עריכת הדף "מגיד משנה/זכיה ומתנה/ג"


<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

'''הנותן מתנה לחבירו וכו' עד כל אחד יכול לחזור בו.'''  דבר פשוט הוא זה בהרבה מקומות וכבר נתבאר פ"ז מהל' מכירה דבדברים לבד אע"פ שלא קנה המקבל החוזר בו יש לו משום מחוסר אמנה במתנה מועטת כמו שנזכר שם: 

== ב ==

'''מחל לחבירו חוב וכו' עד כמו שביארנו.'''  כבר נתבאר זה פ"ט מהל' מכירה: 

== ג ==

'''וכן האומר לחבירו מנה שיש לי וכו'.'''  ג"ז נתבאר ממכירה וזהו דין מעמד שלשתן הנזכר בגמ': 

== ד ==

'''כדרך שאין צריכין עדים לענין מקח וממכר וכו'.'''  גם זה נתבאר פ"א מהלכות מכירה דלא איברו סהדי אלא לשקרי אבל כל זמן ששניהם מודים די בכך אפילו בלא עדים: 

== ה ==

'''כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו' כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויין לך פחות ממקצתן וכו'.'''  בהשגות א״א זה הדרך הולך וכו'. ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר שאם נאמר דהאומר בית בביתי כיון שידוע הוא שיד הלוקח על התחתונה הרי הוא כמסויים שהוא גרוע וכאילו סיימו בפירוש א״כ אף אנו נאמר באומר קרקע מנכסי נתונה לך שיקנה המקבל הגרוע שבכל קרקעות הנותן שהדבר ידוע שיד מקבל על התחתונה וה״ז כאילו סיימו בפירוש אלא ודאי לדברים אלו אין עיקר לפי סברא זו. ונ״ל שלא חשב הר״א ז״ל אלא לתרץ מ״ש האלפסי ז״ל בפ״ק דגיטין. ועתה אבאר מאין יצא זה. הביאו בגיטין פ״ק המשנה השנויה במסכת פאה וכך היא הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקא סלקא דעתין לאוקמה דטעמא דלא יצא לחורין משום דלא פלגינן דבורא הוא. וז״ל הרב אלפסי ז״ל בהלכותיו ת״ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדיה לברורי לההוא כל שהוא דלקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דבורא עכ״ל. ואע״ג דהך אוקימתא לא קיימא למסקנא דגמ' כמו שביאר בפ' זה דקדק ממנה הרב ר' יהוסף הלוי וכתב דכל דלא סיים לא קנה ושמיע ליה מינה כיון דהכא דינא מאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיומי ליה להנהו ארבע אמות דאי לא סיים ליה ארבע אמות בפירוש לא קנה ואע״ג דאמרינן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדה התם משום דסיים לו השדה, אלו דבריו בגיטין וזאת היא סברת המחבר תלמידו וחכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו שטעם זה לחלק בין מסיים לו השדה ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו דכי היכי דכשאינו מסיים לו כלל יכול לדחותו ולומר לו בכל הקרקע לא זהו שנתתי לך ה״נ בחלקי השדה יכול לדחותו ולומר לו בכל חלק ממנו לא זהו אלא ודאי שמעת מינה דלא בעינן סיום כלל. ועוד ראיה לזה מדגרסינן פ' שני דייני גזירות {{ממ|כתובות ק"ט:}} ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין א״ל אביי ומי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא, אלמא קני ליה לדיקלא ואע״ג דלא מסיים ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע א״ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה לך ואהדר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה אלמא שדה גדולה הוא דאינה מכורה הא שדה קטנה מכורה ותנן נמי בית בביתי אני מוכר לך מראהו גרוע נפל מראהו נפול עבד מעבדי אני מוכר לך מראהו קטן [מת] מראהו מת וכבר פסק המחבר עצמו דין זה פכ״א מהל' מכירה אלו דברי האחרונים והם פירשו ההיא דגיטין בדרך אחרת וראיתי לרב בעל העיטור שכתב בדין האגב כדברי אבן מיג״ש ז״ל: 

'''אבל אם אמר לו וכו'.'''  כבר נתבאר זה ואפשר לומר שאלו המפרשים חולקים בין מתנה למכר והטעם שבמתנה המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שכן יכול לדחותו בכל הקרקע ולומר לו לא זהו אבל במכר נהי דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ אין זה קרוי מוציא מחבירו כיון שדמים הוא נותן ואע"פ שכתב המחבר כשם שהמוכר וכו' לא להשוותן לגמרי אמר כן ועם זה לא נשאר עליהם תשובה רק מאותה דפ' שני דייני גזרות וי"ל בההיא דמתנת שכיב מרע שאני דאינו בא להוציא אלא מן היורשים אלא שנראה מדבריהם שאין דעתם לחלק בין מתנה למכר שאל"כ למה הוצרכו לחלק במסיים והלא ההיא דחצי שדה במכר היא ודבריהם צ"ע: 

== ו ==

'''כל הנותן מתנה על תנאי וכו'.'''  זה פשוט בכמה מקומות: 

== ז ==

'''כבר ביארנו שכל התנאין אלו וכו'.'''  זה נזכר פ"ו מהלכות אישות ושם כתבתי טעמי הסברות וכבר האריך כאן הראב"ד ז"ל להסביר פנים לסברא האחרונה אבל לא הביא ראיה לדבריהם כמ"ש בהשגות: 

== ט ==

'''הנותן מתנה על מנת וכו'.'''  זה פשוט מבואר בסוף יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא דף קל"ז}}: 

== י ==

'''האומר לחבירו שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו והחזירהו [הקדישו והחזירו] הרי זה מוקדש וכו'.'''  מימרא מפורש סוף פרק יש נוחלין דאמר ר"נ הרי זה מוקדש ומוחזר. ואמר רב אשי עלה חזינן אי אמר על מנת שתחזירהו הא אהדרינהו על מנת שתחזירהו לי הא לא חזי ליה. ופירוש אם היה מוקדש הא לא חזי ליה וכל שלא החזירו כשהיה ראוי לו נתבטלה מתנתו וה"ז הקדיש מה שאינו שלו וכן פירשו ז"ל אף על פי שיש מצריכין לו פדיון אם היה קדושת דמים דברי המחבר עיקר שאינו קדוש כלל. וכתב הרשב"ם ז"ל בנותן שור לחבירו על מנת להחזיר בתוך שלשים ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה עכ"ל. ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא דילמא כי היכי דאקדשיה פטור ה"נ המיתו או דילמא מת לאו חזרה היא: 

== יא ==

'''אסור לישראל ליתן מתנת חנם לעכו"ם וכו'.'''  מפורש סוף פ' בתרא דע"ז {{ממ|דף ס"ד}} ולרב יהודה דאמר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה כדאיתא התם בהדיא: 

'''אבל לגר תושב בין במכירה בין במתנה מפני שאתה מצווה להחיותו.'''  מפורש בגמרא בפירקא בתרא דעבודה זרה דגר תושב מצוה להחיותו וכבר נתבאר פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה אי זהו גר תושב ואין מקבלין אותו אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שיתבאר שם: 

== יב ==

'''הנותן מתנה לעבד או לאשה וכו'.'''  זה פשוט בכמה מקומות. 

'''ומה שכתב שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד.'''  מפורש בירושלמי פרק מציאת האשה אף על גב דעבד ר"מ עבד כרבו וזכתה אשה זכתה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד ומוסכם הוא: 

== יג ==

'''נתן מתנה לאשה ע״מ וכו' אבל הנותן מתנה לאשה.'''  עיקר דברים אלו בנדרים פ' אחרון {{ממ|דף פ"ח}} דגרסינן התם המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות אלו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא מה שאת [נושאת] ונותנת לתוך פיך ע״כ במשנה. ובגמרא אמר רב לא שאנו אלא דאמר לה מה שאת [נושאת] ונותנת לתוך פיך אבל אמר {{ממ|לה}} מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל וכו'. וזה פירש המחבר דבין לרב בין לשמואל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל כסתמא דמתני' ובפירושא דמתניתין פליגי דרב סבר דלישנא דמתניתין דוקא כגון שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי ומה שתשתי או מה שתלבשי וכיוצא בהן הא בכולל לעשות בהן כל מה שתרצה קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפי' לא ייחד לה דבר אלא שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי לא קנה יתהון אבל מה שתרצי עשי לחודיה ואי נמי על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל עכ״ל הרשב״א ז״ל לפי שיטת המחבר. ועוד כתב ז״ל ובהכי מתרצה לי שמעתין כולה ופסק המחבר כשמואל דדיני נינהו וכן פסקו רבינו סעדיה ורבינו שמואל הנגיד בשם רב עמרם ז״ל. וכיון שכן מאי דאמרינן פ' בן סורר ומורה {{ממ|סנהדרין דף ע"א}} דקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. וכן בנזיר פ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו הזכירו בלשון זה לאו דוקא דבהאי לישנא בלחוד סגיא דלא ליקני בעל אלא דהתם לאו דוכתא דהאי דינא ורישא דמתני' נקטינן. זו היא שיטה מחוורת ושיטות אחרות יש: 

== טו ==

'''הנותן כל נכסיו לעבדו וכו'.'''  כבר הבאתי למעלה משנה זו. 

'''ומ״ש אפילו מטלטלין וכו'.'''  מבואר בפרק מי שמת {{ממ|בבא בתרא דף ק"נ}} עשו מטלטלין שיור אצל העבד. ואפילו במסיים בפירוש המטלטלין שהוא משייר וטעמא משום דלא כרות גיטין הוא כאוקימנא בתרייתא. ופי' הרב אלפסי ז״ל פרק קמא דגיטין דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא עכ״ל. ומתוך לשון זה שאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אבל יש מפרשים דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שם שיור בדבור שהוא משתחרר דקאמר כל נכסיו ואינו מתקיים כולו אבל אם כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלונית כיון שאין שום שיור במלה שהוא משתחרר בה שהיא מלת עצמך יצא לחירות וקנה כל הנכסים חוץ מאותה קרקע ולשון המחבר נוטה ללשון הרי״ף ז״ל:

<noinclude>{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>