עריכת הדף "מגיני שלמה/כתובות/יג/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף י"ג ע"א'''}}

ד"ה ואין אוסרין על היחוד לענד"ן דשמעתין אתיא כפשטה דאמרינן לקמן ריש פ"ב דגם רבי יהושע אית ליה מגו אלא דהכא לית ליה מגו דהוי שור שחוט לפניך וא"כ פריך כיון דאין אוסרין על יחוד א"כ לא (מחזקינן לה כנבעלת ואפי' ספקא ליכא דאי הוי ספיק' ס"ל דהיתה אסורה מספק וא"כ אמאי פסיל לה ר"י במתני' תהא נאמנת במגו כיון דאין ש"ש לפניך דלא דמי לראוה מעוברת דנבעלה וודאי ואם לא מצאו לה בתולים דזה הוי שור שחוט לפניך והבתולים השיאוה לתובעה והחזיקו הספק אבל הכא מהי תיתי לתובעה ולשאלה מה טיבו של איש זה אם הוא כשר או פסול כיון דלא מחזקינן לה דנבעלה לו אלא דמלקין אותה דלא תרגיל ליחד שמא תבא לידי איסור ואצ"ל לפי' ר"י ז"ל לקמן גבי שור שחוט ע"ש דפשיט' דליכ' למימר כאן כיון דלא מחזקינן לה כבעולה יכולה למימר לא נבעלתי מעולם דאע"ג דאין יכולה לומר לא נתיחדתי אין היחוד כלום וזהו לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה לימא דלא כר"י דמשום יחוד מחזיק לה ר"י כנבעלת. דלכאורה דבריו מיותרין דהא הקושי' היא כפשטה דר"י אוסרה מחמת יחוד ושם אין אוסרין ואע"ג דיש לישב בע"א דק' ליה לפי שיטתו דקאי רב אאשת איש מאי מקשה דלמא לאסור על בעלה שאני משא"כ לאסור פנויה לכהונה ולכן פי' כיון דמחזיק לה בנבעלת מ"ש האי מהאי מ"מ נראה שכוונתו כמ"ש. ולפי דרכו א"ש מה שהקשו בתו' ד"ה השבתנו על המעוברת דלפי ע"ד הוא כפשוטו ואין בו דוחק כלל דר"י מחזיקה בנבעלת לענין דמקרי שור שחוט כיון דאין אפטרופוס לעריות ה"ל לענין זה כאלו ראינוה שנבעלה וה"פ דר"י קאמר אי אתם מודים כו' כי היכי דהתם הוי חדא ספיק' אם נבעלה אם לאו ואסורה ה"נ בחדא ספיק' דהיינו היכא שהיא מודה שנבעלה תיתסר בחדא ואין כוונת ר"י לדמות לגמרי לשבויה דאפי' אמרה לא נבעלתי תיתסר. דזה לא דמי. דהתם חדא ספיק' הכא תרתי אך על חדא ספיק' מדמי ותרצו דהתם יש עדים ומחזקינן לה בנבעלה הלכך כיון דרגלים לדבר אסורה מספקא משא"כ הכא לא מחזקינן לה בנבעלה כלל וליכ' שור שחוט ואפי' לדידיה נאמנת במגו דמהי תיתי לחזקה בבעולה וקאמר ר"י דלא כו' והשיבו מה תשיבנו על המדברת וקאמר דהיינו שבויה דהיחוד הוא כמו שבויה דהתם והוי שור שחוט וליכא מגו ולא נשאר כ"א ספק ואסורה כמו התם והיינו דקאמר מדברת היינו שבוייה וקאמר התם רוב גוים כו' והוי השביה חזקה לבעילה משא"כ הכא מהי תיתי לחזקה וקאמר ה"נ אין אפטרופוס כו' וכל האי משא ומתן הוא לדבריו דר"י דלדידהו אמרינן מגו אפי' אי הוי ש"ש לפניך ואפי' בלא מגו ואע"ג דפירוש זה הוי מעין פי' ר"י ז"ל מ"מ הוספנו קצת ובזה מיושב גם קושיא שהקשו ד"ה רב אסי כו' דר"א לא ס"ל דמעלה עשו ביוחסין ולא הוי חזקה לבעילה וליכ' ש"ש ובהא מודה ר"י דהוי מגו ובלאו הכי קושי' שהקשו התוס' ד"ה רב אסי צע"ג דכי לית ליה לר"י מגו היכא דאיכא חזקה דממונא דאמרינן אוקי ממונ' בח"מ אבל בלא חזקת ממון מודה ר"י דאמרינן מגו וכה"ג אמרינן בהדיא לקמן פ' המדיר דף ע"ה לענין חזקת הגוף דכי לא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף היכא דאיכ' ח"מ כו' א"כ ה"ה לענין מגו ע"ז נ"ל לתרץ דלעולם ס"ל לר"י דאפי' אמרה לא נבעלתי לא מהימנא מטעם שכתבו התוס' דהוי כוודאי נבעלה כיון דאין אפטרופוס לעריו' ומאי דאמרינן בפ"ב מגו היינו דלא נבעלתי הוי טענה מעולה ביותר דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר אע"גב דכשר הוא מ"מ עבדה איסור' ואפי' באונס אינה מודה ברצון כמ"ש התו' דף ט' ד"ה לא דקא טעין וא"כ אע"ג דלא מהימנא מ"מ מיגו איכ' מחמת טענה מעולה וכמ"ש התוס' לפני זה ד"ה ור"א וא"כ לקמן פ"ב אין כוונת התלמוד דר"י מיירי דוק' בנבעלת אלא מיירי בתרווייהו והתלמוד שקיל וטרי אמאי דקאמר ר"י לר"ג דבמיגו דהתם פליגנ' עליך מאי מגו איכא בפרק' קמא אי לימא הא מיגו דר"י ור"ג פליגי גם בנבעלת ור"י ס"ל אף אם טוענת נבעלתי לכשר לא מהימנ' אע"ג דאית לה מיגו דטענה מעולה ולעולם ר"י ס"ל דלא נבעלתי נמי לא מהימנ' דומיא ממש לפלוגתא דמשארסתני נאנסתי וכמ"ש התוס' והשת' א"ש כולה סוגיא דלקמן דמשמע מבואר דמדמי ר"י מדברת לשבויה כמו דהתם לא מהימנא לומר טהורה אני ולא נבעלתי ה"נ כן וכולה סוגיא. והא דפריך לקמן ותיפוק ליה דהתם רוב פסולין אצלה והכא רוב כשירים אצלה ומאי קושי' והא משא ומתן שלהם קאי אי נבעלה כלל אי לאו. לאו קושיא היא. דה"פ אפי' אי נבעלה מה בכך ניזל בתר רובא דר"י אית ליה תרתי דביחוד היא כחזקת בעולה ולפסול וק"ל:

ד"ה ואין אוסרין על היחוד וכו' תימא לרשב"א דלזעירי נמי דאמר נסתרה מיירי שהיא מודה וכו' נראה מדבריהם דגם רב דאמר ואין אוסרין על היחוד מיירי דוקא שהיא אומרת טהורה אני או שותקת אבל אם אומרת טמאה אני אסורה דאע"ג דסוף נדרים אמרו דהאומרת טמאה אני אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר היינו בלא יחוד אבל עם יחוד אסורה דהוי כמו רגלים לדבר כיון שנתייחדה דאל"כ מאי מקשה הרשב"א ז"ל הלא אין אוסרין על היחוד אף אם היא מודה ושמא י"ל דהתוס' מקשין מנ"ל למקשן להקשות דלמא מיירי רב באינה מודה ומנ"ל להשוות הנושאים דלמא אף דאין אוסרין על היחוד לחודיה מ"מ היכא דגם היא מודה לזה אין למקשן ראיה מדברי רב וזו תשובה על הרב בת"ה ז"ל בכתביו סי' רכ"ב שכתב דהתו' בדבור שאחר דבור המתחיל מעלה עשו וכו' שמקשין מגמרת נדרים דמשמע התם דאי לאו טעמא דניח' ליה דלימות היתה אסורה מחמת יחוד ופי' הוא ז"ל דבריהם לחד שינוי' דס"ל לתוס' דבנדרים מיירי באומרת טמאה אני ואפ"ה מקשי התוס' שפיר דס"ל דגם רב מיירי דאין אוסרין אפי' אם היא מודה מדלא מפליג רב בין אוסרין לאוסרין רק בין מלקין לאוסרין עכ"ל ע"ש וזה סותר לגמרי דברי התוס' לפני זה שהקשו דהא ר' יהושוע מיירי דהיא מודה ומאי קושי' דהא גם רב מיירי במודה ואפ"ה אין אוסרין והא ליכ' לתרוצי כדכתבתי דמנ"ל להקשות דהא הרב מוכיח מדברי רב מדלא מפליג בין אסורין דמיירי אפי' במודה ואף אם נאמר דדברי התוס' בד"ה אין אוסרין הם דברי רשב"א ז"ל משנ"ץ דלא ס"ל דגמרת נדרים מיירי בטמאה אני כדכתב הרב ז"ל בעל ת"ה עצמו ע"ש וס"ל דבאומרת טמאה אני אפי' ביחוד לחודה עם איש שאינו נואף אסורה ורב מיירי באונס מודה והתו' בדבור שאחר זה הם דברי ר"י וס"ל דגם במודה אינה אסורה ביחוד רק דוקא עם נואף מ"מ דוחק גדול בעיני דשני דיבורי' הסמוכי' זו לזו יהיו סותרים זה את זה ועוד דגם בדיבור שלפני זה משמע דלא הרשב"א ז"ל בלחודיה הוא רק שהוא הקשה ולכך נראה הוא אחר לא הוא בעצמו ומשמע שהוא ר"י בעל התוס' לכך נראה דהתו' דכאן לא ס"ל דגמרת נדרים מיירי במודה דבמודה הוי אסורה אי לאו טעמא דניח' ליה דלימות אפי' אינו נואף או כדפירשתי דמקשה מנלן להקשות מדברי רב דמדברי רב אין שום הוכחה ע"ז. וק"ל:

אבל מ"מ יש לתמוה הרבה על דברי הרשב"א ז"ל שהקשה קושיא זו וס"ל דר"י מיירי במודה אבל באינה מודה מודה ר"י דשריא וא"כ תימא דלקמן פריך ר"י לר"ג אי אתה מודה בשבוייה שנשבית ויש לה עדים שנשבי' והיא אומרת טהורה אני שאינה נאמנת ולקשי לנפשיה לסברתו שהוא מדמה מדבר' לשבויה א"כ למה ס"ל דבאומרת שלא נבעלה מותרת מ"ש משבויה דאף באומרת טהורה אני אינה נאמנ' דהא ר"י מדמה יחוד לשבויה דאין אפטרופס וכו' ואף אם נדחק ונאמר דגם ר"י מודה דאין סברת אפטרופס שקולה כסברת רוב גוים וכו' אלא דפריך לר"ג דאם סברת רוב גוים מהני לאוסרה אפי' באומרת טהורה אני ליהני לי' סברת אין אפטרופס לפחות כשהיא מודה אף שהלשון אינו סובל זה כלל דהא השיב ר"י דמדברת היינו שבויה משמע דהוא הוא עצמו מ"מ נסבול זה הדוחק:

אבל יש לתמוה דהא מסיק לקמן ריש פ"ב דגם ר"י אית ליה מגו היכא דאין שור שחוט לפניך א"כ אף באומרת שנבעלה לכשר לה תהא נאמנת במגו דלא נבעלה לפי' ר"י ז"ל דפי' דגבי בתולים כיון דאין לה בתולים ואינה יכולה למימר בתולה אני כמו שור שחוט שאין יכול לומר חי אני ולהכי בין אומרת נאנסתי ובין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא משא"כ הכא אם אומרת לא נבעלתי ס"ל לר"י דמהימנ' א"כ יש לה מגו דלא נבעלתי מעולם כמו לא היתה של אביך מעולם א"כ ע"כ צ"ל דגם הכא שור שחוט לפניך דאינה יכולה לומר לא נבעלתי דאין אפטרופס כו' א"כ מוכח להדיא דלא מהימנא ויש לומר בדוחק דס"ל כרש"י ז"ל דפי' שור שחוט ומטעם זה תובעו וגם הכא היחוד עושה שאנו שואלין אותה מה טיבו של אותו האיש דהוי כתביעה דהתם ואז אמרינן דלמא לא מסקי אדעת' טענה מעולה מזה או אערומי קא מיערמא וס"ל לרשב"א ז"ל כרש"י ז"ל בחדא בהא מלת' ופליג עליה במאי דמשמע מדבריו דאפי' בלא זה דלימא דלא כר"י מודה ר"י דלא מהימנ' וכן משמע מדבריו בכל הסוגי' ואל אלקים יודע כי אח"כ מצאתי כעין דברים אלו בתו' ד"ה השבתנו וכוונתי ת"ל לדבריהם ומ"מ תימא גדול' כי ראיתי ברשב"ם ז"ל בעצמו שנדחק לפרש כך ועליו הקשתי קושי' גדולה דלקמן פי' הוא ז"ל בהדי' דלא כרש"י ז"ל וא"כ נוכל לומר דלקמן לר"ג קאי אבל לר"י גם בלא נבעלתי אינה נאמנת כדאמרינן לפי האמת אבב' דנאנסתי:

אבל מה שהביא הרשב"א ז"ל ראיה מפ"ב דקאמר מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי וכו' דמיירי שאומרת שנבעלה. ולעד"נ דיש לתרץ היטב דודאי ר"י אוסר אפילו בלא ראיה כדמשמע לישנא הרי זו בחזקת בעולה דמשמע דאנן מחזקינן לה בבעולה ור"ג אפילו באומרת נבעלתי מכשיר כדפירש רש"י ז"ל בהדי' ד"ה ולזו אין עדים וא"כ לקמן קאמר אמאי דקאמר ליה ר"י לר"ג במגו דהתם פליגנ' עלך ומאי מגו יש לר"ג דקאמר דלזעירי אי מיגו דלא נבעלתי דהיא טענה מעולה ואר"ג קאי אבל לר"י ליכא מגו דהוי שור שחוט לפניך דס"ל דגם בלא נבעלתי לא מהימנ' וכן צ"ל ע"כ לשיטת ר"י בעל התוס' מאי דקאמר הניחא למ"ד מאי מדברת נסתרה דמגו וכו' ומאי ניחות' א"כ למה פליג ר"י אר"ג התם והכא מודה אלא על כרחך התם ליכא מיגו לר"י דגם בלא נבעלתי לא מהימנ' כמו שמשני בתר הכי שור שחוט וכו' וכנ"ל אף שיש לתרץ דלכתחילה לא אסיק אדעתיה קושי' זו מ"מ נראה שזה נשאר לזעירי גם לפי האמת עוד נ"ל אף אם קאי גם אר' יושיע מ"מ לא קשה מידי דהתם קאמר המקשן הכי אם ומודה ר"י קאי אהאי בבא על כרחך צריכין אנו לפרש דר"י לא אמר כ"א במודה שנבעלה דאל"כ ליכ' מגו. אבל לפי האמת ומודה ר"י אבב' דריש' קאי א"כ ר"י אפילו בלא מודה נמי אמר וגם הסוגי' דהכ' קאי לפי האמת דלא נצטרך לדחוק דר"י דוק' אמודה קאי דאין זה ניכר בדבריו כלל כנ"ל ברור:

ומ"מ יש כאן תשובה אבעל ת"ה סימן הנ"ל דס"ל דגם לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דגמרת נדרים אינה מיירי באומרת טמאה אני אינה נאמנת מטעם דנראים הדברים אמת רק מטעם דשויה אנפשיה חתיכה דאיסור' ע"ש בדבריו וגדולה מזאת משמע מדבריו דאפילו גבי נואף דאיכ' יותר רגלים לדבר וכן במעשה שבאה לפנים היה רגלים לדבר ואפ"ה התיר הכל מחמת הבנין שבנה על יסוד זה דלא אסרו התוספות באומרת טמאה ואיכ' רגלים לדבר כ"א מטעם דשויה נפשה וכו' לא מטעם דנראים הדברים אמת. וא"כ הרשב"א ז"ל עצמו בדבור זה סותר הכל דהא הקשה ז"ל דלמ' שאני הכ' דהיא אומר' שנבעלה והכ' לא שייך כלל טעם דשויה נפשה וכו' דהא אומרת לכשר נבעלתי א"כ גם גבי אשת איש אי לאו טעם דשוויה נפשה היתה מותרת אף במודה שנבעלה וי"ל דודאי א"א מותרת אי לאו טעם דשווייה נפשה דשם אין נראין הדברים אמת דשמא עיניה נתנה באחר ולכן אינה אסור' כ"א מטעם דשויא נפשה כיון דאיכ' רגלים לדבר אף דלא נוכל לאסור מטעם דנראים הדברים אמת דאיכ' למימר עיניה נתנה וכו' מ"מ לא שייך למימר כדאמרינן גבי שאר נשים דלא אסרינן להו מטעם דשויה נפשה משום דרוב נשים משקרות בענין כזה כדכתבו התוספות פרק אעפ"י דכאן קרוב הדבר שאינה משקרת כיון דאיכא רגלים ויצתה מכלל רוב משא"כ הכא גבי פנויה דליכא טעמא דעיניה נתנה באחר א"כ כיון דאיכא יחוד והיא מודה ג"כ נראין הדברים שהוא אמת ואסורה בלא טעם דשויה נפשה ובזה מיושב גם כן קושיא הראשונה שהקשיתי על בעל ת"ה דמאי מקשה הרשב"א הלא גם אין אוסרים מיירי במודה די"ל דמקשי שפיר דאף דגבי א"א אין אוסרין במודה היינו דשמא עיניה נתנה וכו'. משא"כ הכא וא"כ אף דלפי האמת ס"ל להרשב"א דגם א"א אסורה במודה מטעם דשויא נפשה וכו' וגמרת נדרים מיירי באינה מודה מ"מ כיון דקושי' הרשב"א ז"ל ופרוקא צריכינן גם לשיטת:

ר"י וכדכתבתי נוכל שפיר לומר דדבור שאחר זה הוא לשיטת ר"י וכנ"ל ואינו סותר הדבור הראשון דגם הוא היה גם לשיטת ר"י וק"ל נ"ל ודוק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>