עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|א}} ס"ק א ולא כו' גמ'. ברכות דף ס"ב ע"א:

{{עוגןמ|ב}} '''ס"ק ב' לא כו'''' בסנהדרין דף י"ט כו' משום ייחוד ר"ל שמא יכנס איש לבה"כ שכבר היה שם אשה והוא לא ידע כשנכנס ויתיחד עמה. ועי"ז שמספרות זו עם זו ידע שיש שם אשה ולא יכנס. ובמקום שהן בעיר דליכא משום ייחוד אין לחוש כ"כ רמ"א שם בא"ע:

{{עוגןמ|ה}} '''(ס"ק ה) מגולה אבל בחצר כו'''' כיון די"ל מחיצות אף שהם רחוקים ממקום שמפנה מ"מ לא מיקרי מגולה ומכל מקום נ"ל דעיר כו' דהם רחוקים יותר מדאי:

לצד מערב כיון דהטעם משום כבוד שכינה שעיקרה במערב:

'''שהוא רוח שכנגד מערב.''' עב"י שם וז"ל הרמב"ם אסור לאדם שיפנה או שישן בין מזרח למערב כו' מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב כו' עכ"ל:

גם ד"מ כתב לדידן שאנו יושבים במערב' של א"י א"כ לצד מזרח אסור שהוא נגד היכל ומקדש ובגמ' דב"ב רפ"ק דף כ"ה דמזרח נקרא כו' משמע דעיקר שכינה במזרח ע"ש:

{{עוגןמ|ו}} (ס"ק ו) לדרום דוקא כו' ר"ל ס' היכל הקודש חולק על ש"ע:

{{עוגןמ|ז}} '''ס"ק ז' בין מזרח כו'''' פרש"י כו' ר"ל דבש"ע אין מבואר כוונת בין מערב למזרח אי ר"ל אורך המטה יהיה בין מערב למזרח או ר"ל הרחב ומפרש"י מבואר שר"ל הרוחב של המטה יהיה בין מערב למזרח:

'''ובמ"ע כו'''' שיהא ראשה כו' ואפשר גם לפרש דברי הש"ס כן. ור"ל בין מזרח למערב האורך. וכ' הלבוש כו' ועי"ל כו' ג"כ מקום השראת שכינה ואפילו בשעת תשמיש מן המובחר לדבק נפשו בדברים קדושים עליונים כמ"ש ט"ז בשם ס' ר"ח:

{{עוגןמ|ח}} '''ס"ק ח' ביד כו'''' ועוד ט"א כו' בברכות דף ס"ב ע"א תניא ר"א אומר מפני שאוכל בה רבי יהושע אומר מפני שכותב בה רבי עקיבא או' מפני שמראה בה טעמי תורה זה דעת ג' תנאים. ורבא אמר מפני שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ור"ל אמר מפני שקושר בה תפילין. וכנ"ל ר"ל כצד האחרון דלא קי"ל כרבא וא"כ איטר יקנח בשמאל דידיה דהוא ימין כ"א:

'''ומ"ש הט"ז כו'''' בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא כו' ע"כ היה לפני מ"א גרסא אחרת בט"ז ממה שהוא לפנינו. הגם כאשר הוא לפנינו בט"ז ע"כ יש בו ט"ס. אבל העולה מדברי הט"ז אדרבה גם הט"ז מסכים לדעת מגן אברהם דאיטר יקנח בימין דעלמא. ובתחלה כ' דאיטר יקנח בשמאל דעלמא אף דלכלהו טעמי הל"ל דיקנח בימין דעלמא מ"מ חיישינן לטעמא דרבא ולכך יקנח בשמאל דעלמא וא"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דשמאל כל אדם מיוחדת לקינוח אף עפ"כ רשאי להראות בו טעמי תורה וראיה איטר דמקנח בשמאל דעלמא אע"ג שמראה טעמי תורה בשמאל דעלמא ועז"כ אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין. ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין דעלמא דלדידיה הוי שמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד' כצ"ל (וטעם ד' ר"ל טעם רבא) ר"ל מקיום אפילו בשמאל דידיה מימינו אש דת למו. אף דקרא נאמר על הקב"ה כ"י וראייתו מסימן מ"ג מסעיף ה' שכתב אם רוצה לכנוס לבה"כ קבוע לעשות צרכיו חולצן בריחוק ד"א וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו וכו' הוי ס"ל לכאורה לט"ז דמהאי טעמא אוחזן דוקא בימינו ולא בשמאל משום דמקנח בשמאל אין ראוי שיאחז התפילין באותו יד. כיון דמיוחדת לקינוח א"כ ה"ה דמה"ט יש לומר דלא יראה טעמי תורה בשמאל וא"כ איך יעשה איטר אלא ע"כ צ"ל דאיטר יקנח בימין דעלמא וא"ש וא"כ אין מחלוקת לדינא בין ט"ז למ"א. אך גם ראיה זו לא הבנתי דהתם ה"ט דלא יאחוז בשמאלו כיון דמקנח בה חיישינן שיקנח בה כשיהא התפילין בידו השמאלית וכ"כ הרב"י לקמן הובא דבריו בקוצר לקמן בט"ז סימן מ"ג סק"ו. וכפי הלשון שהביא ט"ז שם יש לפרש כן דברי הרב"י משום שהשמאל מיוחדת לקינוח אינו ראוי שיאחז התפילין בה. אבל הרואה בדברי הרב"י גופי' יראה שהטעם משום גזירה כנ"ל:

'''ונראה לי דאם כותב כו'''' די"ל בימין. ר"ל ימין דעלמא כשאר איטר שעושה כל דבר בשמאל:

'''דאיכא כו'''' וקושר בה תפילין. וה"ט דרמ"א כ' לקמן סימן כ"ז סעיף ו' דהמנהג כשכותב בשמאל ועושה כל דבר בימין שיניח תפילין בימין דעלמא דכתיב וקשרתם וכתבתם דתליא בכתיבה ע"ש. א"כ קושר בשמאל דעלמא על ימין דעלמא. לכן יקנח בימין דעלמא ככל איטר אע"ג דאיכא ג' טעמים שיקנח בשמאל דעלמא דבימין דעלמא אוכל ומראה בה טעמי תורה. וטעמא דרבא שהתורה ניתנה בימין ואע"ג שכתב דלא קי"ל כוותיה כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה. הוא הדין על טעם דר"ל מפני שקושר בה תפילין פליגי כולהו תנאי. דהא אין אחד מהתנאים שאומר טעם זה ואפילו הכי חשבו מ"א לא' מתרי טעמי שיקנח בימין דעלמא. לכך צ"ל דעיקר טעמו של מ"א משום לא פלוג בין איטר זה לשאר איטר שעושה הכל בשמאל ואי לא הוי שייך שום טעם מכל החמשה טעמים באיטר זה לא היינו אומרים משום ל"פ שיקנח בימין דעלמא. לכ"כ דעכ"פ שייכים שני טעמים וא"כ שוב אמרינן לא פלוג בינו לשאר איטר:

{{עוגןמ|ט}} '''(ס"ק ט') בעשבים כו'''' דלא חיישינן לכשפים. כמ"ש בס"ק שאח"ז דהטעם משום כשפים עסי' שי"ב שם כתב טעם זה וע"ש במ"א:

{{עוגןמ|י}} '''(ס"ק י') תחתוניות ואם קנח כו'''' הג"א עסי' שו"ב ס"א. ר"ל דעל דין המבואר בסי' שי"ב אמר הג"א לדינו. ושם מבואר דמשום כבוד הבריות התירו חז"ל להכניס בשבת לבה"כ אבנים לקנח בהן. אך דוקא כשיש בהן כשיעור המבואר שם. אבל כשיש על האבן עד דהיינו שניכר שכבר קנחו בו מע"ש כיון שניכר שהוכן לקינוח אז בכל ענין שרי. והקשה כיון שכבר קנחו בו פעם א' איך רשאי לקנח בו שוב בשבת הא קשה לתחתוניות כמ"ש כאן. וע"ז כתב בהג"ה דמיירי בחד מהני ג' גווני שכתב מ"א קנח בו הוא עצמו או כו':

{{עוגןמ|יא}} '''(ס"ק י"א.) וכן כו'''' ול"נ דטעמי' שעושים כו' ר"ל שאין הדבר הזה כן בטבע או בסגולה שגורם לתחתוניות אלא שאם עושים לו כישוף ע"י אותו דבר שאור שולט בו והוא נתקנח בו או ע"י חרס שנתקנח בו הכשפים שולטים בו ומביאים אותו לידי תחתוניות וכיון שעכשיו בה"כ אינן בשדה ל"ל שבא לידי המכשפים לעשות בו כישוף:

{{עוגןמ|יב}} '''(ס"ק יב) בליל' כו'''' מפנה ברחוב. כ"ה במסכת ברכות דף ס"ב ע"א. או לתי' ר"א שם אם יש שם קרן זוית סמוך צריך להסתלק לשם בלילה כביום ולא יפנה בגלוי עכ"ל רש"י שם הובא גם בט"ז:

'''אבל לא ב"ע.''' ע"ז דף מ"ז. דתנן התם מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז (והבית נעבד) ונפל (ואותה כותל היא המפסקת ומשמשת לביתו ולבית ע"ז) אסור לבנותו. דמהנה לע"ז. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד"א ומניח ד"א פנוי ובונה שלו. ופריך והא מרווח לע"ז אותן ד' אמות ומשני דעביד ליה בה"כ ופריך והא בעי צניעותא אם כן צריך לעשות כותל לבה"כ לצד ע"ז. ומשני דהוא בה"כ דלילה ופריך ניהי דבלילה אין צריך להתרחק מיהו צניעותא בעי למיעבד ומשני דעביד בה"כ לתינוקת. ופירש"י אהא דמקש' צניעותא בעי למעבד. וז"ל והכא ליכא צניעות דחזי ליה בני ע"ז עכ"ל:

'''מותר כו'''' ואם צריך כו' שם בבכורות משמע דמחוייב בדבר כיון שיש סכנה:

'''ואתתא לא תיקום כו'''' אף שאינה מגלה את עצמה כדרך נשים שאין מגלות א"ע. מ"מ פריצותא איכא כ"ה שם:

{{עוגןמ|יד}} '''ס"ק י"ד נשוי נ"ל דאם אין כו'''' וכן כתב הט"ז. ובב"ש באה"ע סימן כ"ג חולק. וכתבו התוספות נדה דף י"ג ע"א:

'''מדברי ט"ז בי"ד כו'''' שהקשה אמאי דאמרינן שם דף י"ג ע"ב תניא ר"ט אומר יד לאמה תקצץ לפי שהניח ידו למטה מטבורו א"ל חכמים ישב לו קוץ בכרסו לדבריך לא יטלנו והרי כרסו נבקעת. והשיב מוטב שיבקע כרסו ואל ירד לבאר שחת. והקשה ט"ז קושית התוספות דמאי רבותא דרבי דלמטה מאבנטו ולמטה מטבורו מסתמא חד שעורא ולכן כ' דהך למטה בטבורו דאמר ר"ט לאו דוקא אלא ר"ל שנוגע באמתו והביא ג"כ ראיה מדברי התוספות שמביא מ"א אח"ז שכתב תבקע מילתו:

'''וכ"מ שם ע"ב.''' ר"ל קאי ע"ד עצמו שכתב דע"כ התוספות ס"ל דלמטה מאבנטו דרבי ל"ד. דאל"כ היינו רבותא דרבי. ותקשי לך מנ"ל למ"א זה דלמא התוס' ס"ל דלמטה מאבנטו דוקא. אלא דס"ל דגם למטה מטבורו דר"ט הוא דוקא וא"כ שפיר קשיא להו מאי רבותיה דרבי אע"כ דמסתבר ליה למ"א דלמטה מטבורו דר"ט וודאי לאו דוקא. ושפיר הוכיח מ"א. ועז"כ וכ"מ שם דף י"ג ע"ב:

'''וכתבו התוס' כו'''' תבקע מילתו. אני לא ראיתי כן בתוספת:

דפתח באמה כנ"ל יד לאמה תקצץ לפי כו' למטה מטבורו. פסק כרמב"ם דבאינו נשוי אפילו למטה מטבורו לא יכניס ידו ע"ש:

'''אמרינן בגמ' בנדה דף י"ג רב יהודה ושמואל הוי קיימי אאיגרא דבי כנישתא כו'''' אמר ליה רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין. א"ל שיננא אחוז באמתך והשתן לחוץ. ופריך הש"ס והאר"א כל האוחז באמה כו' כאלו מביא מבול לעולם. אמר אביי עשוהו כבולשת. דתנן בולשת (חיל אנשי מלחמה) שנכנס לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות דחיישינן שנסכ' סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אלמא כיון דבעיתי לאו אתי לנסך. הכא נמי כיון דבעית לא אתי להרהר והכא מאי ביעתותא. אב"א דלילה ודאיגרא כו' אב"א נשוי הוי כו' עכת"ד הגמרא והקשה הרב"י על הטור והרא"ש ורמב"ם שלא העתיקו האי דבעית:

'''וצ"ע דבי"ד כו'''' דחרדה מסלקת כו' אף דקי"ל בהגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה. דחזקה אורח בזמנו בא. אבל אם היתה נחבאת במחבא והגיע זמן וסתה ולא בדקה טהורה. דאמרינן חרדה (דהא מחמת חרדה ואימה היתה נחבא') מסלקת הדמים. פחדא לביעתותא דכן. אמרינן סוף נדה דף ע"א ע"א אהא דתנן בש"א כל הנשים מתות נדות. מאי טעמא אי לימא מדכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב שפרסה נדה. הכי נמי אגב בעתותא דמלאך המות חזיא. והתנן שחרדה מסלקת דמים (והיינו דין מחבואה הנ"ל) הא לא קשיא פחדא צמית (היינו מחבואה) בעתותא (פירש"י בהלה פתאום שאדם רואה או שומע) מרפיא וחזיא עכל"ה. וא"כ תרצה גם כאן לחלק בזה דווקא התם במחבואה דקרי ליה הש"ס פחדא גם אנו בקיאין. מה שאין כן הכא קרי ליה ביעותא בזה אין אנו בקיאים. דזה דוחק לחלק לענין בקיאות בין פחדא לביעותא. דמה הפרש בין זה לזה:

'''וצ"ל כו'''' וע' בשבת דף מ"א. הוזכר ג"כ האי תירץ דהיכא דבעיא שרי. ומידי דברי אמרתי בע"ה לפרש דבר א' ממשנתי מה שאמרתי בע"ה בחידושי ליישב קושית מ"א. דלכאורה י"ל קושיא הרב"י דהש"ס אזלי לשיטתיה והפוסקים ג"כ אזלי לשיטתייהו. דהא א"ל על תי' הש"ס עשאוהו כבולשת כו' ה"נ כיון דבעית לא אתי להרהר. האמרי' בכתובות דכ"ז ע"ב עיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכ' פסולות מחשש שמא נאנסה ורמי עלה מהאי מתני' דבולש' הנ"ל ומשני ר' מרי לנסך אין פנאי אבל לבעול יש פנאי ופירש"י דתקיף להו יצרייהו. הרי יצרא דעריות כ"כ חזק דאפילו בעיר חיישינן לה א"כ היכי מדמה עובדא דר"י ושמואל דהוא עריות להאי דבולשת אך י"ל דהאמרי' שם ר"י ב"א משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אות' מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. ופירוש התוספות בשם ר"ח ור"ת דחזקיה בא לשנויי דאין חילוק בין לבעול בין לנסך. והא דאמרינן במתני' דכל כהנות אסורות מיירי בכרכום של אותה מלכות שיושבים בטח ואין אחריהם מחנה וליכא בעתותא כאן בכרכום של מלכות אחרת היינו האי מתני' דחביות הרי דלחזקיה אפילו לבעול אין פנאי במקום בעתות' והר"ן שם בכתובות הקשה על הפוסקים דפסקי כרב מרי דהא חזקיה חולק. וגם ר"י ושמואל משמע דס"ל כחזקיה מדשקלו וטרו ליישב תירוצו דפרכינן התם על תי' חזקיה אפי' כרכום של אותה מלכות למה אסורות א"א דלא ערקה חד מהכהנת מספיק' יש להתיר כולן כדתנן התם ומשני רבי יודא אמר שמואל כשמשמורות רואות זה את זה וא"א לברוח כו' הרי לדברי הר"ן ר"י ושמואל ס"ל כתירוצא דחזקיה דאפילו לבעול אין פנאי לכן א"ש תי' אביי דמשני בנדה עשוהו כבולשת כיון דקאי לתירוץ ר' יודא ושמואל ולדידהו אין חילוק בין עריות לניסוך ותרוייהו בבעיתותא לא חיישינן וק"ל:

והרא"ש שם בכתובות כ' וז"ל וקיי"ל כשנויי דרב מרי דבמס' ע"ז רמי מתניתין אהדדי ומשני לה כדרב מרי ולא כשנויי אחריני ולכך לא הביא הרי"ף סוגיא זו לפי שאינה מחלק בין אותה מלכות כו' אלא בכל ענין כהנ' אסורות ויין מותר עכ"ל א"כ נתיישב קושי' הרב"י ויפה עשה הרא"ש שלא העתיק תי' דבעי' כיון דפוסק כתי' רב מרי ואמרינן לבעול יש פנאי. אם כן ביצרא דעריות לא מהני ביעתותא וק"ל. אך להרב"י לא הונח בתי' זה דאכתי תקשי לרמב"ם ע"ש. והעיקר דגם תיקשי לפירש"י שם בכתובות דחזקיה לא בא לדחות תי' רב מרי וגם הוא ע"כ ס"ל לחלק בין לבעול בין לנסך כדי ליישב המשניות וחזקיה דינא אמר וכעין לא שנו דאפי' לבעול לפעמי' לא חיישינן כגון בכרכום של אותה מלכות שאין רוצה להשחית עיר הסמוכה לממשלתו כשכובשה ע"ש א"כ דאפילו לחזקיה אמרינן דלבעול יש פנאי והדרא קושייתי לדוכתיה איך אמר אביי עשוהו כבולש' והא הכא איכא יצר' דעריות. וע"כ צריך לחלק ביניהם באיזה חילוק (ואפשר הואיל דעון הוצאת שכבת זרע בעונינו הרבים יש פת בסלו לא תקיף ליה יצרא כ"כ) וא"כ שפיר הקשה הרב"י דאפילו להרא"ש דפוסק כר"מ מ"מ ה"ל להעתיק הא דינא דבעית דלענין עון זה ע"כ צ"ל דהיכי דבעית לא אתי להרהורי והוצרך לומר דלא בקיאים על כל פנים לולי דברי רש"י הנ"ל היינו אומרים דדרב מרי אע"ג דבעית חיישינן להרהורא מ"מ אפילו לדברי רש"י כיון דעון זה עכ"פ דומה לעריות ס"ל להרב"י דבעי' בעתותא יתירא ובזה אין אנו בקיאים משא"כ לענין ווסת נדה לא בעינן בעתותא כ"כ בזה אנו בקיאים וק"ל:

{{עוגןמ|טו}} ס"ק ט"ו להשתין איתא בנדה דף י"ג ומ"ג כצ"ל ועי' בי"ד סי' קפ"ב:

וע"ש בש"ך ס"ק ו' דדוחה בזה דברי הב"ח שם דדוקא לתרומה אתמר דאהא דתנן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו ואם יצא הקרי יטמא ויצטרך להשליך התרומה שבפיו לחוץ והפסיד לכן התירו לאחוז באמה לבל יצא הקרי ואינו מטמא עד שיצא ובולע התרומה ופריך והא אסור לאחוז באמה ומשני אביי ע"י מטלי' עבה וס"ל לל"ח דדוקא משום הפסד תרומה התירו ולא במקום אחר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}