עריכת הדף "מגיני שלמה/שבת/מו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ו ע"א'''}}

ד"ה הורה במנורה ורש"י פירש הורה במנורה להתירא כר"ש בנר ואין נראה דאין לתלות מנורה בנר. ועוד דאכתי איכא למבעיא או דילמא תרווייהו להתירא. ול"נ דרש"י ס"ל דכולה חדא מלתא היא מדקאמר ר"י לעיל אנו אין לנו אלא כר"ש בנר אבל מנורה כו' ומה ענין מנורה אצל נר דלא מיבעיא לפי' רש"י ז"ל שכתבתי לעיל בשמו דס"ל דאין לנו פירושו דס"ל כר"ש אלא בנר וא"כ אבל מנורה פירושו דלא ס"ל כוותיה אבל ר"ש מיהא שרי במנורה כמ"ש התוספו' לעיל וא"כ אי מנורה משו' בנין לחוד היכא אשכחן דשרי ר"ש במנורה דאטו משום דמקיל ר"ש במוקצה מקיל בבנין ומה ענין זה אצל זה אלא אפי' לפירוש רשב"א ז"ל שפי' דר"ש מוד' במנור' מ"מ תימ' לי מה ענין זה אצל זה ולמה לא יודה ר"ש במנורה טפי מר"י כיון דטע' אחר הוא. ואין ענינו למוקצה כלל אלא ש"מ דגם זה אמוקצה קאי דאסור לטלטלו משום שאדם מקצהו מיראת איסור בנין והוי מוקצה מחמת איסור זה ומ"מ אין זה מוקצה מחמת איסור דכולה שמעתין וכמ"ש לקמן אי"ה אלא מוקצה לטלטול שמא יבוא לידי איסור משום גזירת בנין ומשום בנין לחוד לא הוי אסור (כאן נחתכו איזה תיבות) דסוגיא דהכא אתי כב"ה דהתם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכו' שבת שפסק כר"ל. ולכאור' צריך טעם וכתב הרב המגיד ז"ל דטעמו דפסק כמאן דשרי משום דס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה משמע דמשום מוקצ' הוא:

ולענ"ד דבחנם תפס עליו הב"י ז"ל בסי' רע"ט דאין הטעם משום מוקצה אלא דגזרינן אטו חליות ולמ"ש היינו מוקצה כי לשון ר"י משמע הכי אנו אין לנו אלא בנר כר"ש אבל לא במנורה משמע דגם במנורה שייכא מילתא דר"ש:

ונ"ל לפרש שמעתתא אליבא דהרמב"ם ז"ל דרב יוסף ס"ל דר"י ה"ק דאין לנו מי שיתיר בהל' טלטול נרות כ"א ר"ש בנר ישן אבל במנורה מודה ר"ש דרב יוסף לטעמיה דהטעם משום קביעות ובהא מודה ר"ש כמ"ש התו' ז"ל ד"ה אין לנו אבל אביי ס"ל דה"ק כמו דס"ד התו' בתחלה דאין לנו שום היתר כ"א בנר ישן כר"ש אבל במנורה לא ס"ל כר"ש דר"ש מתיר לה דלית ליה מוקצה מחמת איסור כ"ש מנורה דלא הוי מ"א כ"כ כמ"ש וא"כ ר"י דלא ס"ל כר"ש במנורה כ"ש במוקצ' מ"א ולכן הקשה אביי ממנורה דמשם מוכח דר"י ס"ל כר' יודא בממ"א ודייק לה הרמב"ם מהא דאביי מוקי לה בשל חוליות וא"כ מאי הקשה אביי לעיל לרב יוסף ואת לא תסברא והא איכא לחלק במנורה משום גזירה ולא נהירא להרמב"ם לומר דבתר דשמעה מרב יוסף סברא דאפילו נוכל לומר דהאי מימרא דר"א דהורה ר"ל בצידן שמעה מרב יוסף מ"מ סברא דגזירת חליות לא שמעה מיניה ואיך לא תירץ לעצמו לחלק ביניהם אלא ש"מ כדפרישית וגם אביי ידע הא מלתא דהורה ר"ל ולאו רב יוסף קאמר לה אלא דתלמודא מייתי לה אמאי דמשני ר"י מנורה שאני דמודה בה ר"ש וע"ז מייתי דלמ' מנורה שאני דאר"א כו' ומפרש ר"י ורבה משום קביעות ולכן קאמר ר"י דמנורה שאני ואביי ס"ל משום חליות ולכן הקשה ובהא הוי שקלא וטריא דאביי סבר דטעמא משום חליות ור"ש שרי גם במנור' משום דלית ליה מוקצה מ"א ולכן הקשה ורב יוסף ס"ל דמודה ר"ש כמ"ש ולכן תירץ דמנורה שאני והוי כמו ואזדא לטעמייהו כדאשכחן בדוכתי טובא כה"ג דמייתי טעמי אשקלי וטרי כה"ג ממחלקותם במקום אחר ואע"ג דמדברי רש"י משמע דרב יוסף גופיה מייתי לה הא לאו ראיה היא דרש"י פי' בהדיא דאנו אין לנו פירושו דס"ל כוותיה כמ"ש לעיל ונכתוב עוד בע"ה וא"כ כיון דלדברי אביי קאמר דלא ס"ל כר"ש בהא א"כ ע"כ טעמא דמנורה נמי משום מוקצה דאל"כ מאי קאמר דלא ס"ל כר"ש והיכן פליג ר"ש במנורה והלא מנורה טעמא אחרינא הוא ואין ענינינו למוקצה כלל אלא ע"כ כמ"ש וכמו שהקשו בתוספות לעיל אשר לסבת זה פי' ר"י ז"ל פי' אחר מפי' רש"י כמ"ש לעיל ובאמת צ"ע קצת לדברי התוס' שפירשו בתחלה ג"כ דלא ס"ל לר"י כר"ש במנורה למה הקשה רשב"א ז"ל למ"ד דטעמא משום קביעות מקום ולא הקשה לאביי גם כן דטעמא משום בנין היכי שרי ר"ש כיון דלדברי התו' לא תליא הא בהא כמ"ש בדבור זה ובהא כיון דלא אשכחן דפליג ר"ש למ' נאמר דר"ש מתיר בהא יותר, מר"י ושאר תנאי דאטו משום דהתיר ר"ש מוקצה יתיר גם בנין. ואפשר לפרש דגם התו' ס"ל דחוליות הוי ג"כ משום מוקצה ומ"ש דאין לתלות מנורה בנר היינו דכל חדא מוקצה טעמא אחרינא זה מחמת מיאוס וזה מחמת איסור בנין אלא דלשונם לא משמע כן שכתב דנר משום מוקצה ומנורה משום בנין והלא זהו ג"כ מוקצה והל"ל זה מוקצה מ"מ וזה מ"א:

ולעד"נ להביא ראיה לזה דבי"ט פ"ב דף כ"ב פליגי ב"ש וב"ה במנורה של חליות כמ"ש התו' לעיל אי שרי להחזירה וקאמר דר"ג עביד כב"ש ולא זקפה וא"כ קשה למה לא אסרה בטלטול ג"כ כמו הכא כיון דיש בנין בכלים ומשמע דלב"ש הוי בנין בכלים דאורייתא דדרבנן גם ב"ה מודו כמ"ש התם התו' דסוגיא דהכא אתיא כב"ה נמי דבשבת גזרו חכמים ולא בי"ט אבל אי משום מוקצה א"ש דרפ"ק דביצה מוקי ר"נ לב"ש במוקצה בשבת כר"י ובי"ט כר"ש וא"כ שרי לב"ש לטלטלה בי"ט אלמא משום מוקצה נגעו בה:

ומה שהקשו דאכתי ה"ל למבעי' או דלמא דתרווייהו להתיר' נ"ל לישב דהכ' א"א לומר כן דהוי זו ואצ"ל זו דאם הור' במנורה כר"ש מכ"ש נר דקיל מיני' כדאמרינן וא"כ מאי קמשל"ן ריב"ל וראיתי בחולין דגם הת' לא גרס רש"י תרווייהו להתיר'. עכ"נ דרש"י ס"ל דתרווייהו להתירא לא סלקא דעתך כלל דה"ל לערבינהו וליתנינהו דלא מבעיא הכא פשיט' דקשי' לשיטתינו וכתבנו דגם מנורה משום מוקצה נגעו בה ור"ש מתיר בתרוויהו א"כ הל"ל הורו במנורה ובנר כר"ש אלא אפי' בחולין הטרפח' וזפק לאו ר' תני לתרווייהו אלא זפק לחודי' מ"מ אי תרוויהו להתיר' ה"לל הורו בטרפחת ובזפק להתירא או הוי להו למימר סתמא וממילא ידעינן דלהתירא דסתם הוראה היא להיתר כדאיתא פ"ק דכתובות דאע"ג דאיכא הוראה לאיסור מ"מ רוב הוראה להיתר הוא אבל אי חדא לאיסור וחדא להיתר א"ש וכן אי טרפחת לחוד או מנורה לחוד להתירא הנה זפק ונר אינו אלא פירושא היאך היתה הוראה וקאמר דהיתה להיתר וגם קמל"ן דבזפק ונר לא ס"ל כוותיה ונר ס"ל לרש"י בכולהו שמעתין דהוא נר ישן לא שהדליקו בו באותו שבת דבהא קאמרי בהדיא נר שהדליקו בו וסתם נר משמע מצד הנר עצמו ודייק לה מר"י לעיל דאמר אין לנו אלא בנר כר"ש ור"י הא פסק כר"י אלא הא מיירי בנר ישן וס"ל בהא כר"ש כדפי' רש"י בהדיא לעיל ד"ה אלא בנר ישן דבכולהו כר"י ס"ל בר ממוקצה מחמת [ מיאוס כו':

ומ"מ אף כי כתבתי לעיל דמנורה דחדקי דמיא למוקצה מחמת איסור צ"ל עכ"פ דגרע מיניה מדפסק הרמב"ם כר"ל מטעם דס"ל כר"ש במוקצה כמ"ש הרב המגיד ובמוקצה מחמת איסור הא ק"ל כר"י אלא ע"כ לאו מוקצה מחמת איסור ממש אלא דמיא לי' קצת ור"י לא ס"ל כר"ש כ"א במוקצה מחמת מיאוס ואנן ק"ל כר"ש בכל מילי לבר ממוקצה מחמת איסור ממש ולפי זה צ"ל דלא ס"ל כפי' ר"ת דנבילה מוקצה מחמת איסור הוא דהא ר"י פסק בנבילה כר"ש כמ"ש התוס' לעיל. ואין לחלק בין דחיה בידים. דהא מנורה לא דחי' בידים וגם לאו מוקצה מחמת איסור ממש ואפ"ה אסר ר"י אלא צ"ל דהוי בכלל מוקצה מחמת מיאוס דכל דבר שלא חזי הוי בכלל מוקצה מ"מ כמ"ש לעיל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>