עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/רעא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|א}} '''(ס"ק א) לאכול מיד היינו לקדש כו'''' דהא כתב הטור הטעם שיאכל מיד כדדרשינן זכרהו בכניסתו משמע מיד בכניסתו והא האי דרשה אתא לקידוש א"כ ליכא למילף מזה כ"א שיקדש מיד בכניסתו והא דכ' בש"ע ויאכל מיד לכן כ' מ"א ועסי' רע"ג ס"ג דשם כ' כיון דבעי' קידוש במ"ס צריך לאכול לאלתר במקום קידוש כו' עכ"ל לכן משום לתא דקידוש דבעי לאלתר בכניסתו צריך גם לאכול לאלתר בכניסתו כי בתחלת ליל שבת כו' ע' ברש"י במס' שבת דף קכט ע"ב כ' שתחלת יום ד' נתנו מאורות ברקיע וכן ז' כוכבי לכת שצ"ס חנכ"ל וכל א' משמש שעה אחת ואח"ז משמש שעה כוכב שאחריו וכן חוזרים חלילה נמצא תחלת יום ו' משמש שעה א' כוכב נוגה ואחריו כובב ואחריו לבנה אח"ז חוזרים חלילה שצ"ם חנכ"ל הרי עבר מיום ו' עשרה שעות נשאר מן יום שתי שעות ומשמש בהם שבתאי ואחריו צדק ואחריו מאדים א"כ צדק משמש סוף יום הששי שהוא שעה י"ב ומאדים שאחריו תחלת ליל שבת והוא ממונה על חורבן ומלחמה והוא בממשלת ס"מ וע' ברש"י עירובין דף כ"ו אך סדר הלוכן אינן שעה זמניות אלא שעות ההשואה א"כ דברי תקוני שבת אינן אמורים אלא בזמן שיום ולילות שוים שתחלת שעה שביעית מן שעות ההשואה והיא שעה א' מן יום ו' אז משמש נגה וכן בשעה ששית אחר חצות היום משמש צדק וא"כ בזמן שאין יום ולילה שוים ליתא לדברי תקוני שבת כן נראה לפענ"ד וע' בתשו' צ"צ סי' י"ד לענין חשבון התקופות וכ"מ ברש"י בברכות דף נ' ר"ל שגם מרש"י משמע שהיו אוכלים בליל שבת בלילה אבל אינו מוכח כמ"ש בירושלמי ב' ג' שעות בלילה והכי איתא שם דרמי ר"מ אדר"מ דתניא חדא רבי מאיר אומר זמן ק"ש של ערבית משעה שהכהנים טובלים מטומאתן והוא סמוך לבין השמשות ומסיק ר"מ גופי' דקאי על ב"ה דר' יוסי דס"ל ב"ה כהרף עין זה לילה נכנס ויום יוצא א"כ הטבילה וזמן ק"ש הם סמוך ללילה ממש ותניא אידך ר"מ אומר משעה שבני אדם נכנסים לאכול סעודתן בע"ש ופרש"י דשיעור דבנ"א נכנסין כו' הוא מאוחר לזמן דטבילות כהנים וא"כ כיון דזמן טבילת כהנים סמוך ללילה ממש כנ"ל ע"כ זמן אכילה בליל שבת הוא לילה ממש אחר צ"ה וע"ש בתוס':

וכן משמע בתוס' שכ' לר"ת והוא בפסחים דף ק"ו ע"ב דלר"ת דס"ל אין מקדשין על הפת כו' וכי יעקור מ"ע דאוריי' והא מן התורה לא בעי יין כלל ועל היין רבנן תקנוה וכיון דאין לו יין ה"ל עכ"פ לקדש בלא יין ויצא עכ"פ דין תורה אע"כ מן התורה כבר יצא בתפלה:

ועוד דאמרינן בקדושא והוא בברכות דף ל"ג אנשי כנה"ג תקנו תפלות וברכות ותחלה כשעלו מבבל היו עניים תקנו הבדלה בתפלה העשירו קבעוהו על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס והדר קמבעיא ליה להש"ס המבדיל בתפל' אם צריך להבדיל על הכוס ואמר ליה רבא לרבינא כי קידוש אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה נמי אף ע"ג דאבדיל בצלותא מבדיל אכסא עכל"ה ודייק מ"א מלשון הש"ס דאמר אע"ג דמקדש בצלותא כו' הרי דקרא התפלה בשם קידוש ע"כ דס"ל דיוצא מן התורה במה שקידש בתפלה דאל"כ לענין מאי קראו קידוש ועוד היכי יליף הבדלה מקידוש בשלמא הבדלה הית' תחלת התקנה בתפלה לכן גם אחר שתקנו על הכוס מ"מ י"ל דיצאו ידי עיקר התקנה שהית' להבדיל בתפלה משא"כ קידוש שעיקר התקנה הי' בתחלה על הכוס ולא יצא כלל במה שקידש בתפלה אע"כ דגם בתפלה עכ"פ יצא ידי דין תורה בקידוש ואפ"ה הצריכוהו חכמים לקדש על הכוס וה"ה בהבדלה:

{{עוגןמ|ב}} '''(ס"ק ב) ומוציאות כו'''' מ"ש ממגילה כו' דגם במגילה הנשים חייבות ואפ"ה אינן מוציאות האנשים:

'''דקטן כו'''' שהוא דרבנן והאשה חייבת מן התורה:

שמא לא הביא ב"ש ועדיין קטן הוא עד שיהי' בן עשרים והביא סימני סריס ואם לא הביא סימני סריס עדיין הוא קטן עד שיעברו רוב שנותיו דהיינו שהוא בן ל"ו שנה וכמבואר בח"מ ר"ס ל"ה:

'''דבמילי דאוריי' כו'''' ר"ל אע"ג דלעיל סי' נ"ה כ' רמ"א לענין תפלה סמכינן על החזקה ואי הוא בן י"ג אמרי' חזקה שהביא ב"ש ומוציא אחרים בתפלה היינו דוקא בתפלה שהוא דרבנן אבל הכא בקידוש שהיא דאוריי' לא. וכ' בספר א"ר דאם האשה כבר התפללה הרי מן התור' כבר יצאו ידי קידוש א"כ קטן יכול להוציאה ובס' ת"ש השיג עליו דהא בעי' עד שיכוון לצאת כמ"ש לקמן סי' רע"ג סעיף ו' אם קידש בביתו ושמע שכנו כו' והאשה סתמה לא נתכוונ' לצאת בתפלתה ידי קידוש ולענ"ד אין נידון דהכא שייך להאי דסי' רע"ג דשם מיירי דהשומע רוצה לצאת במה ששמע מן המשמיע כהא דקי"ל במס' ר"ה עד שיכוין שומע ומשמיע משא"כ הכא דהיא רוצה לצאת באמירתה זה תליא בפלוגתא אי מצות צריכות כוונה והוא מבואר לעיל סי' ס' אמת שהרב"י כ' שם דהעיקר כמ"ד צריכות כוונה וכ"כ מ"א שם בשם רדב"ז דבדאוריי' מצות צריכות כוונה אבל לענ"ד ג"כ אינו ענין לנידון דהכא דגם אי לא נתכונה האשה לצאת ידי קידוש עכ"פ נתכוונה להתפלל תפלת שבת ובזה די ויספיק לצאת ידי קידוש דאוריי' דמי כתיב בקרא לעשות קידוש כ"א זכרהו והרי נתכוונה להזכיר את יום השבת כנלע"ד דרך אפשר מ"מ אין דינו של א"ר מוסכם לפמ"ש במ"א ס"ק קפ"ו בשם התוס' דבמגילה אין הקטן מוציא את האשה אע"ג דגם האשה אינה חייבת כ"א מדרבנן מ"מ הקטן גרע דהאשה אינה כ"א חד דרבנן דבקריאת מגילה היא תקנת חכמים והקטן הוא תרי דרבנן דגם במצוה דאורייתא אינו חייב כ"א מדרבנן חוץ אם הקטן יכול להביא א"ע באותו פעם שגם הוא לא יהי' כ"א חד דרבנן כגון אם הקטן והגדול לא אכלו כדי שביעה דהגדול ג"כ דרבנן לענין בהמ"ז הקטן יוכל להוציאו אע"ג דהקטן לא אכל כדי שביעה והוי תרי דרבנן. ומ"מ אם ירצה יוכל הקטן להוסיף לאכול עד כדי שביעה. ויהי' הוא גם כן רק חד דרבנן כה"ג יכול להוציא הגדול. כמ"ש מ"א סי' תרפ"ט בשם הרא"ם. וא"כ הכא דאין הקטן יכול להביא א"ע שלא יהי' רק חד דרבנן א"כ לא יוכל להוציא אשה אפילו כבר התפללה דהאשה חד דרבנן והקטן תרי דרבנן. אם לא שהקטן עדיין לא התפלל דהוי הקטן רק חד דרבנן. וכן ביום טוב שהקידוש דרבנן אין הקטן יוכל להוציא הגדול מה"ט אם לא שהגדול כבר התפלל של יו"ט והוי הגדול ג"כ תרי דרבנן:

ועיין מ"ש ר"ס קצ"ג דטוב שהאשה תאמר עם המברך מלה במלה כיון דלהרבה פוסקים אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן מבין לשון הקודש ועוד דא"א שיכוין לשמוע כל תיבה ותיבה כדלעיל סי' נ"ט ע"ש וכיון דאומרת עם המקדש מלה במלה אם כן אפשר אפילו מקדש קטן מכל מקום האשה יוצאה דהא גם היא אומרת עמו וכדקיי"ל לענין הלל:

{{עוגןמ|ג}} '''(ס"ק ג) צרכי כו'''' ועיין מ"ש ר"ס רס"ג ר"ל דהוכיח שם דפת קודם לנר שבת ונר שבת מבואר שם דקודם לקידוש א"כ מכ"ש דפת קודם לקידוש:

ולכבוד היום היינו צורך סעודות היום אכילה ושתיה:

דהא כתב הר"ן בפרק ערבי פסחים נותן הר"ן טעם על מה שאין אומרים בקידוש היום שום ברכה נוספת כ"א בורא פרי הגפן ה"ט דוקא קידוש לילה שהוא דאוריית' תקנו חכמים ברכה נוספת אבל ביום דמן התורה אין צריך לקדש אלא הואיל וכיבוד היום עדיף מכיבוד לילה לכן לחשיבת סעודת היום רצו חז"ל להשוותו לסעודת לילה ושיקדשו גם ביום ולכן די במה שהשוהו במה שמקדש על היין ואומר בורא פרי הגפן שהוא התחלת הקידוש עיין שם הרי דחשיבות סעודת היום גרמו שתיקנו לקדש א"כ הסעודה עיקרית וחשובה מן הקידוש לכן י"ל דכיבוד היום עדיף מקידוש היום:

'''ומ"מ אפשר דדי בפת כו'''' וכתב בספר ת"ש דאפשר דדי לו בפת א' אף שאין לו לחם משנה כמ"ש מ"א ס"ס רנ"ד ס"ק נ"ג:

{{עוגןמ|ד}} '''(ס"ק ד) והא כו'''' עיין זוהר כו' אפי' ביומא כו' ר"ל דמשמע מלשון זה היפך דברי הש"ס דסעודת לילה חשובה יותר מסעודת יום עכ"פ דברי הש"ס עיקר במקום שחולק על הקבל' כנודע ולא הביאו מ"א כ"א כדי להזדרז במה דאפשר גם בסעודת לילה:

{{עוגןמ|ה}} '''(ס"ק ה) אסור כו'''' וכ"מ בת"ה כו' ועיין סי' תקס"ז כו' רצה לו' שכתב אע"ג דהא דקיי"ל בתענית טעימה מותר והיינו טועם ופולט היינו דוקא עד רביעית ולא יותר אבל לרחוץ פיו בשחרית במים מותר בתענית יחיד אפילו יותר מרביעית:

ודוקא בטעימה דמתכוין להנא' הוא דאוסר יותר מרביעית מה שא"כ ברחיצות פיו דאינו מכוון כלל להנא' ועוד מים אם אינו שותה לצמאו אין בו הנאה כמו שכתב לעיל סי' ר"ד סעיף זיי"ן באם חונקתו אומצא ושותה מים לרפואה דאינו מברך עליו עד כאן תוכן דבריו:

וה"ה דרחיצת פיו במים קודם קידוש שרי דלא עדיף מתענית יחיד:

'''ונ"ל כו'''' ולקדש ולאכול כו' היינו חצי שעה קודם זמן ק"ש כדלעיל סי' רס"ז:

'''וכתב בש"ל כו'''' ויברך בלא כוס היינו אפילו למאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס וכדלעיל סי' קפ"ב:

ולא יאכל קודם ה"ט ניהו דרי"ף ס"ל אפי' אכל בע"ש וגמר סעודתו וקידש היום מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש ואין צריך שוב לאכול אע"ג דאין קידוש אלא במ"ס מכל מקום סעודה שאכל ע"ש עולה לו והרא"ש חולק דאין אותה סעודה של ע"ש עולה לו וכדלקמן סעיף ו' היינו דוקא שם פליג הרא"ש כיון דהסעודה לא נעשית לכבוד שבת כמבואר שם ברא"ש אבל הכא אפי' יאכל תחלה מ"מ יעלה הסעודה לקידוש שאחריו שתהי' נקרא קידוש במ"ס דהא הסעודה נעשה לכבוד שבת מ"מ לכ"ע צריך לקדש תחלה כיון דמעיקרא הכי תיקנו חז"ל שיהי' הקידוש קודם סעודה וכמ"ש בס"ק שאח"ז משא"כ הבדלה דאין לו שייכות לסעודה ניהו דאסור לאכול קודם הבדלה מ"מ כה"ג דאין לו אלא כוס אחד או להבדלה או לברכת המזון מותר וכדלקמן סי' רצ"ו:

{{עוגןמ|ו}} '''ס"ק ו צריך כו'''' ש"ה דקידוש כו' כן הוא ל' הר"ן במס' סוכה דף ל"ח ובשבת דף ט' וביאר דבריו בשלמא בלולב דצריך להפסיק משום דעביד איסור' והתחיל באיסור לכן בהתחיל בהיתר דלא עביד איסורא א"צ להפסיק משא"כ בקידוש איכא טעם אחר שצריך להפסיק כיון דתחלת תקנות חז"ל היתה דאין קידוש אלא במ"ס וקודם סעודה ניהו דהתחיל כבר ואכל קודם קידוש דלא כתקנת חז"ל מ"מ מאי דאפשר לתקן נתקן והיינו שיפסיק ויקדש ואח"כ יגמור סעודתו ויהיה עכ"פ הקידוש קודם למה שיאכל אחר הקידוש ועיין שם בהגהת שנדפס סביב הר"ן:

{{עוגןמ|ז}} '''(ס"ק ז) שפורס כו'''' כ"ה דתיתי כו' ר"ל ניהו דלקמן סק"ך כתב שני טעמים שיהיה הפת מכוסה בשעת קידוש טעם אחד דאם יהיה מגולה היה צריך להקדים ברכת המוציא לברכת יין קידוש. וטעם זה לא שייך פה. דהא אפילו למ"ד דצריך לברך המוציא היינו דוקא כשיקדש וכמ"ש אח"ז דהוי הפסק אבל כל שלא קידש עדיין אין חל עליו ברכת המוציא וגם אם היו שותים יין הלא אין מברך בפה"ג. וא"כ לא שייך פה טעם ההקדמה. לכן כ' מ"א דאכתי איכא טעם שני שכ' בס"ק ך' כ"ה דתיתי כו':

{{עוגןמ|ח}} '''(ס"ק ח) כוס כו'''' לא הוי היסח הדעת ר"ל ניהו דלדעה א' צ"ל המוציא דהקידוש הוי הפסק וכמו שיתבאר בס"ק שאחר זה אבל ליין לא הוי הפסק דהא א"צ לברך על יין של קידוש וכמו שיתבאר א"כ ה"ל כאלו בירך בורא פרי הגפן קודם קידוש דהא ברכת יין שבירך על שתיית יין הרשו' עלתה לו ושוב ליכא הפסק בין הברכה לבין שתיית יין שאחר קידוש דהקידוש לא הוי הפסק דהא כן דרכו כל השנה שמברך בפה"ג ומקדש:

ושוב א"צ לברך על יין שבתוך הסעודה:

{{עוגןמ|ט}} '''(ס"ק ט) מברך כו'''' לפי שהקידוש היה הפסק. ר"ל תרתי בעי' חדא כיון שקידש היום נאסר לו לאכול הוי סילק וגמר לאותה סעודה והיה צריך לחזור ולברך גם בפה"ג אלא דזה לחוד אינו הפסק גמור ולכך אינו מברך בפה"ג אלא בצירוף שאח"ז מקדש ועשה מעשה הפסקה ברכת הקידוש לכן בצירוף שני הטעמים צ"ל המוציא אבל לענין היין ל"מ הקידוש הפסק דהא בכל פעם מפסיק בברכות קידוש בין בפה"ג לשתיה כ"כ הט"ז וגם הרב"י משמע דס"ל הכי ע"ש:

'''והע"ש הקשה מ"ש מתפלה כו'''' ר"ל דכאן הביא שני דיעות די"א דצריך לברך המוציא שהקידוש הוי הפסק ולעיל סי' קע"ח הביא בלי חולק דאם התפלל תוך הסעודה לא הוי הפסק:

נאסר עליו אכילה (פי' טעימה):

הוסיף מ"א תיבת טעימה כ"ה דלא תיקשי הא בתפלה קיי"ל אפי' ליכא שהות אחר סעודתו להתפלל דכה"ג ג"כ אסור לאכול קודם תפלה ואפ"ה אם התפלל תוך הסעודה לא הוי הפסק לכן כ' מ"א טעימה ר"ל דבתפלה עכ"פ טעימ' מותר משא"כ בקידוש אפי' טעימה אסור כמ"ש ס"ק יו"ד והוי סילוק יתר:

ולדעתו הל"ל על הרא"ש וטור ר"ל דעדיפא ה"ל להקשו' דעל הרב"י אין הקושיא חזקה כ"כ דעכ"פ הביא כאן שני דיעות אי צריך לברך ברכת המוציא אלא דקיי"ל דעה א' עיקר והדעה א' ס"ל דצ"ל המוציא ולעיל סי' קע"ח בתפלה פסק דא"צ לברך אבל על הרא"ש וטור קשה יותר דהם סתמו דצריך לברך המוציא ופסקו ג"כ האי דסי' קע"ח דתפלה לא הוי הפסק אע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש כנ"ל:

וי"א דס"ל ר"ל י"א שכ' הרב"י פה שאף כשמקדש על היין כו':

'''ואם מקדש על הפת כו'''' ופטור לכ"ע כו' ר"ל אפי' לדעה א' א"צ לברך המוציא דהא בשלא היה יושב בסעודה ומקדש על הפת מברך קודם קידוש ברכות המוציא תמורת בפה"ג א"כ כשיושב תוך הסעודה ומקדש א"צ לברך המוציא דהא כה"ג הפת דין יין יש לו דאכתי כשיש לו לברך המוציא לא עשה מעשה הפסק':

{{עוגןמ|י}} (ס"ק י) ואמרו כו' הקשה הראב"ד בפ"ד מהל' ברכות:

'''ותירץ הכ"מ כו'''' כשם שקובעת למעשר כו' והם דברי רב בפסחים דף ק"ה ע"א כשם שקובעת למעשר כך קובעת לקידוש (ר"ל דקי"ל אפי' דבר שנגמרה מלאכתו אם דעתו להוליכו לתוך הבית מותר לאכול מהן עראי. אך אחד מששה דברים קובעים דאפי' אכילת עראי אסור וכמבואר בביצה דף ל"ה ופסק' הרמב"ם פ"ב מהל' מעשר (ודברי רשב"ם בפסחים צ"ב) ואחד מהן הוא שבת דסעודת שבת חשיבא ואפי' ארעי דידה מקרי קבע והיא הדין דקובעת לקידוש ופי' הכ"מ דמיירי באמרו באו ונקדש אז קובעת לקידוש ואסור לאכול ולשתות וכ' ואע"ג דאמרי' בער"פ כיון שחשכה אפי' לא אמר באו ונקדש אסור באכילה התם מיירי בודאי חשיכה אבל בס"ח לא נאסר אא"כ אמרו באו ונקדש וע"ז אמרו כשם שקובעת למעשר כו' דהא אפי' בספק חשכה אין מעשרים את הודאי ה"ה דספק חשכה קובע דאסור לאכול אפי' עראי וכן לענין קידוש עכת"ד:

'''וצ"ע דבר"ס רצ"ט כו'''' מ"א אזיל לשיטתיה לקמן בסי' רצ"ט דעל מאי דאמר רב כשם שקובעת למעשר כו' כנ"ל מסיק הש"ס וה"מ לקידוש אבל להבדלה אינה קובעת וה"מ לאפסוקי דלא מפסי' אבל אתחולי לא מתחילין אפי' בהבדל' ונחלקו הרי"ף ורא"ש בפי' הסוגיא הרי"ף מפרש הא דאמרי' בהבדלה אינה קובעת וא"צ להפסיק היינו דוקא בספק חשיכה אבל ודאי חשכה אפי' להבדלה צריך להפסיק וע"ש ואייתו והרא"ש כ' ע"ז ואין דברים של טעם ורחוק לומד דשקלא וטריא דהש"ס דמפליג בין הפסקה דקידוש להבדלה כו' איירי בס"ח דוקא עכ"ל הרי מבואר מחלוקת הרי"ף והרא"ש דלהרי"ף בודאי חשכה אסור אפי' להבדלה צריך להפסיק ולהרא"ש א"צ להפסיק וכן הביא הרב"י מחלקותם ר"ס רצ"ט וז"ל והביא תחלה דעת הרא"ש וז"ל אסור לאכול כו' משתחשך עד שיבדיל אבל אם היה יושב ואוכל מבע"י וחשיכה לו א"צ להפסיק כו' וי"א (הוא דעת הרי"ף) דה"מ בספק חשיכה אבל ודאי חשיכה אפי' היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל כו' עכ"ל ולכאורה משמע כי היכי דפליגי הרי"ף ורא"ש לענין הפסק' ה"ה פליגי לענין התחל' דמסיק הש"ס דאפי' בהבדל' לא מתחלינן דלהרי"ף דהסוגיא איירי בס"ח לענין הפסקה הוא הדין לענין התחלה מיירי אפי' בספק חשכה אסור אבל להרא"ש דהסוגיא מיירי דוקא בודאי חשיכה ה"ה לענין התחלה מיירי דוקא בודאי חשיכה אבל בספק חשיכה אפי' להתחיל מותר וכן פי' הט"ז ר"ס רצ"ט ע"ש וכן מורה פשטו' לשון ש"ע שם שכתב אסור לאכול כו' משתחשך כו' משמע דמיירי בודאי חשיכה דוקא לפי שהעתיק תחלה דעת הרא"ש ולדידי' אפי' להתחיל מותר בספק חשיכ'. ולפ"ז ליתא לדברי מ"א שכ' כאן וכאשר יתבאר אבל מ"א ר"ס רצ"ט כ' וז"ל אסור לאכול משתחשך אפי' בספק חשכה כו' עכ"ל הרי דס"ל אפי' להרא"ש דהוא דעה א' שם אפ"ה בספק חשיכה נמי אסור להתחיל והוכחת מ"א לענ"ד דהא להרי"ף דהסוגי' מיירי בס"ח ע"כ בהתחלה אסור' אפי' בס"ח דודאי חשיכה אפי' להפסיק צריך ואי איתא דלהרא"ש מותר להתחיל בס"ח ה"ל להרב"י להביא מחלוקת הרי"ף ורא"ש לענין התחלה כמו שהביא מחלקותם לענין הפסקה אע"כ צ"ל דהרב"י ס"ל דלענין התחל' אין מחלוקת ומודה הרא"ש להרי"ף דאפי' בספק חשיכ' אסור להתחיל וא"כ מ"ש בש"ע אסור לאכול כו' משתחשך הוא לאו דוקא וכמ"ש מ"א דאפי' בספק חשיכה אסור להתחיל וטעמו של הרב ב"י י"ל דהא הרא"ש לא דחה דעת הרי"ף כ"א שהוא דוחק דצ"ל דכל שקלא וטריא דהש"ס כו' מיירי בספק חשיכ' דוקא כנ"ל. ומזה נדאה דכוונות הרא"ש דראוי לומר הסוגיא מיירי בכל גווני הן בספק חשיכ' הן בודאי חשיכ' בכל ענין אין צריך להפסיק וא"כ ה"ה מאי דאמרי' אבל להתחיל אסור מיירי ג"כ בכל גווני הן בוודאי חשכה והן בספק חשכה בכל ענין התחלה אסורה וא"כ לענין התחלה לא פליגי הרי"ף ורא"ש. וגם להרא"ש אפי' ספק חשכה אסור להתחיל וכמ"ש מ"א שם א"כ לפ"ד מ"א דלהרא"ש דהוא עיקר לדעת המחבר דהא הביאו תחל' בר"ס רצ"ט הסוגי' מיירי בכל גווני הן בס"ח הן בודאי חשכ'. וא"כ מאי דאמרי' שם לענין קידוש דקובעת מיירי אפי' בס"ח ג"כ צריך להפסיק וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתי' ל"ל לאמיר' דהא אפי' בספק חשיכה שבת קובע' ולא על הכ"מ תלונות מ"א דהא הכ"מ ס"ל דהא דאמרי' שבת קובעת מיירי נמי באמרו בא ונקדש אבל בלי אמירה באמת אינה קובעת בספק חשכה אלא קושית מ"א על דברי הש"ע שהעתיק פה דברי הרמב"ם דבעי' דוקא אמיר' וקשיא גם כן קושי' הראב"ד דהא אפי' בלי אמירה אסור כמ"ש ס"ד ובש"ע ל"ל כתי' הכ"מ דהכא מיירי בספק חשיכ' ולכך בעי' אמירה דהא בר"ס רצ"ט לא הוזכר כלל מאמיר' משמע דהסוגי' מיירי אפי' בלי אמירה ואפ"ה מוכח דבקידוש אפי' בספק חשיכ' צריך להפסיק ולכן כ' מ"א דבש"ע צ"ל ליישב קושי' הראב"ד דע"י אמירה אפי' ודאי יום צריך להפסיק:

צריכים לחזור נדפס בטעות והוא ס"ק חדש:

'''ומ"מ נ"ל כו'''' דהא לא אסחי דעתייהו מיניה דהא אמרו באו ונקדש הרי דעתם לשתות מכוס קידוש. אע"פ שבב"י משמע קצת דצריך לברך הוא על מ"ש בש"ע סעיף ד' דלכ"ע א"צ לברך על היין אבל הטור כ' די"א דגם על היין צריך לברך וכ"כ רי"ו והקשה הרב"י דלא מצינו מאן דס"ל דעל היין צריך לברך וכ' אחר כך וז"ל ומיהו לדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך (והן דברי הרמב"ם שהוא בסעיף זה שנים שהיו שותים כו') אפשר לומר שצריך לברך כו' ולפ"ז מ"ש רבינו שי"א שמברך בפה"ג הוא דעת הרמב"ם עכ"ל הרב"י:

והא הטור מיירי שי"א שיברך בפה"ג על כוס קידוש דמינה מיירי בסעיף ז' והרמב"ם כ' אם רצה לחזור ולשתות שתיית רשות צריכים לחזור ולברך ע"כ דהרב"י ס"ל דלהרמב"ם אפי' על כוס קידוש צ"ל ומיניה סבירא ליה להרב"י כיון דלהרמב"ם באמרו באו ונקדש צריך לברך על כוס קידוש אפי' בספק חשיכה דכן מיירי לדברי הכ"מ ה"ה בלי אמירה אם הוא ודאי חשיכה דבהא מיירי בסעיף ד' ג"כ צריך לברך. עכ"פ מוכח מדברי הרב"י דס"ל דלהרמב"ם כאן אפי' על כוס קידוש צריך לברך ומ"ש מ"א משמע קצת אע"פ שלכאורה הדבר מוכרח להרב"י הוא משום דהרב"י כ"כ דרך אפשר שהרי כ' ומיהו לדברי הרמב"ם כו' אפשר לומר כו' הרי דלא החליט הדבר. אולי מה"ט דשמא על כוס קידוש מודה הרמב"ם דא"צ לברך (גם י"ל דנסתפק אולי יש לחלק בין אמירה בס' חשיכה לבלי אמירה בוודאי חשיכה) גם י"ל דהרב"י לא כ"כ אלא ליישב דברי הטור ורי"ו דהם היו מפרשים כן דברי הרמב"ם. אבל הרב"י אליבא דנפשיה ג"כ ס"ל כמ"ש מ"א דעל כוס קידוש מודה הרמב"ם דאין צריך לברך:

'''והע"ש כ' דבאמירה כו'''' דאם כן למה כ' הרמב"ם כו' זה קשה גם להרב ב"י הנ"ל דגם הוא ס"ל דלהרמב"ם צ"ל על כוס קידוש אלא דהרב בית יוסף לא החליט הדבר לא דקדק מג"א כ"כ מדבריו. וגם הכ"מ לא הוי צריך כו' ר"ל קושיא זו כעין את"ל. אם תרצה ליישב קושיא א' דבאמת כן מבואר בלשון הרמב"ם במ"ש נאסר להם לשתות עד שיקדשו כו' ומדסתם פה עד שיקדשו ודאי כוונתו כסדר כל קידוש דמברך תחלה בפה"ג. ומ"ש אח"ז ואם רצו כו' אע"ג דאתי' בק"ו מכוס קידוש צ"ל דזו ואצ"ל זו קתני. מ"מ כיון דמבואר בלשון הרמב"ם דגם על כוס קידוש צ"ל תו לא קשיא קושית הראב"ד ל"ל אמירה אפי' בלי אמירה אסורים. דטובא קמ"ל דע"י האמירה אפי' על כוס קידוש צריכים לברך. וא"ל אפי' לדעת מג"א דא"צ לברך על כוס קידוש מ"מ אשמועינן קידוש באמירה דאם רצו לשתות שתיית הרשות צריכים לברך דה"ל כאלו אמרו הב לן ונברך משא"כ בלי אמירה א"צ לברך דהא אפי' על היין שלאחר הקידוש כ' מ"א בס"ק ח' דאצ"ל מכ"ש על יין שלפני קידוש מ"מ זה נראה דדוחק קצת דנקט ברישא אמרו באו ונקדש משום סיפא אבל לפ"ד ע"ש קשה דהא איצטריך לומר באו ונקדש משום רישא דצ"ל על כוס קידוש. אולם אין זה קושיא על הע"ש דהא כתב הרב"י בספרו ב"י ליישב הטור ס"ל דלהרמב"ם אפי' על כוס קידוש צ"ל כשאמרו באו ונקדש וה"ה בלא אמירה כשהוא ודאי חשכה להרמב"ם צריך לברך על כוס קידוש. ולזה נתכוין הטור במ"ש בסעיף ד' די"א דצ"ל על היין כנ"ל וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתי' דהא אפי' בלי אמירה צ"ל גם על כוס קידוש והוצרך בכ"מ לחלק בין ודאי חשכה לס"ח אלא המ"א האמת כ' דלדעת הע"ש דגם על כוס קידוש צ"ל באמרו באו ונקדש ואנן קי"ל בלי אמירה א"צ לברך על כוס קידוש נתיישב קושית הראב"ד וא"צ לתי' הכ"מ:

{{עוגןמ|יא}} '''(ס"ק יא) קודם כו'''' פי' שלא אכל כו' המוציא כו' ועס"ד ר"ל דהא בסעיף ד' כ' דאם עומד באמצע סעודה צריך לפרוס מפה ולקדש על היין אע"כ י"ל דכאן מיירי שאפי' פרוסת המוציא לא אכל עדיין ואם נאמר שיקדש על היין יהי' ברכת המוציא לבטלה דהא לאחר הקידוש יהיה צריך שוב לחזור ולברך המוציא דהא הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ע"י הקידוש לכן יקדש על הפת:

'''ולא הוי הפסק.''' ר"ל מה שימתין או יצוה שיביאו לו לחם משנה דכיון שהוא צורך סעודה לא הוי הפסק כמ"ש סי' קס"ז ע"ש. וע"ש סעיף א' בהג"ה. ר"ל כיון ששכח שהוא שבת בלי ספק חתך הלחם כדרכו בחול ואין ראוי לצרף ללחם משנה אלא א"כ שהחתיכות עדיין מדובקות כ"כ שאם אוחז בפרוסה הקטנה עולה הגדולה עמה שאז עדיין נקרא שלם לענין לח"מ:

{{עוגןמ|יב}} '''(ס"ק יב) יאכל כו'''' ובתשובת מהר"ם ר"ל דשם חולק על מ"ש כאן דיאכל תחלה. וז"ל שם פסק הריצב"א אם שכח ולא הבדיל ולאחר שבירך המוציא נזכר אם יבדיל יהי' הפסק אלא יבדיל ויחזור ויברך ול"ד לגיבול כו' עכ"ל:

'''ול"ד לגיבול כו'''' דכ' לעיל סי' קס"ז סעיף ז' שאם אמר ליתן מאכל לבהמתו (זהו נקרא גיבול) לא הוי הפסק והיינו משום דהוי צורכי סעודה דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וה"ה הכא כיון דאסור לאכול קודם הבדלה הוי הבדלה צורכי סעודה ולא יהיה הפסק. דהתם איסור דאורייתא כנ"ל דכתיב ונתתי עשב כו' דדוקא מה שהוא צורכי סעודה ממש כגון להביא מלח וכדומה לא הוי הפסק אבל מה שאינו צורכי סעודה אלא להסיר האיסור לא מיקרי צורכי סעוד' כ"א מה שהוא איסור תור':

{{עוגןמ|יג}} '''(ס"ק יג) גמר כו'''' משמע ברי"ף כו' ז"ל הרי"ף הביאו הרא"ש פ' ע"פ סי' ז' היכא דגמרי סעודתייהו מקמי דקדיש יומא ואדמשי ידייהו (מים אחרונים) קדיש יומא. מקדימין ומברכי' בהמ"ז על כוס א' ואח"כ אומר קידוש על כוס שני (דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד שאין עושין מצות חבילות שנראים שהן עליו כמשא לכן צריך לבהמ"ז כוס אחד ולקידוש כוס שני ולא יאמר שניהם על כוס אחד) וכ' הרא"ש ותמיה לי לדברי הרי"ף דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש כו' דאין קידוש אלא במ"ס כו' וכיון דצריך לאכול מיד בהמ"ז ל"ל לפרוס מפה ולקדש אע"ג דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז וסגי בפריסת מפה וקידוש והמוציא ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שהיתה קריאה במקום עונג אע"ג שלא היתה לכבוד שבת לא מסתבר ליה טעמא בהא כו' הלכך נ"ל דאין חילוק בין גמר קודם חשכה ובין לא גמר אלא לעולם פורס מפה ומקדש עכ"ל הרא"ש והלא צריכים לישב להרי"ף קושית הרא"ש ומה שהק' הרא"ש דע"כ צריך לאכול מיד אחר קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה כבר יישבו הר"ן הביאו הרב"י דס"ל להרי"ף דסעודה שאכל קודם הקידוש אע"ג שלא היתה לכבוד שבת עולה שיהיה נקרא קידוש במ"ס אע"ג דלא מסתבר להרא"ש מ"מ הרי"ף סובר כן אבל עדיין צריך יישוב ל"ל כ"ה שיברך בהמ"ז אלא די במה שיפרוס מפה ויקדש כמו שהק' הרא"ש אולם בסי' קע"ט יש שלשה דיעות בענין סילוק (יש יתר דעות שם אבל המצטרך פה סגי בג') דעת רש"י בין שנטל מים אחרונים ובין אמר הב לן ונברך הוי סילוק ואפי' רוצה לחזור ולברך על מה שיאכל וישתה לא סגי בהכי אלא צריך לברך תחלה בהמ"ז ואח"כ יברך על מה שרוצה לאכול. והרא"ש לפי הבנת הרב"י לעיל מחלק בין נטל ידיו ובין אמר הב לן ונברך דבנטל ידיו מודה לרש"י דצריך לברך תחלה בהמ"ז אבל בהב לן ונברך א"צ בהמ"ז וסגי במה שיברך על מה שיאכל וישתה. ומ"א לעיל חלק על הרב"י וס"ל דגם להרא"ש אין חילוק בין ה"ל ונברך ובין נט"י ובתרווייהו פליג על רש"י וס"ל דבתרווייהו אין צריך לברך בהמ"ז וסגי במה שיברך על מה שיאכל וא' מראיית מ"א היא מדברי הרא"ש דהכא שכ' על מ"ש הרי"ף ואדמשו ידייהו קדיש יומא מקדמינים ומברכים בהמ"ז כו' וכ' עליו הרא"ש אע"ג דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז כו' כנ"ל הרי דהשוה נט"י להב לן ונברך ובתרווייהו ס"ל דאין צריך לברך בהמ"ז וזה כוונת מ"א במ"ש ומשמע ברי"ף ורא"ש שהביא דברי הרי"ף דוקא כשהתחיל ליטול מ"א כו' דהא כ' ואדמשי ידייהו כו' ולפ"ז לא קשיא ל"ל בהמ"ז הלא די בפריסת מפה משום דס"ל להרי"ף כיון שנט"י אפי' רוצה לברך על מה שיאכל לא סגי אלא צריך לברך תחלה בהמ"ז אלא הרא"ש לשיטתי' לפי הבנות מ"א לעיל סי' קע"ט דס"ל דאפי' בנטל ידיו א"צ לבהמ"ז שפיר הקשה:

'''אבל אם לא נטל כו'''' ר"ל וגם לא אמר הב לן ונברך בזה גם הרי"ף מודה דסגי בפריסת מפה. ואפשר דאפי' אמרו הב לן ונברך כו' בזה לא נסתפק לדעת הרי"ף אי הרי"ף ס"ל כרש"י דבין נטל ידיו ובין אמרו הב לן ונברך צריך בהמ"ז וא"כ מ"ש הרי"ף ואדמשי ידייהו כו' הוא לאו דוקא דאפי' עדיין לא נט"י אלא אמר הב לן ונברך צ"ל בהמ"ז או י"ל דמ"ש הרי"ף ואדמשו ידייהו הוא דוקא אבל בהב לן ונברך מודה דסגי בפריסת מפה והיינו דס"ל כדעת הרב"י אליביה דהרא"ש אע"ג דהוא דעה שלישית שלא מצינו מי שחלק בין נט"י להב לן ונברך לדעת מ"א מ"מ כי היכי דתהיה ל' ואדמשו ידייהו דוקא אפשר לומר כן:

{{עוגןמ|יד}} '''(ס"ק י"ד) וצריך כו'''' דאין קפידא כו' ר"ל דלעיל סי' קפ"ח שכ' היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת. הוא מספק דלמא אזלינן בתר תחלת סעודה והלא יש לחוש גם להיפך דלמא אזלינן בתר השתא ואין להזכיר רצה כו' וכיון דהוא מזכיר הוי הפסק וכן כאן להיפך על זה כ' מ"א דאין קפיד' דלא הוי הפסק וכמ"ש ססי' ק"ח הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק וע"ש כי הטורי זהב חולק בזה:

{{עוגןמ|טו}} '''(ס"ק טו) וי"א כו'''' וא"כ אם אכל משחשכה לכ"ע צריך לברך וכשר"ח ערב שבת דצריך להזכיר יעלה ויבא. וגם אכל בלילה דצריך להזכיר רצה והוי תרתי דסתרי עיין דינו לעיל סוף סימן קפ"ח וסי' תי"ט:

{{עוגןמ|יז}} '''(ס"ק יז) לאכול כו'''' כיון שאכל כו' והוא דעת הר"ן אליביה דהרי"ף כנ"ל ודעת החולקים דס"ל דצריך לאכול כו' הוא דעת הרא"ש אליביה דהרי"ף כנ"ל:

{{עוגןמ|יח}} '''(ס"ק י"ח) ומברך כו'''' היינו כשנטל ידיו כו' דקאי על דברי המחבר דאיירי בנט"י ולכן צ"ל בורא פרי הגפן כל שכן המוציא:

ואם לא נטל ידיו היינו גם הב לן ונברך לא אמר כה"ג דינו מפורש בסעיף ד' ואם אמר הב לן ונברך עמ"ש ס"ק י"ג:

{{עוגןמ|יט}} '''(ס"ק יט) אם כו'''' בלילה דלמ"ד טעם אינו מקדש היינו בלילה אבל ביום מודה דצריך לקדש כ"פ הרשב"ם ולמ"ד טעם מקדש ע"כ מקדש אפי' בלילה דלא כב"ח שכ' בשם דשב"ם דלמאן דאמר טעם מקדש היינו ביום ולא בלילה וכן השיגו הטורי זהב:

{{עוגןמ|כא}} '''(ס"ק כא) פרוסה כו'''' ולפ"ז מיד כו' וה"ה כשמקדש על הפת אבל לטעם שני דתיתי הסעודה כו' וכן הטעם שכתב ט"ז זכר למן שהיה טל למעלה ולמטה אפי' כשמקדש על הפת צריך שיהיה מכוס' וכן כ' הט"ז ובספר א"ר השיג עליו דהא מבואר בסי' דע"ב במ"א ס"ק ז' דכשמקדש על הפת צריך להניח ידיו על הפת ואייתי ראיה מסי' תפ"ג וא"כ איך יכסה הפת והא צריך להניח ידיו עליו ולכן כתב וז"ל ונראה דקודם קידוש יכסה וכשמתחיל לקדש יגלה ויניח ידיו עליו עכ"ל:

{{עוגןמ|כב}} '''(ס"ק כב) כי מתחילים כו'''' וחושבים זכור ושמור כו' רצה לו' בדברות הראשונות נאמר במצות שבת זכור ובדברות אחרונות נא' בו שמור אותן ב' תיבות חושבים למלאות מספר התיבו' של קידוש אע"ג שאינו אומר אותן ב' תיבות מ"מ הואיל ונאמרו במצות שבת מחשבים אותן לצרוף דרך רמז:

'''ולכן כתב שאין לו' ג"כ כי הוא יום כו'''' והוא הדין למתחילים יום הששי למלאות מספר ע"ב אין לו' ג' תיבות הללו ואע"ג שכתב רמ"א בסי' רמ"ג סעיף א' כי יכולים להוסיף ע"ד המכוון נגד ד"א בלבד שלא יפחות עכ"ל מ"מ היכי דאפשר שיהיה המספר מכוון ממש בלי תוספות וגרעון עדיף:

ול"נ שאין לשנות ובשו"ת חנוך ב"י סי' ח' הביא בשם הגאון מהר"י אולמא ז"ל המתחילים ויכלו שיהיה מנין ע' תיבות מ"מ י"ל כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שהם ז' תיבות וגם כי הוא יום זה (כן הוא נוסחתו) שהן ד' תיבו' ויחד הם י"א תיבו' כי נגד זה חסרים מהמספר ע' תיבות י"א תיבות אחרו' כי חושבים ע' תיבות מעיקר מטבע הברכה ולא הפתיחה והחתימ' וא"כ חסר בתחל' הברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהן שש תיבות ולבסוף יחסר ברוך אתה ה' מקדש השבת שהם ה' תיבות הרי יחד י"א תיבות ונשאר מכוון ע' תיבות וכמו שאין חושבים לענין ברכות פה"ג אע"פ שהוא בכלל הקידוש ע"ש שהאריך ואם כן ה"ה למאן דמתחיל יום הששי להשלים ע"ב י"ל כן אולם נוסחתינו הוא כי הוא יום ולא יותר וא"א יום זה א"כ חסר תיבה אחד לזה י"ל לענ"ד דמצרפים לזכור ושמור והואיל ובדיבור אחר נאמרו אין אנו חושבים אותו כי אם לתיבה אחת ויהיה לפ"ז המספר מכוון:

{{עוגןמ|כג}} '''(ס"ק כג) יתן כו'''' כי ב' פעמים נר כו' ר"ל כיון דעכ"פ צריך להדליק בשבת שני נרות כמ"ש לעיל סי' רס"ג:

לפסיעה גסה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם ובזכות מצוה זו של ב' נרות שעולין ת"ק ישלח ה' לו רפואה לחלק ת"ק שנחסר מאורו:

דהא צ"ל עיניו בכוס דהא כתב ריש סעיף ז' וטעון כל מה שטעון כוס בהמ"ז והא בכוס ברכת המזון קי"ל לעיל סי' קפ"ג שצריך ליתן עיניו בכוס ועסי' שכ"ח סעיף ך' דתוך העין ודאי אסור ליתן וע"ג עין אם פותח וסוגר העין נמי אסור ולדידן כ' מ"א שם ס"ק ח"י בכל ענין אסור כיון דאין דרך לרחוץ ביין וניכר שהוא לרפואה וע"ש במ"א ס"ק מ"ג דכל היכי דמכוין לרפואה בדבר מאכל אפי' הוא ארם בריא אסור:

{{עוגןמ|כד}} '''(ס"ק כד) שופך כו'''' דכוס ש"ח וכו' וא"כ הכא טועם מכוס הראשון כו' והא דתניא התם הנכנס לביתו במ"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו בהמ"ז ומשלשל הבדלה וכל ברכותיה אחריו על אותו כוס ואמרינן ש"מ תמניא ותרתי מינייהו המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו דאי א"צ לטעום לא ה"ל להתיר לאכול קודם הבדלה אלא להבדיל תחלה עליו ולא יטעום ממנו ויניחנו לבה"מ אלא ודאי צריך לטעום אך מה בכך דהוי ס"ד מאי דקתני ואין לו אלא כוס א' היינו שאין לו שיעור שני כוסות אבל מ"מ יותר מרביעי' אחד י"ל דדוחק בעיניו שיהי' לו שיעור מצומצם וא"כ אכתי קשה יבדיל תחלה ויטעום ממנו והמותר רביעית יניח לברכת המזון אלא ע"כ טעמו פגמו ואסור לברך עליו ברכת המזון ור"א דחי דלעולם טעמו לא פגמו אלא הב"ע דליכא כ"א שיעור מצומצם ואם יטעום ממנו בשעת הבדלה לא ישאר לו כשיעור לכוס ברכת המזון וכתבו התוס' ומיהו קשה ה"מ טעמו כו' אכתי תיקשי ליה אמאי לא טעים ליה בידים או בכלי אחר כדאמר בא"ד דרמינן לב"ש דא"ל בהמ"ז טעונ' כוס והתנן בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואח"כ על המזון ומשצי דמברך על היין קודם ברכת המזון וטעים מיניה ומניח המותר לכוס ברכת המזון דמיירי שהוא קצת יותר מרביעית ופריך והא כיון דטעמו פגמו ומשני דטעים ליה בידים ותי' התוס' וז"ל וי"ל בכוס חובה כגון הבדלה ובה"מז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית כו' אבל בברכות דלא מיירי בכוס חובה אפשר לתקן ע"י דטעים ליה בידי' עכ"ל התוס' מבואר כמ"ש מ"א אולם העולם מקשים וכן נדפס כעת בס' אליה רבה דאכתי קשיא גם לפי תירוץ התוס' הא מצי לשפוך מעט מהכוס לידו או לכלי אחר ויטעום מכוס שיש בו דביעית ויתקנו אח"כ ע"י מעט ששפך לידו או לכוס אחר כמו שכ' מ"א עוד הקשה ניהו דאשתמיט להרב"י דברי התוס' מ"מ היכי יתיישב להרב"י קושית התוס' הנ"ל ולענ"ד י"ל לקושיא אח' דהא דמהני תיקון לכוס פגום הם דברי הירושלמי והרב ב"י לעיל סי' קפ"ב הביא דברי המרדכי שכ' דהצרפתים אין סומכים ע"ד ירושלמי הנ"ל דס"ל דל"מ תיקון. א"כ י"ל אע"ג דאנן קי"ל כהירושלמי מ"מ א"ש דהא למסקנת ר"א דמיירי דליכא כ"א דביעית מצומצם לק"מ כ"א למאי דס"ד מעיקרא דהוא יותר מרביעית ודייק מיני' טעמו פגמו א"כ י"ל לפי אותו ס"ד באמת הוי ס"ל דמוכח מהאי ברייתא דלא כהירושלמי אלא דל"מ תיקון לפגם והא דלא קאמר ש"מ תשעה דאין מועיל תיקון לכוס פגום ולטעמיך אמאי לא חשיב תשעה דכוס חובה צ"ל מכוס שיש בו רביעית ע"כ צ"ל דזה פשיטא ליה ה"ה די"ל דזה ג"כ פשיטא ליה דל"מ תיקון ולא ידע מהאי דירושלמי וגם מה שהקשה איך יתיישב להרב"י קו' התו' י"ל דמודה הרב"י דלפי מאי דס"ד ש"מ טעמו פגמו דהוי ס"ל דיש בו יותר מרביעית ע"כ דס"ל דכוס חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית אבל למסקנא דאין בו אלא שיעור מצומצם דאין הכרח נשאר סברא חיצונה דאינו צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית אבל התוס' ע"כ ס"ל דגם למסקנא נשאר הדין דצ"ל מכוס שי"ב רביעית דאלת"ה הל"ל בתירוצי' וי"ל דהוי ס"ד בכוס חובה כו' ומדלא כתבו הוי ס"ד משמע דהדין כן באמת. ועוד אי ס"ד דלפי אמת אין צריך לברך מכוס שיש בו רביעית לאיזה צורך הוצרכו לסיים אבל בברכות דלא מיירי בכוס חובה כו' ת"ל דבברכות אזיל למסקנ' דהכא אלא על כרחך צ"ל דהתוס' ס"ל דגם לפי האמת הדין כן דצ"ל מכוס שיש בו רביעית ומ"מ אין זה מספיק ליישב דעת הרב"י דהא הלכה רווחת דין או סברא המוכח דס"ל דהמקשן ס"ל כן אף דלתרצן אין הדבר מוכרח מ"מ כ"ז דלא מצינו להדיא דהתרצן חולק נשאר סברת המקשן. לפ"ז בשלמא מ"ש ליישב קושי' א' דמאן דאמר ש"מ תמניא הוי סבירא ליה דלא כהירושלמי מ"מ קי"ל כירושלמי כיון דלר"א דמוקי לה בשיעור מצומצם ואין ראיה דהש"ס דידן חולק אם כן מה"ת נשוה פלוגתא בין תלמוד דידן לירושלמי טפי י"ל דגם בתלמוד דידן ס"ל דמהני תיקון אבל בהא שכתבתי ליישב דעת הרב"י דמאן דאמר ש"מ תמני' על כרחך ס"ל דצריך לשתות מכוס שי"ב רביעית ניהו דלר"א אין הכרח דס"ל כן מ"מ מנ"ל לעשות מחלוקת בין מ"ד ש"מ תמניא ובין ר"א בדבר זה אי בעינן שישתה מכוס רביעית אח"ז עיינתי בספר ת"ש וראיתי שרוב דברי מכוונים למה שכתב הוא ע"ש:

{{עוגןמ|כה}} '''(ס"ק כה) שיניחנה כו'''' התוס' פרק ע"פ דף קי"ג ע"א אהא דאר"י שלשה מנוחלים עה"ב וחד מנייהו דמשייר מקדוש להבדלה ופירש רשב"ם שי"ל מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה. והקשה התוס' והא דוק' קידוש לילה קודם לכיבוד היום אבל הבדלה אינה קודמ' (דהכי אמרינן בדף ק"ה קידוש היום קודם לכיבוד היום) ותי' מורי הר"י דקידוש היום קרי כיבוד היום ר"ל מאי דאמרינן קידוש לילה קודם לכיבוד יום ר"ל קודם לקידוש היום אבל לסעודת יום אפי' הבדלה קודמת הרי מוכח מדברי התוס' דקידוש קודם להבדלה דהא כן הוא תחלת קושייתם דוקא קידוש ליל' קודם כו' אבל לא הבדלה משמע דקידוש עדיף מהבדלה ודוחק לומר דהתוס' אזלי לר"ת דס"ל אין מקדשים על הפת. ולכן אפי' בקידוש דשחרית כו' ד"ל דהא כ' מ"א ס"ק ג' דכיבוד יום עדיף מקידוש יום וכיון דהבדל' קודם לכיבוד יום כ"ש דקודם לקידוש יום אפ"ה קידוש דשחרית קודמ' להבדלה דהבדל' אפשר כו'. מיהו בבית הכנסת עדיף כו' עיין סי' רס"ט ר"ל דהא אין אדם יוצא בקידוש דבית הכנסת דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ותחלה נתקן בשביל אורחים דאכלו בבה"כ דלדידהו הוי מקום סעודה לדידן דליכא אורחים היה ראוי שלא לקדש וכדס"ל לכמה פוסקים אלא שלא רצו לבטל מנהג קדמונים מה שאין כן הבדל' דגם לדידן יש בו צורך למי שאין לו יין להבדיל יוצא בהבדלה שבבה"כ. לכן לדידן הבדל' שבבית הכנסת קודם לקידוש:

'''וטוב לקדש כו'''' דפירש כן דברי ר"י הנ"ל דמשיירי מקדושא לאבדלתא רק שצריך לתקן כל פעם שלא יהיה פגום ויקח בשחרית כוס קטן משל לילה כדי שיהי' מלא:

{{עוגןמ|כו}} '''(ס"ק כו) אחר שקידש כדי שלא יפסיק כו'''' לכאורה דבריו אין מובנים לי שנתן טעם אחר ממה שכ' הרב ב"י דמשמע מדברי הרב ב"י דטוב יותר לקדש על יין מעל פת לכן יטול ידיו אחר קידוש דאם יטול ידיו תחלה גלי דעתיה כו' ויהיה צריך לקדש על הפת. ומ"א כ' הטעם משום הפסק וגם באמת הם שני שיטות בש"ס והוא פרק ער"פ דף ק"ו א"ר ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש אמר ליה רבי יצחק זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב זמנין דחביבא ליה חמרא וקידש אחמר' זימנין דחביבא ליה ריפתא וקידש אריפתא ופירש הרי"ף דרב ברונא הוי סבירא ליה אין מקדשים על הפת. ולכן אמר הנט"י לא יקדש כיון דנטל ידיו על כרחך לא לצורך שתיית היין דהאמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ע"כ גלי אדעתיה דתאב לאכילה ורוצה לאכול מיד ונט"י משום פת ובזה גילה דעתי' דחביבה ליה רפתא ולכן א"א לקדש על יין דהא צריך להקדים החביב והוא הפת ועל הפת סבירא ליה דאין מקדשי' לכן אמר דלא יקדש אלא ישמע קידוש מאחר ויוצא בו וא"ל ר"י זימנין כו' ומקדש אריפתא אלמא דמקדשין על הפת וכתב הרי"ף ניהו דאדחי דברי ר"ב וקיי"ל דמקדשי' על הפת מכל מקום בזה דבריו קיימין דצריך לקדש על החביב ואם נט"י גילה אדעתיה דריפתא חביבה ליה וצריך לקדש עליו והן לכאורה דברי הרב בית יוסף בש"ע פה אולם רשב"ם מפרש דברי ר"ב נט"י לא יקדש דהקידוש הוי הפסק בין נטילה לאכילה. לכן אם נט"י לא יקדש אלא ישמע מאחרים וזהו לא הוי הפסק. ואמר ליה ר' יצחק זמנין כו' ומקדש אריפתא ובוודאי נוטל ידיו תחלה ועל כרחך דהקידוש לא הוי הפסק בין נטילה לאכילה והטור הוסיף דר"ב משמיה דרב דס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה ואין קידוש מצורכי סעודה לכן הוי הפסק. אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה והוי קידוש מצורכי סעודה ולא הוי הפסק ומ"מ כ' רשב"ם דלכתחלה דיש ליטול אחר קידוש כב"ה בברכות דסבירא ליה מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלים לידים דלכתחלה אין להפסיק במזיגה ה"ה הכא לכתחלה אין להפסיק בקידוש ור"ת סבירא ליה דאפילו לכתחלה מותר ליטול ידיו תחלה ול"ח להפסקה אפי' לכתחלה ומזיגה שאני דמיירי מזיגה בחמין וצריך דקדוק הרבה שלא יחסר והוי היסח הדעת טובא עוד כ' תי' אחר ע"ש עכ"פ לכאורה נראה דהרב בית יוסף העתיק שיטת הרי"ף ומ"א העתיק עליו שיטת רשב"ם וטעמו:

ונלע"ד דהוי קשיא למ"א עפ"י דברי הרב בית יוסף בספרו הארוך בסי' רע"ב שכ' דמוכח מדברי ר"ב הנ"ל וכ"כ הרמב"ם להדיא דאי חביבא ליה ריפתא אפי' יש לו יין מקדש על הפת אע"ג דמצוה מד"ס לקדש על היין מ"מ חביב עדיף ואם כן סתם בני אדם שמתאוים יותר לאכול מלשתות ה"ל לקדש על הפת ותי' וז"ל ושמא י"ל שאע"פ שאם רצה להקדים החביב לקדש על הפת הרשות בידו מ"מ כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין ש"ד עכ"ל הרב"י ולפ"ז קשה למה כ' פה אחר שקידש כו' וא"כ נט"י קודם קידוש גלי אדעתיה דרפתא חביבא לי' ולא יקדש על היין כו' ולמה לא יקדש על היין ניהו דפת חביב מ"מ רשאי לקדש על היין כיון דמצוה מד"ס לקדש לכתחלה על היין ומהכרח זה הוי ס"ל למ"א דהרב"י ניהו דהעתיק פי' הרי"ף מ"מ מסכים לדינ' לדברי רשב"ם דהקירוש הוי הפסק וכמו שהוכיח רשב"ם מהא מוזגים את הכוס ולכן צריך לקדש על הפת והא דאיצטריך לומר דגלי אדעתיה דפת חביבא ליה דבלא"ה ניהו דאיכא למיחש אם יקדש על היין יהיה הפסק מ"מ הלא אין זה הפסק גמור וביותר לדידן דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה דהוי קידוש מצורכי סעודה אלא דמ"מ לכתחלה אין להפסיק אפי' בקידוש וראוי לקדש על הפת אלא שנגד זה יש סברא לקדש על היין משום דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין וכמ"ש הרב"י כנ"ל מכדי הסברות שקולים וס"ד אם ירצה רשאי לקדש על היין לכן כ' דגלי אדעתי' דרפתא חביבא ליה וא"כ בלי חשש הפסק לקדש על היין או על הפת שקולים דפת יש לו מעלה דחביב ויין יש לו מעלה דמצוה מד"ס לקדש על היין וכיון דיש סברא נוספת לקדש על הפת משום הפסק לכן יש לקדש על הפת:

'''ובני ביתו נוטלים כו'''' אולם לפמ"ש מ"א ר"ס קנ"ג הבאתי דבריו בסי' זה סק"ב דטוב שגם השומעים יאמרו מלה במלה עם המקדש א"כ גם ב"ב יטלו אחר הקידוש וכן כ' בספר ת"ש:

{{עוגןמ|כז}} '''(ס"ק כז) וי"א כו'''' דס"ל דאין הקידוש כו' ר"ל כיין דקי"ל אין קידוש אלא במ"ס כנ"ל והיא דעת ר"ת דלעיל ומה"ט סיים מ"א ולכ"ע אסור כו' בחמין דהא בזה מיישב ר"ת האי דאמרי' מוזגים כו' ואח"כ נט"י כנ"ל ולמ"ד שם ר"ל בסי' קס"ו:

{{עוגןמ|כט}} (ס"ק כט) רובו כו' ל"ב טפי מרביעית:

וכ' דהטעם דחכמים לא חלקו בין גדול ובין בינוני כ"א לענין שתיות מלא לוגמיו אבל לענין שיעור כוס קידוש שנתנו חכמים שיעור רביעית לא מצינו שחלקו וגם לעוג מלך הבשן סגי בכוס רביעית:

{{עוגןמ|לא}} '''(ס"ק לא) הפסיק כו'''' לענין המוציא כו' דכתב מ"א לעיל סי' קס"ז דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא בדברים שהם צורכי סעודה אפי' אינן מצרכי המוציא מ"מ לא הוי הפסקה כיון דהמוציא צורכי סעודה א"כ צורכי סעודה וצורכי המוציא כחדא חשבינן להו ה"ה בקידוש כיון דהקידוש מצורכי סעודה דאין קירוש אלא במ"ס א"כ צורכי סעודה הדיבור בהם הוי כצורכי הקידוש:

{{עוגןמ|לב}} '''(ס"ק לב) יביא כו'''' כתב הלבוש כו' כדאמרינן פ' ב"מ עירובין דף מ"ב ע"ב דביוה"כ אומרים שהחיינו בלא כוס דאי אפשר שיברך על הכוס כמו בשאר יום טוב כיון דקי"ל המברך צריך שיטעום וכיון דבירך שהחיינו כבר קיבל עליו יום הכפורים ואסור לשתות ואי דיתן לתינוק לשתות חיישינן דלמא אתי למסרך כשיגדיל יטעום מכוס לכן יברך בלי כוס ומזה הוכיחו כיון דיוצאים ע"י ששותה התינוק אע"ג דהמקדש לא שתה כ"ש אי שתה המקדש לבד והשומעים לא שתו דאין שתייתם מעכב אבל אם לא שתה שום אדם לא המקדש ולא השומעים מזה לא דברו התוס':

'''ואדרבא כו'''' דאלת"ה כו' כיון דא"א בע"א ר"ל ניהו דהלבוש לא כ' כ"א דאין השתי' מעכבת אבל מודה דלכתחלה בעינן שישתה והתם ביוה"כ מיירי לענין לכתחלה איך יתנהגו ע"ז כ' דזה מיקרי דיעבד כיון דאי אפשר בע"א דהא בע"א א"א לומר ברכת שהחיינו על הכוס כמו בכל י"ט:

'''וגם על הרב"י יש לתמוה כו'''' ר"ל עמ"ש הרב"י דמ"ד אם לא טעם כו' לא יצא ידי מצוה כתקנה אבל עכ"פ יוצא ידי קידוש והא מסוגיא הנ"ל מוכח איפכא דאם לא טעם אפי' בדיעבד לא יצא כנ"ל. ואח"כ כ' בשם א"ח כו' הוא קושיא אחרת דלפ"ד הרב"י דברי הא"ח סותרים זה את זה דתחלה כ' בשמו אם לא שתה יצא אלא ידי מצוה כתקנה לא יצא ואח"כ כ' בשמו להיפך:

וכ"כ התוס' בפסחים דף ק' ע"ב דאמר רב אותן בני אדם שקדשו בבה"כ ידי קידוש יצאו דס"ל יש קידוש שלא במ"ס וכתבו התוס' וז"ל אף ע"פ שלא שתו רק שיטעום המברך או אחד מהן כדמוכח ס"פ ב"מ ולכתחלה צריכים שיטעמו כלם עכ"ל התוס' מבואר בדבריהם דאם לא טעם שום אדם אפי' דיעבד לא יצאו:

'''ולכן נ"ל שחזר בו פה וכ' שיביאו כוס א' כו'''' דלא כהלבוש דס"ל דגם בש"ע ס"ל להרב"י דיצאו ידי קידוש על כוס א' שנשפך אע"ג דלא טעם ממנו דהשתיה אינה מעכבת והא שכ' יביא כוס אחר ומברך עליו כו' באמת הקשה הלבוש למה צריך לכוס אחר וכ' אפשר כוונתו להודיענו שאם ירצה להביא כוס אחר שצריך לברך עליו ואינו יוצא בברכתו הראשונה שבירך על הכוס שנשפך כו' עכ"ל. לכן כתב מ"א דליתא אלא שחזר בו בש"ע וס"ל כיון דלא טעם מכוס א' לא יצא ידי קידוש וכיון שמביא כוס א' וטעם ממנו יוצא ידי קידוש למפרע ניהו דבכוס א' לא יצא כיון דעכ"פ א' צריך לטעום מן היין והשתא הא טעם יין אע"ג דלא טעם מכוס שקידש עליו יצא:

'''דהא כשיש כוסות אחרות כו'''' והקשה בס' א"ר וכן בס' ת"ש מאי ראיה מהמסובים כיון דקי"ל שומע כעונה ה"ל כאלו הם קדשו על כוסות שבידם וא"כ אי טועמים מכוסות שבידם מקרי שטעמו מכוס שקדשו עליו עכת"ד. ולעניות דעתי ראיית מ"א אם היה כוסות המסובים פגומים די כשהמקדש שופך מעט מכוסו לכוסות המסובים ויתקנן בזה. וניהו דעכשיו אחר הקידוש שופך מכוסו לכוסם אבל בשעת הקידוש היו פגומים דהשתא ל"ל דע"י שמיעתם הוי כאלו קדשו על כוס שבידם דהא הכוסות בשעת הקידוש הם פגומים וא"כ איך יצאו בשתייתם מכוס שבידם אי אמרי' דבעי' שישתה מכוס שקדשו עליו וא"ל באותו מעט שנתן המקדש מכוסו לתוך כוסם הוי כוסם כמו כוס המקדש ודי במה ששתו מכוסם דזה דוחק ניהו דע"י אותו מעט ששופך המקדש יתוקן הפגם אבל אין סברא דע"י אותו מעט יקרא שכל הכוס שבידם יהיה נידון ככוס המקדש ועוד א"כ למה הוצרך ליתן טעם (והוא דברי התוס') דמהאי טעמא צריך לשפוך לתוך כוסם שלא יהיה פגומים ת"ל כדי שיהיה כאילו כוס המקדש ונ"מ ג"כ דלטעם זה אם הובא לפני המסובים אחר הקידוש כוסות שאינן פגומים אפ"ה צריך לשפוך מכוס המקדש לתוך כוסם שישתו מכוס המקדש אלא ודאי דליתא ואינו צריך לטעום מכוס המקדש דוקא וה"ה הכא:

'''ואם היה דעתו לשתות יין יותר אצ"ל כו'''' ואם טעם מכוס של מים קודם ששתה היין אי הטעימה הוי הפסק עיין לעיל במ"א ס"ס ר"ט מ"ש ע"ד מהרי"ל:

אין צריך לברך בפה"ג אבל צריך לקדש שנית על יין וכדלעיל ובט"ז רצה לחלק דאם היה יין מוכן לפניו על השלחן או על הספסל בשעת קידוש אפי' לקדש א"צ:

'''ונ"ל דאם קידש בשחרית על השכר.''' מה"ט נקט שחרית דבלילה לא משכחת שיקדש על השכר דאפי' אין לו יין והשכר חמר מדינה מ"מ בלילה עדיף לקדש על הפת מלקדש על השכר משא"כ בשחרית כשהשכר חמר מדינה יקדש על השכר ולא על הפת כמ"ש סי' רע"ב:

'''וא"צ להביא אחר כו'.''' משמע דאם ירצה להביא כוס אחר רשאי אבל בספר ת"ש כ' דאינו רשאי ותליא בפלוגתא שהביא בסי' קע"ד אם המשקין שבתוך הסעודה צריכים ברכה וכ' הרב"י שם כדי להסתלק מן הספק ישתה קודם סעודה מעט משקין פחות מכשיעור ויכוין לפטור גם המשקין שבתוך הסעודה ולפ"ז כיצד יעשה פה אם יביא כוס אחר ולא יברך עליו הניחא אם המשקין שתוך הסעודה טעונים ברכה א"כ הברכה שבירך תחלה היה חל על המשקין שתוך הסעודה וא"כ נפטר גם כוס זה אבל לדעת הפוסקים שמשקין בתוך הסעודה א"צ ברכה א"כ לא חל ברכה ראשונה עליהן א"כ כשרוצים לשתות עכשיו קודם סעודה ודאי צריך לברך ואם יברך על הכוס שמביאים לו עכשיו א"כ יש לחוש לדעת הפוסקים שמשקין שתוך הסעודה צריכים ברכה ונפטר גם כוס זה וא"כ ברכה שבירך על הכוס לבטלה עכת"ד ולא הבנתי דודאי רשאי להביא כוס אחר וכמשמעות לשון מ"א ובאמת לא יברך על אותו כוס ושפיר עביד לכ"ע דהא למאן דאמר שמשקין תוך הסעודה צריכים ברכה מודה ס' ת"ש דא"צ לברך על כוס זה אף ע"ג דדעתו לא היה כ"א לפטור המשקי' שתוך הסעודה ולא למשקין שלפני סעודה ע"כ צ"ל דמ"מ כיון שנתכוין לפטור המשקין שישתה אחר זה גם כוס שלפני הסעודה נפטר א"כ אפי' למ"ד שמשקין שתוך הסעודה א"צ ברכה מ"מ הוא לצאת ידי ספק דיעות היה דעתו לפטור המשקין שישתה אח"ז וא"כ גם כוס שלפני סעודה בכלל וניהו דלאותו דעה המשקין שתוך הסעודה א"צ ברכה מ"מ כוס שלפני סעודה א"צ ברכה דהא עכ"פ הוא נתכוין לפטור המשקין שישתה אח"ז וגם כוס זה בכלל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}