפה או רע לו ועמ"ש ט"ז ליישב:

ועס"ח מ"ש ר"ל דהב"ח פסק כסברא א' דהיינו הרב"י ומ"א בסעיף ח' כ' דאפשר דגם הרב"י ס"ל דמצטמק ורע לו שרי ואף שסתם דבריו סמך א"ע על מ"ש בסעיף ח':

{{עוגןמ|יד}} '''(סקי"ד) מותר כו'''' דלא כב"ח דמחמיר שהב"ח הביא בשם הגהת מרדכי דנסתפק בדבר אי מותר אפי' בכלי ראשון או לא לכן מספק מחמיר הב"ח אבל מ"א ס"ל דלא שבקינן מאי דפשיט' להתוס' ומרדכי ור"ן להתיר משום ספיקא דהגהת מרדכי:

'''ומשמע מלשון הש"ע כו'''' רק נשר' בחמין אסור כו' ר"ל אע"ג שכ' הרב"י בספרו הארוך דנרא' מלשון הרמב"ם דס"ל כיון שנשרה מע"ש במים רותחים אע"ג שלא נתבשל מע"ש מ"מ חשוב כמבושל מע"ש לענין זה דמות' לשרותו בחמין בשבת ודייק לה מדקתני במתני' כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת ולא קתני כל שנתבשל מע"ש כו' משמע דדי כשנשר' בחמין מע"ש ועז"כ מ"א דמלשון הש"ע לא משמע כן אלא בעינן דוק' שנתבשל מע"ש ולכן כ' שטוב להחמיר כמשמעו' הש"כ דלא כהרמב"ם:

{{עוגןמ|טו}} (סקט"ו) מדיחים היינו שמערי' עליו מכלי שני דמכלי ראשון אסור לערות דקי"ל עירוי מכ"ר מבשל כדי קליפה וכדלקמן סעי' י' וע"ש במ"א ס"ק ל"ב:

'''אבל אסור כו'''' דמחזי כמבשל ר"ל אע"ג דקי"ל כלי שני אינו מבשל מ"מ כיון דמחזי כמבשל החמירו בו לענין שבת:

ונ"ל דבצל דינו כתבלין ומותר לשרותו בכלי שני:

וע' סעיף ה' במ"א ס"ק י"ט דיש חולקים ע"ז וס"ל דל"א דמחזי כמבשל והמחבר שם כ' לאסור אפי' פת בכ"ש דיש דברים המתבשלים בכלי שני ואין אנו בקיאים איזה דבר מתבשל בכ"ש לכן יש להחמיר בפת דרכיך ומ"א ס"ק י"ח הוסיף דבשאר דברים נמי יש להחמיר א"כ ניהו דאין לאסור בצלים בכלי שני משום דמחזי כמבשל מ"מ יש לאסור מטעם אחר דלמא באמת מתבשל בכ"ש וכן דעת ט"ז בס"ק ח' ובס"ק י"ד לאסור בצלים ע"ש:

{{עוגןמ|טז}} '''(ס"ק טז) כ"ד קשה וה"ה דבר מלוח כו'''' לכאורה צ"ב מאי הוסיף מ"א הא המחבר כ"כ להדיא חוץ ממליח הישן והוא משנה מפורשת אלא צ"ל שמ"א בא לבאר ולהקל דמ"ש המחבר לאסור מליח ישן דינו כמו דבר קשה שאסר רמ"א דאינה אסור כ"א באינו ראוי לאכול כלל בלי שריה הוא הדין מלוח ישן שאוסר המחבר נמי דוקא באינו ראוי לאכול בלי שריה הוא דאסר ולמד מ"א כן מדברי הרב"י מ"ש על הפרדס שהביא הרב"י שי"מ מליח ישן וקוליס האספנין הם טרית' וכתב ספר הפרדס דז"א דמליח ישן ר"ל שאינו נאכל אם לא ידיחנו בחמין ולכן הדחתן הוי גמר מלאכתן אבל טריתא כיון שהספנים אוכלים אותו חי מחמת מלחו א"כ אין הדחתן גמר מלאכתן כיון שאפשר לאכלו בלי הדחה ולכן מותר לרחוץ הטריתא במים קרים בשבת מידי דהוי ארחיצת כוסות וקערות ע"כ דברי הפרדס. וכתב ע"ז הרב"י ודבריו מגומגמים דא"כ אפי' במים חמין מותר להדיח הטריתא ולמה לא הותר אלא במים קרים עכ"ל הרב"י וס"ל למ"א דלדינא פוסק הרב"י כקושייתו על הפרדס דאפי' בחמין מותר לרחוץ הטריתא ומ"ש הפרדס מים קרים הוא שלא בדקדוק כמ"ש הב"י דדבריו מגומגמים וא"כ ע"כ צ"ל מה דאסר מליח ישן ר"ל היכי שא"א לאכלו כלל בלי הדחה וכ"ה בס' ת"ש ולפ"ז מותר להדיח הערינ"ג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו בלי הדחה אבל הט"ז בס"ק ה' לא כתב להתיר הערינג אלא רחיצה במים קרים משמע דבחמים אסור ע"כ ס"ל ניהו דהרב"י הקשה על הפרדס דה"ל להתיר אפי' בחמין מ"מ לדינא נקטינן כמ"ש הפרדס דוקא מים קרים ולא חמין:

{{עוגןמ|יז}} '''(ס"ק יז) משום בישול כו'''' ולכן אסור ליתן כו' בלי רוטב כו' דא"כ כיון דעכשיו הוא בלי רוטב יעשה צלי והוי צלי אחר בישול דאסור:

וה"ה האפוי דינו כמו צלי לכל דבר וא"כ אסור לשרותו בחמין ומותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן אבל דבר שנתבשל כו':

{{עוגןמ|יח}} '''(ס"ק יח) אפי' כו'''' וא"כ בשאר דברים נמי יש להחמיר ר"ל ניהו דהמחבר לא הזכיר לאיסור כ"א פת דרכיך מ"מ גם בשאר דברים יש להחמיר:

{{עוגןמ|יט}} '''(ס"ק יט) מתירים כו'''' סוברים להקל כתי' שני של התו' דהתוס' בדף ל"ט הקשו לר"ת דס"ל עירוי מבשל כדי קליפה א"כ הא דתנן שם וכל שלא בא בחמין לפני שבת מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ ממליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן ולר"ת הא דקתני מדיחין אותו בחמין ע"כ ר"ל מכלי שני דמכלי ראשון ל"ל דהא עירוי מכ"ר מבשל לר"ת עכ"פ כדי קליפה וכיון דמדיחים ר"ל מכלי שני מאי אריא מדיחים אפי' לשרותו בכ"ש לישתרי דהא כ"ש אינו מבשל ותי' דמ"מ השריה אסורה דמיחזי כמבשל א"נ ה"ה דשורין מותר והא דנקט מדיחים לאשמועינן דמליח הישן וקולייס האספנין אפי' ההדחה אסורה וכ"מ דעת הש"ע מדנקט ואסור ליתן פת כו' משמע דוקא פת דהוא רך אבל שאר דברים אין מתבשלים ומותר ולתי' א' דתוס' מ"מ ה"ל לאסור דמחזי כמבשל אע"כ דס"ל כתי' שני דהתוס' וע"ז כ' דיש להחמיר דהיינו כתי' א' דהתוס' ואף ע"ג דבלא"ה כ' מ"א בס"ק י"ח דאפי' שאר דברים דאפי' אינן פת יש להחמיר מ"מ י"ל דבס"ק י"ח אפשר אינו אוסר כ"א בשאר דברים רכים וכאן כ' דיש להחמיר אפי' בדבר קשה דמחזי כמבשל:

{{עוגןמ|כא}} (ס"ק כ"א) שהיס"ב עמ"ש ס"ד וסעיף ט"ו בהג"ה ר"ל המחבר שכתב פה שהיס"ב אזיל לשיטתו מ"ש בסעיף ד' אם אין היס"ב הוי מבשל אבל לפמ"ש רמ"א בהג"ה בסעיף ט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי א"כ לא בעינן היס"ב:

{{עוגןמ|כב}} (ס"ק כ"ב) בבצק אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד דכתב שם אסור ליתן שמן עב או שעוה בנקב החביות לסותמה מפני שהוא ממרח ולכן כ' מ"א דהא דהתיר כאן בבצק משום דבבצק ליכא משום מירוח דאינו מתמרח וכן הבין בספר ת"ש ולכן כתב ע"ד מ"א וז"ל ולית' דודאי בכ"ד המתמרח שייך מירוח וראיה מהא דקי"ל הממרח רטיה חייב ולא חלקו מאיזה דבר היא נעשית עכ"ל ס' ת"ש ולענ"ד מודה מ"א דאם מירח בצק דחייב משום ממרח אלא דהמ"א כ' בסי' תקי"ד ס"ק ה' לחלוק על כה"ג דמשמע מדבריו דאם מדביק שעוה חייב משום ממרח ומה"ט אוסר ליגע בשעוה גזירה שמא ימרח ומ"א חולק כיון דממרח הוא תולדה דממחק א"כ ל"מ ממרח אלא כשמשפשף אבל כשמדביק ואינו משפשף אינו חייב משום ממרח אלא דמ"מ אסור לדבק שמא ימרח דהיינו שמא ישפשף וא"כ ליגע מותר ול"ג ע"ש וכיון דכאן וכן בסי' שי"ד אינו משפשף אלא מדביק ואין בו איסור תורה אלא דגזרינן שמא ישפשף דאיכא איסור תורה בזה ס"ל למ"א לחלק בין שעוה ובין בצק דוקא שעוה שדרכו למרח דהיינו לשפשף אפי' ליתן שעוה בפי חביות ולדבקו בפי חביות אסור שמא ישפשף אבל בצק כיון דאין דרכו לשפשף ואינו דבר שדרכו להתמרח מותר להדביק ולא גזרי' שמא ישפשף אבל אם שפשף בצק מודה מ"א דחייב ובט"ז חילק דוקא בסי' שי"ד דקפיד שלא יזוב המשקה חיישי' שידבק היטב אבל הכא שאין כוונתו כ"א שלא יתקרר ל"ח שידבק כ"כ הרבה משמע קצת מדבריו דס"ל כדעת כה"ג הנ"ל דאם מדביק היטב יש איסור תורה:

{{עוגןמ|כד}} '''(ס"ק כד) לעולם אסור דהוי כמניח כו'''' ר"ל אע"ג דכאן הוי אפי' כלי תחתון על האש מ"מ העליון שנותן על התחתון הוי כמעמידה ע"ג כירה גרופה וקטומה כיון דהתחתון מפסיק בין האש להעליון וכמ"ש בס"ק כ"ו וכן לעיל רנ"ג ס"ק ל"א ע"ש וכיון דכאן כ' ליתן כלי שיש בה דבר חם כו' ע"כ היה עומד ע"ג כירה וא"כ למה כ' רי"ו דהוי כמניחה על גבי כירה לכתחלה דהא לא הוי רק חזרה דשרי לעיל סי' רנ"ג סעיף ב' דמותר להחזיר מכירה לכירה אחרת אפי' הבלה של שניה הוא מרובה משל ראשונה ע"ש לכן ע"כ צ"ל דניהו דהוא חם מ"מ איירי שכבר נטלה מהכירה והעמידה ע"ג קרקע וכה"ג דאז החזרה אסורה והוי כמניח לכתחלה בשבת דע"י שהניחה ע"ג קרקע בטלה שהיה ראשונה וכדלעיל סי' רנ"ג ועז"כ מ"א שאם לא נטלה מכירה ראשונה אלא אחר שחשכה אפי' הניחה עג"ק כ' רמ"א לעיל סי' רנ"ג דמותר להחזירה ולא אסור כ"א כשנטלה מבע"י ובשבת רוצה להחזירה ע"ש א"כ ה"ה הכא אמנם כ' רמ"א שם ניהו דנוהגים קולא זו וסומכים ע"ד הר"ן דס"ל כן לפי שהרבה פוסקים חולקים ע"ז יש להחמיר ע"ש:

{{עוגןמ|כו}} '''(ס"ק כו) וראשון כו'''' דהתם הקדרה עומדת ע"ג האש ממש כתב בס' ת"ש דהלשון לאו דוקא דהא התם אסור אפי' בגרופה וקטומה אלא ר"ל שאין הפסק בין הקדרה ובין הכירה גם אפי' גרוף וקטום מ"מ עדיין האש שם כמש"ל סי' רנ"ג סק"ג וסק"ח. וצ"ע דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג ובס' ת"ש הקשה דהא בס"ג שם מיירי בחזרה והכא מיירי בנתינה לכתחלה לכן הגיה שצ"ל בסי' רנ"ג סעיף ה' שכ' מותר ליתן ע"פ קדרות חמין בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צורכו כגון פאנד"ש וכיוצא בו לחממן לפי שאין דרך בישול בכך ע"ש במ"א ובזה הדין עם ספר ת"ש דהאי דסעיף ה' הוא נידון דהכא וכ"נ מדברי הרב"י בספרו הארוך בסי' רנ"ח דמדמה האי דסי' רנ"ג סעיף ה' לדין דהכא ע"ש אמנם הוקשה לו למה טרח להוריד קבא מאיגרא להקשות מסי' רנ"ג ולא הקשה מהכא דהכריע בסעיף ח' כהמתירי' וסיים על מ"ש לתרץ והוא דחוק קצת אבל אין בידו לפרשו בד"א עכ"ל ולענ"ד י"ל דהא דין זה נובע מבריי' דס"פ במה טומנין דף נ"א ע"ב דתניא מניחים מיחם על גבי מיחם וקדרה ע"ג קדרה אבל לא קדרה ע"ג מיחם ומיחם ע"ג קדירה וכ' רש"י וז"ל מיחם של נחושת קדרה של חרס. יש ספרים שכ' בהן אבל לא מיחם ע"ג קדר' ומפרשי טעמא משום שהקדרה מרבה חמימות ומוספת הבלה למיחם אבל בתוס' גרסינן ומיחם ע"ג קדרה עכ"ל רש"י ונלע"ד דגם אותה הגירסא לא קדרה ע"ג מיחם מודי' דמיחם ע"ג קדרה שרי דלא כמו שהוא הגירסא לפנינו בגמ' דהא יהבי טעמייהו שהקדירה מוספת הבל ומרבה חום וזה לא שייך גבי מיחם וכן נראה מה שדחה רש"י דהתוס' גרסי' ומיחם ע"ג קדרה משמע דדוקא כה"ג אסר גרסא האחרת (דלא כמו שהבין מהרש"ל ע"ש) וניהו דרש"י דחה אותה הגירסא וכן המ"מ וכן הרב"י בסי' רנ"ח מ"מ מה"ט לא רצה מ"א להקשות מהכא בסעיף ח' די"ל דוק' בסעיף ח' דמיירי ליתן ע"ג מיחם בזה הכריע להתיר דזה מותר לכל הגרסאות משא"כ בסעיף ז' דמיירי להניח ע"ג קדירה דזה אסור לחד גרסא ניהו דרש"י ומ"מ דחו להאי גרסא מ"מ יש לצרפו להאוסרי' כשמונח הקדרה על האש וחמיר עכ"פ מסעיף ח' לכן לא כ' הרב"י הכרעתו להתיר בסעיף ז' וניחא ליה למ"א מסי' רנ"ג ס"ה דשם הכריע להתיר לתת ע"פ קדירה:

'''וי"ל דוקא צלי כו'''' ע"ג כירה גרופה הלשון ל"ד אלא ר"ל ע"ג קדרה דעדיף מכירה גרופה וכ"כ בספר ת"ש:

וכצ"ל לדברי רי"ו ר"ל האי דסעיף ז' וסעיף ח' שניהם הם דברי רי"ו הובא בב"י בסי' רנ"ח שכ' בהאי דסעיף ז' ע"ג מיחם וכן בסעיף ח' וז"ל י"מ דמיחם ע"ג מיחם דשרי אפי' התחתון על האש וי"מ שאם התחתון על האש לעולם אסור כו' וכ' עוד להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו נגד המדורה כו' ויש שכתבו דהוי כמניח לכתחלה ע"ג כירה ואסור כו' וראשון נראה עיקר עכ"ל לדידיה קשיא בפשיטות למה לא הכריע להתיר גם בדין ראשון כיון דשניהם מיירי ליתן ע"ג מיחם וע"כ צ"ל כתי' מ"א ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ כו' כ' בספר ת"ש וז"ל אינו ראי' כלל דהא המ"מ כ"כ בשם הרשב"א ולרשב"א גם בתבשיל ל"ל שמא יתן עליה כשהוא קר דהא רשב"א ס"ל דגם בתבשיל שנצטנן אין בו משום בישול כמ"ש סעיף ט"ו בהגה"ה וא"כ תבשיל ודבר יבש שוין הן לדידיה אבל לדידן דס"ל נצטנן יש בו משום בישול כמ"ש רמ"א אפשר דגם בזה איכא למגזר כו' עכ"ל ת"ש. ולענ"ד דיוקו של מ"א מלשון המ"מ דהא א"ל על תירוץ מ"א לחלק בין צלי למבושל דמבושל אסור דגזרינן שמא יתן עליה כשהוא קר הא כ' הרב"י טעם המתירים דדינו כמניח נגד המדורה והא במדורה מבואר בסעיף ט"ו דגם תבשיל אם הוא רותח מותר ליתן נגד המדורה ולא גזרינן וצ"ל ניהו דכתב דדינו כמניח נגד המדורה מ"מ כיון דלטעם ההיתר במדורה דא"ל הכירא כמו שכתוב בס"ק ל"ח וכן הכא להניחו ע"ג קדירה או מיחם כיון דאין דרך בישול בכך איכא הכירא וכמ"ש לעיל סי' רנ"ג סעיף ה' וא"כ י"ל דבמדורה יש יותר הכירא מהכא כשנותן ע"ג קדירה או מיחם וניהו דהכא גזרינן מ"מ במדור' דאיכא היכרא טובא לא גזרינן ומ"ש המתירים י"א שדינו כמניחו נגד המדורה אין הכוונה שהיכר של שניהם שוה דוודאי הכא ע"ג קדרה או מיחם ליכא הכירא כ"ה ויש מקום להחמיר יותר במדורה מ"מ ס"ל להמתירים דדינו כמדורה והרב"י מה"ט לא רצה להכריע בסעיף ז' להתיר במבושל דאיכא למיגזר אטו כר אע"ג דבמדורה לא גזרינן כנ"ל אבל המ"מ פ' כ"ב כשכ' בשם הרשב"א להתיר לא כ' לשון דינא כמניחו נגד המדורה אלא כ' וז"ל כיון שהקדרה מפסקת ה"ז כמחמם נגד המדורה ומותר עכ"ל מלשון זה משמע דהיכר שניהם שוה וכיון דבמדורה לא גזרינן גם בקדרה לא גזרינן אפי' לדידן לכן לא כתב מ"א וכן מוכח במ"מ אלא וכן משמע:

{{עוגןמ|כז}} '''(ס"ק כז) ומצטמק כו'''' ואפשר דסמך על מ"ש כאן ואעפ"כ כ' רמ"א שם וי"א דוקא כו' אע"ג דגם המחבר ס"ל כן דכן דרכו של רמ"א כיון דאין הדבר מבואר להדיא בדברי הרב"י כותב בלשון י"א:

{{עוגןמ|כח}} '''(ס"ק כח) כ"ז שהיס"ב כו'''' מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר כו' ועיין בי"ד ר"ס צ"ד בט"ז כו' מיהו הט"ז שם וכן הש"ך סי' ק"ה סס"ק ה' הביאו לשון מהרש"ל עשו הרחקה לכ"ר שעומד על האש ע"ש ומיהו הש"ך שם חולק על מהרש"ל ופי' דברי הירושלמי דמיירי ג"כ שהיס"ב ועיין בתשובת בית יעקב שכ' שהתווכח עם הש"ך פא"פ ודחה פי' הש"ך וע"כ פי' בירושלמי כמו שהבינו רש"ל והודה הש"ך לדבריו ועיין פרי חדש י"ד סי' ס"ח:

{{עוגןמ|כט}} (ס"ק כט) של שור ניהו דהבשר אינו מתבשל אפי' בכ"ר כדאי' במס' שבת דמ"ב ע"ב:

{{עוגןמ|ל}} '''(ס"ק ל) דם שבו כו'''' דלא כמ"ש הב"ח רצה לומר בכוונות רמ"א שהב"ח הבין שכוונות רמ"א דהרב"י מיירי שעדיין הוא במלחו שנמלח להוציא דמו ולא הודח ולכן הקשה דא"א דזה כוונות הרב"י ובלי מלח הלחלוחית מתבשל א"כ למה נקט בשר מלוח ואי דאל"כ אסור משום דם הא ה"מ למנקט שנמלח להוציא דמו ואח"כ הודח ועכשיו אין עליו מלח אלא ע"כ דהרב"י ס"ל דדוקא כשהוא מליח דהמלח מסייע לבישול ע"ש. וע"ז כ' מ"א דע"כ אין זה מכוונת רמ"א דאיך א"ל דמיירי שעומד במלחו הראשון שנמלח להוציא דמו ולא הודח הא עריין הבשר אסור משום דם שבמלח שנבלע בבשר אע"כ גם רמ"א מפרש שנמלח והודח ועכשיו אין עליו מלח וכלי ראשון לבר מבשל הלחלוחית ומ"ש הרב"י בשר מלוח ר"ל שנמלח כבר אבל הודח:

'''והב"ח הכריע כרמ"א.''' ר"ל ניהו דחולק על רמ"א בכוונות הרב"י אבל לדינא מסכים עם רמ"א דבלי מלח כ"ר לבד מבשל הלחלוחית:

'''ולמסקנא כו'''' ז"ל הרא"ש פ' כירה דאיכא התם תרי לישנא לחד לישנא מלח צריך בישול כמו בשר שור דאפי' בכ"ר לא בשיל ולחד לישנא מלח אפי' בכ"ש מתבשל וכתב הרא"ש ניהו דפליגי לענין מלח אבל בשר לא בשיל בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמר לעיל ואפי' נמלח מחדש ניהו דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר עכ"ל וס"ל להב"ח דלמסקנת הרא"ש שכתב ואפי' נמלח מחדש כו' ה"ה אפי' לא נמלח כלל מ"מ הלחלוחי' מתבשל ונקט מלח ודם דאגב אורחיה בא לאשמועינן גם לענין איסור דם בבשר וע"ש מה שהכריח. כ"מ ברמזים וטור דהרי הטור לא העתיק כלל מלוח כמו שהעתיק מ"א לשונו בס"ק שלפני זה:

{{עוגןמ|לא}} '''(ס"ק לא) דהמלח בטל כו'''' ואע"ג דדשיל"מ ל"ב אע"ג דבאינו מינו גם דבר שיש ל"מ בטל מ"מ כיון דהמלח בעי לתקן הבשר והתבשיל מיקרי לענין דבר דשיל"מ מין במינו וכמ"ש התוס' סוף ביצה והכי קי"ל בי"ד ר"ס ק"ב בהג"ה וע"ש בש"ך ס"ק ו' ופר"ח:

'''שאם היה בו כדי ליתן טעם כו'''' משמע אם יש באיסור לבד ליתן טעם אע"ג שיש גם בהיתר לבד ליתן טעם מ"מ אסור ובאמת הוא זה מחלוק' הפוסקים ועיין בתו' פסחים דף כ"ז ע"א ד"ה עד שיהיו כו' ובתוס' במסכת ע"ז:

'''ונ"ל דבמלח שעושים ממים כו'''' והובא בספר ת"ש בשם תשובת פנים מאירות דה"ה ציקור אין בו משום בישול כיון דכבר נתבשל ע"ש א"כ לפ"ז בפסח יש אוכלים דוקא ציקור הדק כמו שהוא יוצא מן הקנים מחשש חימוץ:

א"כ בשבת שתוך הפסח אסור לערות עליו מכ"ר וכן כל עניני בישול שייכים בו. ועמ"ש סעיף ט"ז:

האחרונים כתבו דמאי חידש מ"א בזה וכתב נ"ל דהלא הובא כן בד"מ בשם מדדכי פרק כירה ואדרב' המרדכי סיים ומ"מ המחמיר תע"ב. אך מ"א תיקן זה במ"ש ועמ"ש סעיף ט"ז דלכאור' קשה איך התיר מ"א המלח משום דא"ב אחר בישול הא קיי"ל בדבר לח אם נצטנן לגמרי יש בישול א"ב אולם מ"א בסט"ז ס"ק מ' הוכיח דבזה אזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוא יבש אע"ג שבסוף יעשה לח יבש מיקרי ואפשר דמה"ט כתב המחמיר תע"ב דאין סברא זו דאזלינן בתר השתא ברורה בעיני מרדכי א"כ לדידן דמבואר בסעיף ט"ז דהוא דבר ברור דאזלינן בתר השתא א"כ אין להחמיר במלח כלל:

{{עוגןמ|לב}} '''(ס"ק לב) אסור כו'''' ר"ת דייק מהמשנה כו' הקשה בספר ת"ש הא התם דף מ"ב תנן האלפס והקדר' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהוא כלי שני וכתב התוס' ד"ה אבל כו' וז"ל ומהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדתקני ולא יתן לתוכן תבלין ולא אשמעי' רבותא אפי' שלא יערה על הקער' שתבלין בתוכה דאדרב' דוק מסיפא דקתני נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכ' כו' מבואר דכתבו התוספות דממשנה ליכא למידק מידי וה"ל למ"א להביא ראיה ממ"ש ר"ת ראיה מזבחים ת"ר אשר יבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכה רותח מנין ת"ל בו ישבר והתם בכלי חרס בליע' בלא בישול אינו אוסר וע"כ מבשל מזה יש ראיה לדברי מ"א אבל לא ממשנה דשבת לכן כתב דאפשר יש ט"ס בדברי מ"א. אולם ראיתי במררכי פרק כירה שכתב וז"ל האלפס והקדרה כו' רשב"ם היה אומר עירוי ככלי שני ודייק מרישא דאמר לא יתן כו' ולא אמר ולא יער' כו' ור"ת פי' דעירוי ככ"ר ודייק מסיפ' דקאמר אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא אמר אבל מערה לתוך הקערה כו' עכ"ל הרי מבואר דר"ת דייק מסיפא דמתני' דשבת וע"כ ניחא ליה לר"ת לומר דדיוקא דסיפא עיקר ואתי שפיר דברי מגן אברהם:

{{עוגןמ|לג}} '''(ס"ק לג) מלאה כו'''' ואפי' חמי טבריא. רצה לומר אע"ג דהמבשל בחמי טבריא ליכא איסור תורה כמ"ש מ"א ס"ק י' מ"מ אסו'. גמרא דף מ' ע"ב דאמר רבי יצחק ב"ר פ"א נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן והוכיח הש"ס דע"כ היה חמי טבריא דאי בחמי האור אפי' להזיע ולא לרחוץ מ"מ אסור א"ו בחמי טבריא הוי ואפ"ה א"ל טול בכ"ש דוקא:

{{עוגןמ|לד}} '''(ס"ק לד) שהוא כו'''' הן חמין הרבה כו' שמתערבים כו' עיין בס"ק שאחר זה:

{{עוגןמ|לה}} '''(ס"ק לה) אבל כו'''' דהתחתון גובר כו' דוקא אם התחתון חמין הוא דאסור אפילו באמבטי שהוא כ"ש ואינו מבשל מ"מ דמי אמבטי שהן לרחיצה הם חמין הרבה גזרינן אטו כ"ר כ"כ התו' ומ"ש מ"א בס"ק שלפני זה בשם הטור ומתבשלים הצוננים הוא ל"ד דהא הוא כ"ש שאינו מבשל אלא משום מראית העין שהוא חם הרבה וסוברים שהם כלי ראשון ומתבשלים משא"כ כשהתחתון צונן:

'''הכא שאני שמתערבים כו'''' כיון שהצונני' מרובים ועיין בתוס' שבת דף מ"ב ר"ן תוס' פסחים דף מ' ע"ב מ"א נקט תרתי שמתערבים וגם כיון שהצוננים מרובים דכן משמע לשון שכ' לתוך צוננים לשון לתוך משמע שהן מרובים כ"כ התוס' בשבת דת"ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב"ש ובה"א בין חמין לת"צ ובין צונן לתוך חמין בד"א בכוס שהוא לשתיה שאינה חם כ"כ אבל באמבטי שהיא לרחיצה וחם הרבה מודה ב"ה דוקא חמין לת"צ ולא צונן לתוך חמין ופירש"י טעם החילוק בין חמין לתוך צונן או צונן לתוך חמין משום דתתאי גבר והקשו התוס' חדא דא"כ תיקשי למ"ד עילאי גבר ועוד גם למ"ד תתאי גבר מ"מ הא פירש ר"ת דמכל מקום חמין לתוך צונן מבשל כדי קליפה ותי' ז"ל אלא נראה כמ"ש ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננים שלמטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכן אין מבשלים החמין המעוטים כלל לפי שמתערבים בצוננים המרובי' ומתבטל חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובים ומתערבי' בהם הצוננים המועטים ומתבשלי' עכ"ל התוס' הרי דנקטו תרתי שהצוננים מרובים וגם מפני שמתערבים וכמ"ש מ"א ובאמת הוצרכו לשתי הסברות כדי ליישב שני הקושיות שהקשו על פרש"י דבזה לחוד הואיל ומתערבי' אין מתבשלים ואפ"ה צונן לתוך חם אסור אע"פ שמתערבים דמ"מ תתאי גבר ודוקא חם לתוך צונן באינו מבשל אלא כדי קליפה מהני סברת מתערבים דלא מבשל כלל ע"י התערובו' אבל צונן לתוך חם כיון שמבשל הכל בישול גמור אע"פ שמתערבים מ"מ מבשל ולכן אסור וכ"כ התוס' בפסחי' להדיא וכמ"ש להבא במ"ה דאכתי תיקשי קושיא א' דתיקשי מהכא למ"ד עילאי גבר ולכן הוצרכו גם לסברא שניה דהתחתוני' הם מרובים ובסברא זו גרידא לא סגי כיון דקתני לתוך משמע דהתחתונים מרובים ואם כן כה"ג דאחד מרובה מחבירו לא אזלינן בתר עילאי או תתאי ואזלינן אטו אותו דבר שהוא רוב וא"ש בין למ"ד עילאי גבר ובין למ"ד תתאי גבר ז"א דהא בפסחים דף ע"ו ע"א דמייתי תניא כוותיה דשמואל דתתאי גבר קתני צונן לתוך חמין אסור וחם לתוך צונן מדיח ומסיק דמכל מקום אדמיקר מבשל כדי קליפה ומגיה שצריך לומר חם לחוך צונן קולף הרי דקתני תוך דמשמע דהתחתונים מרובים ואפי' הכי תליא בדין עילאי או תתאי גבר לכן הוצרכו התוס' גם לסבר' שמתערבים ומבטלים חמימותן ובזה א"ש דע"י התערובו' אזיל ליה דין עילאי או תתאי גבר והשתא תניא במה שהוא מרובה צוננים או חמין ובזה א"ש בין למ"ד עילאי גבר ובין למ"ד ת"ג וא"כ לדידן דקי"ל דת"ג אי לאו סברא שמתערבים היה ראוי לאסור אפי' חמין לתוך צונן דאדמיקר ליה מבשל כ"ק ולכן הוצרכו לסברת כיון שמתערבים אלא דלפ"ז גם בצונן לתוך חמין לשתרי דהא לרב דא"ל ע"ג ואפ"ה קתני חמין לתוך צונן מותר ע"כ צ"ל דע"י שמתערבים אזיל ליה דין עילאי גבר ה"ה לשמואל אזיל כה"ג דין תתאי גבר דמה"ת נחדש פלוגתא בין רב לשמואל וע"כ צ"ל דצונן לתוך חם אסור משום דהתחתון הם מרובים. אמנם הטור שכתב הטעם דתתאי גבר וגם לא כתב כיון שהחמין מרובים אלא סבר' מתערבים לבד צ"ל דס"ל כמ"ש התוס' בפסחים שכתב אע"ג דאפי' למ"ד תתאי גבר מכל מקום מבשל כדי קליפה וע"ז כתבו וז"ל והא דאמרינן פרק כירה דשרי חם לתוך צונן י"ל כיון שאינו מבשל אלא כ"ק הואיל והצונן שלמטה מים שהוא דבר המתערב אינו יוכל להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא עכ"ל הרי דלא כתבו כי אם סברת מתערב' ולא הזכירו שהתחתונים מרובים וכתבו ליישב דא"כ צונן לתוך חם ג"כ לישתרי לכן כתבו דוקא כיון שאינו מבשל כ"א כדי קליפ' כו' אבל צונן לתוך חם כיון דמבשל כולו לא מהני מה שנתערב אלא דלפ"ז אכתי תיקשי לרב דס"ל עילאי גבר וע"כ צ"ל. דהתוס' דפסחים לא קשיא להו כלל למ"ד עילאי גבר די"ל דפליג על בריית' דשבת דהא הש"ס לקמן בפסתים דף ע"ו מייתי תניא כוותיה דמ"ד עילאי גבר וא"ל ברייתא דס"ל כוותיה והתוס' דפסחים לא באו ליישב ברייתא דשב' כ"א למ"ד תתאי גבר כיון דקי"ל כוותיה ועוד דלמ"ד עילאי גבר ודאי לא מצי אתיא וכן ס"ל להטור ומה"ט כתב הטעם דתתאי גבר וגם לא נקט כ"א סבר' מתערב ולא סבר' מרובים ואתי שפיר אלא שדברי הר"ן בפרק כירה צל"ע דהקש' על פרש"י שני קושיו' התוס' דתקשי למ"ד עילאי גבר וגם למ"ד תתאי גבר מ"מ אדמיקר ליה כו' ותי' וז"ל אלא ה"פ נותן אדם חמין לתוך צונן לפי שהם מתקררים בעירוין ומתערבים ממש תוך הצונן ואין כח בהם לבשל אפי' בבאים מכ"ר דאפי' את"ל דעירוי דכלי ראשון ככ"ר ה"מ במערה על גבי תבלין וכיוצא בהם שאין החמין מתערבים בהם אלא מכין עליהם בקלוחן ומבשלים אבל מים במים שהן מתערבים ממש אין כח בקלוח לבשל המים התחתונים עכ"ל הר"ן. ולדבריו אכתי תיקשי לרב דא"ל עילאי גבר וצל"ב כעת:

{{עוגןמ|לו}} '''(ס"ק לו) מרובים.''' ולא אמרי' דמצרף כו' ולאו פ"ר וז"ל הרב"י בשם הר"ן הכא לאו פ"ר הוא לפי שמצטרפים הכלי מחממים אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא הגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעים אותו מלהתחמם כ"כ עכ"ל. וכתב המ"מ כו' מדלא כ' מ"א והמ"מ כתב משמע דלא קאי אדלעיל ליתן טעם למה אינו אוסר כאן משום פ"ר אלא הוא ענין ודין בפ"ע והדין עם מ"א דבפ' כ"ב כתב הרמב"ם דין מיחם דהכא וכתב המ"מ ואין כאן משום צירוף כמו שהזכרתי פרק י"ב עכ"ל ובפ' י"ב דין א' הביא המ"מ דין מיחם וכתב דאינו אסור משום פ"ר שאפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור שיצרף עכ"ל והיינו כדברי הר"ן דלעיל ובדין ב' כתב הרמב"ם המכבה גחלת של מתכת אם אינו מכוין לצרף פטור וכ' המ"מ וז"ל הטעם נרא' שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר פ"ר כו' דומה לקטימת קיסם (ר"ל שכ' רמב"ם פי"א דין ז' הנוטל קיסם כו' וקוטמו לחצוץ בו שיניו כו' חייב עכ"ל משום שעשה כלי משמע שאם לא הי' כוונתו לחצוץ שיניו אינו חייב) כו' ואפי' לר' יודא דמחייב בדבר שא"מ עכ"ל וכמו שהעתיק מ"א כל לשונו והקשה לח"מ בפי"ב ל"ל ליתן טעם בדין א' גבי מיחם שאינו פ"ר שאפשר שלא הגיע לצירוף ולא סגי ליה בטעם שנתן בדין ב' גבי גחלת של מתכת שכל שאינו מתכוין כו' ועוד דלפי דבריו דכה"ג שכ' בדין גחלת כיון שאינו מכוין לעשות כלי אפי' לר"י שרי א"כ מאי פריך הש"ס בשבת דף מ"א ע"ב על האי דינא דמיחם והלא מצרף ומשני הא מני ר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר והלא לפ"ד המ"מ כה"ג אפי' לר"י שרי ועוד הוסיף להקשות קושית אחרות ולכן אסיק דוקא גחלת של מתכת דמצד עצמו אינו כלי דהלא הוא רק חתיכו' ברזל בעלמא אלא כשמכוין לצרפו והצירוף היא מלאכת האומנין לוטשי ברזל כדי לחזקו וע"י מחשבתו וכוונתו עושהו כלי וחייב משום מצרף אבל כשאינו מתכוין לצרפו אינו כלי כלל וה"ה חתיכת ברזל בעלמא ואין בו משום צירוף כלי דהא אינו כלי ושרי אפי' לר"י וכן קטימת קיסם אם א"מ לחצוץ בו שיניו אין עליו שם כלי אלא קיסם בעלמא וחתיכה עץ אבל מיחם שהוא כלי מצד עצמו בלי כוונתו אפי' אינו מכוין לצרף מ"מ לר"י חייב וכן לר"ש אם הוא פ"ר ובזה א"ש דברי הש"ס דאמר האי דמיחם אתיא כר"ש וגם המ"מ הוצרך לומר גבי מיחם דאפשר לא הגיע לצירוף עכת"ד לח"מ. ולפ"ז ע"כ צ"ל מ"ש המ"מ פרק כ"ב על דין מיחם ואין כאן משום צירוף כמו שהזכרתי פ' י"ב ר"ל מ"ש פ' י"ב דין א' שאפש' שלא הגיע לצירוף אבל א"א לומר דהמ"מ רמז למ"ש פ' י"ב דין ב' גבי גחלת של מתכת דהא האי טעמא ע"כ לא שייך גבי מיחם כנ"ל בשם לח"מ א"כ א"ש מ"ש מ"א וכ' המ"מ כי הוא דין מחודש בפ"ע ולא קאי ליתן טעם על מיחם כנ"ל אבל מלשון הרב"י בספרו הארוך וכ"מ מהב"ח דגם גבי מיחם י"ל הטעם שכתב המ"מ גבי גחלת דבריהם צ"ב. ועס"ס של"ד סי' תק"י סעיף ג' כצ"ל. וגם עיין מ"ש סי' של"ז סק"ה:

{{עוגןמ|לז}} '''(ס"ק לז) הנאכלים כו'''' ועמ"ש סס"ג. שכתב בשם הרמב"ם דמהתך המתכות יש בו איסור תורה:

'''ויש לדחות דהכא לא ניחא כצ"ל.''' וכתב הדרישה הביאו בספר א"ר על מ"ש בש"ע שהיס"ב דהיינו מקום שכרסו של תינוק נכוית בו והם דברי הש"ס בשבת דף מ' ע"ב וז"ל מכאן תשובה למורי הוראה דשואלים אם היס"ב בתבשיל משערים באצבע וז"א אלא שכרסו של תינוק כו' עכ"ל:

{{עוגןמ|לט}} '''(ס"ק לט) אפי' כו'''' אפי' נצטנן. והא דכתב רמ"א דנוהגים להקל אם לא נצטנן לגמרי משמע דאם נצטנן לגמרי אין מקילים אע"ג דנוהגים להקל ע"כ ס"ל אין בישול א"ב אפי' נצטנן דאל"כ בעינן שיהי' רותח דוקא כבר כתב מ"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק מ"ו דבנצטנן לגמרי אסור משום דהוי כנותן ומניח ככתחלה לכירה בשבת ולא הות' אלא חזרה ולפ"ז כתב מ"א שם דבנצטנן לגמרי אפי' יבש אסור אע"ג דלית ביה משום בישול דהא אין טעם האיסור משום בישול אלא דהוי כמניח לכתחלה ואסור משום שמא יחתה ולטעם זה אין חילוק בין יבש למרק:

{{עוגןמ|מ}} '''(ס"ק מ) במקום שהיס"ב כתב הלבוש כו'''' כמ"ש הרב ב"י גבי שמן כו' אהא דתניא פ' א"ט דנ"א אין מרסקין השלג או הברד שיזובו מימיו (וכ' רש"י הטעם דהוי נולד. ופי' הר"ן דבדיו דמשום סרך מלאכה נגעו בה שדומה כבורא מים הללו או שמא יסחוט פירות העומדים למשקין) אבל נותן הוא שלג או ברד לתוך המים אע"פ שנימח ממילא. וכ' רבינו ברוך בספר התרומות הובא ברא"ש ור"ן ואסור להחם בשבת פשטיד"א אצל המדורה (וכ' הר"ן ה"ה בחמה) משום ורשומן הנקרש נימח וה"ל מוליד ודמי להך דאין מרסקין את השלג כו' עכ"ל והרב' פוסקים חולקים ומתירים כיון דלא עביד בידים וכתב הרב"י והמרדכי ס"פ ב"ט כתב כדברי בעל התרומות ואח"כ כתב ר' יחיאל מפרי"ש הי' מביא ראי' להתיר מדאמרינן פרק כירה דף מ' ע"ב סכה אשה ידה שמן ומחממ' נגד המדור' וסכה לבנה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפ"ה שרי ומ"מ טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא היס"ב עכ"ל המדדכי. וכ' ע"ז הרב"י נרא' מדבריו דלבעה"ת לא אסור אלא במקום שהיס"ב וליתא דהא טעמא לאו משום בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפי' יד ס"ב נמי שרי (ר"ל לרבינו יחיאל לדעת המרדכי מדכתב המרדכי על דברי ר"י וטוב ליזהר כו' שלא תהי' היד סולדת בו משמע דר"י גופיה מתיר אפי' במקום שהיד ס"ב ומנ"ל למרדכי דר"י מתיר אפי' במקום שהיס"ב ע"כ משום דהוי ס"ל דבעה"ת גופי' אינו אוסר אלא במקום שהיס"ב ועז"כ הרב"י דליתא דהא הטעם משום נולד וא"כ אפי' במקום שאין היס"ב אסור לדעת בעה"ת כן פי' הדריש') ועוד דמשמע דלר"י שרי לחמם שמן זית אפי' במקום שהיס"ב (דהרב"י הוי ס"ל דמ"ש המרדכי וטוב ליזהר כו' קאי על שמן) ובהדיא אסיקנא בפ' כירה דשמן יש בו משום בישול עכ"ל הרב"י וס"ל ללבוש ה"ה בפשטיד"א דינא הכי דבמקום שהיס"ב לכ"ע אסור משום בישול ולדעת המתירים לא הותר אלא במקום שאין היד ס"ב ולא חיישינן לנולד. ול"נ דל"ד. ד"ל אע"ג דשומן אסור לכ"ע במקום שהיד ס"ב אבל פשטיד"א להמתירים ואין חוששין לנולד גם במקום שהיס"ב מותר דפשטיד"א ליכא משום בישול כיון דהוא דבר יבש אע"ג דסופה להיות נימח מ"מ בתר השתא אזלינן ועכשיו הוא יבש (אלא עדיין יש לחוש בנצטנן לגמרי דהוי כמניח לכתחל' לכירה בשבת ואפי' ביבש יש לאסור כמ"ש מ"א סי' רנ"ג הבאתיו פה ואולי יש לחלק):

'''וכ"מ במרדכי כו'''' וקאי אפשטיד"א כו' ד"ל ומ"ש וטוב ליזהר שלא ליתנו כ"כ קרוב לאש כו' דמשמע דלרבינו יחיאל מותר ליתנו אפי' במקום שהיס"ב לא קאי על שמן כמו שהבין הרב"י ולכן הקשה עליו כנ"ל אלא קאי דוקא אפשטידא דלית ביה משום בישול א"כ לרבינו יחיאל מותר אפי' במקום שהיס"ב ובזה כתב המרדכי וטוב ליזהר כו' מטעם שכתב מ"א סס"ק זה. וכ"מ בגמרא וברש"י. ר"ל דמוכח דאזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוא יבש אע"ג שסופה להיות נימוח מ"מ דין יבש יש לו:

שורין אותו בחמין שיהי' נימוח ורש"י מן האומרים דיש בישול אחר בישול וע"כ צ"ל הא דשרי במתני' לשרותו בחמין דמיירי בדבר יבש וכמ"ש בפוסקים ומה בכך הא רש"י כתב שיהי' נימוח א"כ הרי סופה להיות לח אע"כ דבתר השתא אזלינן דהוא יבש ואין בו משום בישול א"ב:

'''אלא כו'''' חששו כו' ד"ל מה"ט כתבו שטוב ליזהר כו'. כמ"ש הרב"י. בשם בעה"ת שאם עירה ושפך חוצה מן הפשטיד"א המים ושומן שבתוכה מותר להחם הפשטיד"א בשבת ונרא' מכאן אפי' לפי דעתו מותר להחם בשבת חתיכות בשר שומן אע"פ שמקצתו זב דאל"כ אע"פ ששפך המים והשומן ה"ל לאסור מפני חתיכות בשר שבתוך הפשטיד"א שהם נפשרים וזבים והטעם כיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חשיב ושרי עכ"ל הרב"י:

{{עוגןמ|מא}} '''(ס"ק מא) וכ"ש כו'''' מ"מ אסור כו' להאוסרים כו' משמע דלהמתירים שרי אע"ג דנצטנן לגמרי עמ"ש בס"ק מ':

{{עוגןמ|מב}} '''(ס"ק מב) ויש כו'''' משא"כ בשלג דשרי ליתן לתוך היין או מים אע"ג דנימח ממילא בתוכו כדלקמן סי' ש"כ. ומ"מ הפשטיד"א כצ"ל. כמ"ש בי"ד סי' קי"ג לענין פשטיד"א שאפה גוי דאפי' למי שאינו נזהר מפת גוי מ"מ הפשטיד"א אסורה משום דהשומן היוצא בשעת אפיה אסור משום בישולי גוי דאסור לכ"ע וחוזר ונבלע תוך הפשטיד"א. ומ"מ יש להקל כמ"ש רמ"א לעת הצורך לסמוך על דעת המתירים. ויש לעשות ע"י גוי וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש. אבל ברישא מיירי שניהם נתנו האור והעצים ביחד כצ"ל ור"ל השתא גם המביא האור חייב כיון דמיד היו העצים שם ועשה צורך הבישול. ורש"י פירש בביצה דל"ד ע"א:

{{עוגןמ|מג}} (ס"ק מג) אסור להגיס משום צובע עמש"ל סי' רצ"ב ס"ק ב':

{{עוגןמ|מד}} '''(ס"ק מד) ולכתחל' כו'''' כיון דא"א בע"א. והט"ז כתב דבהוצא' בעלמא אם אינו מהפך בקדרה ל"ל בה:

עמ"ש סי' רנ"ג ס"ק ל"ב דיש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב:

ואפשר דזה מקרי בעין כו' וצ"ע ועמ"ש בספר א"ר בשם דרישה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}