עריכת הדף "מגן אבות (תשב"ץ)/אבות/ג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==
'''עקביא בן מהללאל אומר.''' עד כאן היה סדר אל המשנה מכאן ואילך אין שם סדר לא לפי זכירת החכמים בדורותיהם ובמעלתם ולא לפי סדר הדברים ואין זה קשה כלל שהרי אמרו אין סדר למשנה ואע"פי שבפר' הגוזל עצים וכן בפ' ראשון מע"ז העלו דבחדא מסכתא יש סדר זהו לענין אם יש שם מחלוק' ואח"כ סתם או סתם ואחר כך מחלוקת להודיענו על איזה מהם נסמוך לפסוק הלכה אבל למסכתא זו שאין בה מחלוקת בענין הדינין לא הקפיד המסדר בסדור המאמרי' ועקביא בן מהללאל הוא מגדולי התנאים הנזכרים בשמותם כמו הזוגות הנזכרים בפרק ראשון והיה גדול מאד כמו שאמרו במשנת עדיות והביאוה בפסחים פרק תמיד נשחט ובברכות פרק מי שמתו חס ושלום לא נתנדה עקביא בן מהללאל שהיו אומרים עליו שנתנדה מפני כבוד שמעיה ואבטליון שאמר אותה שפחה שהשקוה והיתה סוטה דוגמא השקוה כלומר שהיתה גיורת כמותם ואמרו שחס ושלום לא נתנדה ולא היו דברים מעולם שאין עזרה ננעלת על כל אדם בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל שכשהיו שוחטין הפסח בשלש כתות כשנכנסה כת אחת היו נועלין העזרה וכשהיה עקביא בעזרה לא היה אדם יותר גדול בעזרה בחכמה וביראת חטא ממנו ואע"פי שחלק על חכמי ישראל בארבעה דברים והאחד מהם דם הירוק כמו ששנינו בפ' כל היד כבר צוה לבנו בשעת מיתתו שיחזור בו וכשאמרו לו חכמים חזור בך ונמנה אותך אב בית דין אמר להם חס ושלום אל אחזור בי מוטב לי לקרות שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעה אחת לפני המקום שלא יאמרו מפני שררה חזר בו וכשאמר לו בנו למה תצוה אותי לחזור בי ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובים מוטב לעזוב דברי יחיד ולאחוז דברי המרובים וכשאמר לו בנו פקד עלי חביריך אמר לו לא אפקד עליך מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך כל זה נזכר במס' עדיות: 

'''הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה.''' כבר נזכר בפרק שני בדברי רבי ההסתכלות בשלשה דברים להציל האדם מן העבירה ואותן השלשה דברים הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין וכל אלה השלשה הם נכללים בדברי עקביא בן מהללאל לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי הדין והחשבון הוא אחד הראייה והשמיע' והזכירה למעשים וזה מספיק להזהיר האדם מהדיבור המגונה והמעש' הרע וזה התנא הוסיף שני דברים אחרים והם מאין באתה ולאן אתה הולך להוסיף לאדם ענוה כשידע שאין יסודו אלא דבר בזוי ושלא ישתדל להרבות בשר ונכסים כי סופו עפר רמה ותולעה ובזה ההסתכלות לא יבוא לידי עבירה כי רוב האכילה מביא לידי גאוה והגאוה מביאה לידי עבירה שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ואמרו בפרק אין עומדין מלי כריסיה זיני בישי שנא' כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני ונאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכן וישמן ישורון ויבעט:

'''מאין באתה מטיפה סרוחה.''' היא טיפת שכבת זרע וקראה טיפה סרוחה כדי שלא יתגאה האדם אע"פי שבשעת ההריון אינה סרוח' שאינה מסרחת במעי האשה אלא לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע כמו שנזכר בפרק רבי עקיבא בשבת ובפרק בנות עכו"ם אבל היא סרוחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה כמו שזכרו זה חכמי התולדות לפי שהיא בתכלית השווי כי לולי זה לא היתה ראויה להזריע הצורה היותר נכבדת שבצורו' בעלי חיים והוא האדם ולפי שהיא בתכלית השווי והיא נעשית ממותר הדם הזך אחר העכול האחרון שהלך התמצית כולו אל כלי הצואה והשתן והזיעה ולא נשאר אלא הזך הנקי אם כן כשישנה אותה האויר ויוציא אותה מהשווי מיד תסריח ולא תצלח להזרעה ולפי שהיא מוכנת להסריח אם לא הזריעה קראה טפה סרוחה וכן מה שאמר טיפה סרוחה ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה שהרבה נשים הן מתעברו' ולא הזריעו שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בעת גמר תשמיש וזהו שאמרו חכמים ז"ל בפרק המפלת האיש מזריע לובן והאשה מזרעת אודם ובזה נחלקו חכמי העכו"ם אם מתערב זרע הזכר עם דם הנקבה ומשניהם נוצר הולד וכן היה נראה דעת חכמי ישראל או אם זרע הזכר אינו מתערב בדם הנקבה אלא שהוא מחממו ומקפיאו ומהדם ההוא אחר שנקפה בחום זרע הזכר נוצר העובר דומה לקיבה שנותן בה חלב להקפיאו לעשותו גבינה וכבר הארכנו בזה בחלק ג' מזה הספר. ותקננו דעת חז"ל על הדעת האחרון ומה שלא זכר התנא כ"א הטיפה ולא זכר דם הנקבה זכר היותר חשוב שבהם וקל וחומר אל הגרוע שבהם: 

'''ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה.''' והמסתכל בזה לא ישתדל להרבות בשר ולא נכסים אחר שיודע כי גופו יהיה מאכל לרמה ותולעה ומה יועילוהו נכסיו וכן הכתוב אומר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. וסוף האדם לשוב אל העפר כמו שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה ואמר שלמה על זה כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. ובראשון מברכות אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:

'''ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון.''' כשיסתכל האדם שעתיד ליתן את הדין מכל מעשיו יזהר קודם עשייה שלא יכשל בעבירה ואפילו מי שהוא עומד לפני מלך בשר ודם הוא מתיירא מהדין כל שכן מי שעתיד לעמוד לפני האל ית' וכמו שאמרו בראשון מחגיגה ר' אליעזר כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה שאפי' הגדולים ביראת חטא הם יראים מיום הדין כמו שאמרו שם ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק מתיירא מיום דין אנו על אחת כמה וכמה ופירשו שם כי חשב שעלה לדין והעלה עמו משה רבינו להעיד עליו אם עבר על התורה וזהו שנא' אלהים ראיתי עולים מן הארץ והם שמואל ומשה. יש ספרים שאין בהם אלא ליתן את החשבון ונראה שהוא טעות ובפרק רביעי הוא שאין שם דין אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון אבל במשניות קדומות מצאתי שיש ליתן את החשבון והוצרך לומר כאן דין וחשבון אם כך הגירסא לפי שאין ההסתכלות אלא מפני הדין אחר החשבון ומה שאמר שהאדם עתיד ליתן את הדין כן הוא לשון חכמים עתידין הם ליתן את הדין והוא כמי שלוה מחבירו והוא מחייבו ליתן מה שעליו מן הדין והרי הוא נותן את הדין ולמטה לא הוצרך לומר אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון כי כבר הוזכר באותה משנה שהאל הוא הדיין המחייבו ליתן את הדין על פי החשבון: 

'''לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.''' כדי להגדיל היראה הזכיר כל אלה התארים שאפילו העומד לדין לפני מלך קטן מתיירא כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואפילו היה בשר ודם כל שכן לפני האל ית' שהוא קדוש ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וברוך הוא כי כן אנחנו חייבים לברכו בשעה שמזכירין אותו וכמו שכתבתי בפרק שני וכן בפ' תפלת השחר כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקרו מצאוהו בוכה ואמרו לו מפני מה אתה בוכה אמר להם אלמלא לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם מיסרני אין יסורו יסור עולם ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים אע"פי כן הייתי מתיירא עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכי' הק"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם מיסרני יסורו יסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי ולא אבכה. ובפרקי בן עזאי שנינו כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא לעולם מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דיינו מאין הוא בא ממקום טומאה ולאן הוא הולך לטמא אחרים ומה עתיד להיות רמה ותולעה ומי הוא דיינו אדון כל המעשים. ומלך מלכי המלכים הם מלכי הארץ כי כמו שהוא שליט בעליונים כן הוא שליט בתחתונים שנאמר לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו ואמר דניאל לבלשצר הוא אלה אלהין ומארי מלכין ומשם למד אנקלוס לתרגם אלהי האלהים ואדוני האדונים אלה אלהין ומארי מלכין. ורבינו משה ז"ל בספר המורה כתב כי אלהי האלהים המלאכים ואדוני האדונים הגלגלים. וכבר פירשתי בחלק הראשון מזה הספר כי באלהי האלהים נכללו כל העליונים כי גם הם נקראו אלהים והבאתי ראיה לזה מהפסוקים ונשאר אדוני האדונים אל השליטים התחתונים ועליהם נקרא מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובמדרש קהלת וכן בירושלמי פרק שני דסוטה אמר רבי יהושע בן לוי דסכנין שלשה דברי' אלו דרש עקביא מתוך תיבה אחת מהפסוק שאמר וזכר את בוראך בורך בארך בוראיך. בורך זו לחה סרוחה. בארך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה ומכאן אמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: 

== ב ==
'''איש את רעהו חיים בלענו.''' כתב רבי' שלמה ז"ל כי הגירסא היא בלענו על משקל שמרנו בריתו כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי ולשון הכתוב הוא אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו וזהו דרך גוזמא לרוב החריצות להמיתו וליהנות במיתתו ולא ימתינו להרגו אלא כמו חי כמו חרון ישערנו ואע"פי שהפסוק הוא חיים בלעונו לשון המשנה הוא חיים בלענו וכן נראה ממה שאמרו בפרק ראשון מע"ז מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע חבירו והיינו דתנן רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלמה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו. ובמשניות שלנו גרסינן שאלולי מוראה שהיה קשה ענינו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי זאת האזהרה היא שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים וכך דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשותיו לצרכיו לבד אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום בעולם וזה אמת הוא וכבר אמרו חכמים ז"ל בראשון מתעני' שלא יאמר אדם שלום עליך נפשי אבל האזהרה בכאן היה גם כן על שלום האדם עצמו כי זה המתפלל גם עליו תעבור כוס הצרה אם אין שלום במלכות וכן אמר ירמיה ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום: 

'''רבי חנניה בן תרדיון אומר.''' רבי חנניה בן תרדיון היה בלי ספק אחר שני התנאי' הנזכרים בפרק הזה והם עקביא ורבי חנניה סגן הכהנים שהיו בזמן הבית שהיתה עבודה כי עקביא היה בזמן שעושין פסח כמו שכתבנו וכן רבי חנניה היה סגן הכהנים בזמן שהיה כהן גדול עובד ביום הכפורים שהרי שנינו בפרק טבול יום בזבחים ובפרק שני מעדיות אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ובמשנת שקלים של בית ר' חנינה סגן הכהנים היו משתחוים ארבע עשר השתחואות במקדש. ובילמדנו פרשת ואתה תצוה אמר רבי חנניה סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש. ובא' מיומא אני ראיתי אש שלמעלה ונראה שראה החורבן שהרי בפרק ראשון מתענית ובפרק אחרון מיומא יש אמר רבי חנניה סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת ואמר זה לאסור טבילה בתשעה באב מפני החורבן ור' חנניה בן תרדיון היה חמיו של רבי מאיר והיה בזמן רבי עקיבא סמוך לחורבן והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר בע"ז בפרק ראשון והיה אומר ששנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה שנקרא אותו מושב מושב לצים והוכיח כן מהכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב וכתי' אחריו כי אם בתורת ה' חפצו אם כן מי שאין חפצו בתורת ה' מושבו הוא מושב לצים וכן כתוב בקש לץ חכמה ואין וכל זה להרחיק האדם מלשבת באותו מושב להתבטל מדברי תורה ואע"פי שאין עושה דבר אחר אלא שהוא מתבטל מדברי תורה כדאי הוא להקרא לץ ואף על פי שהלץ הנזכר בכתובים שאמרו עליו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין שהוא מהכתות שאינן מקבילות פני שכינה אינו אלא המדבר דופי בבריות ומתלוצץ עליהם ועל זה אמרו בראשון מע"ז כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם שנאמ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכ' כי כלה מכל מקום הבטל מדברי תורה דבר קשה הוא ואם הם שנים ראוי ליקרא מושבם מושב לצים שהיה להם להוכיח כל אחד חבירו ולהעיר לו אוזן לשמוע בלימודים ורוב זה הפ' הוא להזהיר על דברי תורה: 

'''אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם.''' כלומר שהשם יתברך מסכים על ידם ומחבב אותם כאלו שכן בתוכם ואע"פי שאמרו בפ' הבא על יבמתו דאין השכינה שורה בישראל בפחות משני אלפים ושתי רבבות כמחנה לויה שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל וכן במתן תורה נאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כמו שאמרו בילמדנו פרשת יתרו זה הוא לענין גלוי שכינה כמו שהיה בהר סיני לענין מתן תורה אבל שכינה נסתרת היא שורה אפי' על פחות משני אלפים ושתי רבבות כמו שנזכר במשנה זו וענין השכינה הזו שהיא שורה אפי על יחידי הוא כי בהתקרב האדם אל האלהים ית' הוא דבק בו ובהתפרדו ממנו יתפרד אותו דיבוק וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה ובו תדבק שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל וזה שאמר בעל ספר הכוזר שהאנשים האלה הם מעון למכינה והוא מה שאמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה וכבר הארכנו בענין השכינה בחלק שני מזה הספר. והראיה מהפסוק שכתוב כי כשנדברו יראי ה' בדברי תורה איש אל רעהו הרי כאן שנים הקב"ה הוא שומע אותם ומקשיב לקולם וכותב דבריהם ועושה אותן ספר זכרון כי הדברים עצמם הם ספר לא שיכתבם בספר אחר ואמרו בראשון מברכו' וכן בפרק ראשון מקדושין ובירושלמי דמסכת פאה מאי ולחושבי שמו אפי' חשב לעשות מצוה ולא עשאה כגון שנטרפה לו שעה ולא יכול לעשותה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכן אמרו בפרק במה אשה ושם אמרו שני תלמידים שנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב לקול' שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו עשו לשון נדברו מלשון הנהגה בנחת וסמכו לזה ידבר עמים תחתנו: 

'''אין לי אלא שנים מנין אפי' אחד יושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמ' ישב בדד וידום כי נטל עליו.''' פירש רבינו משה ז"ל וידום הוא הדיבור השפל מקול דממה דקה ומכל מקום דיבור יש לא שתיקה ומחשבה בלבד שהרי אמרו בפרק כיצד מעברין ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים שבאדם שמורה בלב ואמרו שם אמר שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתאריך חיי ותתקיים בידך שנא' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוצאיהם בפה ויהיה לפי זה פירוש כי נטל עליו לשון סכך דמתרגמינן וסכות על הארון ותטיל לשון צל. וגירסת רבי' שלמה ז"ל היא כאלו קיים כל התורה כולה וראייתו היא ממה שאמר כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל אבל רבינו יונה ז"ל גרסתו היא שהקב"ה קובע לו שכר כמו שכתבתי אע"פי שאינו אלא שותק ומחשב יש לו שכר אע"פי שאינו מוציא בפה ואע"פי שההוצאה בפה היא גורמת שיתקיימו בידו דברי תורה ולא ישכחם כמו שנזכר מכל מקום הקב"ה קובע לו שכר על מחשבתו וזהו שהביא ראיה מהכתוב ישב בדד וידום כי נטל עליו כאלו נטל עליו עול התורה ויש לו שכר מחשבתו ויהיה נטל מלשון שלש אני נוטל עליך ואין במשניות שלנו אין לי אלא שנים וכו': 

== ג ==
'''רבי שמעון אומר.''' רבי שמעון סתם הנזכ' במשנה ובברייתות הוא רבי שמעון בן יוחאי כמו שמוכיח בפרק ערבי פסחים ובפ' במה מדליקין והיה תלמידו של רבי עקיבא כמו שנזכר שם ובפרק הבא על יבמתו והקדי' דבריו בכאן מפני שהיו דומים לדברי רבי חנניה בן תרדיון ופירוש דבריו הוא כי כשמתחברים שלשה לאכול ראוי שתהיה חברותם חבורה של מצוה שהרי הם מתחייבי' לברך בזימון וכשהיתה חברותם בלא תורה הרי היא כאותן שמתחברי' להשתכר ולהנאת עצמם ולחמם הוא כלחם אונים וזבחי מתים הם הצלמים שהם מתים הפך אלהים חיים ועליהם נאמר וילמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והוא תקרובת עכו"ם כמו שנזכר בשני מע"ז שקרויה שקוץ וגלול וצואה כמו שנאמ' עליה תזרם כמו דוה צא תאמר לו פירושו לשון צואה מן וכסית את צאתך ובתחלת זה הפסוק כתיב וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכתיב בסוף הפסוק כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום מפני שלא הזכירו שמו של מקום ודברי תורתו הרי הוא כאלו תקרובת ע"ז שהוא צואה והוא כמוה: 

'''אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה.''' ולא הספיק להם לפטור את עצמן בברכת המזון אלא שדברו בו דברי תורה הרי הוא כאלו אכלו משולחנו של מקום הפך האחרים שאכלו זבחי מתים האסורים בהנאה והללו הם כאוכלי זבחי שלמי' אחר שאכל המזבח חלק שמים ואלו זכו משולחן גבוה וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפרק האיש מקדש ובראשון ממנחות ובשני מיום טוב ובראשון מקמא ובערכין פרק אין מקדשין ובפרק העור והרוטב ובפרק יש מותרות כהנים כי זכו משולחן גבוה קא זכו ואמרו בפרק התכלת לה' לכהן קנאו השם ונתנו והביא ראיה מהפסוק שכתוב וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' וזה הפסוק ביחזקאל על המזבח ולפי שנקרא המזבח שולחן נראה שיש שולחן דומה למזבח ואי זה הוא זה הוא שאמרו עליו דברי תורה ברבים ואין רבים פחותים משלשה כמו שדרשו ימים שנים רבים שלש' בסוף נדה זה נראה לי פירוש זאת הראיה. ובפרק שתי הלחם וכן בפרק חומר בקודש ובאחרון מברכות אמרו פתח במזבח וסיים בשולחן רבי יוחנן ורבי אליעזר דאמרו תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ורבינו שלמה ז"ל כתב וידבר אלי מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן אשר לפני ה'. עוד כתב שיש אומרים מראשו של מקרא הוא יצא והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אַמות אלא ?אמות כמו יש אם למקרא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד שצריך אדם לדבר בהם על השולחן ואז קרוי שולחן אשר לפני ה' עד כאן. ומכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד ז"ל כת' בספר איסור משהו כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה ומפני זה אמרו בפרק ערבי פסחים כי תלמיד חכם שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה וכמו שמצינו בראשון מקדושין שהיו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק מסובין בסעודה ורבן גמליאל עומד עליהם שהיה משתה בנו והוא מנהג הגון וכן מעשה אחר יש שם מהאמוראים וכן במדרש רות במשתה שעשה אבויה כשנולד אלישע אחר היו רבי אליעזר ורבי יהושע מסתלקין מן התורה אל הנביאים ומן הנביאים אל הכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני כמו שנזכר שם והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעוד' לעמי הארץ המנבלי' את פיהם אשר היא עבירה גדולה כמו שנזכר בשני משבת ובראשון מכתובות: 

== ד ==
'''הנעור בדרך והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה.''' כתב רבינו משה ז"ל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומחשב לבו בדברי הבאי. ונוסחתו היא להבטלה וכן היא במשניות שלנו כלו' מבטלו מדברי תורה שהוא פועל יוצא לאחר כלומר להבטיל לבו מדברי תורה נראה שדעתו ז"ל לומר כי אינם שלשה דברים ומפנה לבו לבטלה הוא שב אל הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי. וכתב רבינו יונה ז"ל כי הנעור בלילה אותן שעות הן רצויות ואין לו לחשב בהן כי אם בדברים רצויים לפני המקום והם דברי תורה שאותן שעות הם חשובות וראויות לדברי תורה כי אין מלאכה לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומפנה לבו למחשבה בטלה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה עכ"ל. ורבינו משה ז"ל בספר מורה הנבוכים קרא השעות שהאדם נעור בלילה שעות מבורכות והזהיר הרבה שלא יאבד אותם אלא במחשבת התורה. וכן המהלך בדרך יחידי אם מחשב בדברי תורה מסיר פחד מלבו ואין לו חברה ולויה יותר טוב ממנה כמו שדרשו בפרק כיצד מעברין המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכן בסוטה בפרק עגלה ערופה ובראשון מתענית אמרו שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם: 

== ה ==
'''רבי נחוניה בן הקנה אומר.''' רבי נחוניה בן הקנה הוא שחיבר מדרש ספ' הבהיר בקבלה ותלמידיו היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא כמו שנזכר בפרקי היכלות. וכבר אמרו חכמים ז"ל בראשון מע"ז רבי יוסי אומר לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהם שנא' אני אמרתי אלהים אתם ובפרק כיצד מעברין דרשו חרות על הלוחות חירות על הלוחות שהעוסק בתורה הוא בן חורין מעול מלכות וכמו שהוא מוזכר בפרק השותפין שרצו בההוא כלילא דשדו אטבריה אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא דליוה לפלגא אתו לקמיה דרבי אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן א"ל ערוקו וערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. וכן אמרו בספרי אמר משה לפני הקב"ה שני עולים אתה מטיל על בניך עול תורה ועול מלכות אמר לו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך. ומזה הפסוק נפטרו תלמידי חכמים מעול מלכות וכן עול דרך ארץ שהוא צורכי מחייתו הוא מסתלק מהנותן עליו עול תורה להגות בו יומם ולילה וכמו שאמרו בפר' אין עומדין מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת וכן בפ' כיצד מברכין אמרו דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם. ובמדרש משלי דרשו זה ממה שכתוב אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו. כלומר שבט התורה ועולה ירחיק אולת ועול דרך ארץ הקשורה בלב הנער הרודף אחר אולת ועול דרך ארץ והפורק ממנו עול תורה ואומר קשה הוא עולה ואיני יכול לסובלה יהיה עונשו שיטיל עליו עול מלכות לטרוח בעבודת המלך ועול דרך ארץ שטורח בצורכי מחייתו ולשון המשנה הוא עול דרך הארץ סימן לדבר הלוים שהיו עוסקין בתורה היו פנויים מהעבוד' פרך כי האדם לא נברא אלא לעבוד שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם וכו' אם זכה עובד האל ואם לא זכה עובד בני אדם ובאחרון מסנהדרין אמרו תנו רבנן אדם לעמל נברא שנא' כי אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. וכתבו חכמי העכו"ם כי פרוש אחד היה נודד ללחם איה ממקום למקום ונכנס בעיר אחת ומצא בה איש עובד אלילים אמר לו למה אתה עובד לזה האליל אמר לו כדי שיספיק לי פרנסתי אמר לו הפרוש למה אתה בעורון גדול ומה כח יש בזה האליל להספיק לך פרנסתך והוא ממקומו לא ימיש אמר לו העובד ההוא ואתה למי אתה עובד אמר לו לאלהי השמים אשר כחו בכל העולם ויכול לזון בריותיו בכל מקום אמר העובד אל הפרוש ראה כי מעשיך סותרים דבריך ואם האלוה אשר אתה עובד אותו הוא בכל מקום למה יצאתה ממקומך לנוע ממקו' למקום לבקש מחייתך אז הודה לו הפרוש וחזר למקומו. ובילמדנו פרשת תזריע הביאו מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים נתמעטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ קדם לאשתו ואמר לה בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את נגעיהם בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים אם ראית שערו של אדם שיבש מעין שלו תהא יודעת שלקה לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שהוא שותה ממנו אמרה לו ומה אם לשער ברא הק"ה מעין שתהא שותה ממנו אתה שאתה אדם וכמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידיך כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה ונמנע אותו כהן ולא יצא לחוצה לארץ. ורבינו משה ז"ל פירש פורק ממנו עול תורה שאומר אין תורה מן השמים ואיני סובלה: 

== ו ==
'''עשרה שהיו יושבין ועוסקין בתורה.''' זאת המשנה נכתבה בסדורי תפלות ונשתנו בה הנוסחאות יש נוסחאות כמו שכתבתיה. ורבינו משה ז"ל נוסחתו עשרה שהיו יושבין בדין והוזקק לנוסחא זו מפני שהפסוק שמביא ראי' ממנו הוא לענין הדין ואין זה מוכרח כי גם הדיינים עוסקים בתורה הם וכל זה הפרק הוא לענין עסק התורה ובברכות פ' ראשון מחלק כל זה ונותן עשרה לתפלה ושלשה לדין ושנים ואחד לדברי תורה והטעם בזה כי אין תפלת צבור בפחות מעשרה ואין דין בפחות משלשה הדיוטות ועסק התורה אפשר לאחד ושנים וכך היא שנויה שם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה שרויה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' כל המקו' אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. והקשו שם וכי מאחר דאפילו חד תרי מיבעיא ותירצו תרי מכתבן מילייהו חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות ודקדקו זה מהכתוב ויכתב ספר זכרון לפניו. ועוד הקשו שם וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מיבעיא ותירצו מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ועוד הקשו וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מיבעיא ותירצו עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי ושם לא נזכר חמשה כלל כמו שנזכר בזאת המשנה. וגירסת רבינו משה ז"ל היא מנין אפי' שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והביא ראיה לחמשה מאגודתו כי האדם אוגד בידו אחת שהם חמשה אצבעות וכלל היד היא אגודה אחת וראש הפסוק הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה השכינה שהיא בשמים היא יורדת על הארץ כשיש שם אגודה עוסקין בתורה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל ועשרה הם עדה כמו שנזכר במגילה בפרק אחרון ובפרק מי שמתו ובפרק בן סורר ומורה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת והיו עשרה מרגלים כי אין יהושע וכלב בכללן ואלהים הם שלשה כי אין הדין נגמר אלא בשלשה לפי שאין בית דין שקול כמו שנזכר בראשון מסנהד' ויש ספרים גורסין וכן היא במשניות שלנו מנין אפי' חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם שלשה דיינין ואינו נגמר אלא בחמשה כדעת רבי בראשון מסנהדרין. ויש אומרים חציין של עשרה הם חמשה ומניין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ואין אגודה אלא בשלשה שכן מצינו בשלשה מינין שבלולב שהיו נאגדים באגודה אחת ומצינו שלש' שהם נקראים אגודה אחת שאגודת אזוב שלשה קלחים וכתב רבינו שלמה ז"ל לא מצינו במשנה כתוב ישב בדד וידום אבל רגילין העם לאומרו ופירושו לפי נוסחתם וידום לשון מחשבה כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו כי נטל שכרו על אותו עסק. ויש אומרים נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון דמתרגמינן ותטיל והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה במשנה: 

== ז ==
'''רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא אומר.''' נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם כי זה התנא נזכ' עליו בפרקא דחסידי שהיו גבאי צדקה בורחים ממנו כי היה נותן להם כל מה שיש בידו לצדקה. והנה פשט הלשון היה נראה שאם אתה שלו נכסיך גם כן הם שלו דמה שקנה עבד קנה רבו אבל זה הפירוש אינו נראה כי מפני מה יהיה הגוף שלו והממון אינו שלו אלא מחמת הגוף על כן כתב רבינו יונה ז"ל זה לשונו וזה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו לומר שלא ימנע אדם את עצמו ואת ממונו מחפצי שמים וזהו שאמר אתה ושלך שלו שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך אלא משל מקום שהכל שלו כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל מקום אלא שיש לו יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו כל צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב"ה צוהו ויש לו לשמוח הרבה מאשר יכול לחיות מהפקדון בכבוד וכי יעשה רצון בעליו מהנשאר משל למלך שנתן אלף זוז לעבדו ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם והלא שמח הוא וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך ובמקום אחר כתוב שם מידך הוא ולך הכל והוא נאמר לענין הגוף אשר הכינו לבנות בית קודשו וזה שכתוב ומידך נתנו לך נאמר לענין ממון כמו שנא' בראש הפסוק כי נעצור כח להתנדב בזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך עד כאן לשונו ז"ל. וגם זאת המשנה אינה בסדורי תפלות: 

'''רבי יעקב אומר המהלך בדרך וכו' כאלו מתחייב בנפשו.''' האיש הזה ראוי הוא שיתחייב בנפשו כי שתים רעות עשה האחת שמפסיק משנתו והוא בדרך ואפי' לא הפסיק מפני שיחה בטילה אלא שהפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו כמו שאמר ר' חנניה בן חכינאי למעלה בפר' זה והשני' שהפסיק משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו וכבר דרשו בראשון מע"ז בפסוק הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמי' לחמם שהפוסק מדברי תורה מפני שיחה בטילה שנופל בגיהנם ולא התנא התנא בכאן שיהיה יחיד אלא אפילו היה אחר עמו כדאי היא שיתחייב בנפשו ועל זה לא נאמר בכאן הרי זה מתחייב בנפשו כמו שאמר למעלה אלא מעלין עליו כאלו נתחייב בנפשו כיון שהוא בדרך והשטן מקטרג בשעת הסכנה כמי שתלה קמיע בצוארו וכשמגיע במקום ליסטים משליכו כי התורה היה חיים ללומדיה והמפסיק מלימודה פורש מחיים וכן אמרו בראשון מע"ז אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעש אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שעלו ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה מיד מתים. ומה שאמר התנא מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה הוא הדין שיחה אחרת אלא שדיבר בהווה שדרך הולכי ארחות להתעסק בשיחה במה שהם רואים בדרך מה שאינו בעיר מושב והם האילנות והחרישות וזהו ניר זה מלשון נירו לכם ניר וגם זו המשנה אינה כתובה בסדורי תפלו' ולשון המשנה מה נאוה אילן זה: 

== ח ==
'''רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו וכו'.'''לפי שיש דמיון לדברים אלו אל דברי רבי יעקב סמכם זה לזה אע"פי שזה התנא תלמידו של רבי מאיר והוא מהתנאים האחרונים כי ר' ינאי אביו היה תלמיד רבינו הקדוש החותם המשנה. ולא מצאנוהו במשנה אלא במסכתא זו ובמס' עירובין והוא נזכר בגמרא בראשון מגיטין ובפרק המפלת. ודע כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן רבי פלוני וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר וכן רבן גמליאל ברבי כן היא קריאתם בי רבי כלומר בן רבי הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין יש ברבי אומר ושם פירש רבינו שלמה ז"ל שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות ובפרק קמא דמכות אבל במקומו מהתלמוד יש על ר' יוסי ברבי בפרק הישן אמר רבן גמליאל לי התיר ברבי ובפרק מצות חליצה מדבריו של ברבי על רבי יוסי וכן בפרק ראשית הגז והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא. ובפרק הקומץ רבה אמר רבי יוסי יהודה ברבי על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש"י ז"ל פירש שם יהודה החכם ובמסכת סוטה פרק כשם פירש רבי יוסי ברבי גדול בדורו ובתורת כהנים פרשת נגעים אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת חזקיה ברבי ויהודה ברבי שהיו בני רבי חייא הגדול. וכן בפ' אל טרפות אמרו מדברי ברבי נכר וכו' על חזקיה. וכן בראשון מקדושין יודן ברבי ושם כתב רש"י ז"ל כל היכא דקרי ליה ברבי מלשון חכמה וחריפות ובפרק כיצד מעברין כתב גדול בדורו. וכן בילמדנו רבי אבין הלוי ברבי רבי תנחומא ברבי. ובפרק בן זומא יש במשנ' רבי אליעזר הקפר ברבי. ובפרק כיצד מעברין הושעיה ברבי וכן בפרק ראשון מחגיגה וכן בפרק שלישי מבכורות בעי אחי ברבי וכן בפרק האשה שלום בפרק אם אינן מכירין אמר רבי יהושע על רבן גמליאל ואל יגזור עלי ברבי. ואמר כי השוכח דבר ממשנתו בפשיעתו מפני שלא חזר עליה מעלין עליו כאלו הוא מתחייב בנפשו וכבר משלו משל בפ' שתי הלחם וכן באבות דרבי נתן ובספרי פרשת עקב לאדם שמסר לעבדו צפור דרור ואמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וזהו שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכתב רבינו יונה ז"ל כי הוא מתחייב בנפשו לפי שעל ידי שכחתו יבא לאסור את המותר ולהתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ונקרא פושע לפי ששגגת תלמוד עולה זדון וזה אמת הוא שהרי אמרו בשני ממציעא והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשבות להם כשגגות ואינו נראה לי שיהיה החיוב מפני שגגת הוראה שאם מפני זה הוא מתחייב בנפשו אם תקפה עליו משנתו למה הוא פטור הרי באה תקלה על ידו והיה לו למנוע עצמו מלהורות. אבל נראה שהוא מתחייב בנפשו מפני השכחה עצמה שהיתה עמו תורה משמרתו מהמות ושכחה בפשיעתו וכדאי הוא שיתחייב בנפשו וכמו המשל שהזכירו בגמרא כמו שכתבתי וכן אמרו שם בגמרא תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה לארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת. וכן אמרו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית זה תלמיד חכם המתרשל בתלמודו ואם תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך קשיה שכחה וזה הוא תקפה עליו כמו הרועה שהוא שומר שכר והבהמ' עלתה בראשי צוקין אשר בפ' הפועלים אינו מתחייב בנפשו כיון שלא פשע בה שאפי' השומר הוא נפטר מתשלומין שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ולשון תקפה עליו משנתו דומה ללשון תקפתו ועלתה לראשי צוקין בפרק המפקיד לשון אונס וזהו שקורין חכמים שכח תלמודו מפני אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון וראוי לכבוד ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת הארון. וכן הדין שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שנא' הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון כמו שנזכר בראשון מברכות ובפרק השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם ושם הביאו משנה זו וכך היא כתובה שם אמר ריש לקיש כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וכדרבי אבין אמר אלעאי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו חלא לא תעשה רבינא אמר השמר פן בשני לאוין הן רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין הם שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפי' מחמת אנסו ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך במסירם מלבו הכתוב מדבר רבי דוסתאי בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל רק. ומצאתי נוסחאות משניות קדומות עד שישכיל וידיחנה מלבו. ויש שוכח תלמודו מפני אונס חולי כמו רב יוסף כמו שנזכר במסכת נדרים בפרק אין בין המודר וכן אירע לרבינו הקדוש בקצת הלכות כמו שנזכר שם והתלמוד אומר שאין אלו נכנסי' בכלל זה החיוב ומשנה זו גם כן אינה כתובה בסדורי התפלות: 

== ט ==
'''רבי חנינא בן דוסא אומר.''' רבי חנינא בן דוסא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי היה כמו שאמרו בפרק אין עומדין שאמר לו כשחלה בנו חנינא בני התפלל עליו מרוב חסידותו היתה תפלתו מתקבלת מיד כמו שאמרו בתענית וכן ביומא פר' הוציאו לו מאי הנייא צלותא דכהן גדול לרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ביום הכפורים יהי רצון שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שכשהיה רבי חנינא בן דוסא בדרך והיו גשמים יורדים אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים וכמה נסים נעשו בתפלתו כמו שנזכר בפרקא דחסידי בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חירובין מערב שבת לערב שבת כמו שנזכר בפרק היה קורא ובפרק כיסוי הדם ואמרו בפרק הרואה לא אברי עלמ' אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים עלמא דאתי לרבי חנינא בן דוסא והאי עלמא לאחאב בן עמרי. וידוע הוא כי האדם לא נברא אלא שידע וישכיל וישמור ויעשה וזה אפי' חכמי האומות שאין להם נביאים ולא תורה הבינו זה מדעתם וכבר אמר גדול שבהם חפץ האלהים בנו שנהיו נבונים וחסידים ובא זה החכם ולמד כי האחד סיבת האחר והוא המעשה לחכמה לא החכמה למעשה ולזה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימ' וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת וזאת הקדימה אינה קדימה בזמן כי איך אפשר שתקדם יראת החטא לחכמה שאם אין בו חכמה איך יהיה ירא חטא והלא אמרו אין בור ירא חטא אבל זאת הקדימה היא קדימת המחשב' שאם אדם מקדים במחשבתו להיות ירא חטא אז ילמד החכמה ותתקיים בידו כי היא המדריכה אותו למה שהוא קודם במחשבתו כי מהחכמה ידע מה הוא החטא ויפרוש ממנו ומתוך כך תיקר בעיניו החכמה ותתקיים בידו אבל אם קדמה במחשבתו ידיעת החכמה בלא יראת חטא לא תתקיים בידו כי מתוך שהיא מונעת אותו מחפצו יקוץ בה וימסאנה ומצינו קדימה בענין מחשבה כמו שאמרו חז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת עולם וכן אותן דברים שאמרו חז"ל בנדרים פרק אין בין המודר ובפרק מקום שנהגו ובילמדנו ובבראשית רבה שקדמה לעולם קדימת מחשבה הם לא קדימת זמן. דומה זה למי שאומר דירת הבית הזה קדמה לבניינו שאלמלא לא עלה במחשבה דירת הבית לא נבנה ותחלת המחשבה היא סוף המעשה כן נראה לי. ובשני משבת אמרו והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת שהם ששה סדרי משנה ואחר כך יראת ה' היא אוצרו ואם אין שם יראת ה' אין חכמתו כלום והיו משבחין יותר דדחיל חטאין הוא ולא דגבר חכים הוא וכן ביומא פרק בא לו אמרו על מי שיש בו חכמה ואין בו יראת חטא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וזה דרשו ממה שכתוב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם ואינו ירא חטא מה הוא אמר הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו והיה אומר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם להצטער בעולם הזה בלימוד התורה ולאבד העולם הבא ביראת חטא. ואמרו בשני משבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הן ובפרק בנות עכו"ם אמרו רב פפא איקלע לתוך אמר אי איכא צורבא מרבנן אקביל אפיה אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה ותני מתניתא יהא רעוא דתהוי דכוותיה אמר מדקא מברכא לי בגויה ש"מ ירא שמים הוא הרי דלא היה מתברך רב פפא בתורתו אלא ביראתו: 

'''הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.'''במשנה ראשונה דבר בענין הפרישות מן החטא עם החכמ' איזה מהם מקיים האחר וכאן דבר על ענין הזריזות במצות. ואי אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כפשטו שאם אין בו חכמה גדולה היאך אפשר שיהיה לו מעשים מרובי' שאין המעשים אלא פרי החכמה והתורה אמרה ולמדתם ועשיתם. על כן נראה לפרש שכל מי שמקבל לעשות כל מה שילמוד מיד שיקבל לעשות הרי זה כאלו עשה וכן אמרו במכילתא וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא עד יום ארבעה עשר אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו וזהו השנוי כאן מעשיו מרובין מחכמתו וכיון שקבל עליו לעשו' כל מה שילמוד א"כ כשילמוד יתקיים בידו לימודו ודבר זה למדנהו מאבות דרבי נתן דתני התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ולא אמרו נשמע ואחר כך נעשה וכיון שקבלו עליהם מה ששמעו הרי הוא כאלו קיימו מה ששמעו אע"פי שלא עשו עדיין: 

'''וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.''' זהו כפשטו שלמד הרבה ואינו מקיים טוב לו שלא למד ומה שלמד מהרה ישכחנו ובאבות דרבי נתן משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהלך לו אצל חנווני אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו הבא כלי ופתח לו את חיקו אמר לו תן לי שמינית שמן אמר לו הבא כלי ופתח לו את המשפלת הוא כלי העשו' מסיב הדקל שאינו מחזיק שמן אמר לו בן אפלה כלים אין בידך ואתה מבקש ליטול שמן ויין כך אמר הקב"ה לרשעים רשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשי' ללמוד תורה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' חקי אי אתה משיח בהם ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך: 

== י ==
'''כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.''' בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה לפי שהשם הוא מתקדש על ידו ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא שאמרו כל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו ראו פלוני כמה מתוקנים מעשיו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והתפארת להקב"ה בבני אדם הוא מתוך מעשיהם המהוגנים הנעשים על התורה כי הבריות מכבדים התורה ומברכים בכל עת מי שנתנה וזהו שחפץ האל מבריותיו. וכבר פירש בעל ספר הכוזר כי אם תגדל תפארת השם ית' מפני שברא המאור הגדול להאיר הגופות והבריות מפארות שמו על הבריאה ההיא כל שכן שהוא מתגדל ומתפאר בישראל שעל ידיהם האיר השם ית' הנפשות באמונות הנגלות על ידיהם בעולם ואינו קשה לומר שעל ידי ישראל יתפאר שמו וכן הוא אפשר לומר שעל ידי החסידי' אשר רוח הבריות נוחה מהם הוא מתגדל שמו ומתוך כך יהיה האדם אהוב למעלה ואם אין רוח הבריות נוחה הימנו גם הוא שנוי למעלה כמו שנזכר שם: 

'''רבי דוסתאי בן הרכינס אומר.''' יש נוסחאות ר' דוסא בן הרכינס וכבר כתבתי באי זה זמן היה בפרק ראשון במשנה ראשונה ובפר' שני אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם שהם דברים רעים בעצמ' ומאבדין את הגוף כמו שפירשנו שם ובכאן אמר כי יש דברים הם טובים לגוף וערבים עליו והם קשים לנשמה להוציאה מעולמה והם שינת שחרית שהיא ערבה עליו כמו שאמרו במדרש חזית בפסוק פשטתי את כתנתי על שינת עצרת שהיא ערבה והלילה קצרה והפסוק אומר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו ואוי לו לאותו תענוג שהוא מושך ומתבטל מהתפלה וכל מעשה טוב ומגביר עליו טבע העצלה וכן אמרו בבראשית רבה ותרדמת נפלה על אברם תחלת מפולת שינה דמך ליה ולא לעי באוריתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא ולא הותרה שינה של שחרי' ואפי בשבת שהרי אמרו במגילה בפרק אחרון כי בשבת מקדימין לבא לבית הכנסת ומקדימין לצאת מפני עונג שבת ומה שהתירו לאחר לבא ביום טוב אינו מפני השינה אלא מפני טרדת ההכנה לצורך שמחת יום טוב ומה שאמרו באחרון מברכות שינה של עמוד השחר כאסטמא לפרזלא כלומר שהיא מחזקת הגוף זה הזמן הוא קודם שחרית אבל של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כן פירש הערוך ושינת צהרים שאינה מושכת האדם התירוה בקצת מדרשות בשבת שהיא בכלל עונג שבת ויין של צהרים גם כן הוא מושך את הלב כמו שנאמר למשוך ביין את בשרי והוא עת שכרות והמושך לבו בזה יתבטל מקריאת התורה וירגיל עצמו בבתי משתאות אשר הוא דבר שנוא להקב"ה הנרגל בבתי משתאות כמו שנזכר בפרק כל היד ובפרק בן סורר אמרו שינה ויין רע לצדיקים והנאה לרשעים ושיחת ילדים גם כן מתוך שהאדם הוא נמשך אחריהם ודבריהם משעשיעים אותו הוא מתבטל מדברי תורה ויוצא מן העולם בלא חמדת תורה וכן הילדים מתים באסכרה מפני שמבטלים את אביהם מדברי תורה כמו שנזכר בפרק במה מדליקין. וכן ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיחתם היא מושכת הלב כי אין דבריהם אלא בסיפור דברי הימים וביטול שעה אחת גורם ביטול שעה אחרת ויוצא מן העולם ג"כ בלא תורה ונמשך ג"כ אחריהם באכילה ושתייה וקלות ראש ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה רוצה לומר כי יחטיא אותך במה שהוזהרת עליו ואמרו באבות דרבי נתן כל הפורש מארבעה דברים אלו הוא שני למלאכי השרת: 

== יא ==
'''רבי אלעזר המודעי אומר.''' זאת המשנה הביאוה בגמרא בפרק אחרון מסנהדרין ושם הוא מקומה כי אותו פרק חובר במי שאין לו חלק לעולם הבא לפי שבאותה מסכתא הוזכר כי הרוגי בית דין המתודין יש להם חלק לע' הב' ואין זאת משנתן של חסידים שתכתב בזאת המסכתא אלא משנת המורדי' והפושעים ולמה נכתבה כאן להזהיר האדם החסיד המוכיח בעלי עבירות שיזהר שלא תהיה תוכחתו מצוה הבאה בעבירה שיבוא לידי הלבנת פנים כמו שאמרו בספרא ובערכין פרק יש בערכין הוכיח תוכיח יכול תוכיחנו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא ולפי זה ראויה היא לזאת המסכתא כן נראה לי. ושם בגמרא לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשנה היא שנויה כאן הוא מפני זה שכתבנו אבל במשניות שלנו לא גרסינן המלבין פני חבירו ברבים ובמשניות קדומות אחרות ראיתי שגורסין כן: 

'''המחלל את הקדשים.''' הוא המטמא אותם ומפגלם ומביא אותם לידי נותר ולהוציאם חוץ ממחיצתם וכן המטיל מום בהם. והנהנה ומועל בהם כל זה נכנס בכלל המחלל את הקדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שכיון שנזכר שם שמים עליהם ראוי לנהוג בהם קדושה וכבוד כמו שאמרו לך נתתים למשחה לגדולה שהכהנים חייבים לאכול המתנות כדרך שהמלכים אוכלים צלי ובחרדל כמו שנזכר בפרק הזרוע ובמקומות אחרים והמבזה אותם הוא בכלל כי דבר ה' בזה הכתוב עליו הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וכן אמרו בירושלמי במסכת פאה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה עמה וכן היא בפרקי דרך ארץ. ירצו לומר שהיא נידונת ביסורים לעולם והכרת בעולם הזה הוא שיהיה ימיו נכרתים וזרעו נכרת והימים הנכרתים הוא שימות קודם שיגיע אל חמשים כמו שלמדו כן באחרון ממועד קטן ממה שכתוב אל תכריתו את שבט הקהתי ונאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבוד' ורבא אמר שם מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת ואם הוא זקן ועבר על חייבי כריתות הכרת שלו הוא שימות פתאום כמו שנזכר שם אם לא הגיע לגבורות וחייבי מיתה בידי שמים הם שאינם מגיעים לזמן הקצוב להם כמו שנזכר בסוף פרק החולץ ואמרו במדרש שיעלה מות בחלונו ותהיה פרתו רואה באפר ומתה ועל זה אמרו בפרק הערל כרת חמורה ממיתה וכן אמרו בפרק במה מדליקין והכרת לעולם הבא הנאמר באותן שכתוב בהם הכרת תכרת הוא שלא יחיו בתחיית המתים שכן אמרו בפרק חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא מאי טעמא מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לא יהיה לו חלק בתחיית המתים למדנו שהעולם הבא הוא תחיית המתים וכבר כתבנו זה בחלק שלישי מזה הספר וזה הכרת בעולם הזה ובעולם הבא אינו אלא באותן שנא' בהם הכרת תכרת כגון אלו הנזכרים במשנה זו אבל יש חייבי כריתות שאינם נכרתין בעולם הבא אלא בע"הז ויש מהם שנכרתים הם וזרעם והם שנא' בהם ערירים ושאר חייבי כריתות הם לבדם נכרתים בעה"ז: 

'''והמבזה את המועדות.''' בפרק אלו הן הלוקין ובפרק ערבי פסחים אמרו אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה המחלל את המועדות כאלו עובד ע"ז שנא' אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כן כתב גירסא זו רבינו יונה ז"ל אבל אנו גורסין שם המבזה את המועדות ולפי גרסתו כתב ז"ל כי כאן נאמר על חולו של מועד ושם נאמר על יום טוב עצמו והמחלל אותן הוא העושה מלאכה בהם ואע"פי שאינו עובר בהן אלא בלאו שאין בו כרת שקלו הכתוב לעובד ע"ז מאותו סמיכות ולא נאמר על זה שאין לו חלק לעולם הבא אבל כאן דבר על חולו של מועד על כן לא נאמר בכאן המחלל את המועדות. ונראה שאין מן התורה חילול בחולו של מועד שלא נאסרה בהם מלאכה מן התורה ואע"פי שבראשון מחגיגה הביאו מקראות הרבה תנאים לאסור מלאכה בחולו של מועד וכן בפר' אין דורשין אמרו אסיפה בחולו של מועד מי שריא בתמיהה נראה בודאי שאין המקראות אלא אסמכתא בעלמא שהרי אמרו בפרק מי שהפך המכוין מלאכתו במועד לא קנסו בנו אחריו משום דלאו איסורא דאוריתא היא. ובגמרא פרק בתרא דמגילה השווהו לראש חדש לענין קריאת ארבעה משום דאינו יום טוב. וראש חדש מותר הוא מן התורה בעשיית מלאכה כמו שהוא מפורש בפרק במה מדליקין אלא שהוא מנהג לנשים כמו שנזכר בירושלמי. ועוד שאם היו הימים ההם אסורים מן התורה לא היה מקילים בהם חכמים והתיר בהם כמה דברים כמו מלאכת האבד ושכר פעולה למי שאין לו מה יאכל כמו שנזכר במסכת מועד קטן שלא מצינו באיסורי תורה שיקילו חכמים כל כך אלא ודאי מן התורה אין איסור מלאכה אלא בראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני מסוכות אבל ימים שבנתים אינן אסורים אלא מדבריהם והקילו בהם כאשר נראה להם וכן נראה מהירושלמי שאמרו שם כי רבי אבא בר ממל היה אומר אלו היה מי שימנה עמי התרתי מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחין ויגיעין בתורה ואלו אוכלין ושותין ופוחזים ואע"פי שבפרק שני ממועד קטן אמרו דאבלות דרבנן וחולו של מועד דאוריתא לאו דאוריתא ממש קא אמר אלא שיש בהן אסמכת' דאורית' מה שאין כן באבל שאין בו אסמכתא מדאוריתא אלא מדברי קבלה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וכן מה שאמרו בפרק אין דורשין אסיפה בחול המועד מי שריא לאו למימרא דמדאור' אסירא אלא לומר כיון דמכל הני קראי דרשינן אסמכתא לא מסתבר לאוקומי קרא דחג האסיף בחולו של מועד. ואע"פי שבראשון מע"ז נראה שהעכו"ם שוין בהם לישראל אף על פי שאין אסור אלא מה שהוא מן התורה אין משם ראיה לפי שהעכו"ם החזיקו בו מפני שהיא אסמכתא פשוטה וצדוקים מודים בה אבל הדבר נראה ברור שאין איסו' מלאכה בהם אלא מדבריהם וכן כתב בעל הלכות גדולות וכן דעת רבינו תם ורבינו משה בן מימון ורבותינו בעלי התוספות ז"ל ולפי זה לא אמרו במשנה זו אלא המבזה שלפי שאינן אסורין במלאכה כיום טוב עצמו הוא מבזה אותם והרי זה כמחלל את הקדשים שהרי שם שמים נזכר עליהם חג לה' והמבזה אותם הוא ג"כ בכלל כי דבר ה' בזה. ורבינו שלמה ז"ל פירש המבזה את המועדות ועושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתייה ונראה מפירושיו בפרק מי שהפך ובפרק אין דורשין שהוא סובר דמלאכת חולו של מועד אסורה מן התורה וכן דעת רבינו משה בר נחמן ז"ל: 

'''והמפר בריתו של אברהם אבינו.''' פירש רבינו שלמה ז"ל שלא מל וא"כ יהיה זה כמי שנאנסו אביו ואמו ולא מלו אותו בזמנו והגדיל ומצא עצמו ערל ואינו רוצה למול ונאמר עליו את בריתי הפר ובמפר בריתו כתיב ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא וזה התנא הוסיף זה על התנא שהוא מונה אותן שאין להם חלק לעולם הבא שאין לומר שהתנא ההוא תנא ושייר שהרי אמרו בראשון מקדושין תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר. ובפרק אחרון מסנהדרין אמרו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא זה המפר ברית בשר מכאן אמר רבי אלעזר המחלל את הקדשים וכו'. והתנא שבראש פרק חלק מפרש ואת מצותו הפר באומ' אין תורה מן השמים והכל הוא ענין אחד עם כי דבר ה' בזה שהוא אומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה ז"ל פירש המושך את ערלתו כדי לכסות המילה ועושה כן כדי לבזות המצות. ובשבת פרק כירה אמרו כי ר' אבהו כשהיה יורד בנהר היה מגלה מילתו לפי שאמרו חז"ל כל המניח ידו כנגד פניו שלמטה כאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו ומתבייש על שהוא נימול וכשהיה עולה מן הנהר היה מכסה אותה מפני בני אדם כי אין לנו מצוה גדולה מהמילה שאפי' שבת החמורה מחללין עליה והעכו"ם לא נתבזו אלא בערלה שנאמר כי כל הגוים ערלים כמו שנזכר בנדרים בפ"ד נדרים והמפר אותה הוא מפר ברית שכרת השם עמנו והרי הוא כעכו"ם שאין להם חלק לעולם הבא. וגר שלא רצה למול אין מקבלין אותו אע"פי שטבל אלא שאם נחתך גידו אין מילה מעכבתו מלהתגייר וכן כתבו התוס' בפ' החולץ ובפ' רבי אליעזר דמילה: 

'''והמלבין פני חבירו ברבים.''' והוא המביישו ואזהרתו היא אם עשאה דרך תוכחה בכלל ולא תשא עליו חטא ואם עשאה דרך בזיון שמזכיר לו מעשיו הראשונים אשר שב מהם הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו שפירשוהו חז"ל באונאת דברים כמו שנזכר בפרק הזהב וכבר אמרו שם וכן בפרק חלק שאויבי דוד היו מביישן אותו בבית המדרש והיו אומרים לו הבא על אשת איש מהו עונשו והוא היה אומר להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק מתודה ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם במערבא במאי זהירי באחוורי אנפי והרבה החמירו שם בזה ואמרו בפרק חלק מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח שלמה ואמר לו אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל. ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה שנאמר סגר את פרץ עיר דוד ומפני מה נענש שהוכיחו ברבים. וכן בדברי הימים כתוב על אביה בן רחבעם ויגפהו ה' וימת ואמרו רז"ל במדרש רות כי נענש מפני שאמר לירבעם ועמכם עגלי הזהב וחשדו ברבים. ונקרא זה המלבין פני חבירו לפי שבתחלת ההלבנה פניו מאדימות ואחר כך מלבינות וזהו שאמרו שם דאזיל סומקא ואתי חיוורא והרי זה כשופך דמים. וחכמי הרפואה אמרו כי הבושת הוא מהתנועות הנפשות שיש לו שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים כי הכעס והחמה והשחוק המופלג הוא מתנועע הרוח אשר בלב מהרה לצאת לחוץ ויוצא עמו הדם ומאדימים פניו והאבל והיגון והדאגה הוא בהפך שהרוח הוא נכנס מפני הצער ופניו מתכרכמים ובבושת בתחלה הוא נכנס לצד פנים מפני הצער ואח"כ מתחזק השכל ומעביר הבושה מעל פניו ויוצא הרוח לצד חוץ ומאדימין פניו כי אין הבושת דבר אחר אלא תגבורת השכל. וכבר שאלו לחכם מה הוא הבושת אמר להם השכל מה הוא השכל אמר להם הבושת והם דברו על הבושת שאדם מתבייש מעצמו וההלבנה הזאת שדברו בה חכמי ישראל היא במי שמביישין אותו בדברים שהרוח הוא מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ולפי שאין לו טענה במה להסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים והדם נכנס עמו והרי הוא כאלו שפך את דמו מצד חוץ לצד פנים ועל זה אין לו חלק לעולם הבא כי ההריגה היא לפי שעה וזה שכב בבושתו לעולם ותכסהו כלמתו וכמו שיש בע"ז וגילוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצא בהם בע"ז הנהנה מעצי אשרה ובגילוי עריות המסתכל בעריות שאמרו על כל זה בפרק בן סורר ימות ואל יתרפא מעצי אשרה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה והחמירו בה יותר מהרציחה שהרוצח יש לו חלק לעולם הבא והמלבין אין לו חלק לעולם הבא מפני שעברה עליו דעתו תמיד עד יום המיתה וכן המלבין אינו כל כך חמור עליו חטא זה ולא יתעורר לתשובה וימות וחטאו עמו ועונו בו. וכבר אמרו אמר רב חסדא נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר שנא' היא מוצאת וגו' בראשון מסוטה ובפרק הזהב ובפרק כיצד בברכות ובפרק מציאת האשה: 

'''והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה.''' בפרק חלק אמרו שבכלל זה הוא האומר מא אהנו לן רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו וזה אע"פי שהוא בכלל אפיקורוס מפני שמבזה תלמידי חכמים אבל זה בו ענין רע שני שהוא אומר כנגד התורה שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם הרי שתלמידי חכמים מהנים בעולם ומגינים עליהם בתורתם. ובאחרון ממגילה אמרו שהמתרג' ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעבר' לארמיותא משתקין אותו בנזיפה מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שהוא מחייב כרת בזה התרגום לבא על העכו"ם והרי גלה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה ובכלל זה הדורש אגדות של דופי. ובירושלמי של מסכת פאה פרק ראשון פירשוהו לשון עזות פנים שהוא מגלה פנים בחצפה לעבור על דברי תור' בפרהסיא וזהו והנפש אשר תעשה ביד רמה ושם נאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וזהו לשונם שם המגלה פנים בתורה עובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו וחביריו. והאנשים האלה תורה ומעשים טובים שבידם לא יועילו להם להיות חלקם בחיים לעולם הבא. ושם אמרו מה אנן קיימין אי בשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה אלא בשלא עשה תשובה ומת בייסורין כלומר שאין הייסורין עם המיתה ממרקין בלא תשוב' החטאים האלה בנפשותם ובאבות דר' נתן אמרו עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וכן יראה מפשט הכתוב שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ולא כתב אשר פשעו בי. וכן דקדקו זה בגמרא בפ' עושין פסין על ענין אחר. ורבי אלעזר המודעי אחר החורבן היה שהרי אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו ובימי רבן גמליאל היה ג"כ שהרי מצינו שהיה הוא ורבן גמליאל חולקין עם רבי אלעזר ורבי יהושע בפרק ערבי פסחים וכן בפרק במה בהמה יוצאה ומצינו שהיה אומר עדיין צריכין אנו למודעי בפ' גיד הנשה ובפ' מגילה נקראת ובפ' השותפין שרצו ושם פירש רבינו שלמה ז"ל שהיה מהר המודיעים ובמסכת פסחים נראה שהיה רחוק מירושלם מהלך חמש עשרה מילין שהיא דרך רחוקה למי שהיה שם בעת שחיטת הפסח כמו שנזכר בפרק מי שהיה טמא ובכרך ביתר היה כשצר אותה אנדריאנוס קיסר והיה מתפלל בכל יום שלא תבקע העיר בידו ועכו"ם אחד אמר לקיסר שכל עוד שיהיה קיים רבי אלעזר לא תמסר בידו ונכנס לעיר דרך ביבין ונעשה כמדבר באזנו של רבי אלעזר ורבי אלעזר לא הרגיש כי היה עוסק בתפלתו והגידו לבר כוזיבא שהיה מלך בכרך ביתר אחר חורבן ירושלם כי עכו"ם אחד נכנס מרגל לעיר והיה מדבר עם רבי אלעזר ותפס המלך העכו"ם ואמר לו מה היית מדבר עם רבי אלעזר אמר לו הקיסר שלחני אליו כי הוא אמר לו שיתן לו העיר ושאל המלך לרבי אלעזר מה אמר לו ואמר לו לא דבר עמי כלל מיד נתמלא המלך חמה על רבי אלעזר ובעט בו באגרופו ומת ומיד נמסרה העיר ביד הקיסר ועל זה נאמר בזכריה הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה כן כתוב במדרש איכה רבתי ובהרבה מקומות במכילתא מצינו שחולק ר' אלעזר המודעי עם ר' יהושע: 

== יב ==
'''רבי ישמעל אומר.''' רבי ישמעאל זה הוא חבירו של רבי עקיבא שהרי בפרק שביעי ממסכת מקואות אמר רבי עקיבא עליו היה רבי ישמעאל דן כנגדי והוא שחיבר מכילתא בספר ואלה שמות ועליו אמר בן עזאי בפרק בהמה המקשה חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את רבי ישמעאל ואינו ר' ישמעאל בן אלישע כהן הגדול מהרוגי מלכות שאמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום ידאג מן הפורענות וגם זה רבי ישמעאל היה כהן כמו שאמרו בפרק אלו טרפות שהוא כהנא מסייע כהני ורבי יהושע שהיה רבו של רבי עקיבא היה אומר לו ישמעאל אחי בפרק אין מעמידין ובתוספתא של מסכת פרה ובמדרש חזית ושם אמרו כי היה קטן ולפיכך לא גילה לו רבי יהושע טעם למה נאסרה גבינה של עכו"ם ובפרק שלישי משבועות אמרו ששימש רבי נחוניה בן הקנה. ולשון רבינו משה ז"ל הוא כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושימש אותו ואל תוקיר עצמך לו וכשתהיה עם שחור השער ר"ל צעיר השנים לא תעשה כן אלא הוקיר עצמך עמו וזהו לשון נוח שהוא לשון ישוב והנחה ואל תשחק ואל תגעגע עמו ואחר כן אמר אל תחשוב כי מה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים חייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זעופות לא כן הכוונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטון או גדול בן חורין או עבד כל איש בשמחה וזה יותר ממה שהזהיר עליו שמאי בסבר פנים יפות עכ"ל ז"ל ודומה זה למה שאמר שלמה אל תתהדר לפני מלך. ופירוש תשחורת מענין הילדות והשחרות. וכיוצא בזה פירש רבינו שלמה ז"ל אלא שפירש תשחורת נזכר מלשון חכמים ז"ל הדבק לשחוור וישתחוון לך מלשון תרגום לא חמור אחד מהם נשאתי לא שחרית וכן פירש רבינו יונה ז"לה"ה ואומר כי אע"פי שיש לו רשות וממשלה מהמלך על יקל עצמו אליו כמו למלך וגם לא יתנשא לפניו שהרי ממשלה יש לו אבל יהיה נוח עמו במדה בינונית בין הקלות וההתנשאות. ורבינו שלמה ז"ל פירש בה לשון אחר הוי קל לראש כשתהיה בחור הוי קל כנגד היוצר וגם בזקנותך תהא נוח לו ופירש תשחורת לשון זקנה כמו הילדות והשחרות הבל וכתב כי באגדה שנינו בן תשחורת הוה ליה לר' עקיבא. ופי' רבינו משה יותר נכון. וכבר פירשנו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שאינו מענין זה אלא מענין הכנסת אורחים: 

== יג ==
'''רבי עקיבא אומר.''' רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:

'''שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.''' השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:

'''מסורת סייג לתורה.''' כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:

'''מעשרות סייג לעושר.''' זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר וכוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן: 

'''ונדרים סייג לפרישות.''' הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד: 

'''סייג לחכמה שתיקה.''' כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ"ל. ורבינו משה ז"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה: 

== יד ==
'''חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם.''' כך הוא לשון המשנה ופיר' רבי' משה ז"ל הכפל הוא כי המטיב לחבירו ואינו מודיעו הטובה שעשה עמו היתה יותר שלימה אלו נחשב בעיניו להודיעו ולומר ראה מה עשיתי עמך וכמו שאמרו בפ' שני מי"ט הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו והם שתי טובות האחת המתנה והשנית הכבוד שכבדהו שנחשב בעיניו להודיעו וכשהודיע השם בתורתו כי האדם נברא בצלם ושישראל נקראו בנים ושנתן להם לקח טוב היא החיבה היתירה זהו פירושו ז"ל וכן פירש רבינו יונה ז"ל וטוב הוא זה ולפי פשט ההלכה נראה שהכפל הוא להגדיל החיבה כי מתחלה אמר חביב וחביבין ועוד לא הספיק לו זה אלא שאמר שלא חיבה בלבד בלב אלא חיבה יתירה נודעת וגלויה גם כן. ומצאתי בתפלות צרפתות נוסחא יפה במשנה זו והיא זאת חביב אדם שנבר' בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים וגו' חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו'. ולפי נוסחא זו החיבה היתירה תוספת היא על החיבה הראשונה שהוסיף בצלם אלהים ובנים למקום וכלי חמדה שבו נברא העולם שלא נאמר כך בחיבה ראשונה. וכן נראה מאבות דרבי נתן ששם שנו בלשון הזה שאם לא נברא בצלם היה חביב וכשנברא נודעת לו חיב' יתירה וכן בכולם שנו כן הנה נרא' שבבריא' עצמה בקריאה ובנתינה נראית החיבה היתירה לא בהודעת הטובה. ופירש רבינו שלמה ז"ל שאמר זה לומר כי מוטל על האדם לעשות רצון יוצרו וכן הוא האמת ולזה סמך לזה הכל צפוי כמו שנפרש אחר זה. והנה בדקדוק זה המאמר נאמר אנחנו כי האדם הגדילו הקב"ה מהבהמות שבראו בצלמו שלא נאמר בשאר הנבראים שנברא אחד מהם בצלם אלהים אלא האדם לפי שיש בו דעת להכיר את בוראו יותר מהם ונקרא מפני זה צלם אלהים כי הוא הנבחר והמשובח שבכל הצלמים כמו האדם שיש לו כלי חמדה יאמר זה הוא כלי שלי כלומר הנחמד שבכל הכלים שיש לו וכן נקרא האיש הנכבד מכל האנשים איש אלהים וכן בית אלהים בית המקדש מפני שהוא נכבד מכל הבתים לקיבול התפלה וכן נקרא הר סיני הר אלהים מפני שהוא הנכבד שבכל ההרים לגילוי שכינה וכן נקרא מטה משה מטה האלהים לפי שנראו בו מעש' אלהים בנסים שנעשו בו ונקרא אצבע אלהים הכלי שנחרתו בו הדברות בלוחות לפי שהוא הנכבד שבכל הכלים הנבראים כן נקרא האדם צלם אלהים לפי שהוא נכבד שבכל הנבראים התחתונים בדמות ובבינה וכן פירש רבינו סעדיה ז"ל בספ' האמונות ועל דרך הגימטריאות אדם עולה מ"ה ומ"ם ה"א בשלימתו עולה פ"ו כמנין אלהים וזהו אני אמרתי אלהים אתם אלו זכו לא זכו אכן כאדם תמותון ולא תועיל להם הגימטריא ועל זה נקרא צלם אלהים האדם ובזה נראית חיבה יתירה לאדם שנבדל משאר הנבראים להכיר את בוראו ובזה הצלם הם שוים כצדיק כרשע זה אדם וזה אדם ובכולם נשאר בהם ממדת הבהמה לאכול ולשתות ולבעול למלא תאוותו וכשהבדיל הקב"ה לישראל מבין העמים וקדשם בקדושתו הראה להם חיבה יתירה ועל זה נקראו בנים כמו שהאב מקרב את בנו אליו יותר מעבדיו וכמו שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכיון שאתם קדושים בקדושתו במה שקרב אתכם ועשה אתכם סגולה מכל העמים להראותכם מענין עזוזו ונפלאותיו והכרת אלהותו וקדושתו הרי אין לכם להתגודד על מת כי אתם יודעים כי המת ההוא נכנס במחיצתן של קדושים כי אתם קדושים כמותם כי לזה הבדיל אתכם הקב"ה מבין העמים שתהיו נבדלים מהבהמות יותר מהם ולכן אחר שאמר אני אמרתי אלהים אתם אמר ובני עליון כולכם שהם בצלם אלהים ונקראים בנים ובראשון מקדושין אמרו אפי' בשעת הכעס קרויין בנים שנאמר בנים לא אמון בם בנים משחיתים בנים סוררים וכשנתן להם התורה הרי היא חיבה יתירה וזה שאפשר היה להם להתנהג בחדושתו של הקב"ה בלא תורה כמו האבות והקב"ה אשר חפץ למען צדקו הגדיל להם תורה כמו שאמר רבי חנניה בן עקשיה בסוף מכות במשנה רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אם כן שלש חיבות נראו בישראל האחת שהם בצלם אלהים והשנית שהם קדושים ובזה הם שוים לצדיקים הראשונים כחנוך ומתושלח ושם ועבר שלא היתה להם תורה והשלישית בתורה להרבות זכותם וזהו שאמרו בהגדה השנויה במכילתא אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי בקריב' בהר סיני נתקדשנו להיות במחיצתן של קדושים ונתינת התור' להגדיל זכות היא מעלה אחרת ולזה אמרו בפרק חבית ובפרק מצות חליצה ובהוריות פרק אחרון ובפרק אין מעמידין כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ואז נקראו בנים ראויים לקבל התורה שהיא לקח טוב כאדם הנותן לבנו כלי חמדה זה נראה לי וראויי' היו דברים אלו לרבי עקיבא שנכנס לפרדס החכמה ויצא בשלום. והתורה היא כלי חמדה דבר זה מפורש בכתובים שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ושבו נברא העולם שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז והוכיח זה מהכתו' שקרא התורה לקח טוב שזה הפסוק נדרש על התורה כמו שנזכר במנחות פרק כל המנחות באות מצה ובראשון מברכות כי בכל מעשה בראשית נאמר וירא אלהים כי טוב והקב"ה היה מסתכל בתורה ובורא העולם שלא נברא העולם אלא לעבוד אלהים ולברכו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ולזה בברכת נישואין שהכל מתקבצים שם שאין הקיבוץ ההוא אלא לכבוד האל לקיום עולמו בפריה ורביה תקנו ברכה ראשונה שהכל ברא לכבודו כמו שנזכר בראשון מכתובות והיא היתה כלי אומנותושל הקב"ה שנא' ואהיה אצלו אמון אומן כמו שנזכר במדרש חזית וזהו שאמרו באחרון מברכות יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שהעולם נברא בחכמה בתבונה ובדעת שנא' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן נשתבח באלו המדות בצלאל שנא' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ונוסף עוד ובכל מלאכה שהיה גם שלם במלאכת היד והיה צריך בצלאל להיות בכל זה חכם כי המשכן היה רומז אל כל העולם כולו עליון ותיכון ותחתון כמו שפירשנו בחלק שני מזה הספר וענין צירוף האותיות הוא ההשתמשות בהלכות יצירה כמו שפירשנו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות שעל ידי צירוף האותיות יכולין לבראות בריאו' חדשות וכמו שאמרו שם אי בעו צדיקי ברוא עלמא שנא' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם כלומר העון גורם הבדל בינינו לאל שלא להיות כמוהו לברוא עולם. ואמרו שם כי הוו עסקי רב חנניה ורב הושעיה בהלכות יצירה הוו מוברילהו עגלא תלתא בכל מעלי שבתא ואכלי ליה ורבא ברא גברא אלא שהיתה בריאה חסירה דהוו משתעו בהדיה ולא מהדר ואמר ליה דמן חברייא את הדור לעפריך. ועל כל זה נקראת התורה כלי חמדה שבו נברא העולם ונקראת לקח טוב כלומר קניין טוב שהיא אינה כשאר קניינים שמי שמחליף עם חבירו כלי בכלי מה שהיה לו אין לו ומה שלא היה לו יש לו וכן חבירו כיוצא בו והתורה אינה כן שאם יודע מסכתא אחת וחבירו מסכתא אחרת ומלמד זה לחבירו מה שהוא יודע יהיה ביד כל אחד שתי מסכתות אין לך לקח טוב יותר מזה וכן נתפרש בילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה וכן כיוצא בזה בואלה שמות רבה. ולא גרסינן במשניות שלנו אלא בקצת נוסחאות שנא' כי לקח טוב נתתי לכם. ובראשון מברכות אמרו בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו: 

== טו ==
'''הכל צפוי והרשות נתונה.''' כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז"ל ורבינו משה ז"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב"ה ואח"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי: 

'''ובטוב העולם נידון.''' הקב"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב"ה וזהו שאמר דוד ע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה: 

'''והכל לפי רוב המעשה.''' פירש רבינו שלמה ז"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז"ל תיקן זה שאע"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים: 

== טז ==
'''הכל נתון בערבון.''' זה המשל להקב"ה עם בריותיו שהוא כחנוני הפותח חנותו למכור סחורותיו והוא מוכר להם בהקפה והמתנה ע"י ערבים וכותב הכל בפנקסו ואח"כ גובה מהם על ידי שלוחיו יש פורע ברצונו ויש על כרחו בבית דין. והקב"ה הוא החנוני המוכר והקונים ממנו הם בני אדם והסחורות שלוקחים הם מעשיהם ואמר כי כל מה שמוכר הקב"ה לבני אדם הוא נתון בערבון שכל ישראל ערבים זה לזה כמו שאמרו במסכת סוטה בפרק ואלו נאמרין וכן אמרו במדרש רבי תנחומא ובמדרש חזית ובמדרש משלי ובמדרש תלים כשנתן להם הקב"ה לישראל תור' אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה אמרו לו אבותינו יהיו ערבים לנו ואמר להם אבותיכם כבר הם חייבים לי אמרו לו בנינו הקטנים יהיו ערבים אמר להם על ידי ערבותם אתן לכם התורה שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וכשאדם חוטא גובים ממנו בניו הקטנים כאדם שגובה חובו מערבים שנא' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ואמרו בפרק במה מדליקין בעון ביטול תורה בנים מתים וכן אמרו שם בזמן שצדיקים בדור נתפשין על הדור אין צדיקי' בדור קטנים נתפשין על הדור והוכיחו זה מהכתוב אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים גדיים מתמשכנים על הרועים וכן אמרו בראשון מכתובות וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיהן מנאצין להקב"ה כועס בבניהם ובנותיהם כשהם קטנים. והגאונים ז"ל פירשו מלמד שהאדם על ידי ערב משנולד שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלמד ששני מלאכים מהלכים עמו ביום ושני מלאכים מהלכים עמו בלילה כותבים ביום מה שהוא ביום ובלילה מה שהוא בלילה ובאין ומעידין לפני הקב"ה וכן הוא מפורש בא' מתענית ובפ' אין דורשין: 

'''ומצודה פרושה על כל החיים.''' זו היא המיתה והייסורין שאי אפשר לאדם להנצל מהם וכמו שנאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. וכתיב כי לא ידע האדם עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה. וכן אמרו בפרק במה מדליקין אדם יוצא לשוק יהא נדמה כאלו נמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל יהא דומה למי שהעלוהו לגרדון לידון וצריך פרקליטין גדולים והם תשובה ומעשים טובים וכבר כתבתי מה שאמר הפייט יונה פותה תועה במדבר רואה את הככר ואינה רואה את המכבר כן בני אדם חוטאים ואינם זוכרים יום המיתה והמצודה פרושה עליהם:

'''והחנות פתוחה.''' ובני אדם נכנסים לשם ולוקחים ואינם מעלים על לבם כי בהגיע תור הפירעון יגבו מהם אלא שמאחר שרואים החנות פתוחה לוקחים כרצונם להנאתם לפי שעה ואינם רואים את הנולד כן בני האדם רואים שהעולם לפניהם פתוח נכנסים בו ונהנים ממנו בעבירה:

'''והחנוני מקיף.''' ומאמין לכל מי שבא ולוקח בהלואה כיון שיש לו ערבים שיכול לגבות חובו מהם כן הקב"ה מניח בני אדם לחטוא אחר שיש לו ערבים לגבות מהם: 

'''והפנקס פתוחה.''' זהו המשל כי לפי שהחנוני טרוד להקיף לזה ולזה מניח הפנקס פתוחה כדי שתהא מזומנת כדי לכתוב ההקפות ושלא ישכח פרוטה אחת וכן הוא הקב"ה אין שכחה לפני כסא כבודו וכל מעשה האדם הן נכתבין לפניו: 

'''וכל הרוצה ללוות בא ולווה.''' זהו לפי מה שכתוב במשנה הראשונה והרשות נתונה שאין האדם מוכרח במעשיו אלא הרשות בידו ללוות או שלא ללוות שהרשות בידו שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ובחרת בחיים ואמרו ברביעי מע"ז בא ליטמא פותחין לו וביומא פרק אמר להם הממונה: 

'''והיד כותבת.''' כי הכל הוא נכתב מיד שלא תאמר אע"פי שהפנקס פתוחה מרוב הטרד' אינו כותב הכל על כן אמר והיד כותבת מיד ואפילו שיעור פתיחת הפנקס אין מאחרין לכתוב אלא מיד הכל הוא נכתב שנאמר גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו וכתיב ביד כל אדם יחתום ואמרו במדרש שכל מעשיו של אדם נכתבין משעה שנולד שנאמר כולם יכתבו כתובים לא נאמר אלא כולם יכתבו ואע"פי שהלוה הזה דעתו לפרוע לאחר שילך לביתו ויביא מעות החנוני אינו נמנע מלכתוב ואפילו הלוואה דלפי שעה. והמשל הזה הוא שאע"פי שהאדם אחר שחטא נתחרט ושב בתשובה אינו דומה למי שלא חטא כלל וכן אמרו בפרק הכונס חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פי שהוא משלם רשע הוא ויותר טוב הוא מי שלא חטא ולזה אמר דוד ע"ה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אבל יותר טוב הוא מי שלא חטא וזהו שאמר אחרי כן אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה והקדים בעל תשובה לצדיק שלא חטא כי זהו רוב העולם ומועטים הם מי שלא חטאו ואע"פי שאמרו רז"ל בפרק אין עומדין ובפרק חלק מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כבר אמרו שם שאין זה דברי הכל ולפי דעתם גם כן מעלת בעלי תשובה היא מפני שטעמו טעם חטא ומצערין עצמן לפרוש ממנו יש להם שכר גדול בזה: 

'''והגבאין מחזירין תדיר''' כי החנוני שולח שלוחיו לגבות בכל יום חובו מאוהבו מעט כמו שנזכר בראשון מע"ז וכן מן השמים שולחין ייסורין באדם לגבות ממנו חובו ונותנין שלום לרשעים ואלו הן פירות מעשיהם של רשעים שהם עושים בעולם הזה והקב"ה פורע מהם שנא' ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו: 

'''ונפרעין מן האדם לדעתו''' כיצד לדעתו כמי שמודה בחובו ואומר לנושה בו הדין עמך כי האדם הצדיק אומר אלו הייסורין מרוב עונותיו ואומר להקב"ה יפה דנתני כמו שאמרו בראשון מתענית וכמו שאמר דוד ידעתי ה' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני. ושלא מדעתו כיצד כמי שהרויח לו הנושה הזמן ושכח חובו וכשבא ליפרע ממנו קורא תגר ואומר לא לויתי ממך כלום והרי זה משיב רעה תחת טובה שהנושה בו המתין לו וכשבא ליפרע ממנו היה ראוי לו להחזיק לו טובה על ההמתנה והוא קורא תגר כנגדו על הפירעון כן הקב"ה הוא ארך אפים בין לצדיקים בין לרשעים כמו שנזכר בפרק חלק ובפ' עושין פסין ומאריך אפים ולבסוף גבי דיליה כמו שאמרו בילמדנו ובבראשית רבה ובפרק הפרה והרשע שוכח עונותיו וקורא תגר כנגד דינו של הקב"ה ואינו מהרהר תשובה בלבו והוא מת בעונו מתוך רשעו: 

'''ויש להם על מי שיסמוכו.''' כי הגבאים אומרים יש לנו על מי שנסמוך והוא מה שכתוב בפנקס והחנוני נאמן על פנקסו כן הייסורין הבאין על האדם הם לפי המעשים הנשכחים מהאדם ונזכרים אל זוכר הנשכחות ברוך הוא:

'''והדין דין אמת.''' אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמו שאמרו בראשון מע"ז ואינו גובה יותר ממה שחטאו שאינו נפרע אלא מה שייתחייב על פי הדין: 

'''והכל מתוקן לסעודה.''' כי כל הדברים סופן ואחריתן הם להכשר סעודה כמו החנוני שכל מה שגובה אינו אלא לעשות סעודה כי כל עמל האדם לפיהו כן כל מעשה האדם הם מתוקנים לחיי העולם הבא הוא תחיית המתים שאפילו הרשעים יש להם חלק בה אחר שיגבה מהם מה שלוו בעה"ז ולטוב להם גובים מהם כדי שיזכו לטוב יותר גדול מזה העולם ואע"פי שמקרה אחד לצדיק ולרשע זה מת וזה מת אבל שכרן ופורענותן חלוקין דומה לנכנסים לסעודה הכל נכנסין בפתח אחד וכשיושבין כל אחד ואחד יושב לפי כבודו ולפי מעשיו כמו שדרשו במדרש קהלת בפסוק כי הולך האדם אל בית עולמו ובשבת פרק שואל: 

== יז ==
'''רבי אלעזר בן עזריה אומר.''' רבי אלעזר בן עזריה היה חבירו של רבי עקיבא כמו נזכר בפ' האשה רבה ביבמות שאמר רבי עקיבא בתרמילו ואנא חי. וכן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו עקיבא מה לך אצל הגדה וכן כשמנו אותו לנשיא כשהעבירו לרבן גמליאל רצו למנות לרבי עקיבא אלמלא היה לו זכות אבות שהיה ממשפחת גרים ומנו את רבי אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובפ' כל המנחות באות ובראשון מברכות אמר לרבי ישמעאל אחי ישמעאל והיה עשיר גדול שהיה מעשר בכל שנה תריסר אלפי עגלי כמו שנזכר בפרק במה בהמה ובפרק שני מיום טוב ולזה הוא מחייב את העשירים ביום הדין שאין עוסקין בתורה מפני עשרם כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה. וכן אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לגדולה וכל אחד מאלו שהזכיר צריך לחבירו שאם אין תורה אי אפשר לו לאדם שיהיה לו דרך ארץ במשאו ומתנו שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב"ה מה הוא צדיק אף אתה היה צדיק וכן שאר מדותיו של הקב"ה כמו שנזכר בסוטה בפר' א' בפירוש פסוק והלכת בדרכיו: 

'''אם אין דרך ארץ אין תורה.''' שאם האדם לא יתנהג בדרך ארץ כפי מה שתלמדהו התורה לא תתקיים בו התורה לפי שהיא כנגד מעשיו ולא ישגיח בה ויניחנה ותשתכח ממנו וכבר אמרו בפרק שני יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:

'''אם אין חכמה אין יראה.''' שהיראה אינה אלא פרי החכמה כי מי שלא ידע חכמה לא ידע איך ירא מהבורא ואם אין יראה אין חכמה כי מי שיצרו מתגבר עליו ואיננו ירא את האלהים לא תתקיים בו החכמה המונעת אותו מלהשלים רצון יצרו כי למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכן הזכירו זה המקרא על זה במסכ' יומא פרק בא לו:

'''אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת.''' מה שנקצר בזה הוא שנא' כי הדעת הוא הדבר שהוא מדע בעצמו בין ישיגיהו האדם בין לא ישיגהו כמו ידיעת הדברי' האלהי' כי הם מדע בעצמם והבינ' הוא מה שתשיג האדם מאלו המדעי' ואומר זה החכם שאלו לא היה שם דעת לא היתה לאדם בינה כי אלו המדעי' הם קודמי' למה שמבין האדם מהם ואם האדם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת כי אחר שהבין האדם מהם מה שאפשר לו יהיה הוא עצמו דעת כמוהו כמוהם ואם לא יבין מהם כלום לא יהיה לו דעת וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר על דעת חכמי העכו"ם ולפי הפשט יאמרש אם אין לאדם דעת להשכיל הדברים ולהבינם לא יהיה לו בינה להבין דבר מתוך דבר ואם אין לו בינה להבין דבר מתוך דבר אין לו דעת כי הדעת ההוא אשר השכיל אינו דעת שלימה אחר שלא הבין הדברי' ההם דבר מתוך דבר. ורבינו שלמה ז"ל פירש בהפך שהדעת גדול מהבינה שמראה טעם הדבר והבינה אינה אלא שאומר הדבר ואינו נותן טעם ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה אחר שלא ידע טעמו של דבר כאלו לא ידעו ומכל מקום הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת זה פירוש לפירושו והוא נכון: 

'''אם אין קמח אין תורה.''' שאם אין לו מה שיאכל היאך יעסוק בתורה וכבר אמרו במדרש תנחומא ובמכילתא לא ניתנה תורה אלא לדור המדבר שהיו אוכלי המן שניים להם אוכלי תרומה. אם אין תורה אין קמח. כן היא נוסחת רבינו משה ז"ל וכן היא בקצת משניות וזה הדבר נראה שאינו אמת שהרי כל קמח שבעולם אינו אלא לעמי הארץ על כן הוצרך רבינו יונה ז"ל לפרשו בדוחק לומר אחר שאין בו תורה מה יועיל לו קמח שבידו וכאלו אמר אין לו תועלת קמח. ויש גורסין יש תורה יש קמח כי מי שיש בידו תורה הקב"ה מספיק לו פרנסתו כמו שאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ופסוק זה שר העולם אמרו כמו שנזכר בראשון מיבמות ויש לסמוך עליו וכן אמר רב יוסף בפרק שואל צורבא מרבנן לא מעני ואע"ג דחזינן דמעני כבר אמרו שם שלא אמר דבר זה רב יוסף אלא לאהדורי אפתחי וכבר אמרו על זה בפרק השוכר את הפועלי' היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וכן אמרו העוסק בתורה נכסיו מוצלחין מן התורה שנאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. מן הנביאים כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומן הכתובים וכל אשר יעשה יצליח. בא' מע"ז: 

'''כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה.''' כבר נתפרש זה למעלה בפ' זה בדברי חנינא בן דוסא ולא בא זה החכם אלא להביא משל לדבריו כדי שיכנסו באזני הכל והוא כי שורש החכמה הוא המעשים והחכמה אינה אלא תולדת המעשים כמו הענפים לאילן כי מי שמקדים לעצמו לעבוד להקב"ה במעשה תורתו וייגע ללמוד כדי שידע מה היא העבודה א"כ החכמה אינה אלא פרי כוונתו ולפי זה המשל הדברים מבוארים כי האילן שענפיו בלא שרשי' הוא דבר קל ורוח מצויה עוקרתו כמו שנמצא בעץ הערער שאינו שתול אלא במקום יבש ואין לו שרשי' למטה והאילן שרבו שרשיו והוא השתול על מי' ועל יובל שהוא נהר פרת כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה שרשיו מרובין וכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו כן האדם אשר רבו מעשיו מחכמתו תתקיים חכמתו ולמעלה פירשנו איך אפשר לאדם שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו: 

== יח ==
'''רבי אלעזר חסמא.''' נקרא רבי אלעזר חסמא לפי שאמרו לו לפרוס על שמע ולא ידע עד שבא אצל ר' עקיבא ולימדו וכשבא אמרו לו לפרוס על שמע ופרס ואמרו עליו נתחסם רבי אלעזר ועל זה נקרא ר' אלעזר חסמא כן נזכר במדרש חזית ובויקרא רבה ובראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' יהושע וכן באחרון מהוריות שהושיבו רבן גמליאל בראש ובמשנה במסכת תרומות בלבד נזכר ולא במקום אחר במשנ' ובבריתא נזכר ועוד בפרק כל שעה בפסחים כן כתב הר"ם ז"ל בפתיחת פירוש המשנה שלא נזכר במשנה אלא במסכת תרומות ואני מצאתיו נזכר במסכת מקואות בשתי נוסחאות וגם במסכת נגעים פ"ז: 

'''קינין''' היא מסכתא אחת בסדר קדשים יש בה שלשה פרקים ואין לה גמרא לא בבלית ולא ירושלמית וקצת הלכות ממנה הביאום במסכת זבחים פרק חטאת העוף ובפרק התערובות ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין ובמסכת נזירות פר' הריני נזיר והיא מסכתא העוסקת בקרבנות העוף על כן נקראת קינין מלשון כי יקרא קן ציפור לפניך וקראו אותה כן לפי שהוא שם כלל לתורים ובני יונה כי כולם כן והיא עמוקה מאד שהיא מדברת באותן קינין אם נתערבו זה בזה או עולה בחטאת או חטאת בעולה ואם קן סתומה פרח ממנה גוזל או נתערב בקן מפורשת והסתומה היא שלא פירשו בשתיהן אי זו חטאת ואי זו עולה והמפורשת היא שכבר ייחדו כל פרידה מהם אי זו לחטאת ואי זו לעולה ואין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כמו שנזכ' בסוף כריתו' וביומא פרק טרף בקלפי ובפרק האומר הריני נזיר ובפרק בכל מערבין והעולה מעשיה למעלה והחטאת מעשיה למטה וכן עם נתערבו חובה בנדבה וכן אם פרח גוזל מקן זו לקן זו וחזר ופרח מקן לקן וכן האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וילדה זכר שצריכה להביא שתי קינין אחת לנדרה ואחת לחובתה ונתנתן לכהן וצריך לעשות שלשה פרידין למעלה שהן עולות ואחת למטה שהיא חטאת ולא עשה כן אלא עשה שתים למעלה ושתים למטה ושם יש הפרש בין שהם ממין אחד או משני מינין ובין אם קבעה נדרה או לא קבעה ואם נתנתן לכהן ולא ידע מה עשה שצריכה להביא ארבעה פרידין לנדרה ושתים לחובתה וחטאת אחת ועל זה אמרו בסוף המסכתא אמר רבי יהושע זו היא שאמרו כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה כלומר ענין נפלא הוא זה שיביאו הספקות להתחייב שבע במקום אחת דומה למשל שאומרין דרך פלא שהכבש אחר מותו יהיה לו יותר קולות ממה שהיה לו בחייו כי בעודו חי אין לו אלא קול אחד היוצא מגרונו וכשהוא מת יש לו שבעה קולות שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילים מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות עורו לתוף ויש אומרים אף צמרו לתכלת ולפי שההלכות מעורבות שם אומר שהם גופי הלכות. ולפי שהיא גופי הלכות וצריכין שקידה גדולה חתמו המסכתא ההיא כן ר' שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינין דעתן מיטרפת עליהם שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ובשבת פרק שואל אמרו כיוצא בזה בגמר' בבריתא בשם רבי ישמעאל בר' יוסי וכבר פירשתי מסכתא זו בס"ד: 

'''ופתחי נדה.''' פירש רבינו יונה ז"ל שהם המשל שמשלו חכמים באשה פרק כל היד והביאו אותה פרק לא יחפור חדר פרוזדור ועלייה. וטעות סופר הוא אבל פתחי נדה הוא הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה כמו שנזכר בפרק בנות כותים וכן פירש בעל הערוך וכן פירש רבינו שלמה ז"ל ופירוש זה הוא כי האשה יש לה ימי נדה וימי זיבה ואין הימים האלו שוים בראיית' מן התורה והאשה הטועה היא כאדם המהלך באישון לילה ואפילה וכשמוצא הפתח הוא נכנס וכן האשה הטועה ואינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה או בימי לידה צריכה הלכות מרובות קודם שתשוב לפתח נדתה ולפעמים תצטרך לטבול תשעים וחמש טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה כמו שנתפרש בנדה פרק המפלת ובפרק בא סימן ובפרק תינוקת וכבר פירשתי מסכתא זו ג"כ בע"ה וזה נקרא פתחי נדה וכן אמרו בערכין אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יותר על שבעה עשר והם גופי הלכות וכן מראות הדמים יש בהם חכמה יתירה וכמו שאמרו בפרק הפועלים על רבי אלעזר בר' שמעון ששים מראות של דם הביאו לפניו וכולם דן אותם לדם טוהר וכן רבא הכיר כמה מראות דם לאיפרא הורמיז והאחרון היה דם כנים ולא הכירו ונעשה לו נס ושלח לה סריקותא מקטל כל חי כמו שנזכר בפ' כל היד: 

'''תקופות.''' והוא היודע כשנופלת התקופה הפלונית בכוכב פלוני כגון תקופת טבת בצדק שהיא מיבשת את המעין ותקופת ניסן בצדק שהיא משברת את האילנות כשיהיה מולד הלבנה בלבנה או בצדק כמו שנזכר בערובין בפרק כיצד מעברין וחכמה זו היה יודע אחיתופל ולימדה לבניו ואמר להם כשתראו עצרת ברור וי"א בלול זרעו חטים כמו שנזכר בפרק מי שמת ועל זה אמרו בפרק כלל גדול כל היודע לחשב בתקופות ומזלו' ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו ואלו הן פרפראות כי אין בהם מצוה או עבירה אבל הם כמו הפרפראות שהאדם אוכל לאחר הסעודה לקנוח דרך התענוג כן אלו החכמות הם כבוד למי שיודע אותם בפני הבריות שיאמר להם שנה זו יהיו פירותיה מרובין או מועטים וכשהתקיימו דבריו מכבדין אותו. ואין זה על חשוב תקופות לדעת אם מעברין את השנה כמו שנזכר בסנהדרין פ' ראשון אם לא כי זה אינו פרפראות לחכמה אבל הם גופי הלכות לידע מתי יהיה פסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח וישחטו הפסח בזמנו ולא יבואו לידי כרת וכן יו"הך שהוא בכרת תלוי על פי עיבור שנה וחלילה שיקרא זה פרפראות לחכמה: 

'''וגימטריאות.''' הוא לחשב האותיות וכן נקרא בלשון רומי חכמת החשבונות והשיעורי' והיא חכמת ההנדס"ה גימטריא ואין זה מגופי ההלכות כי כבר היה ידוע אל החכמים כי סתם נזירות שלשים יום ורצו לחדד התלמידים לסמוך זה לגימטריא יהיה שלשים יום בגימטריא כמו שנזכר בנזיר פרק ראשון. וכן ההין הוא שנים עשר לוג ידוע היה להם וסמכו זה לשמן משחת קדש יהיה זה לי זה בגימטריא שנים עשר כמו שנזכר בראשון מכריתות ובהוריות פרק אחרון. וכן ידועים היו המלאכות של שבת שהן ארבעים חסר אחת שהרי מהמשכן למדו אותם ושם היו כולם וסמכו זה לאלה הדברים אלה גימטריא ששה ושלשים ודברים שנים וה"א יתירה שבהדברים לרבות אחת הרי בין כולם הם ארבעים חסר אחת כמו שנזכר בשבת פ' במה טומנין וכל זה הוא פרפראות ולא עיקר ואין אדם מקבל עליהם שכר כמו בגופי ההלכות. ובראשון מחגיגה אמרו על היתר נדרים והלכות שבת וכל אותם השנויים שם שהם גופי תורה וכן בהלכות הקדש תרומות ומעשרות שאמרו בפרק במה מדליקין לפי שיש להם מקראות בתורה ועל אלו אמר שהם גופי הלכות שיצאו לחכמים מעמקן של הלכות. וכן אותן שהזכירו בראשון מכריתות כגון פגול ונותר ובתו מאנוסתו ונסקלין כולם גופי תורה ואינן גופי הלכו' שגוף הדין עצמו נלמד מגזירה שוה כמו שנזכר שם: 
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>