עריכת הדף "מהר"ם שיף/כתובות/ט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


גמ' '''האומר פתח פתוח מצאתי נאמן כו' פירש"י ותוס' וטענת דמים כו'. ''' אבל אחרים כתבו שאין הדמים ראיה ואע"פ שנמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם ציפור ואפילו מישמשו שושבינים תלינן בדם הצדדים דמ"מ איהו קים לי' בפ"פ וראיה מירושלמי עיין בר"ן:{{ש}}

שם תנינא כו'. למאי דס"ל השתא דודאי קים ליה בפ"פ ליפריך תנינא ממתני' דידן דאף דנאמר דמשכים לב"ד היינו בדטעין טענת דמים כדמשני לקמן מ"מ ש"מ דנאמן על עצמו לשויא חתיכה דאיסורא (י) די"ל כפירש"י במתני' וע"י כן יצא הקול ויתברר וכו' אבל הוא אינו נאמן. מ"מ אביי מייתי שפיר ראיה למאי דמסיק חידוש דר"א הוא דקים ליה ע"ז מייתי ראיה אי לאו דקים לי' לא היה הקול יוצא ולא לענין נאמנות וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה שאם היה כו' [לתירוצא קמא לפירש"י] ולזה נמי לא הקשה ממתני' אאידך מימרא דר"א דאין אשה נאסרת כו'. וכ"ת ס"ס ממתני' שמעי' עכ"פ דע"י עדים נאסרת [אף בלי קינוי וסתירה] הא באמת קאמר בסמוך ולטעמיך עדים לא כו':{{ש}}

שם וכ"ת מעשה שהיה כו' איבעית אימא גט כו'. דוחק לומר שמגיה כ"ז בדברי ר"א. ועוד שהוכ"ת אינו תלוי באידך מימרא דר"א רק במימרא דהכא ודברי הח"ש דחוקים ואין להם מקום ואם נפרש השתא וכמעשה שהיה בפשיטות ותרתי קאמר ע"י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה נמי דהיינו או ע"י עדים לפרש"י או ע"י פ"פ וכפי' התוס' וכ"כ מוהר"ש. וז"ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרה לו כגון בפ"פ אלא בקינוי וסתירה דוקא ע"כ וכמעשה שהיה ליתא וכדפרכינן ותסברא כו' והוצרך הגמרא לדחוקי ממעשה שהיה כו' אך עתה דקאמרי' דבפ"פ נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמר וכמעשה שהיה ותרתי קאמר ר"א דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה ע"י עד א' בטומאה וכן נאסרת בלא קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפ"פ נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א"כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס הוה ואיבעית אימא כו' אבל בדוכתא אחריתא כמעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפ"פ ותו לא מידי עכ"ל וזהו לפי' התוס' [וכדנקיט בלשונו כמעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ] אבל לפ"ה וכמעשה שהיה דהיינו עדים ופ"פ כעדים דמי. אבל לדעתי זה הפשט אינו אמת דלפ"ה קשה מה משיב בתחלה ותסברא מעשה כו' ועוד מי אסרוה למה הבין כן מדברי המקשה דלמא אף המקשה ידע לפרש וכמעשה שהיה דהיינו עדים ומקשה אבל פ"פ לא דאפי' ראוה מזנה כו' ולא הו"ל לשנויי אלא פ"פ כעדים דמי. ב'. [הא דאמר] ה"ק אין אשה כו' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה בע"א [ואמאי לא ביאר במה שאמר ה"ק דכמעשה שהיה פי' גם כמעשה שהיה דהיינו עדים גם למה נקיט אלא בשני עדים תחלה דנכלל במה שאמר בתר הכי כמעשה שהיה] הכי הול"ל ה"ק אין אשה כו' אלא בקינוי וסתירה בע"א וכמעשה שהיה דהיינו עדים [נמי] ופ"פ כעדים דמי. א"ו אין זה ענין כלל לפרש כן כיון דמעשה שהיה באמת מותרת היה אף שהיה מטעם אחר [ותדע דמאי פריך ועוד מי אסרוה ומאי קושיא דלמא משום אונס או גט לא אסרוה ושפיר קאמר וכמעשה שהיה אם נניח שהיה שם קינוי וסתירה. היא הגה"ה מגוף המחבר] ועוד דמה לו לתלות במעשה שהיה. ולפי' התוס' דקאמר שפיר ותסברא דוכמעשה שהיה ע"כ אין פי' עדים דהא לא ראו כמכחול בשפופרת ופ"פ לא ידע המקשה לפרשו דא"כ לא מקשה מידי ולה"ק שפיר ותסברא כו' אבל קשה סיומא דפ"פ כשני עדים דמיא לבלי צורך. גם הולטעמיך לא א"ש ולא הול"ל אלא וכמעשה שהיה היינו בפ"פ והלשון דתלמודא גם לשון התוס' בד"ה קינוי וסתירה כו' ה"נ דלא אתי למעוטי כו' מורה כאילו עדים ופ"פ שניהם אינם מפורשים בדברי ר"א וקאמר ולטעמיך הא שייר נמי עדים וע"כ לא אתי למעוטי עדים ה"נ לא אתי למעוטי פ"פ ולא קתני לה משום דכשני עדים דמי ודו"ק. לכן היותר קרוב שמגיה כן בדברי ר"א וכדלעיל עם היותו ג"כ דחוק. אבל לפרש למסקנא ממעשה שהיה א"א דהיאך נלמוד מניה הא בלא"ה היה שם אופני איסור לפירש"י עדים או היה יודע כפי' התוס' ואפ"ה לא אסרינן ע"כ מטעם אונס או גט וק"ל: 

ברש"י '''בד"ה עדים לא כו' הא לא נתפשה אסורה. ''' אם נתכוין לקרא דוהיא לא נתפשה יש לראות דקרא בקינוי וסתירה כתיב והיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה וכמ"ש רש"י בסמוך ועיין ברא"ם במקומו בד"ה ועד אין בה כו' ונראה דלא כיון רש"י לקרא רק לישנא דקרא נקיט ונתכוין לכמה דוכתי בתלמוד שמבואר דרצון ע"פ עדים אסורה: 

ברש"י '''בד"ה אין אשה כו' דבר דבר מממון. ''' ויש לראות אמאי אצטריך להך מלתא ג"ש דדבר דבר הא דוקא בקינוי ובסתירה וע"א בטומאה אסרה התורה כמ"ש רש"י בסמוך עד אין בו תרי אלא חד שרגלים לדבר כו' ואי ע"א יכול לאוסרה ל"ל קינוי וסתירה מעיקרא דאם להורות שאף בקינוי וסתירה אינה נאסרת אלא בע"א בטומאה הא בהדיא כתיב בקינוי וסתירה שותות וי"ל דאי לאו ג"ש דדבר דבר ה"א והיא לא נתפשה אסורה בע"א בלא קינוי וסתירה דלא כתיב קינוי וסתירה בהך קרא וק"ל ועיין במה שאכתוב בסמוך: 

ברש"י '''בד"ה אפילו בע"א כו' עד אין בה תרי כו' אסורה כו'. ''' מ"ש רש"י בחומש הא אם היה אפילו ע"א לא היתה שותה י"ל אלא אסורה כמ"ש רש"י הכא. רק מ"ש בחומש הא אם היה אפילו ע"א כו' אע"ג דקרא ודאי איירי ביש בה ע"א דועד אין בה ר"ל ב' עדים אין בה אבל ע"א יש בה וממילא שמעי' דכיון דאסורה לבעלה א"כ אינה שותה מבואר כ"ז ברא"ם ע"ש וק"ל:{{ש}}

בתד"ה האומר כו'. עיין באשר"י בדף שלאח"ז שהקשה לגי' הרי"ף [דגריס כגי' ר"ח ופי' קושיות המקשן אטענות דמים ע"ש ברא"ש] למה האריך במאי שאמר אי דקטעין פ"פ כו' מתישב קצת במ"ש הר"ן בסמוך קודם המשנה [דבל"ז היה קשה אמה דמשני דכיון דלפעמים ל"ל לכך אין לה ט"ב] דכיון דאין לה ט"ב דהיינו טענת דמים דאמרי' שכלו דמיה ושריא לבעלה א"כ לגבי נדה למה לא תלינן לילה הראשון בדם נדה לז"א דטענות פ"פ יש לה משום דבוגרת פתחה סתום וכיון שכן אפשר דאתיא דם מחמת צדדים. דפירצה דחוקה היא ומשיר בה צרורות ולהכי אמר רב נותנין לה לילה הראשון. ואין צורך למ"ש מוהר"ש בפי' ר"ח דמ"מ תלינן לילה הראשון בדם בתולים כיון שקצת יש להם כו' תלינן שלא בשעת וסתה ע"כ. רק טענות דמים אין להם שכלו דם בתולים מ"מ נותנין לה לילה הראשון ותלינן בדם צדדים כיון שפתחה סתום (כ) ולפירש"י צ"ל מה שאמרו ביבמות פרט לבוגרת כו'. על הפתח קאמר וק"ל. [והוא מדברי הר"ן שם]:{{ש}}

בתד"ה ואיבעית אימא כו' רובא עדיף וא"ת וכו'. קושטא הוא כן בעלמא רוב עדיף מחזקה ומיעוט דאל"ה הכא אינם מוכרחין רק לומר דשקולים הן וס' דאורייתא לחומרא ולא מוקמי אחזקה כיון שהרוב כנגדה וא"כ בס"ס שפיר מותר [ולא הוו מקשים תוס' בתר הכי וא"ת כו']: 

בא"ד '''דלא הוי רובא אלא מדרבנן. ''' היינו רוב תינוקות מטפחין באשפה: 

בא"ד '''ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן כו'.''' התי' שם בגמרא כולהו רואות ומראות לאמן ולפירש"י שם היכא דלא פסק עליה מסתמא אינה מ"ע. וכן לפי' התוס' שם הו"ל לטעון כמו שתי' באמת כאן (ל): 

בא"ד '''ולפי' ר"ח כו'.''' וכן הוא בפנים בהרי"ף וז"ל והנ"מ באשת כהן כו' ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ס' מ"ע ס' דרוסת איש דמ"ע פתחה סתום וכתב הר"ן ול"נ דבסמוך קאמר אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לא דקטעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי איכא למיתלי במ"ע עכ"ל ואפשר לקיומא מתני' אליביה בא"כ ושקדשה פחותה מבת ג' שנים דהשתא ליכא אלא ס' מ"ע גרידא (מ) ועוד בלא"ה לא קשה כלל ממתני' די"ל כמ"ש הר"ן גופי' ר"פ שע"י כך הקול יוצא ויבאו עדים וע"י עדים נאסרה ולא על פיו וק"ל: 

בא"ד '''דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס כו'.''' דטענינן בשבילה ואמרינן ס' אונס אע"ג דהיא אינה טוענת שאינה מודית כלל שפתחה פתוח היה כדקאמר נאמן לאוסרה כו' ש"מ דהיא מכחישתו או שותקת. אבל בטוענת ומודה לדבריו שפ"פ מצא אלא שתחתיו נאנסה או מ"ע לא מיתסרא דקי"ל הלכה כר"ג ור"א דנאמנת לענין כתובה וה"ה לענין איסורא כיון דהיא טוענת ברי והוא לא מצי למיטען איפכא אלא בשמא לא שויא אנפשיה חד"א והביא הר"ן ראיה מירושלמי והאשר"י השיג עליו ועיין בו ודו"ק:{{ש}}

בתד"ה ומי אר"א כו' תקשי ליה אמתני' כו'. דש"מ דנאמן לאסור על עצמו וא"כ אשה נאסרה על בעלה בראוה מזנה ואף באת"ל דפ"פ אינו נאמן משום דלא קים ליה: 

בא"ד '''דקדשתיה בעדים קאמר כו'.''' ובגמ' דפריך מאי קמ"ל היינו לענין נאמנות דקאמר נאמן לאוסרה דודאי נאמן לשוייה עליה חד"א תנינא כו' ואי משום לאסור עליו ולא אמרי' אין דבר שבערוה כו' הול"ל ראה כו' או האומר פ"פ כו' אסורה עליו וק"ל:{{ש}}

בתד"ה מפני מה כו' ואע"פ שעשה תשובה לא היה אותו צדיק מעכבה כו'. הניחא לפירש"י פריך שפיר וכ"ת מפני מה לא אסרוה ואף [שבמה] ששכב עשה באמת שלא כהוגן ועשה תשובה מ"מ לא היו להם לסנהדרין להניחה בידו וה"ל למחות בידו כיון שעדים הרבה היו יודעין אבל לפי' התוס' שלא ידע רק דוד לבדו מאי פריך מפני מה לא אסרוה אה"נ דלא שפיר עביד ועשה אח"כ תשובה ע"ז [לזה כתב לפי' אע"ג שעשה תשובה כו'] וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:מהר"ם שיף: כתובות]]