עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/רס"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|א}} '''כ' מ"א וכ' הב"ח כו'''' שיש טעם יפה. והיינו מ"ש מ"א בסס"ק זה בשם ס' הגן. וצ"ע כו' בפ"ב ובפ"ד כו' פ"ב הוא מה דתנן דף ט"ו ע"ב אנשי מעמד (והם מה דתנן דף ך"ו ע"א אחרי שהתמידים שהיו קריבים בכל יום יש לכל ישראל חלק בהם והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו נביאים ראשונים וחלקו לכהנים ולוים וישראלים לכ"ד חלקים וכהנים ולוים נקראים אנשי משמר והישראלים נקראים אנשי מעמד וכל חלק מכ"ד חלקים הנ"ל היה משמש שבוע א' וחוזר חלילה וכשהגיע זמן כל חלק מהחלקים היו הכהנים והלוים עולין לירושלים וכן הישראלים שהיו דרים בירושלים או הסמוכים לירושלים היו ג"כ עולין לירושלים והרחוקים מירושלים היו מתכנסים בעריהם כל יום לבתי כנסיות והיו קורי' בתורה כל יום במעשה בראשית וגם מתעכים כל ימי השבוע חוץ מיום א' ויום ו' והיו מתפללים כל יום שהקרבן תקובל ברצון לפניו יתברך ולכן נקראים אנשי מעמד שהם שלוחים מכל ישראל להיות עומדים על הקרבן) אסורים מלספר ולכבס (כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים בלי סיפור וכיבוס לכן אסרו להם הסיפור וכיבוס ימי משמרתן כדי שיסתפרו ויכבסו קודם שיכנסו למשמרתן) ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ופירש"י דרך רוב ב"א כו' הרי דאנשי מעמד היו מסתפרים בחמישי ולא היו ממתינים עד ע"ש:

ופ"ד דתענית הוא ר"פ ד' דף כ"ו ע"ב תנן שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסורים מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד שבת ופירש"י אם חל ט"ב בע"ש מותרים לכבס בחמישי (והיינו כשהיו מקדשים ע"פ הראיה וכמ"ש הר"ע מברטנורה דלדידן לא מקלע ט"ב בע"ש) עכ"ל ומזה אין ראיה לדחות דברי ב"ח ורש"ל האוסרים בה' בשבת דשא"ה בשבת שחל בו ט"ב דא"א להמתין עד יום ששי דהא חל ט"ב בו' ולכן מותר בה' אבל בעלמא י"ל דעדיף לעשות בע"ש. אך ראייתו מדברי רש"י שם דף כ"ו שסיים וז"ל וכשחל ט"ב בד' לא איצטריך למיתני דמותרים כדאמרינן בגמרא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו מותר עכ"ל ורצה לישב דברי עצמו דמוקי למתני' כשחל ט"ב בע"ש ומיירי דוקא כשהיו מקדשים ע"פ הראיה טפי ה"ל לאוקמא שחל ט"ב ביום ד' וע"ז תי' דזה הוי מלתא דפשיט' ולא איצטריך למתני' לאשמועי' ומזה שפיר יש ראיה למ"א דבעלמא מותר ביום ה' דאל"כ מאי קשיא לרש"י דלמא מיירי שחל ט"ב ביום ד' דא"כ איך הותר לספר ביום ה' הא אפשר להמתין עד יום ו' בשלמא אי מיירי שחל ביום ו' דאז א"א לספר ביום ו' שהוא ט"ב הוצרכו להתיר ביום ה' א"ו דגם בעלמא מותר ביום ה' וגם מרמב"ם יש דאיה דהרמב"ם לא העתיק הא דבה' מותרים וכתב לחם משנה טעמו דאזיל לשיטתו בפי' המשנה שכ' דלפניו לא התירו אפי' לכבוד שבת אלא דמתני' מיירי שחל ט"ב ביום ד' ואתיא כרשב"ג דס"ל דגם לאחריו אסור לכן לא הותר ביום ה' כ"א לכבוד שבת וכיון דלא קי"ל כרשב"ג לכן השמיט דבה' מותרים דלדידן לא משכחת להתיד ביום ה' כ"א כשחל ט"ב ביום ו' דכשחל יום ד' הוי מלתא דפשיטא לדידן דלא קי"ל כרשב"ג כמ"ש רש"י כנ"ל ובאמת כשחל ט"ב ביום ו' אסור ביום ה' כיון דהוי לפניו ע"ש הרי דלרמב"ם מתניתין מיירי שחל ט"ב ביום ד' דאפשר לו לספר ולכבס ביום ו' ואפ"ה התירו חכמים ביום ה' כמ"ש רש"י דט"ו כנ"ל כיון דרוב העולם מסתפרים ביום ה' הרי מוכח דלא כב"ח בשם רש"ל אבל לענ"ד אין ראיה מפ"ד בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הדמב"ם די"ל הא דקתני ובה' מותרים קאי על כיבוס גרידא ולא על תספורת וכ"ה לשון רש"י דף כ"ו ע"ב בחמשה כו' מותרים אם חל ט"ב בע"ש מותרין לכבס בחמשה כו' עכ"ל הרי דלא נקיט רק כיבוס ושביק תספורת אדרבא משמע מזה כב"ח ורש"ל דתספורת אסור ביום ה' רק כיבוס הותר בה' דכן היתה תקנת עזרא בב"ק פרק מרובה דף פ"ב ע"ב שיהיו מכבסים ביום ה' וע' פה בט"ז הטעם. אבל מפ"ב א"ש ראיית מ"א והיינו מדברי רש"י שכתב שם וז"ל ובה' של משמרתו מותרים דרך רוב ב"א להסתפר בה' ולא בע"ש מפני הטורח הרי דרש"י העתיק להסתפר מותר בה' וגם כ' דכן דרך העולם ואולי כיון דרש"י פי' בדף ט"ו ובה' מותר על תספורת ה"ה בדף כ"ו דקתני גם כן ובה' מותרין קאי ג"כ גם אתספורת ורש"י דנקיט בדף כ"ו כיבוס ושביק תספורת ע"כ ל"ד והוא דוחק גם תי' של מ"א לא יספיק לזה:

'''ואפשר דמכל מקום מצוה מן המובחר כו'''' שאנשי מעמד לא היו פנוים בע"ש ר"ל לפי שכל ימי משמרתן לא היו פנוים לעשות צורכן והיו צריכים לעשות בע"ש גם מה שהיו צריכים לשבת לכן התירו להם חכמים להסתפר ביום ה' אע"ג שרש"י כ' דדרך רוב ב"א להסתפר בה'. צ"ל דרוב ב"א אין חשים למצוה מן המובחר כיון דעכ"פ מדינא שרי והקדימו ליום ה' מפני הטורח אלא דאכתי הוי קשה למה התירו חז"ל לאנשי מעמד להסתפר ביום ה' ולא חשו חז"ל למצוה מן המובחר ע"ז כ' מ"א דלאנשי מעמד הקילו חז"ל שהם היו טדודין אבל אי הוי ראיית מ"א גם מפ"ד כנ"ל לא יתיישב לפי תי' זה:

'''ומן הידים ביום ו'.''' כי צפורני הידים להיותם גלוים ונראים יש לחוש בהן יותר לכבוד שבת ולקרב קציצתן ליום השבת גם שלא יהיו גדלים בשבת:

'''מפני שגדלים בשבת.''' ר"ל כיון דקוצצין להסיר המותרות אין זה מכבוד שבת ששוב באותו יום יתחילו לצמוח המותרות:

'''השורף צפרניו כו'''' הטעם אמרו שם בנדה פ' כל היד שמא תעבו' עליה אשה מעוברת ותפיל כי כן הוא סגולת הצפרניים הקצוצים ואמרי' בפ' אלו מגלחין מה"ט בבית המדרש דלא שכיחא אשה מותר לזורקן דליכא למיחש למידי ואע"ג דאפשר שיכבדו את בה"מ ויכבדו גם את הצפרנים לחוץ ושם תעבור עליהן אשה מעוברת לא חשו לכך דכיון דאין הצפרנים במקומם הראשון ששם הונחו בשעת קציצה שוב אין מזיקין ומה"ט אם בשעת קציצת הצפרנים נפלו במקרה לארץ יכבד מקום ההוא אולם כ' הפר"ח בי"ד סי' קט"ו דאם בשעת קציצה הניחן במקום א' ומיד הי' דעתו להעבירן משם ולהניחן במקום אחר אם הניחן לאותו מקום אח' אותו מ"א י"ל סגולת מקום ראשון ומזיקי' ואייתי ראיה ע"ש והטעם ששורפן חסיד יותר מהקוברן כתבו התוס' שם וז"ל שורפן חסיד דל"ל שמא יתגלו ובערוך פי' ששריפת צפורן מזקת לאדם וכן כל דבר הבא מן האדם כו' ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו ובענין הרחיצה כ' בס' ת"ש וז"ל איתא בערבי פסחים דף קי"א ע"ב שלא ינעול מעליו בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה שהיא סכנה לעורת דעינא והעולם אין מקפידים בכך ושומר פתאים ה' עכ"ל:

{{עוגןמ|ב}} '''(ס"ק ב) בלשון רכה.''' דאסור לאדם להטיל אימה כו' כ' בספר ת"ש לכאורה דבריו תמוהים דודאי שרי להטיל קצת אימה על ב"ב כדאיתא בפ' האורג שכמה אמוראים היו מטילים קצת אימה על ב"ב וכאן דבעינן ל' רכה ממש לאו מטעם אימה יתירה נגעו בה אלא כ"ה דלקבלינהו מיניה כמבואר בש"ס להדיא וכ"כ בב"י וצ"ל דכוונת מ"א דאם היה רשאי להטיל אימה לא הי' צריך לדבר בניחותא כ"ה לקיבלינהו מיניה כיון דאפשר לדבר אתם קשות ובאימה יתירה וממילא יהיו מוכרחים לקבל מיניה אך כיון דאסור להטיל אימ' יתירה לכך צ"ל דוקא בניחותא וזה פשוט עכ"ל:

לעניות דעתי מאי דפשיטא ליה קא מיבעיא לי ניהו דדבריו נכונים לו' כן מבחוץ אבל רחוק מכליותי שנתכוין מ"א לזה דא"כ איך שבק מ"א להביא דברי הש"ס דאמר כ"ה דלקבלו מיניה ויכתוב ליישב מה שקשה ע"ד הש"ס לכן נראה לענ"ד ע"פ מאי דאי' במסכת גיטין דף ו' ע"ב אר"א לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה תוך ביתו שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימ' יתיר' תוך ביתו בא לידי שלשה עבירות ג"ע ושפיכו' דמים חילול שבת:

אמר רבב"ח הא דאמרי רבנן ג' דברים צ"ל תוך ביתו ערב שבת עם חשיכה צריך לממרינהו בניחותא כ"ה דלקבלו מיניה כו' אר"א לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה תוך ביתו כו' והוי קשיא למ"א מאי שייכות יש לדברי רבב"ח שאמר שצ"ל הני ג"ד בניחותא כ"ה דלקבלינהו מיניה שם בגיטין ובאמצע דברי שאר אמוראי' שמדברי' מהטלת אימה יתירה שלא יבא לידי איסור ומכשול אע"כ דגם רבב"ח במה שאמר כ"ה דלקבלינהו מיניה נתכוין לדברי שאר אמוראים שאסרו אימה יתירה שלא יבא לידי מכשול ואיסור לכן מפרש מ"א ומ"ש כ"ה דלקבלינהו מיני' אין הכוונ' שיצייתו לו דמה"ת לא ישמעו לדבריו הלא כל איש שורר בביתו וכדאמרי' פ"ק דמגיל' דאפי' קרח' בביתא פרדשכי ליהוי אלא ישאל להם בנחת עשרתם כו' אם עדיין לא עשרו כו' יאמרו עדיין לא עשרנו אבל עתה נעשר וכן יעשו באמת אבל אם לא ישאל להם בנחת כיון דסתם אימת בעה"ב על אנשי ביתו כיון דהוא סמוך לחשכה הי' ראוי לעשות הדברים אשר שואל עליהן קודם שישאל ולא להתרשל ולהמתין עד סוף הזמן ומחמת אימה יכחשו ויאמרו שכבר עשרו כו' ואפשר שוב לא יעשרו אם מצד שכחה או מצד אימה פן יודע לו או בעיניו יראה שעשרו אחר השאלה ויראה שכחשו במה שאמרו תחלה שכבר עשרו אח"כ מצאתי כן בדריש' שכתב על מה שכתב הטור שישאל בנחת וז"ל בנחת כ"ה דלקבלינהו מיניה פירוש שאם לא עשו יעשו עוד אבל אם אומר בלשון אימה יתירה דלמא מכח אימה יאמרו עשינו ולא עשו גמרא עכ"ל הדרישה. וכן הרא"ש בפ' במה מדליקין הביא סמוך למימרא דרבב"ח הנ"ל שישאל בנחת מימרא דגיטין דאסור להטיל אימה יתיר':

{{עוגןמ|ג}} '''(ס"ק ג) הדליקו כו'''' כ' הט"ז הא דאמר הדליקו בלשון ציווי ולא בל' שאלה היינו דוקא אם הוא עם ב"ב בחדר אחד אבל אם הוא בחדר אחר ומאותו חדר הולך לבית הכנסת יאמר בלשון שאלה הדלקתם:

ונ"ל דצ"ל ג"כ ערבת' עירובי חצירות כמ"ש הטור כצ"ל:

'''דאע"ג דמותר כו'''' ר"ל דבגמרא פריך אהא דקתני במתניתין ער"ש עם חשיכה צ"ל ג' דברים כו' עם חשיכ' אין ספק חשיכ' לא דאינו מועיל בשאלתו דאם לא עשו עד עתה שוב אין רשאים לעשות דאי ס"ל דגם ספק חשיכ' מותר לעשות ג' דברים הללו ה"ל לאחר השאלה עד ספק חשיכ' דכל כמה דמצינן לאחורי זמן השאל' מאחרינן שלא יתרשלו בדבר ויאמרו עדיין יש שהות כמ"ש רש"י שם ובסיפא קתני ספק חשיכה מערבי' ומשני הא בערובי תחומין אסור בספק חשיכה (והטעם כמ"ש בסי' שאח"ז) והא בערובי חצרות מותר בספק חשיכ' ולפ"ז ערובי חצירות דמותר בספק חשיכה אין לשאול עם חשיכ' ודי שישאל בספק חשכה כמו שהקשה המקשן והטור כ' דגם ערובי חצרות ישאל עם חשכה וקשיא על הטור למה הלא יש לו זמן גם בספק חשכה על פי כן מסכים מ"א עם הטור ונתן טעם דאף על גב דמותר לערב ב"ה כו'. והא דלא משני הש"ס כן דמתניתין דקתני עם חשיכ' מיירי אפי' בע"ח ומשו' דלכתחיל' יש לערב קודם ב"ה יש לומר דמשום ה"ט גרידא לא הוה ליה להקדים השאל'. כיון דעכ"פ יש עוד זמן יש לחוש שיתרשלו כנ"ל לכך הוצרך לשנוי הא בע"ת ר"ל דמתניתין דקתני עם חשיכה עיקר' מיירי בע"ת דאסור לערב ב"ה הוצרך לשאול עם חשיכה ואגב דהוצרך לשאול עם חשיכה על ע"ת שואל ג"כ על ע"ח ומטעם שכתב מ"א וכעין זה כתב הט"ז ע"ש. והב"ח כתב תי' אחר עיין שם ואף על גב דלדידן לא הוזכר בשאלה ע"ת ומטעם שכ' הטורי זהב עיי"ש. מ"מ נשאר התקנה לשאול עם חשכה על ע"ח גרידא. אכן כתבו האחרונים שבזמן הזה שמערבין ע"ח על כל השנה א"צ לשאול ערבתם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}