עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/לב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|ב}} '''(ס"ק ב) מעשן כו'''' וגם בי"ד כ' שלכתחלה כו' הבא מן העץ ר"ל הרב"י כ' שם בסי' רע"א וז"ל ס"ת צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן הסמנים שרוי במי עפצים וע"ז כת' רמ"א שם ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות דיו כ"א בדברים הבאים מן העץ עכ"ל. והלא עשן השמני' ועפצים הם דברי' הבאים מן העץ אע"כ דרמ"א בא למעט שלא להקפיד לעשות מן עשן השמני' ועיקר הקפידא בדברים הבאים מעץ וזה סותר למ"ש רמ"א כאן ועפ"ב דשבת דמשמ' שהיו עושים דיו מעשן שמנים. ז"ל הש"ס שם דף כ"ג ע"א דתני ר"ש בר זוטרי כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר. רבי שמואל בר זוטרי מתני הכי כל העשני' יפים לדיו ועשן שמן זית מן המובחר ע"כ מ"מ נראה דשמנים ועשנים שוין הם לדיו:

{{עוגןמ|ג}} '''(ס"ק ג) שלא תדבק אם האות גדול כו'''' כשר. בס' ע"ת כ' שכן הוא בירושלמי וכ' שטעם הדבר דפסול הדבקות הוא משום דמקום הדבק הוי כניטל וחסר מן האות ולכן אם האות גדול שאפילו נגרר מה שדבק ישאר צורת אות אין הדביקות פוסלו:

רק התג א' דבוק בחברתה אין הכוונה שהתגין שבתוך האות דבוקים זה לזה דדין זה הובא במ"א סי' ל"ו סק"ג. אלא ר"ל ששני אותיות דבוקים ע"י תג של אח' מהן וכן הובא בפר"ח להל' גיטין סי' קכ"ח סקי"א ע"ש שנראה שהרמב"ם חולק ר"ל על הדין השני שהובא בשם הרב מאירי וכ"כ הפר"ח שם וז"ל ואין נרא' כן מדברי הרמב"ם וש"פ דכתבו סתם פסול דבוק אות לאות עכ"ל. וע' בב"י כו' במה דשקיל וטרי בדברי הרמב"ם הלז:

'''ונ"ל דגם בדין הראשון כו'''' ר"ל דכ"ה לא פקפק כ"א על דין השני שכת' בשם הרב המאירי והוסיף מ"א דגם על דין הראשון שהביא בשם מהרד"ך י"ל דמ"ש הע"ת כנ"ל דכן מבואר בירושלמי דמחלק בין דבוק למעלה או למטה. והבין ע"ת שנתכוין לדברי מהרד"ך עבב"י ד"ה כ' בסמ"ק אם נפלה כו' שהביא הירושלמי ותשו' הרשב"א לפ' דברי הירושלמי בדרך אחר וגם כ' דהא קי"ל כהאי ירושלמי גם לקמן בסעיף י"ח מבואר דאותיות הדבוקות אין נכשרים כ"א ע"י גרידה שגורד ביניהם ומפרידן וכל זמן שלא גרד הדבקו' פסול ולא אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתן וכן מבואר שם במ"א בך' פשוטה שמגיע עד סוף הקלף שכ' בסעיף ט"ז דפסול מ"מ כ' מ"א ס"ק כ"ז דרשאי לגרוד קצת בסוף הך' עד שתהא מוקפת גויל מכל זה מבואר דלא כהרד"ך:

{{עוגןמ|ד}} '''(ס"ק ד) בשמאל פסול היינו בשולט כו'''' שלא תטעה כיון שהשוה הרב"י השולט בימין עם השולט בשני ידיו שצריכים לכתוב בימין לכתחלה א"כ מ"ש אח"ז ואם כ' בשמאל פסול קאי ג"כ על שניהם אפי' על שולט בשני ידיו לזה כ' מ"א דליתא דלענין דיעבד אינו שוה לשולט בימין לבד ודע דמ"ש הרב"י פסול אם אפש' למצוא אחרים משמע דאם א"א למצו' אחרי' יניח תפילין הנכתבים בשמאל מ"מ כתב ב"ש באה"ע סי' קכ"ג סק"ד דמ"מ אין לברך עליהן דהא ברוב פוסקים מבואר להדי' דפסולים אלא שהרא"ש וסמ"ג לא כתבו להדיא שפסולים לכן באין לו אחרים יניח אלו אולי יצא לדעת הרא"ש וסמ"ג אבל לברך אינו רשאי דספק ברכות להקל וביותר דברא"ש וסמ"ג אינו מבואר להדי' דכשרים דלא כלבוש שכ' לברך עליהן עכת"ד ע"ש:

{{עוגןמ|ו}} '''(ס"ק ו) אין לשרטט כו'''' ובמ"ס כ' כאן הג"ה א"צ לשרטט. ר"ל דלפלי מ"א היה הגירסא בש"ע אין לשרטט דלשון זה משמע שאין נכון לשרטט וכמ"ש בירושלמי ומ"ש לפנינו א"צ תיבת צריך היא הגה' רמ"א ומל' זה משמע דאם רוצה לשרטט אף שיודע ליישר השטה אפ"ה רשאי לשרטט וע"ז חלק הב"ח וכ' אין כן דעת הרב"י:

{{עוגןמ|ז}} '''(ס"ק ז) שטה כו'''' דאסור דקי"ל דוקא מזוזה (וכן ס"ת לפרש"י והכי קי"ל בי"ד) צריכי שרטוט אבל תפילין א"צ שרטוט היינו דוקא שא"צ לשרטט כל שטה ושטה כמו במזוזה (וס"ת לדידן) מגזר' הכתוב אבל עכ"פ שטה העליונה צריך לשרטט דאסור לכתוב פסוק מן התורה בלא שרטוט כדי ליישר הכתיבה ולזה סגי בשטה עליונה כיון דכבר כתוב לפניו שטה עליונה ביושר יודע ליישר תחתיה שטה שני' אפי' בלי שרטוט דשור' עליונה הוי כשרטוט לשור' שני' ושני' לשלישית וכן כלם:

'''והקשה בס' בה"ז כו'''' ספי"ב דיבמות דאמר אביי ב"ד הכותבים שטר חליצה ליבמה שחלצ' לפניהם יכתבו בו אקרינהו לדידי' מן מאן יבמי עד אבה יבמי (ר"ל יכתבו כל הפסוק שהוא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ויכתבו תחלת הפסוק וסופו) ואקרינהו לדידי' מן עד לא לקחתה (כי היבם אומר הקרא לא חפצתי לקחתה ואקרינהו לדיד' מן ככה עד חלוץ הנעל (ולא כל הפסוק שהוא ככה יעש' לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל) ומסיק ע"ז הש"ס מר זוטרא משרטט וכו' לכולה פרשה והבין הבה"ז ששרטט כל השורות וכ' לכל הפסוקים הנ"ל כמ"ש בתור' משום דאסור לכתוב בלי שרטוט וע"ז הקשה הבה"ז אולם ל' הקושיא ממ"א משמו של בה"ז אינו מדוקדק דמשמע שאין קושית בה"ז כ"א על מה ששרטט כל הפ' והוי סגי ליה בשורה עליונה לבדה וע"ז א"ש תי' מ"א אבל באמת בה"ז מקשה עדיפא מזה ולכן תי' המ"א הל' קצר ומגומגם וז"ל ותו כ' הרא"ש במגלה פ"ב וטי"ד דהיכי דכ' שט' עליונה בלי שרטוט (כגון שכ' בשטה עליונה דברי רשות ואגרת שלומים (מכאן ואילך השטה עליונה כו' כמו שרטוט כ"ה דאמרי' הכא דאם שרטט העליונ' שוב א"צ שרטט ולא מסתבר לחלק דשאני הכא כיון שהראשונה משורטט' נכתב' ביושר כו' לפי שסתם בני אדם יודעים לאמן ידיהם כל השטה ביושר בלא שרטוט עכ"ל הרא"ש וע"ז כ' הבה"ז וז"ל וצ"ע דלפ"ז למה הוצרך מר זוטרא בשט"ח לשרטט והלא קודם שהיו מגיעי' לאוקרינהו כו' כתבו כמה שיטו' לפני' המוזכרים פ' החולץ והעתיק הרא"ש ס"פ מצו' חליצה עכ"ל הרי דהקשה דלא ה"ל לשרטט כלל אפי' שיטה עליונה כיון שהי' כתוב בשטר חליצה כמה שיטות קודם שכ' שקראוהו פסוקים הנ"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש מ"א בתי' השני שבאמת מ"ז לא שרטט רק שורה עליונה זה אינו מספיק לישב קושית הבה"ז שהקשה דלא ה"ל לשרטט אפי' שטה עליונה כנ"ל וצ"ל דכוונת מ"א דהטעם מבואר ברא"ש דאם אפי' שטה עליונה אינ' משורטט אפ"ה א"צ לשרטט שורה שני' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם לכתוב כל השטות ביושר בלי שרטוט ומר זוטרא לא הוי ידע לכתוב השטה עליונה ביושר בלי שרטוט אבל אי שורה הראשונה היתה משורטטת אז ידע לכוין לכתוב שורות שתחתי' ביושר ולכן שרטט רק שורה ראשונה ואח"ז כ' באמת ב"ש אבל לתי' ראשון אפי' היתה ש"ר משורטט לא היה מ"ז יודע לכוין לכתוב ביושר תחתי' ולכך הי' צריך לשרטט כל הפרשה שכתבו שסתם ב"א כו' ברא"ש לא מצאתי ל' זה אלא על שטה עליונה כ' דסתם ב"א יודעים לאמן ידיהם כו' וכמו שהבאתי לעיל ואפשר מ"א יליף זה מסברא. שגם זה טעם לשיטות שתחת העליונה לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה דהיינו אביי כנ"ל וגם אח"ז אית' התם מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן לכתוב (ופירש"י דאין כותבין פרשה א' לבד') ולזה אמר דמר זוטרא כ' לכולי פרשה לאפוקי ממר בר אידי:

'''ועוד הקשה כו'''' דהרא"ש הקשה כו' והבין הבה"ז דמה"ט לא כ' אביי לכל הפסוקים דלא רצה לשרטט מצד טרחא וע"ז הקשה הרא"ש דמ"מ ואקרינהו לדידיה לא חפצתי לקחתה ה"מ לכתוב קרא כדכתיב אפי' בלי שרטוט דהא הפסוק אינו כ"א ג' תיבות וג' תיבות רשאי לכתוב בלי שרטוט ולזה הקשה הבה"ז ניהו דברייתא קתני ג' כותבים בלי שרטוט ד' צריכים שרטוט אבל ר' יצחק חולק וס"ל דוקא שתים מותר לכתוב בלי שרטוט ולא ג' ופסק הרא"ש כרבי יצחק וא"כ שפיר עביד אביי:

'''ול"נ כו'''' דס"ל כמר בר אידי כצ"ל ור"ל דמשום טרחא מועט' לשרטט קצת לא הוי עביד אביי הכי אע"כ ס"ל כמר בר אידי דאפי' ע"י שרטוט אסור דלא ליתן לכתוב כנ"ל. ג' תיבות כותבים בשרטוט דהא לר"י שתים כותבים ג' אין כותבים ודומי' דב' כותבים דר"ל בלי שרטוט ה"ה מה דאמר ג' אין כותבים ר"ל בלי שרטוט אבל ע"י שרטוט ודאי שרי וכן לברייתא ד' תיבות ודוק' פרשה אסור לכתוב לבדה. אבל איזה תיבות שרי וא"כ למה לא כתב אביי עכ"פ לא חפצתי לקחתה כל הג' תיבות והיינו ע"י שרטוט אבל על ב' פסוקים דאקרינהו לדידי' שהן פסוקים ארוכים לא מצא הרא"ש ראי' דשרי למר ב"א. לכן לא הקשה עליהן כ"א על לא חפצתי לקחתה:

{{עוגןמ|ח}} '''(ס"ק ח) ואם א"י כו'''' ועיין ביש"ש כו' דמדינא דגמ' מותר לאכול בשר אחר גבינ'. וא"צ להמתין וי"ו שעות אלא דמהר"ם החמיר על עצמו שפ"א מצא בין שיניו גבינה אחר זמן מרובה של אכילת הגבינה לכן החמיר ע"ע אבל אדם א' אינו רשאי להחמיר להמתין אחר אכילת גבינה שש שעות ועיין מ"ש עליו הש"ך בי"ד סי' פ"ט ס"ק י"ז:

{{עוגןמ|י}} '''(ס"ק י) או לשם כו'''' אלא הזמנה וקי"ל כרבא הזמנה לאו מלתא אע"ג שנכתבו לשם ש"ר ר"ל אפי' הכתיבה ל"מ רק הזמנה והיינו בתפילין דעיקר עשיית מצותן הוא הנחתן משא"כ בס"ת התחלת הכתיבה מיקרי מעשה וכ"כ בס' א"ר:

ודע דמ"ש בש"ע סעיף זיי"ן דקלפין שלנו שגוררים הרבה לצד הבשר לכן מקרי קלף כ' בס' א"ר ששמע הסי' לידע איזה צד הוא לצד הבשר אם מלחלחו במים קצת מתכויץ לצד הבשר וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס ולא מבעיא בתפילין שאסור לכתוב על דוכסוסטוס אלא אפי' מזוז' שמצוה לכתוב על דוכסוסטוס כמבואר בי"ד סי' רפ"ח אפ"ה צריך שלא ישאר על העור קרום דק דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב לצד השער ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על דוכסוסטוס לצד הבשר:

{{עוגןמ|יא}} '''(ס"ק יא) והיינו כו'''' אינו מועיל להשחיר כו' ט"ז בי"ד כו' כ"כ פה אלא שכ' דאפי' לא סייעו הישראל אלא בסוף העיבוד סגי דהא כ' הטור שם בשם ר"ן גאון ורמז הש"ע פה עליו סעיף י"א דאם נתעבד שלא לשמה יש תיקון להחזיר הקלף לסיד ושוב להביאו לידי מיתוח וש"ד א"כ כ"ש כשמסייע בשעה שיש עליו עדיין סיד הראשון דמהני עכת"ד:

ומ"מ כ"ז לדעת הרב"י דס"ל הכי שכתב בטי"ד סימן רע"א עמ"ש הרא"ש בתשובה במקום שאין עבדנים ישראלים יש לסמוך על הר"ב דמתיר אם מעבדי' עכו"ם וישראל עומד ע"ג ומסייעו קצת ותמה הרב"י דמה בכך שאין עבדנים ישראל מצויים מ"מ הלא אפשר שישראל יתנו לתוך הסיד לשמה ויעבדנו עובדי כוכבים והוי עיבוד לשמה אפי' להרמב"ם (ס"ל דלא מהני ישראל עע"ג דאפי' ישראל א"ל שיעבד לשמה כדאמרינן בגט דעובדי כוכבים לא ציית ועביד אדעתיה דנפשיה והרא"ש חולק דדוק' גט דצריך לכתוב הרבה לשמה בזה אין העובדי כוכבים עושה משא"כ כאן דא"צ רק תקלת העיבוד לשמה זהו דבר קל וציית עובדי כוכבים) דהא סגי כשיאמר הישראל בתחלת העיבוד שעושה לשמה ותי' וז"ל ושמא לא היו מניחים העובדי כוכבים לישראל ליתן העורות לתוך הסיד עכ"ל. אבל הב"ח כתב שם הא דמהני כשאומר בתחלת העיבוד שיעשה לשמ' דוקא כשגמר ישראל ועשה כל העיבוד אז גריר בתר ההתחלה שאמר שעוש' לשמה משא"כ כשגומר עובדי כוכבים לא אמרינן דגריר אחר התחלת מעשה ישראל ולכן אפי' נותן ישראל העורות לתוך הסיד לא התיר הרא"ש אלא במקום שאין עבדנים ישראלים וכן להרמב"ם פסול ע"ש ולכן ירא שמים יזהר ליקח קלף שנתעבד ע"י ישראל גם צריך זהירות מרוב' כשמעבדו עובדי כוכבים אומן הוא מניח מטלית על הנקבים שהן בעור ואותן טלאי קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי ניכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש:

{{עוגןמ|יב}} '''(ס"ק יב) שנקל כו'''' ועושה ג"כ נקבים. ר"ל שנוקב במרצע ותוחב המרצע תוך הנקב שעשה ישראל בעור שלו ונוקב גם העור האחר שמונח תחתיו וא"כ יהיו הנקבים תוך עור העכו"ם כמו שהיו בעור ישראל:

{{עוגןמ|יג}} '''(ס"ק יג) בטביעת כו'''' דבי"ד סי' קי"ח כו' שכ' ששתי אותיות חשוב כשני חותמות לכן אף שבשר הנשתלח ע"י עכו"ם צריך ב' חותמות סגי בשני אותיות וכ' די"א במקום כו' אין כתב סי' כו'. ובס' ב"ש כ' שיכתוב בראש בפנים כו' דלא היה דרכן אז לעבד הראש וא"כ ישאר עליו כתיבת ישראל עד אח' העיבוד אלא דבחוץ א"א לכתוב משום השער וגם מתקיים יותר בפנים מבחוץ:

{{עוגןמ|טו}} '''(ס"ק טו) דהיינו כו'''' אפי' ניכר נגד השמש כשר. דלא כט"ז סק"ז שהחמיר אם נראה נגד השמש אפי' דיו מקיף לנקב:

ולא נחלק האות שפסול ע"ש:

ועמ"ש מ"א בסקכ"א בשם ר"י הלוי:

{{עוגןמ|יח}} '''(ס"ק יח) רגל הא' כו'''' ולפ"ז צריך למחוק תיב' או. וכצ"ל כגון וי"ו או זיי"ן שנפסק רגל הא' ר"ל רגל הוי"ו או רגל הזיי"ן:

'''וט"ס הוא כמש"ל בסק"כ.''' וכ"כ ט"ז בשם מהרי"ק וע' תשו' פנ"מ ח"ב סי' ט"ז שמקיל הרבה:

{{עוגןמ|יט}} '''(ס"ק יט) וא"צ לכסות.''' ומהרי"ט כו' והט"ז בסק"י כ' דוקא אם נפסק לגמרי ולא נשאר כלל חלק התחתון אבל אם נשאר חלק התחתון אלא שיש הפסק בין חלק עליון לתחתון בזה צריך לכסות חלק התחתון כשמראה לתינוק דהתינוק יצרף גם חלק התחתון וזה ל"מ ע"ש. ולפי זה שאין מצרפים חלק התחתון צריך שישאר החלק העליון לבד שיעור אות. ובס' א"ר נסתפק בזה דמשמע קצת בס' הרב המאירי דמצטרפים חלק התחתון אם תינוק קורא אותו וכ' הט"ז דלא חכים מקרי דאינו מבין הענין ולא טיפש מיקרי שעכ"פ יודע ומבין היטב אותיות בטוב:

{{עוגןמ|כא}} '''(ס"ק כא) ונפסק כו'''' אם יש שריטה כו' ואינו עובר כו' ר"ל שדיו מקיפו (הגה"ה יען כי ידוע לכל באי שער עירנו כי אמו"ח זצלה"ה לא היה לפניו ס' תשו' מהר"י לבית הלוי. ואני הצעיר חנני אלהים לראות בגוף תשובת מהר"י לבית הלוי לכן ראיתי להעתיק לשונו אות באות ממש עי"ז יובנו כוונ' דברי מ"א היטב וז"ל סי' פ"א שאלה כו' גם נמצא ס"ת א' שיש בו סדק בגויל שמפריד אותיות של אלקיך ואינו עובר הסדק מבחוץ רק מצד הכתב והיא מהודק ביותר ואינו ניכר אם אינו מגביה האות באצבעו מאחורי הגויל. תשוב' לענ"ד יראה כו' ועל דבר האות ששלחתם פה צורתו וכתבתי שבס"ת אינו כ"כ אומר דאין ספק אם יהי' פחות מהצורה הזא' אשר שלחתם שהספר כשר. ולזה הדבר תלוי בחכמי המקום לראו' בטוב בספר עצמו ויען כי כל רואי דברינו אלה והם לא ראו תמונ' הסדק הזה לא יוכלו להבין כל הכתוב אציע הדבר כמו שהוא. כי הספר עשוי מגויל שהוא העור שלם ועל פני התיבה עובר סדק א' דק מאוד שאינו נרא' רק ע"י הבטה דקה לדייק בו היטב וכמעט שלא יתואר בשם סדק רק שריט' אבל גוף הגויל הוא קיים וטוב ומראהו ככל שאר היריעה כי השריטה הזאת אינה רק ע"פ שטחי' הגויל מעט קאי ואינו שוקע כלל וכל כהאי דלא אשכחי' בשום פוסק לפסול כי תמיד אמרו ל' נקרע. ומהר"י קולין בשורש קכ"ב כ' וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין היכא שנקרע גוף האות להיכא שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכא שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כי אם ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקרוע נוגעים זב"ז ולא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונסדק מ"מ בעי' שהאות יהיה מוקפ' גויל ואפי' היכא שירך האות שלם ולא נסדק אלא שנחסר הקלף שתוך החלל מהאות פוסל בירושלמי כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשנים אלא שהדבק מעמידו והשתא א"ש הל' אין דובקים בדבק כלו' היכא שנקרע גוף האות ונפסלה שהרי אין מוקפ' גויל וגרע טפי נמי מאין מוקפת אין דובקים אותה להחשיבה אות ע"י הדביקה עכ"ל הרי מל' הר"ב ז"ל ראיה ברורה דלא נפסל ע"י שריטה זו דנ"ד. וזהו דמדקדוק דבריו בכלל ובפרט משמע דדוק' היכי שהקרע או הסדק עובר מצד אל צד לגמרי אז אין דובקים אותה משום שכבר האות נפסל במה שאינו מוקפת גויל והוא בא עתה להכשירן ע"י הדבק ונמצ' שאין כ' כ"א ע"י דבק. אבל כל שלא נקרע ולא נסדק גוף היריע' רק שריטה א' בעלמ' על פני שטחיו' הגויל והגויל קיים אין כאן חסרון הקפת הגויל דהגויל הוא קיים עומד כמו שהיה גם אין כאן מקו' לו' שע"י הדבק הוא מחבר אותו שהרי הוא שלם מאיליו בלתי הגויל באופן שאם הוא בס"ת פחות מזה התמונה אשר שלחתם. נראה לענ"ד דאין לחוש בזה. כ"ד הק' יעקב כו'. עכ"ל תשו' מהר"י לבית הלוי ז"ל ומעתה בין תבין את אשר לפניך בדברי מ"א):

{{עוגןמ|כג}} '''(ס"ק כג) ואינה כו'''' ואם הוא מחסרה כו' או שנראה כו' אע"פ שהאות נכרת פסול רד"ך ובאה"ע סי' קכ"ה בפ"ח סקט"ו כ' על דברי רד"ך הללו וז"ל ואיני רואה טעם להוראה זו דאי בשנתעבה הגג או הירך ע"י טפת הדיו שנפל מה בכך ויכול לתקנו ולעשותו רק בקולמוס ואין כאן חק תוכות שהרי אי מניחו כך בלי שום גרירה כשר וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאינו משנה מצורת האות כלל גם האות נכרת ללא חכים ולא טיפש גם בזה נ"ל להכשיר ודברי הר"ב הנזכר בדין זה הם רחוקים מהדעת עכ"ל. אלא שלא הבנתי שמ"א ופר"ח הביאו דין זה בשם מהרד"ך ולענ"ד רמ"א בהג"ה שם סי' קכ"ה ס"ח הביאו בשם מהרי"ק דיש מחמירים כשנפלה טפה אפי' האות ניכרת. וגם שם הפ"ח חולק דלא משמע כן בתשו' מהרי"ק ע"ש:

'''אפי' מחק הטפה כו'''' לענ"ד ט"ס וצ"ל אם לא מחק הטפה לגמרי כו' והוא דין שהביא אח"ז בשם כ"ה:

'''אם כו'''' ונראית כפ"א אז אין שם בית כו' כצ"ל וכ"ה בב"י. אבל לא ידעתי לאיזה צורך העתיקו מ"א דהוא הדין המבואר בש"ע והרב"י הוצרך להביאו שם בספרו לאפוקי מדעת הסמ"ק שחולק על דין הכתוב פה בש"ע:

'''ונ"ל דאם נטף כו'''' מותר דלא הוי כחק תוכות שע"י סילוק השעוה האותיות נשארים ממילא כמו בטפ' דיו כפסול מה"ט אי מגרר הטפ' ה"ט דהכא בשעוה גם קודם סילוק השעוה לא נתבטלו האותיות שתחת השעוה אלא שהיו מכוסים בשעוה:

'''עמ"ש סימן ש"מ ס"ג.''' ר"ל דשם הביא מ"א סק"ד בשם הב"ח דאם נטף מעצמו שעוה על הספר ויש במקומו לכתוב ב' אותיות ומחקו בשבת חייב והיינו כשבאמת כתוב תחת השעוה וכמו שנראה מל' הב"ח הוב' בט"ז שם ע"ש וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ה וע"כ טעם החיוב משום כותב דכ"ז שהי' השעו' מכסה עליהן הוי כמוחקו. וכן מבואר בתשו' מ"צ הנ"ל וזה סותר דברי מ"א לכאורה במ"ש תחלה אם נטף כו' מותר דא"כ לפי דברי הב"ח הוי חק תוכות. אמנם בתשו' מ"צ הנ"ל חלק על הב"ח ומה שהוצי' כן הב"ח מתוספת' פי' בו פי' אחר ממה שהבין הב"ח ומסבר' כת' דאינו ככותב במחיקת השעוה ואינו אלא כמגל' כתב חתום אלא מעתה אם יריעות קשורים בקשר של קיימ' בשבת תהיה פסול לקרות בה ורוב ס"ת שלנו מלאים נטיפות שעוה. ומיהו לקרות במקום השעוה אסור משום דברים שבכתב אינם רשאים לאמרן ע"פ כו' עכ"ל. ומעתה לפ"ז א"ש דינו של מ"א במ"ש דאם נטף כו' כנ"ל דלא הוי חק תוכות אך לפ"מ שהביא מ"א בסי' ש"מ דברי הב"ח הנ"ל ולא חלק עליו דבריו שבכאן צ"ב וצריך לחלק ביניהם:

{{עוגןמ|כד}} '''(ס"ק כד) בי"ת כו'''' מותר לתקנם בקולמוס דהא עושה האות ע"י כתיבה. כ"ז שלא כתב יותר דאם כבר כ' יותר ומתקן האות שלפניו הוו שלא כסדרן:

וה"ה מבי"ת כ"ף וה"ה מכ"ף בית או מדלי"ת רי"ש שיעשה ע"י קולמוס רגל הדלי"ת עד שיהי' עגול בראשו כעין רי"ש:

'''אמנם על מ"ש בש"ע בסעיף י"ח רי"ש שעשאה כמין דל"ת כו'''' הלכך צריך לגרור שניהם כ' בפר"ח סי' קכ"ה סק"ה לפמ"ש המחבר שם להכשיר כשנפלה טפת דיו וגמר האות ע"י כתיבה דכשר וכמ"ש לעיל מ"א ס"ק י"ג א"כ ל"ד מ"ש שצריך לגרור שניהן אלא די בגורר מקצת הגג ומקצת הירך וגומר אח"ז האות ע"י כתיבה ע"ש:

{{עוגןמ|כו}} '''(ס"ק כו) כחק כו'''' כ' ר"מ כו' ואף שהרב"י כ' סימן ל"ו בשם הריא"ס דפסול כו' ולשון הרב"י באות כ' פשוטה וז"ל גגה קצר כו' וכ' רא"ם שכל הפשוטות צ"ל ארוכות כשיעור שאם נכפפו יהיו כפופות עכ"ל. ומה"ט לא יעשה לכ' פשוטה זויות למעל' אלא תהיה עגולה כמו רי"ש שאם כופפים אותה שתיעשה כ"ף כפופה דאין חילוק ביניהם רק שזו פשוטה וזו כפופה עכ"ל:

וכ' רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור כו' כדאית' בי"ד סי' ער"ה סעיף ח' בהגה:

ויכתוב במקומה השם כ' בס' תוס' שבת השם ר"ל התיבה כמ"ש הש"ך בי"ד סעיף רע"ו סק"ד ויפה כ':

'''אבל התו' בעירובין כו'''' וש"ד בי"ד סי' ער"ה סק"ג כ' בשם מהרלב"ח וז"ל כ"ש שאסור להסיר הקליפה דקה מן הקלף כי אז נראה יותר בזיון וקרוב למחיקה כו' עכ"ל והרב ב"י בספרו ב"ה כ' בס"ס רע"ו בשם הרשב"ץ שנשאל אם לקלוף את השם כמו דוכסוסטוס ולגנזו והשיב נרא' דלכתחל' נפסק שמא לא תהיה הקליפה שלימה ויבוא לידי מחיקה כו' ועוד שהדיו נבלע בגויל ונשאר רושם וא"כ נפסק השם העליון וחציו בתחתון כו' ואפי' שלא במקום האזכרות היה אפשר לאסור מפני הכתיב' על מקום הקלף שלא מצינו כו' בקליפה אלא גרירא ומחיק' כו' וכ' לבסוף ולא מיח' בסופרים מלקלוף (היינו שלא במקום אזכרה) כו' ע"ש:

{{עוגןמ|כז}} '''(ס"ק כז) והפרידה כו'''' כתב הב"ח כו' דאם כל אורך האות דבוק' כו' והח"מ והפר"ח באה"ע סי' קכ"ה סעיף ו' חולקים ומקילין להפריד אם לא שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות:

'''אם נדבק כו'''' מי שיקל להפריד לא אמחה בידו כצ"ל:

וע' בי"ד ס"ס רע"ו ר"ל אם אירע כן בה"א של השם כיצד עושים. ומ"ש ט"ז ס"ק י"ח בענין דבקות אותיות לענין להוציא ספר תורה אחרת יש לסמוך על רשב"א עמ"ש ע"ז מ"א בסימן קמ"ג סק"ז:

{{עוגןמ|כט}} '''(ס"ק כט) פסול.''' נ"ל דוקא שנגעה כו' כתב בס' א"ר אם אירע כה"ג בשם כיצד יעשה. והשיב דדומה למ"ש בי"ד ס"ס רע"ו בה"א של שם הנוגעת כחוט השער' דאסור למחוק הואיל דהעולם קורין לה ה"א ה"ה הכא כיון דהעולם קורין לה אלף אסור למוחקו וכ' דמצא תקנה שיוסיף דיו למעלה בי' עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים שלפעמים היו"ד נעש' עבה כ"כ עכ"ל:

{{עוגןמ|לב}} '''(ס"ק לב) בתחלה כו'''' כי כשיטבול הקולמוס צריד לקדש הדיו כו' באו' א' כו' אמנם בי"ד סי' רע"ו סעיף ד' כ' בשם הרא"ש טעם אחר וז"ל כשטובל כו' לא יתחיל מיד לכתוב השם שמא יהיה עליו רבוי דיו ולא יצא הכתב מיושר אלא יכוין להניח אות אחת מלכתוב קודם השם כו' ואם לא עשה כן יחפש אחר אות שצריכ' דיו עכ"ל. עוד כ' ש"ך שם וז"ל יחפש כו' משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה ד"א אסור דכיון כו' ע"ש:

'''אזי יטבול באותיות שלפני השם כו'''' משמע דבאותיות של שם שכבר כתב אין לטבל וע' בי"ד סי' רע"ד ה"ה בהג"ה ובש"ך שם דמשמע קצת דמותר אם רוצה לכתוב בה אזכרה:

{{עוגןמ|לג}} '''(ס"ק לג) חסר כו'''' כזה (פני ארצי) ומניח הרגל במקומו כזה ה:

{{עוגןמ|לו}} '''(ס"ק לו) יו"ד נו"ן כו'''' כיון שנרא' כב' אותיות ומה"ט כ' בס' א"ר אם נפרדה במ"ם פתוח' הכ' מן הו' כזה? נרא' כב' אותיות ופסול:

{{עוגןמ|מ}} '''(ס"ק מ) יש ליזהר ואם כו'''' נראית כה"א פסול. והט"ז חולק על ש"ע וכ' דאפילו נכנס לתוך אות אחר בענין שאינו מפסיד האות אפ"ה פסול:

{{עוגןמ|מג}} '''(ס"ק מג) צריך כו'''' כמלא אטבא כו' והוא כחצי צפורן ושיעורו כדי גגו של ל' א"כ לדעת הב"ח צריך להניח למעלה כדי שני גגות של ל' זה למעלה מזה:

{{עוגןמ|מה}} '''(ס"ק מה) בין פסוק כו'''' וגם ארור הוי מה' דברי' כו' א"כ ממ"נ אם יפסיק קודם תיב' ארור כבשאר סופי פסוקים א"כ מזה יהיה נראה דארור שייך למט' והלא הוא ספק לחכמי הש"ס ואי לא יפסיק משמע קצת דשייך למעלה וגם הא באמת הא אנן חשבי' לתחלת פסוק ואי מפסיק קודם כל תחלת פסוק ובכאן לא יפסיק נראה ההיפוך מאי דסבירא לן:

'''ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י וע"ש בש"ך שכ' וז"ל אבל אם הניח אויר בין הפסוקים כו'''' כשר מזה משמע דלכתחלה אין להניח אויר הרבה אבל מעט צריך להניח בין פסוק לפסוק וכמ"ש בא"ח סי' ל"ב כו' הרי דמיישב קושי' מ"א דדברי ש"ע אין סותרים זא"ז וגם לא דברי הריב"ש. אך אין לו לרמ"א ראיה ע"ז מריב"ש וגם אכתי ק' קושית מ"א דאנן לא בקיאים בפסוקים:

{{עוגןמ|מו}} '''(ס"ק מו) ג' אותיות כו'''' ואפשר דבא ללמד כו' ר"ל נקט מלת' דפסיק' דב' אותיות בכל ענין מותר אפי' הם רוב תיבה משא"כ ג' אותיות לפעמים אסור אם הם רוב תיבה אולם אפי' בב' אותיות אפי' מתיבה גדולה אם אותן ב' אותיות נראים כתיב' בפני עצמה כגון ה' מ' מאברהם ג"כ צריך ליזהר. אך ש"ע שם חולק בזה וכתב דוקא אם השני אותיות הן באמת תיב' שלימה בפ"ע אז אסור אבל אי הוא מתיב' גדולה אף שנרא' כתיבה בפני עצמה שרי:

{{עוגןמ|מז}} '''(ס"ק מ"ז) ולא יצא כו'''' דקצ' פוסקים מכשירים כשתל' מקצת השם ר"ל דכל השם קי"ל דתולין אבל מקצת השם כ' בש"ע דאין תולין ועז"כ הש"ך דיש מתירים אפי' לתלות מקצת השם:

'''ומנ"ל לפסול כו'''' אפי' למ"ד דאין תולין מקצתו אבל בחוץ לשטה דקי"ל לכ"ע כשר:

'''ובמ"ב כו'''' מאחר שאינו מהשם עצמו ואף שהט"ז בי"ד סי' רע"ז סעיף קטן ז' חולק עליו וסבירא ליה דהיו"ד שרשית עיין שם מכל מקום מודה אי לאו הוי שרשי' מותר לתלות' אם כן כל שכן אם יצא כו':

'''למחוק כל השורות העליונות כו'''' היינו בס"ת אבל בתפילין אי אפשר למחוק דאם כן הוי שלא כסדרן. אלא אם אפשר להמשיך אותיות שכתובים בשיטות עליונות בלי מחיק' וגם שלא יופסד צורת האותיות ע"י אותו משיכ':

{{עוגןמ|מח}} '''(ס"ק מח) ובמדינות כו'''' וקשה כו' דע אם אמנם מה שאכתוב בזה מבואר כן בס' ט"ז מ"מ הוא בא בארוכ' ואני אבא בקצר' עם קצת תוספות ביאור דע פ' פתוח' היא שהיא פתוח' לעצמ' ואינ' נמשכת למעל' וסתומ' היא שנמשכת לענין שלמעלה אלא ניתן ריוח ביניהן כדי שיתבונן משה בין פ' לפ' וכמ"ש רש"י וקיימ' לן דבין פ' לפ' בין תהי' פתוח' או סתומ' צריך להניח חלק כדי לכתוב עליו תשעה אותיות אך בטור כאן כתב חלק כדי שלש תיבות של שלש שלש אותיות וברמב"ם פ"ז מהל' תפילין כ' תשע אותיות כמו אשר אשר אשר וכ' ב"ח סי' זה סק"ד וז"ל וא"ל אמאי כ' רבינו שיניח חלק כדי ג' תיבות כו' ולא כ' בקיצור יניח חלק כדי ט' אותיות וי"ל דצריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהלא כשכותב ג' תיבות של ג' ג' אותיות צריך להניח מלא אות קטנה בין תיבה לתיבה כדלעיל סעיף ל"ב וכשיעור הזה צריך להניח חלק עכ"ל לפי דבריו צ"ל הא דלא כתבו שיעור אחד עשר אותיות או משום דהני ט' אותיות הן שיעור אותיות גדולות כמו אשר אשר אשר וב' אותיות שבין תיבה לתיבה שכ' הב"ח די באותיות קטנות וכמבואר סעיף ל"ב גם הא מבואר סעיף ל"ב דבין אות לאות צריך להניח מעט כחוט השער' א"כ מלבד התשע אותיות עוד צריך לשייר האויר שבין אות לאות אבל אותן שני אותיות שהוסיף הב"ח לפי פירושו א"צ אויר ואי הוי קתני שיעור אחד עשר אותיות ה"א שצריך ג"כ שיעור יו"ד שערות שבין האותיות והא לית' וכ"ז לדעת הב"ח אבל בשלחן ערוך פה וכן בש"ע י"ד וכן בטור י"ד לא הוזכר ג' תיבות כ"א תשעה אותיות משמע דס"ל דסגי בתשע אותיות גריד' דלא כב"ח:

וענין צור' פתוחה או סתומה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ולדעת הרמב"ם כל פתוחה צריכה להתחיל מתחלת השיטה ולכן אם סיים הפרשה באמצע שטה ויש עדיין מקום פנוי עד סוף השטה שיעור ט' אותיות מניחו חלק ומתחיל בראש שטה שתחתיה פרשה אחרת והפרשה ההיא שהתחיל בראש שיטה מקרי פתוחה ובזה גם הרא"ש מוד' דמקרי פתוחה אבל אם יש מסוף הפרש' שסיים עד סוף השטה חלק יותר מט' אותיות כשיעור תיב' אח' והניח חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז כ' תיבה ראשונה מפרשה שאחריה (וה"ה יותר מתיבה אח' כפי מקום החלק) זה מקרי סתומה להרמב"ם כיון שלא התחיל בה תחלת השיטה ובזה גם הרא"ש מודה שנקראת סתומה אולם יש עוד שני צורות אחרות שהרמב"ם והרא"ש חולקים בהם והם סברות הפוכות א' אם סיים בסוף שיטה והניח שטה שתחתיה כלה פנויה ובשטה שתחת שטה הפנוי' התחיל פ' אחרת להרמב"ם מקרי פתוח' כיון שמתחלת בתחלת שיטה אבל להרא"ש מקרי סתימ' דחשבינן כל הג' שורות שורה שסיים פרשה א' ושטה הפנויה ושטה שתחתיה שהתחיל בה הפרשה כאלו הן שטה אח' והאויר הפנויה הוא באמצע השיטה דמקרי סתומ' כנ"ל צורה שני אם סיים הפ' בסוף שטה ובשטה שתחתיה הניח בתחלת' חלק שיעור ט' אותיות ואח"ז התחיל פרשה אחרת להרמב"ם מקרי סתומה כיון שאינה מתחל' בתחל' שיטה ולהרא"ש כה"ג מיקרי פתוח' וכ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה דלכתחלה י"ש יצא ידי כולם ויכתוב באותה צור' שהיא פתוחה לכ"ע במקום שראוי להיות פתוחה וכן במקום שצ"ל סתומה יעשה צורה אשר לכ"ע סתומה וכ' רמ"א אך אם אינו יכול לכוון עד"ז לא יסור מדברי הרמב"ם שדבריו עיקר בזה. ובתפילין צריך לעשות הפרשה כמו שהן בתורה וג' פ' הראשונות הם בתורה פתוחות ופ' ד' והיה אם שמוע היא בתורה סתומה ולכן פ' קדש שהיא הראשונה צ"ל פתוחה אף שאין ניכר בהתחלת' שהיא פתוחה או סתומה דהא אין חלק לפניה כלל מ"מ די בכך לקרות פתוח' כמו ראשי חמשה ספרים שבתורה שלא מנאן הרמב"ם בכלל פ' פתוחות וסתומות דבראשי' וכן שאר ד' ספרים יש בזה די היכרא שהם תחלת ספר וה"ה תחלת קדש שהוא תחלת התפילין אולם להכיר שפרשת והיה כי יביאך היא פתוחה צריך להניח חלק סוף קדש שיעור ט' אותיות ומה שמתחיל שוב בראש הקלף והיה כי יביאך ואין חלק לפניה ה"ה כאלו התחיל בשטה שתחת סוף קדש דהוי פתוחה לכ"ע ואי התחיל בראש השטה כנ"ל וכן יעש' סוף והיה כי יביאך שבזה יהיה היכר שפ' שמע היא פתוחה לכ"ע אבל והיה אם שמוע לעשות צורה סתומ' לכ"ע א"א דא"כ היה צריך בשטה אחרונ' של שמע להניח חלק ט' אותיות ולהתחיל פ' והיה אם שמוע באותה שטה כנ"ל וזה א"א לא מבעיא בשל ראש דכ"א מהפ' בקלף בפ"ע אלא אפי' בשל יד עכ"פ צריך להתחיל כל פרשה בראש הקלף וכיון שדברי הרמב"ם בזה עיקר לכן כ' הרב"י שלא יניח סוף שמע חלק ח' אותיות אך בראש הקלף שבו מתחיל והיה אם שמוע יניחו חלק בראש השיט' ט' אותיות והיא סתומה לרמב"ם ולהרא"ש פתוח' כנ"ל אמנם בזה חולקים הרב"י בשם הרמב"ם עם היש מכשירים דדעת הרמב"ם אם עשה לוהי' אם שמוע פתוח' פסולה כיון שבתורה היא סתומ' אף שבתורה הטעם שסתומה מפני שיש לה שייכות לפרשה שלפני' שבתורה משא"כ בתפילין שאין לוהי' א"ש שייכות לפ' שמע שלפניה דהא שמע כתובה בפרשת ואתחנן ופ' והיה א"ש כתוב' בפרשת עקב וא"כ ניהו דלכתחלה ראוי לכותב' בצור' שכתובה בתורה אבל למה אם לא עשה כן תפסל. תי' הרב"י דס"ל להרמב"ם דבג' פרשיות שלפניה אם שינה ממה שכתובים בתור' פסולים ה"ה בפ' והי' א"ש הדין כן והיש מכשירים ל"ל סברא זו ולכן מכשירים עכ"פ דיעבד אם עשה והיה אם שמוע פתוחה:

'''וכ' הב"ח וגם מסיימין פ' והיה אם שמוע בסוף כו'''' כצ"ל. ונלע"ד דהוצרך לאשמעינן הא דס"ד דראוי לסיים באמצע שטה וכמ"ש המרדכי דומיא דס"ת דקי"ל דצריך לסיים לעיני כל ישראל באמצע שטה קמ"ל דלא דמי דדוק' ס"ת להראות שכאן נגמרה התורה ועליה אין להוסיף לכך הסיום באמצע השטה להראות שלא מצד חסרון קלף אין כתוב יותר דהא עדיין יש ריוח לפניו חצי שיטה הנותרת ואעפ"כ לא כתוב בו דבר אלא שכאן סיום התורה מפי ה' ואין להוסיף יותר וטעם זה ל"ש בתפילין ועיין תשוב' רש"ל סי' ל"ז בסופו מבואר קצת מזה:

אם עשאו סתומה ר"ל כדעת וכמנהג הרב"י דלא כמנהגינו:

'''אף למנהגינו.''' ר"ל ודאי למנהג הרב"י לעשות פ' ד' סתומה ודאי אין להניח חלק סוף והיה א"ש דע"י שמסיים סוף שיטה נרא' יותר כסתומה אע"ג דסי' פתוח' וסתומה היא בראש הפרשה מ"מ עדיף טפי זה שמסיים סוף הפרשה בסוף שיטה ג"כ דיש היכר יותר וכ"כ מהרש"ל בתשו' נ"ז סוף התשובה ע"ש אלא אפי' לפי מנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוח' אפ"ה יש לסיים והיה אם שמוע סוף שיטה והיינו כדברי הב"ח הנ"ל:

'''ואי איישר חילי כו'''' שכשרים לד"ה ר"ל למנהגינו דעושים גם פ' ד' פתוחה א"כ פסולים לרמב"ם דס"ל אם שינה ועש' פ' ד' פתוח' פסול':

'''ול"נ שמנהג שלנו כו'''' והט"ז כ' תמונה לצאת לכ"ע ע"פ מ"ש הרמב"ם תמונה ג' לפרש' סתומ' דהיינו אם סיים הפ' באמצע שטה ואין חלק כ"כ כדי להניח חלק ג' תיבות ולכתוב תיבה ראשונה מפרשה האחרת שעי"ז היתה סתומ' לכ"ע והוא צריך לכתוב פ' שאחריה שתהיה סתומ' כיצד יעשה דאם יתחיל בתחלת שטה שניה תהיה פתוח' להרמב"ם לכן צריך להניח מעט חלק בתחלת שטה שניה ואח"כ פ' שאחריה היא סתומ' להרמב"ם כיון שאינה מתחלת בתחלת שטה. ולפ"ז אפי' היו מניחים חלק סוף שמע כדי ט' אותיות ותחלת והיה א"ש היה מניחים מעט חלק אז להרמב"ם היה נקרא והיה א"ש סתומה כנ"ל כיון שאינ' מתחלת בראש שטה. אבל להרא"ש היה כה"ג פתוח' כיון שסוף שמע עכ"פ חלק ט' אותיות דהא להרא"ש אפילו אינו מניח חלק סוף שמע אלא מניח חלק תחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות ומתחיל והיה א"ש באמצע שטה אפ"ה מקרי פתוח' אלא סוף שמע יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות וכן קודם והיה א"ש יניח חלק מעט אבל לא שיעור ט' אותיות אבל עכ"פ אי לצרף יחד שני המקומות הפנוים סוף שמע ותחלת והי' אם שמוע יהיה שיעור ט' אותיות דהא עכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרש' שיעור ט' אותיות וכה"ג הוי סתומ' לכ"ע ל"מ לרמב"ם דהוי סתומה דלדידיה אפי' היה חלק סוף שמע שיעור ט' אותיות מ"מ כיון דמניח בתחלת והיה א"ש ואינו מתחיל בראש שטה מקרי סתומ' לרמב"ם כ"ש כה"ג שאין סוף שמע חלק שיעור ט' אותיות אלא אפי' להרא"ש מוד' דכה"ג הוי סתומ' כיון דאין במקום א' שיעור ט' אותיות כ"א בצירוף עכת"ד ואני בעניי נבוכתי איך אפשר למעבד כזה לצאת אליב' דכ"ע הא כ' הרב"י בי"ד סי' ער"ה וכ"כ הש"ך שם ס"ק ד' בשמו ניהו דלכתחלה בעי' בין פ' לפ' שיעור ט' אותיות גדולות מ"מ דיעבד סגי אם יש חלק שיעור ט' אותיות קטנות דהיינו ט' יודי"ן סגי ולע"ד ג' פעמים אשר הוא יותר מח"י יודי"ן א"כ איך יעשה אם יחלק שיעור ט' יודי"ן ויניח קצתן חלק סוף שמע וקצתן תחלת והיה א"ש הא לכתחלה בעי' שיהי' חלק שיעור ג"פ אשר ואי יניח מקצתן מן ג"פ אשר חלק סוף שמע והמותר מן ג"פ אשר יניח חלק תחלת והיה אם שמוע עכ"פ יש שיעור ט' יודי"ן במקום א' והוי עכ"פ דיעבד שיעור פרש' והוי להרא"ש פתוחה:

'''שלא להוצי' כו'''' וכיצד ינהג בכתיבת והיה אם שמוע בתפילין דר"ת עמ"ש בע"ה לקמן סי' ל"ד:

{{עוגןמ|מט}} '''(ס"ק מט) סתומה כו'''' לדעת הרא"ש כו' ואח"כ בשטה שני' יתחיל בראש שטה והיה כו' כצ"ל וגם בהרב"י יש טעות סופר ע"ש:

'''ואין לעשות מפני כו'''' כמו תפילין דרש"י ור"ת כמבוא' סי' ל"ד דשאני בהאי דסי' ל"ד דתפילין דמר פסולים למר ותפילין דמר פסולים למר משא"כ הכא אם יעשה כמ"ש הרב"י ודאי דיוצא לכ"ע אף דלהרא"ש הוי והי' א"ש פתוח' ולהרמב"ם אם עשאה פתוחה פסולה הא להרמב"ם כה"ג הוי סתומה ולהרא"ש דמקרי סתומה יש לסמוך על דעת היש מכשירים אם עשאה לפ' והי' א"ש פתוח' וגם לדידן דעושים כולן פתוחות אף דלהרמב"ם פסול אם עשה לפ' ד' פתוחה מ"מ להיו' טעם הרמב"ם בזה דחוק וכמ"ש לעיל בשם הרב"י טעם הדבר. לכן העיקר בזה כהיש מכשירים בפתוחה:

'''כ' סמ"ק כו'''' דלא כהב"י כו' דקאי על שלא כסדרן דבסמ"ק כ' דבשל ראש שהן בד' קלפי' אין להקפיד על סדר כתיבתן ומה"ט הבין הרב"י מל' זה דר"ל דאין להקפיד אפי' נכתב של ראש שלא כסדרן. וע"ז תמה הרב"י דלענין כסדרן אין חילוק בין של ראש לשל יד. אבל מ"א כתב דכוונת סמ"ק לענין פתוחות וסתומות כיון שהם בד' קלפים אין להם שייכות זה לזה. אבל לא דיבר סמ"ק כלל משלא כסדרן:

{{עוגןמ|נא}} '''(ס"ק נא) היכא דאפשר כו'''' בלא ברכה. משום דדעת הרא"ש דגם עור הבתים צריך עיבוד לשמה. אבל דעת הרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד כלל וא"כ הוא הדין כשנתעבדו שלא לשמן דלא גרע מלא עבדן כלל ולכן היכי דלא אפשר למצו' מעובדים לשמה יניח הבתים שנתעבדו שלא לשמה או לא נתעבדו כלל דיש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם שלא יתבטל ממצות תפילין אבל מ"מ לא יברך דאין הברכות מעכבות. וכיון דעיקר כהרא"ש דבעי עיבוד לשמה לכן אין לברך עליהן. דגם רש"י ס"ל כן. דבסנהדרין דמ"ו פליגי אביי ורבא אביי ס"ל הזמנה מלת' היא ורבא ס"ל הזמנה לאו מלת' ומסקי' תנאי הוא דת"ק ס"ל בתים של תפילין א"צ עיבוד לשמה ורשב"ג ס"ל דבעי' עביד לשמה ופירש"י דהעיבוד לא מקרי מעשה ולא הוי כ"א כמו הזמנה ות"ק ס"ל דהזמנה לאו מלת' לכך ס"ל דא"צ עיבוד לשמה דהעיבוד אינו מעלה ומוריד כיון דאינו רק הזמנה והזמנה לאו מלתא ורשב"ג ס"ל הזמנה מלת' ולכך מצריך עיבוד לשמה אף דהעיבוד אינו רק הזמנה אפ"ה מהני העיבוד כיון דס"ל הזמנ' מלתא והקשו התו' א"כ כיון דקי"ל כרבא נגד אביי דהזמנ' לאו מלת' א"כ לפרש"י א"צ עיבוד לשמה. ובגיטין פסליה לס"ת אם אין הקלף מעובד לשמה ודוחק לחלק בין עור הבתים לקלף דהא על עור הבתים כתוב שי"ן דהוא הל"מ וראוי להיות להם דין קלף: ולכן פי' התו' להיפוך דת"ק ס"ל דא"צ עיבוד לשמה משום דס"ל הזמנה מלתא ולכן לא בעי' עיבוד לשמה וסגי בהזמנה. אבל רשב"ג סבר הזמנה לאו מלת' ולא מהני ההזמנה לכן צריך לעשות מעשה לשמה דהיינו העיבוד. וכן ס"ל להרא"ש וא"כ כיון דקי"ל כרב' דהזמנה לאו מלת' לכך אפי' עור הבתים צריכים עיבוד לשמה. והרמב"ם מפ' כרש"י. וכדי ליישב קושית התו' עכצ"ל כמ"ש התו' לחלק בין עור הבתים דלא בעי עיבוד לשמה והקלף דבעי עיבוד לשמה ואף שהתוס' כתבו שהוא דוחק רש"י והרמב"ם ס"ל שאינו דוחק ולכן ס"ל להרמב"ם דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה כיון דקי"ל הזמנה לאו מלתא כרב' (דהא אפי' לא נתעבד כלל כשר לדידיה) ועמ"ש סי' מ"ב וע"ש מ"ש בע"ה:

{{עוגןמ|נב}} '''(ס"ק נב) מעור א'.''' דלא כדמשמע מסה"ת כו' וה"ה הנעשים מעור א' אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשים הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבתים ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור:

וכ"כ התו' במנחות דבעו הש"ס להוכיח שם דבמזוזה אם עשה פרשיותיה סתומות כשרה מדתני' ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ות"ל דבס"ת הפרשיות הללו דהיינו והיה א"ש סתומה ובמזוזה פתוחה א"ו דגם מזוזה אם עשאה סתומה כשרה ודחי דלמ' להשלים ופירש"י דאיצטריך בריית' לו' הטעם משום דאין מורידים דאפי' להשלים אסור דהיינו שתחלת הפ' כתוב כדין מזוזה אלא שבסוף הפרשה חסר שטה אחת דאסור ליקח אותה שטה ולהדביקה למזוזה ולהשלימה: וכתב התוס' ות"ל דאסור כה"ג דהאמרי' בירוש' דתפילין ומזוזות בעי' שיהיו כתובים על עור א' ותי' כיון דתפרן יחד דינו כעור א' ע"ש וא"כ ה"ה דהדין כן בבתים וכ"ז לשיטת רש"י ודעת החולקים צ"ל דס"ל כפי' התו' שם כגון שפ' שמע כתובה בס"ת סוף העמוד ויש גליון תחת' ויחתוך פ' שמע מס"ת ויכתוב בגליון שתחת שמע פ' והיה א"ש כדין מזוזה או להיפך שפ' והיה א"ש כתובה בראש העמוד ויש גליון ע"ג ויכתוב עכשיו בגליון שע"ג פ' שמע ע"ש (ואע"ג דכה"ג הוי שלא כסדרן עמ"ש ע"ז הט"ז בי"ד סי' ר"ל) ולפ"ז אין ראי' משם דתפירה מקרי חיבור:

{{עוגןמ|נד}} '''(ס"ק נד) וגם הבתים.''' דלא כמו שנוהגים כו' ועכשיו בעו"ה נתהפך המנהג ואין משגיחים כ"א על ראש הבתים שיהיו מרובעים ואין משגיחים על התפירות ועל התיתורא ויזהרו מאוד להשגיח ע"ז. ודע דמ"ש הרב"י עשאן מרובעות ואח"ז נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. לא יעלה על דעתך שיש חולקים כי לא נמצא שום חולק. ומסתימת הפוסקים משמע דכ"ע מודו בזה שצריך לרבען אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצא בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בל' יש מי שאומר ועבט"ז. אבל מ"מ א"צ למודדן כל יום אם ריבוען קיים ומעמידין על חזקתן הראשונה אם לא שרואה שנתקלקל ריבוען צריכים תיקון:

{{עוגןמ|נה}} '''(ס"ק נה) עור הבתים כו'''' הרב"י כ' דשחרות הבתים אינו כ"א למצוה. ומה"ט כ' בסי' ל"ג סעיף ד' בהג"ה אם השחיר עכו"ם הבתים כשר. אבל הב"ח כתב דמדברי התו' שבת דף כ"ח ע"ב משמע דגם שיהיו הבתים שחורות הוא הל"מ ואם השחירן עכו"ם פסולים וגם אי נתלבנו אח"ז צריך שוב להשחירן דאית' התם תני ר"י לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ושקיל וטרי למאי הילכתא אילימא לתפילין הא בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לבתים והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וממיל' ידעי' לה מן קרא מן המותר בפיך אלא לרצועות. והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ואכתי ידעי' דמן המותר בפיך בעי' ומשני ניהו דגמירי שחורות טהורות מי גמירי: וכ' התו' דקארי לה מאי קארי לה דאיך נדע טהורות משחורות ותי' וז"ל כיון דמצריך שיהיו שחורות כמו הבתים כ"ש דבעי שיהיו טהורות כמו הבתים דסברא הוא להקפיד על הטהרה יותר מעל השחרות ואי הא אתי ר"י לאשמועי' לישמעי' שיהיו שחורות דהוי שמעי' מיני' תרתי טהורות ושחורות ומשני ניהו דגמירי כו' דמשחורו' ל"ל טהורו' עכ"ד. וכ"כ המרדכי בשם ר"י ולפי זה ע"כ שיהיה הבתים שחורות הוא הל"מ דהא מה"ט מדמה הרצועות לבתים לענין טהורות לפ"מ דס"ד עכת"ד הב"ח. וניהו דהתו' ומרדכי בשם ר"י ודאי הכי ס"ל מ"מ לשאר פוסקים צ"ל דקושי' המקשן היא מכח כ"ש. דהא הבתים א"צ להיו' שחורות ואפ"ה בעי' שיהיו טהורו' כ"ש הרצועות דבעי' שיהיו שחורות כ"ש דבעי' טהורות דהא הוי ס"ד דיותר יש להקפיד על הטהרה מעל השחרות אולם מדברי התו' ומרדכי בשם ר"י משמע דבעי' לעיכובא הבתי' שחורות לכן יש להחמיר:

{{עוגןמ|נו}} '''(ס"ק נ"ו) אין לו כו'''' ומכל מקו' י"ל לדברי הגאונים כו' מרוח' ב"א והיינו עם התיתורא ומעברת'. דראייתם מדאמרי' בעירובין המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג רשב"ג אומר שנים שנים דס"ל מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן ביד מזה מוכח דעכ"פ רחבים יותר מאצבע דאמרי' פ"ק דעירובין גבי כהן גדול שהיה מניח הציץ במקום תפילין ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ורוחב הציץ אמרי' פ"ק דסוכה שהיה שני אצבעות וא"א דאין רוחב התפילין כ"א אצבע א"כ מקום יש בראש להניח ג' תפילין דהא הציץ היה רחב ב' אצבעות והי' מונח במקום תפילין. ועוד הי' מקום פנוי להניח בו כה"ג תפילין אע"כ דרחבי' יותר מאצבע וכיון דאפק' מאצבע אוקמי' אאצבעים כרוחב הציץ כ"כ הרא"ש בהל' קטנות. עכ"פ מוכח מזה דהשיעו' אצבעיים הוא ההיתור' ומעברתא:

'''וכ' ב"י בשם א"ח כו'''' דברי הגאונים אמורים לענין הרחב ודברי ב"י הם לענין הגובה:

{{עוגןמ|נז}} '''(ס"ק נז) מקמטי כו'''' עושים בקמט של עור דע"י הדפוס נראה כחק תוכות דפסול כדלעיל סעיף י"ז (ובגיטין) דף כ' משמע כו' דת"ר וכתב לה ספר כריתות בעי' דוקא וכת' ולא חקיקה ופריך דהתניא דחקיקה כשרה בגט ומשני הא דחק תוכות (ופירש"י חק תוך האות ובצדו וממילא נשאר האות בולט אינו כתב שלא עשה כלום באות עצמו לכך פסול) הא דחק ירכות (דהיינו שחקק האות עצמו והאות הוא שקוע) ולכך כשר. ופריך והא חק תוכות מצינו דכשר דהתניא בציץ לא היה הכתב עליו שוקע אלא בולט כדנרי זהב שבולט כן הציץ הי' הכתב בולט אבל לא כדנרי זהב דהן תוכו' ובציץ היה ירכות והיינו ע"י דפוס שהיו האותיות בולטות בו ומכה בדפוס על גבי ציץ שהיה הטס דק ועי"ז היו האותיות בציץ לצד הדפוס שוקעת ובצד שכנגדו בציץ היו האותיות בולטות כ"כ הראב"ד וע"ש ברמב"ם הרי דדפוס מקרי ירכות:

'''עור שהוא רך נדחה גם סביביו.''' ר"ל שכן דרך העושים בדפוס שיש להם שני חתיכות עץ בא' השי"ן בולטת ודוחק אותו ע"ג העור ועי"ז בולט העור בצד השני כמין שי"ן. ועץ א' שחקוק בתוכו שי"ן ועץ זה מניח בצד השני של העור ונכנס השי"ן שנדח' בעור לתוך שקוע של העץ השני ויצא השי"ן בעור מכוין וא"כ יש לחוש שע"י העץ שהשי"ן שקוע בו ידח' ממילא צדדי השי"ן וה"ל בצדדים חק תוכו' כנלע"ד כונתו. דזה מקרי כתיבה. וז"ל הט"ז בי"ד סימן רע"א דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת אידי ואידי כתיבה היא עכ"ל:

'''אפילו גם כו'''' דדמי לחקיקה ר"ל כמו שהחמירו בגט שלא לכתוב בקנה של ברזל דהוי כמו חקיקה. אע"ג דהוי חק ירכות מ"מ כל כמה דאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף כו' כ"כ הט"ז שם בריש הס"ק שם:

'''דחקיקה כשר בס"ת.''' היינו חק ירכות ובגט א"צ ראיה מדברי התוס' אלא היא גמר' ערוכה שם כנ"ל אבל הוצרך להביא ראיה מדברי התו':

והביא ראיה לאפוקי מדעת המ"ע שהבי' לעיל דפוסל בס"ת אפי' חק ירכות וראייתו דמצינו דהלוחות היו חק ירכות א"כ ה"ה דס"ת כשר כה"ג אלא דלולי דברי התו' היה א"ל דאין ללמוד מכתב הלוחות למקום אחר אבל מדברי התו' נראה דילפי' מלוחות למקום אחר א"כ ה"ה דיש לילף מהם כתיב' ס"ת. שכתב דהא למימרא כו' המקשן דפריך שם מברייתא דחקיקה כשרה בגט כנ"ל לא הוי צריך להביא ברייתא אלא ה"מ להקשות מלוחות דכתיב בהו כתיבה והיה כתבם חקוק כדכתיב חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך גט אגט עכ"ל:

הרי דהתו' ילפי אפי' גט מן הלוחות כ"ש ס"ת דדומ' ללוחות ויש ליזהר מטעם שכ' הט"ז לעיל בגט כנ"ל:

{{עוגןמ|נח}} '''(ס"ק נח) של ימין המניח כו'''' והנקדן כו' דלא תימא דמה"ט דשל ימין המניח של ג"ר דהשי' של ג"ר חשו' ולכן ס"ד באיטר יש לעשות אפכא אבל מדברי הנקדן משמע להיפוך והא דנקט בש"ע ימין המניח אינו אלא לסימנא אבל אינו זה הטעם אדרבא הוא הואיל והוא בשמאל הקורא ולכן גם באיטר הדין כן ואע"ג דבס"ק שאח"ז חולק המ"א על הנקדן ועל טעמו מ"מ עכ"פ משמע מדבריו דלאו במניח תליא מלתא ובהא מודה מ"א לדבריו:

{{עוגןמ|נט}} '''(ס"ק נט) ד' ראשין כו'''' כמו שהיו בלוחות דבס"ת הי' השי"ן בולטת ובלוחות היתה שוקעת לכן עושים ב' שיני"ן א' של ג' ראשין היא דומה לשי"ן של ס"ת ושל ד' ראשין שיש בשקועת' ג' ראשין דומה לשי"ן שבלוחות שהיתה שוקעת ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן של שין של ד' ראשין דהיינו שני יודי"ן שבאמצע שי"ן של ארבע ראשין נוגעים בתחתית דא"כ תתבטל השי"ן שוקע' ולא תהי' שי"ן שוקעת:

'''יעשה בתוכו ב' יודי"ן עב"ח.''' וכ"מ מל' רמ"א סעיף מ"ג שכ' וכן היו"ד שבשי"ן צ"ל למטה כו' ולא חילק בין שי"ן של ג' ראשין או ד' ראשין אף שכ' היו"ד שבשי"ן ל' יחיד ומ"מ מדלא חילק בהדי' בין שי"ן של ג"ר לשל ד"ר משמע דתרווייהו צריכים ליגע:

{{עוגןמ|ס}} '''(ס"ק ס) וכורכם כו'''' אם אין לו אחרים אבל אם יש לו אחרים לא יניחם דלהרמב"ם פסולים אם לא כרך עליהם וס"ל דגם זה הל"מ שיהיו נכרכים בקלף אלא אם אין לו אחרים סמכי' על הרא"ש שחולק בזה על הרמב"ם ואינו מבואר אם אין לו אחרים אם יברך על אלו:

{{עוגןמ|סב}} '''(ס"ק סב) זקופה כו'''' אע"ג דאי אפשר להעמידן זקופות דהא כתובים זה אצל זה. וצריך להיות דקדש והיה כו' כזה? דאם כתובים על זה אפי' כתובים בקלף אחר יש להעמידן זקופות:

'''אבל רש"י לא כ' כן.''' קאי אדלעיל ע"ד ר"י חביב שהוכיח דלא בעינן זקופות מדסעיף מ"ז. ומ"א כ' דמדברי פרש"י לעיל סעיף מ"ז. אדרבא מוכח דבעינן זקופות והוא דבמנחות תניא כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא. וצריך ליתן ריוח ביניהן דברי רבי וחכ"א אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. ופרש"י וצריך שתהיה ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חתך מלמעלה העור כעין ד' פרשיות והניחן בד' בתים והיה מדובק למטה עד כאן לשונו. והבין מ"א דע"כ גם לרבנן בעי' ריוח בין פ' לפ' כמלא אות קטנה דלא גרע משני תיבות דצריך להניח חלק בין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה אלא דלר' בעי' ריוח הרבה שיהי' ניכר הפרש שהן ארבע פרשיות וא"כ א"א דמה שכ' רש"י שחותך מלמעל' כו' לא קאי כ"א על דברי ר' אבל לרבנן ס"ל לרש"י דא"צ לחתוך:

מנ"ל לרש"י לעשות מחלוקת חדשה בין רבי לחכמים אע"כ מ"ש רש"י וחותך מלמעלה קאי בין לרבי ובין לרבנן. וע"כ הטעם דבעי לחתוך משום דס"ל דבעי' זקופות א"כ אדרבה משמע מרש"י דלא כהבנת ר"י חביב. ועבב"י מ"ש על רש"י הנ"ל:

{{עוגןמ|סד}} (ס"ק סד) דבק כשר מבהמה טהורה ר"ל זה מקרי כשר שהוא מבהמה טהורה אף שהיא מנבלה וטרפה כמ"ש סעיף י"ב:

{{עוגןמ|סו}} '''(ס"ק סו) אין לקנות כו'''' מ"ש הע"ת כו' דרוב בהמות טמאות כדאית' בחולין דס"ג ע"ב לפי שחיות ובהמות טמאות מרובות מן הטהורות לכך מנה הכתוב בטהורות משום שלעולם ילמוד לתלמידו דרך קצרה אבל בעופות הוא להיפוך ע"ש:

'''(ונבלות וטרפות).''' ר"ל דל"ל נבלות וטרפות מן הטמאות ניהו דאין נוחר בידים הטמאו' שאין ראוי לאכילה משום הגידים אעפ"כ ניחוש שנתנבלה או נטרפה טמאה ולקח ממנה גידים לז"א מיעוטא נינהו נהי דטמאו' הן הרוב אבל נבלות טמאו' הן מיעוט מן הנשחטים והנחרים של טהורות:

'''ונ"ל דדוק' כשידוע כו'''' דה"ל דומיא דט' חניות מוכרו' בשר שחיטה וא' בשר נבלה דידעי' דא' מוכרת נבלה:

'''לוקחים ביצים כו'''' וא"ח שמא של נבלה כו' אע"ג דלטמאות חיישי' וצריך שיאמר העכו"ם מעוף פלוני וטהור הוא היינו משום דמרובים טמאים הן חיישי'. אבל נבלות וטרפות דמיעוטי נינהו ל"ח דאזלי' בתר רובא וע"כ צ"ל דלא מיקרי קבוע כיון דלא נודע שא' מוכר ביצים של נבלות וטרפות. אבל בשוק מותר ומבואר שם בי"ד בש"ך ופר"ח דאם מוכרים בשוק בחניות חוזרים לקביעתן ומיקרי קבוע:

'''ול"נ טעם אחר כו'''' ולפ"ז אפי' לא נודע שא' מוכר מטמא' וגם בשוק אפ"ה אסור ועובדי כוכבים לאו בני לשמה ולפי זה מותר ליקח מהם קודם טוי' ולטעם ראשון אסור ובס' א"ר מפקפ' אי בעי' טוי' לשמה כיון דא"צ טוי' אולי גם לא בעי' טויה לשמה וכת' דמה"ט לא הזכירו הפוסקים דבעי' טוי' לשמה ע"ש:

{{עוגןמ|סז}} (ס"ק סז) יתפור כו' בתוך הבית כצ"ל:

פסול דבעינן שבסוף גובה הבית למטה יפשוט לצדדים מעור הבית ויכניסו בין כפלי התיתורא וכשיתחוב המחט תוך התיתור' ויתפור יתפור ממילא גם תוך עור הבית שהוא בין כפלי התיתורא:

{{עוגןמ|סח}} '''(ס"ק סח) בחוט כו'''' וכ' הב"ח כו' דהרב"י כ' בשם הריא"ם דאינו רשאי ליקח לכתחלה בשעת תפירה חוט קצר שלא יספיק לכל הי"ב תפירות ואפי' יקח אח"כ כשיכלה חוט ראשון חוט אחר ויקשרנו בראשון ויגמור התפירה לא מהני דצריך שיהיה חוט א' שלם ועל זה כ' הרב ב"י שלא ידע טעם הדבר ואעפ"כ העתיק כן בש"ע אבל הב"ח כתב דאין הכוונה בהריא"ם דודאי אם חוט קצר רשאי לתפור בו ויגמור התפירה בחוט אחר אלא שבספר א"ר כ' שצריך לקשרן והא דפסל הריא"ם כ' הב"ח וז"ל כצ"ל במ"א דוק' אם נפסק החוט פסול דניכר שאין החוט חזק ויפסוק עוד וכל העומד לפסו' כפסיק דמי עכ"ל:

{{עוגןמ|סט}} '''(ס"ק סט) קשה כו'''' ועכשיו נהגו כו' עמ"ש סי' כ"ז כו' דמשם נראה דא"צ שיהי' נראה הדל"ת בשני צדדים ודי אם נראה דל"ת לצד חוץ וכ"כ מ"א שם סי' כ"ז ס"ק ט"ז וכ"כ הרב"י כאן בספרו דאין קפידא בזה שיהיה נראה בשני צדדים ודי בצד אחד:

'''ודע דמ"ש רמ"א בסעיף נ"ב ונוהגים להעביר עור על הבית ש"י כו'''' נראה מדברי התו' מנחות דף ל"ה ע"א ד"ה מעברתא כו' שמכסה ברצועה של עור א' שני צדי הבית דהיינו לצד הלב ולצד חוץ גם מלמעלה ראש הבי' מכוסה. וזה מקרי בית רואה את האויר כיון דב' צדי בית האחרים מגולין וממילא ה"ה להיפוך אם מכסה ב' צדדים אחרים ומניח ב' צדדים הנ"ל לצד הלב וצד חוץ מגולים דשרי והטעם כת' הרא"ש והובא בהרב"י הואיל ובית של יד גבוה וקצרה ומשימים אותו תחת הבגדים ומתנדנדים ומקלקלים ועל ידי נתינת הרצועה הנ"ל מתחזקים וברא"ש כ' טעם אחר שמקרי רואה את האויר כיון דלא חיבר לו בית אחר ע"ש אבל במעדני מלך בהלכות תפילין סי' כ"ב כ' הטעם דכשעושים בית של יד בהכרח נעשו קמטים (ור"ל דבשל ראש אם נעשו קמטים מכניסים הקמטים בחריצים שבין בית לבית משא"כ בש"י) ואינו נוי וכתיב זה אלי כו' ולכן מכסים בהרצועה הקמטים עכ"ל וסיים ולכן עכשיו שמתקני' בית של יד בלי קמטים לכן אין מעבירים עליו רצועה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}