עריכת הדף "מגיד משנה/איסורי ביאה/ט"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

'''אין האשה מתטמאה מן התורה וכו'.'''  בפרק הרואה כתם (נדה דף נ"ז ע"ב) בגמרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכבר נתבאר פרק ה' באי זה מקום שבפנים האשה טמאה מן התורה: 

== ב ==

'''ומדברי סופרים וכו'.'''  שם בפרק הרואה כתם מבואר דין הכתמים שהיא טמאה בהן ומפורש במשנה ובגמרא שהכתמים מדבריהם:

== ג ==

'''וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכו'.'''  במשנה פ"ק דנדה כחכמים ודין הרואה כתם מפורש בגמרא שם ואפילו באשה שיש לה וסת כבר נתבאר פרק ח' שהאשה שראתה דם אינה מטמאה את בועלה למפרע:

'''ואינה מונה לנדתה וכו'.'''  ברייתא שם:

'''וכל הרואה כתם וכו'.'''  שם בברייתא ובמשנה בפרק בא סימן (נדה דף נ"ב:): 

== ד ==

'''הרואה דם בשעת וסתה וכו'.'''  שם במשנה (דף ב') ובגמרא (דף ד' ע"ב) כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ואוקים לה בשעת וסתה וד"ה: 

'''וכן מעוברת וכו'.'''  במשנה (דף ז') שם כדברי רבי אליעזר ונפסקה שם הלכה כדבריו:

'''איזו היא מעוברת וכו'.'''  משנה וגמרא (דף ט') שם ובגמרא בעא מיניה ההוא סבא מרבי יוחנן הגיע עת וסתה בימי עיבורה [ולא בדקוה] מהו קא מיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וסתות דאורייתא מאי כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקה ופשט ליה רבי יוחנן דאפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה ודקדקו מכאן קצת המפרשים שאף היא אינה חוששת לוסתה כלל ואין בעלה חייב לפרוש ממנה בעונת הוסת שהרי היא מסולקת דמים וכן הדין במניקה כל כ"ד חדש והעלו בזה דינין וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו הגיע עת וסתן תוך זמן זה אינן צריכות בדיקה ומותרות לבעליהן שאפילו שופעות ורואות באותן עונות שהיו למודות לראות אינו אלא מקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד הרי שהיה לה וסת הימים כגון שלמודה לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שתפגע בו וכן הדין לשאר הוסתות חוץ מוסת ההפלגות שא"א לה לחוש עד שתחזור ותראה חזרה לראות אפילו פעם אחת הרי זו חוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה להפליג ע"כ. עוד נחלקו המפרשים אם היא קובעת וסת בימים אלו והרמב"ן ז"ל כתב יראה לי שהן קובעין וסת בשאר ימיה של אשה חוץ מימי טוהר של יולדת שאין ראויות לקביעות וסת מדין הגמרא ובזמן הזה אף הן קובעין וסת להחמיר עכ"ל אבל הרשב"א ז"ל הסכים לדעת הראב"ד שאינן קובעות וסת בימים אלו אבל הן חוששות כדין הוסת שאינו קבוע ורבינו נראה שהוא סובר דהך בעיא דההוא סבא היא לענין טהרות בלבד אבל לא לענין פרישה לבעלה דחוששת היא ליום וסתה עד שתעקרנו או שהוא מפרש כדברי שאר מפרשים דאמרו לא בעיא בדיקה [בדיעבד שאם עברה וסתה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה] מיום זה ואילך אבל בשעת וסתה חוששת היא לבעלה וזהו שלא הזכיר רבינו דין זה וכן נראה שהוא סובר שהיא קובעת וסת בהן כדעת הרמב"ן ז"ל ולא הזכיר דין ימי טוהר שהרי בדין תורה דמיה טהורים ולא עוד אלא שהוא ז"ל סובר שאפילו עכשיו מותר לבעול על דם טוהר כמו שכתב פרק עשירי:

'''מניקה כל כ"ד וכו'.'''  ברייתא שם (דף ט') וכרבי יוסי ור"ש:

== ה ==

'''בתולה שלא ראתה דם מימיה וכו'.'''  משנה וברייתא שם (דף ז'):

'''זקנה כל שעברו עליה וכו'.'''  משנה וגמרא שם:

'''מעוברת ומניקה וזקנה וכו'.'''  שם (דף ה') נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה ואמרו שם אימתי הגיע זמנה משהגיעו ימי הנעורים ולזה כתב רבינו קטנה וכבר נתבאר ענין הקטנות והנערות פרק ב' מהלכות אישות שהנערות תלוי בשנים ובסימנין וכתב הרשב"א ז"ל שכל שהגיע לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין אא"כ נבדקה אבל אם בדקוה אין חוששין לנשירת סימנין לפי שהכתמים הם מדבריהם. ''' וכתב רבינו עד שתראה שלש וסתות'''  והוא ממה שאמרו שם (דף י' ע"ב) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושנייה רוקה ומדרסה בשוק טהור כתמה נמי טהור ואמרו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל ז' אינם אלא ראייה אחת עוד שם אמר רב שימי בר חייא מדלפת אינה כרואה והקשו והא קא חזיא ותירצו אינה כשופעת אלא כפוסקת והקשו מכלל דשופעת נמי כי נהרא ותירצו אלא אימא אינה אלא כשופעת ע"כ. ולזה כתב רבינו ג' וסתות אבל הרשב"א ז"ל כתב אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ופסקה וראתה ג' פעמים כן ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה עוד כתב תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שראתה ג' פעמים ופסקה מלראות שתי עונות שלימות הרי זו חוזרת להיתרה הראשון וכתמה וראייתה טהורים עד שתשוב ותראה עוד ג' פעמים ודין זה נזכר בגמרא לענין דיה שעתה והזכירו רבינו פרק ד' מהלכות מטמאי משכב ומושב והרשב"א ז"ל למד ממנו לדין הכתמים ואפשר שכן הוא: 

== ו ==

'''מה בין כתם הנמצא על בשרה וכו'.'''  נראה דעת רבינו בזה ממה שאמרו פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ז ע"ב) [הרואה כתם על בשרה] ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ועוד אכתוב בפרק זה ברייתא זו וסובר רבינו דכל פחות מכשיעור ספק הוא אם הוא דם מאכולת אם לאו וכבר אמרו שספק בבשרה טמא. אבל בהשגות השיגו הר"א ז"ל בזה וכתב א"א אין זה מחוור שהרי שאל רבי ירמיה על כתם שבבשרה טפין טפין מהו ואם אין לו שיעור מה שאל ע"כ. ואין זו קושיא דר' ירמיה לאו לאיצטרופי קא בעי אלא לומר אם צורתן מוכחת עליהן שאינם מגופה דאי מגופה הוא לא הוה ליה לאשכוחינהו כה"ג או דילמא ל"ש וכן פירשו מן המפרשים בעיא זו משום דקשיא להו אי לענין איצטרופי ברייתא היא בסוף הפרק (דף כ"ט) כתם ארוך מצטרף טפין טפין אין מצטרפין וכבר כתבה רבינו למטה ופירשה כן. עוד כתובות בהשגות קושיות על דברי רבינו ואין צורך להשיב עליהן ומ"מ לענין הדין דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל מסכמת לדעת ההשגות שאפילו על בשרה אם אינו כשיעור טהורה: 

'''והנמצא על הבגד וכו'.'''  משנה וגמרא. ושיעור הגריס שהוא כדי ט' עדשות משנה בנגעים פרק ששי (דף ע"ה): 

'''נמצא טפין טפין וכו'.'''  זו היא הברייתא שהזכרתי בסמוך כתם ארוך מצטרף טפין טפין אין מצטרף ולדעת רבינו הכרח היא שאינה אלא בבגדים אבל בבשרה אפילו בפחות מכשיעור טמאה ואף הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו שאין דין הברייתא אלא בבגדיה אבל בבשרה אפילו טפין טפין מצטרפין לכשיעור וכפי דעתם ז"ל שאף על בשרה צריכה שיעור:

== ז ==

'''כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה וכו'.'''  משנה בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה דף נ"ט ע"ב) ישבה על ספסל של אבן או על האצטבא של מרחץ רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ובגמרא (דף ס' ע"ב) מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס ולא גזרו בו אטו תוכו ומטהר היה במטלניות שאין בהן ג' על ג' וכו' דרש רב חייא בר רב מתנא משמיה דרב הלכה כר' נחמיה. 

'''ומ"ש רבינו אפילו בדקה קרקע וכו'.'''  מימרא דשמואל פרק הרואה כתם (נדה דף נ"ז ע"ב) ואוקמה רב אשי כרבי נחמיה: 

'''ולא במקבל טומאה וכו'.'''  בפ' האשה (דף ס"א) ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם ר' נתן בר יוסף אומר אינו מטמא משום כתם שלא תקנו בגדי צבעונין באשה אלא להקל על כתמיהן והקשו תקנו מאן תקנינהו ותירצו אלא שלא הותרו וכו' והקשו הותרו מכלל דאסירי ותירצו אין דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בקשו לגזור על בגדי צבעונין אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן ע"כ בגמרא. ופסק רבינו כר' נתן להקל בכתמים של דבריהם ועוד דקא יהיב טעמא למילתיה ומפרשים ליה בגמרא והרמב"ן ז"ל פסק כת"ק והרשב"א ז"ל הסכים לדעת רבינו וכתב אלא שהמחמיר בדברים אלו תע"ב עכ"ל: 

== ח ==

'''לא בכל מקום שנמצא הדם וכו'.'''  ראש (דף נ"ז) פרק הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה על עקבה ועל ראש גודלה טמאה על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה ובגמרא (דף נ"ח) מבפנים עד היכא עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים: 

'''נמצא על ראש גודל רגלה וכו'.'''  כבר נתבאר זה ואמרו בגמרא הטעם שאני ראש גודלה דבהדי דפסעה עביד דמתרמי [ונטף]:

'''וכן אם נמצא הדם וכו'.'''  שם תניא נמצא [לה] על קשרי אצבעותיה טמאה מפני שידים עסקניות הם ואמרו שם מ"ט לאו משום דאמרינן בדקה בחדא ידא ונגעה באידך ידא והעלו לא שאני ידה דכולה עבידא דנגעה ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל יש מרבותי שהורו שאין דברים הללו אמורין אלא בזמן שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה לאחר בדיקה אבל מן הסתם אינה חוששת לו לפי שאינה ראויה ליגע שם שלא במתכוין כדי שלא ילכלך ידיה שם עכ"ל. והרמב"ן ז"ל ורבינו כתבו הברייתא כפשטה ולא חלקו ואני אומר שכן בדין שאפילו תאמר שאין היד נוגעת בלא כוונה באותו מקום נוגעת היא במקומות מן הגוף שאפשר שבשעת נגיעתה באותן מקומות נתז הדם מן המקור על ידיה דאי לא תימא הכי לא הוה שתקה ברייתא מלפרושי וכן עיקר להחמיר:

'''אבל אם נמצא הדם וכו'.'''  כבר נתבאר זה וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל היתה יודעת שנזדקרה כגדי המזדקר בבת ראש והגביהה רגליה למעלה מראשה אפילו מחגור ולמעלה טמאה בין מלפניה בין מלאחריה ע"כ. ומסוגיית הגמרא למדו כן ולמטה בפרק זה אבאר:

== ט ==

'''הכתם הנמצא על בשרה וכו'.'''  שם בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טפין טפין מהו לרחב ירכה מהו ת"ש על בשרה ספק טמא ספק טהור [ודאי] טמא [לאתויי] מאי [לאו לאתויי] כה"ג [ודחי] לא דילמא דעביד כרצועה וכתבו מן המפרשים ז"ל דכיון דאתיא למפשטה לאיסורא מהך ברייתא ובדילמא דחינן לה לא סמכינן אדיחויא וטמא בכל הני גווני וכן דעת הראשונים והרמב"ן וכדברי רבינו:

== י ==

'''הכתם הנמצא על החלוק שלה וכו'.'''  משנה שם וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל שנמצא על החלוק בלבד למעלה מחגורה אפילו נזדקרה טהורה דאם איתא דמגופה הואי אף על בשרה איבעי לה לאשתכוחי:

'''נמצא על בית יד.'''  במשנה וכתב הרשב"א ז"ל אם מגיע כנגד בית התורף אפילו בשעה שהיא שוחה טמאה חוששין שמא שחתה ונגעה עכ"ל:

== יא ==

'''היתה פושטתו ומתכסה בו וכו'.'''  משנה שם ופי' הרשב"א ז"ל אפילו לא כסתה בו אלא ראשה בכל מקום שנמצא בו טמא מפני שעשוי לחזור אילך ואילך ושמא נתהפך ונגע שם עכ"ל:

'''וכן האזור שלה וכו'.'''  במשנה וכן בפליון וי"מ מעפורת שהיא מכסה בו ראשה ע"כ:

== יב ==

'''היתה לובשת חלוק אחד וכו'.'''  בפרק בא סימן משנה וגמרא פסק כחכמים ושיעור כתם אחד כבר נתבאר למעלה שהוא כגריס:

'''וכן אם לבשה וכו'.'''  שם אמרו דאפילו רבי חנינא בן אנטיגנוס דפליג אחכמים מודה בלבשה ג' חלוקות בג' ימים הבדוקים לה קודם לבישה ומצאן עליהן כתם הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה אבל מה שכתב כאן רבינו נראה שהוא אפילו בלבשה אותן בבת אחת וכן משמע לשונו ונראה שהוציא זה מן התוספתא ששנינו שם לבשה שלשה חלוקים ראתה עליהן שלשה טיפין לשלשה ימים הרי זו חוששת משום זוב ע"כ :

== יג ==

'''מצאה כתם אחד וכו'.'''  שם ת"ר הרואה כתם אם יש בו לחלק ג' גריסין שהן כגריס ועוד [כגריס ועוד] חוששת [משום זוב] ואם לאו אינה חוששת וכו' זו דברי ר' יהודה בן אגרא שאמר משום רבי יוסי א"ר אחד זו ואחד זו חוששת ואמרו שם דחכמים לא פליגי עליה אלא בשבדקה בין השמשות דרבי יהודה דאמר בשבת פרק במה מדליקין ששיעורו חצי מיל וסברי רבנן דבין השמשות דרבי יוסי דאמר התם בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו דלילה הוא או שהוא נכלל בזמן זה דבין השמשות דר"י אבל בשלא בדקה בין השמשות מודו רבנן שחוששת לזוב ונתבארו דברי רבינו:

== יד ==

'''מצאה כתם על חלוקה וכו'.'''  שם (דף נ"ב:) ראתה שני ימים וחלוק אחד חוששת לזיבה וביאר רבינו בין שיהיה החלוק ראשון או אחרון ופשוט הוא: 

== יח ==

'''הרואה כתם ואח"כ ראתה דם וכו'.'''  שם (דף נ"ג:) ת"ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה עד מעת לעת דברי רבי רשב"א אומר יומו אמר רבי נראין דבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעוותה והקשו מתקנה הא עוותי מעוות לה אמר רבינא איפוך רב נחמן אמר לעולם לא תיפוך שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעוות הלכותיה לידי זיבה בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי כתמים צריכין הפסק טהרה או לא וכו' אשכחיה דיתיב וקאמר תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת דברי רבי אמר ר"ל והוא שבדקה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה אמר ליה מכלל דכתמים צריכין הפסק טהרה אמר ליה אין עד כאן בגמרא. ורבו בזה הפירושין ורבינו פוסק כרבי דהלכה כמותו מחבירו וכרבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי ר"ל. וזה פי' הגמרא לדעתו תולה כתמה בראייתה שאינה מונה לענין זיבות מיום הכתם כל שראתה תוך מעת לעת למציאת הכתם והטעם מפני שהכתמים מדבריהם וטומאת מעת לעת למפרע מדבריהם והיא טמאה מחמת ראיה עד כדי זמן מציאת הכתם אין חוששין לכתם למנות לו כיון שמחמת ראייתה כבר היא טמאה ואע"פ שלא בדקה בין מציאת הכתם לראייה ואין צ"ל אם בדקה ומצאתה טהור בין מציאה לראיה שכיון שיש הפסק טהרה בנתיים אין הכתם מצטרף עם הראיה ורשב"א אומר יומו ואע"ג דלענין מנין כל שראתה ביומה לא נפקא מידי אם תולה כתמה בראייתה אם לאו ה"ק יומה היא תולה בלבד ולא יותר וכשראתה אחר מכן אינה תולה והקשו מתקנה הא עוותי מעוות לה שרשב"א מחמיר עליה יותר לחוש ולמנות מיום מציאת הכתם ואמר רבינא איפוך נראין דברי מדבריו שאני מתקנה והוא מעוותה רב נחמן בר יצחק אמר לעולם לא תיפוך הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה שהוא מביאה לידי זיבה כל זמן שיש לה ג' ימים בין יום מציאת הכתם וימי ראיה ואני מעוות הלכותיה לידי זיבה שפעמים שיש לה ג' ימים אלו ואינה זבה והוא כשהראיה תוך מעל"ע למציאת הכתם ואע"פ שאינה ביומה בעי מיניה רבי זירא כתמין צריכין הפסק טהרה פירוש תולין כתם בכתם תוך מעל"ע בלא הפסק טהרה כמו בראיה או אין תולין אא"כ הפסיקה טהרה בינתים ופי' תולה בכתמה למנות מזמן הכתם השני שכל שהן רצופין כ"כ ועוד שיש הפסק בינתים כיון דאיכא הני תרתי לא מצטרפי לעשותם כראיות חלוקות או דילמא אף בלא הפסק טהרה הם כראיה אחת כיון שהם תוך מעל"ע ופשט ליה דע"כ לא פליגי רבי יוחנן ור"ל אלא בראיה דסבר רבי יוחנן דכיון דמנין הראיה ודאי ומדאורייתא תלינן הכתם שהוא מעל"ע בראיה אע"פ שלא הפסיקה טהרה אבל בכתם דלא אלים האי כתם מהאי לא תלינן אא"כ איכא תרתי. זה נראה לפרש לדעת רבינו ומזה מתבאר כל מה שהזכיר עד כל כתם שאמרנו וכו'. ובהשגות כתוב בזה דברים ארוכים ואין בהם קושיא מכרחת על דברי רבינו והוא ז"ל מפרש דרבי זירא על כל הכתמים שאל ואף על המביאין לידי זיבה כשתספור ז' אם צריכה בדיקה כל שבעת ימים לנקיים או בדיקה שעה אחת באחרונה להפסקה כנדה וכו' [עיין בהשגת הראב"ד] זו היא תורת אמת עכ"ל. וכמה רחוק הפי' הזה. חדא דכתמים צריכין הפסק טהרה לא משמע בדיקת שבעה ואדרבה הפסק טהרה משמע שעה אחת ובהכי סגי לה. ועוד דבדיקת שבעה ליכא אלא באותם המביאין לידי זיבה וה"ל לפרושי כתמים המביאין לידי זיבה צריכין הפסק טהרה דהשתא בדין הגמרא איירינן דאיכא נדות וזיבות. ועוד דאם איתא דר"ל ורבי יוחנן בצריכה בדיקה כל ז' פליגי לא הוה ליה למימר והוא שבדקה דמשמע דתליית כתמה בראייתה תלוי בבדיקתה אלא הכי הוה ליה למימר אמר ר"ל וצריכה בדיקה ורבי יוחנן אמר אינה צריכה בדיקה. ועוד דהיכי אמר דרבי יוחנן פליג בכתם התלוי בראייה שאינה צריכה בדיקה אבל בכתם אחר מודה היכי דמי אם היתה הראיה מביאה לידי זיבה וכגון שראתה אחר מכן לתשלום זיבה תיפוק ליה משום שלש ראיות דודאי צריכה ואם בשלא ראתה אחר כן אפילו בכתם אחר כך כה"ג שאינו מביא לידי זיבה למה תהא צריכה בדיקה כל ז' וכי מפני שהיא מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה נצריכה לבדוק כל ז'. סוף דבר אין פירושו עולה כלל בשמועה זו וכמה פי' נאמרו בה ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוא לפרש שהכתמים כולם עכשיו שכולם כזבות צריכות הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהור ואחר כך תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וזהו הפסק טהרה משעת המציאה קודם שתתחיל למנות והרשב"א פירש הסוגיא לפי שיטה זו ועוד אכתוב בדין בעלת הכתם פרק אחד עשר: 

== יט ==

'''כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו וכו'.'''  (דף נ"ז:) בפרק הרואה כתם על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור והקשו היכי דמי אי מחגורה ולמטה על חלוקה אמאי טהור והתנן על חלוקה מחגור ולמטה טמאה ואי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא והתנן ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה ותירצו אי בעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה ודאי מגופה אתאי דאם [איתא] דמעלמא אתא על חלוקה איבעי לה לאשתכוחי על חלוקה מעלמא ודאי אתא דאי מגופה אתא על בשרה מיבעי לה אשתכוחי אבע"א מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתא דאי מעלמא אתא על חלוקה איבעי לה אשתכוחי על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתאי על בשרה מבעי ליה אשתכוחי עכ"ל הגמרא. ורבינו מפרש דהנך אוקימתות לא פליגן אהדדי והלכה כשני התירוצין וכן דעת הרבה מן המפרשים ז"ל ועיקר והוא ז"ל נראה שמפרש דהאי איבעית אימא מחגור ולמעלה אעברה בשוק של טבחים דאוקימתא קמייתא קאי ולישנא בתרא לא חדית מידי אלא דבנזדקרה הרי היא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור וג"כ הוא מפרש על בשרה הנזכר כאן בגמרא על בשרה בלבד. 

'''ומ"ש על חלוקה.'''  אף על חלוקה קאמרי בכל המקומות שנזכר כאן. ומ"מ קשה לדבריו בשכתב ואפילו מחגור ולמעלה טמאה היה לו לכתוב והוא שנזדקרה דהא ודאי מסתמא לא חיישינן שמא נזדקרה ובפירוש אמרו בגמרא כגון דאזדקרה וכן כתוב בהשגות אמר אברהם זה אינו אלא בשנזדקרה והכי איתא בגמרא ע"כ. ואפשר שרבינו סמך לו על מ"ש למעלה בפרק זה אבל אם נמצא דם על שוקה וכו' ואין צ"ל אם נמצא מן היריכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר עכ"ל. והכרח הוא שאין דבריו סותרין זה את זה בפרק אחד א"ו הדין שכתב כאן הוא בשידוע שנזדקרה ומ"מ היה לו לבאר. זו היא שיטת רבינו ויש בזה שיטה אחרת בהך אוקימתא בתרייתא דלאו אעברה בשוק של טבחים קאי אלא כגון שנזדקרה לבד ואין לה במה לתלות ובנמצא על חלוקה בלבד טהורה והם מפרשים על בשרה ועל חלוקה דאוקימתא קמייתא כפי' רבינו ועל חלוקה דאוקימתא בתרייתא על חלוקה בלבד ועל בשרה אף על בשרה וזו היא שיטת רמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ויצא להם מכאן שאפילו ידוע שנזדקרה ונמצא על חלוקה בלבד למעלה מן החגור אפילו אין לה במה לתלות טהורה וכמש"ל ואף הם מודים שכל שיש לה במה לתלות הרי הוא למעלה בנזדקרה כלמטה וכל שלא נמצא על בשרה בלבד תולה וכדעת רבינו:

== כב ==

'''היתה בה מכה וכו'.'''  במשנה שם ויתבאר בסמוך דוקא בשאפשר שנטף הדם מן המכה עצמה על מקום הכתם:

== כג ==

'''נמצא הכתם על בגדיה ובשרה כאחד תולה בכל שיש לה לתלות וכו'.'''  כבר נתבאר זה למעלה:

'''ותולה במאכולת וכו'.'''  פי' לדעת רבינו דוקא בשנמצא על בשרה ובגדיה אבל על בשרה בלבד כבר כתב למעלה שאין לו שיעור ובכל שהוא טמאה וכבר כתבתי למעלה שחולקין עליו מן המפרשים ז"ל ולדבריהם אפילו נמצא על בשרה בלבד כל שהוא פחות מכגריס תולה במאכולת ודין תלייתה במאכולת שם במשנה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה עד כמה [היא תולה] רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואע"פ שלא הרגה ובגמרא הרגה אין לא הרגה לא מתניתין מני רשב"ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב"ג וחכמים אומרים בין כך ובין כך תולה אמר רשב"ג לדברי אין קץ וכו' שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טפי דם מאכולת לדברי חבירי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה וכו' אבל נראין דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהיה אומר עד כמה היא תולה עד כגריס של פול וכדבריו אנו מורים ושאלו שם ולרבנן דאמרי תולה עד כמה אמר רב נחמן בר יצחק תולה בפשפש ועד כתורמוס ופסק רבינו כרבי חנינא בן אנטיגנוס כי רבן שמעון בן גמליאל אמר נראין דבריו והכין משמע בסוגיא דגמרא שהזכירה בכמה מקומות כגריס וכן דעת כל הפוסקים ז"ל והרשב"א ז"ל כתב דע"כ לא פליג רחב"א עלייהו דרבנן אלא בסתם המקומות שאין ידוע שהרחש הזה מצוי אבל במקומות שידוע שהוא מצוי אפילו רחב"א מודה שתולה עד כתורמוס וכן פסק בחבורו והרמב"ן ורבינו לא הזכירו זה ואפשר שהם סוברים דבכל גוונא פליגי וקי"ל כרחב"א והטעם שכיון שפשפש כל המוללו מריח בו לא תלינן שנהרג ולאו אדעתה שאינן כשאר מאכולות:

'''אבל אם מצאה הכתם וכו'.'''  פסק כרבי חנינא וכרב חסדא דאמר דכגריס שלם תולה וכן דעת כל הפוסקים ז"ל:

'''ואפילו היתה המאכולת רצופה וכו'.'''  שם איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אמר טמאה רבי ינאי אמר טהורה ופסק רבינו כרבי חנינא דאמר טמאה וכפשטה דמתניתין דלא מפלגא וקתני עד כמה היא תולה עד כגריס של פול משמע דבכל גוונא דטפי לא תליא במאכולת ואע"ג דלאו ראיה היא דהא לא אותיבו מינה לרבי ינאי מ"מ נקיטינן לחומרא כפשטא דמתניתין וכדרבי חנינא ויש שפסקו כרבי ינאי להקל בשל דבריהם וכן כתב הרמב"ן ז"ל היתה מאכולת רצופה במקצת הכתם אע"פ שהיא יותר מכגריס הרי זו תולה להקל עכ"ל וזה דעת הרשב"א ז"ל:

== כד ==

'''וכן תולה בבנה ובבעלה וכו'.'''  משנה שם תולה בבנה או בבעלה והרמב"ן ז"ל כתב היו הם עסוקים בדם ולא נראה בהם דם יראה לי שאינה תולה עכ"ל:

== כה ==

'''אין מחזיקין דם ממקום למקום וכו'.'''  שם ברייתא היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרין שמא בידה נטלתו והביאתו לשם ופירש רבינו אין תולין בין בגופה בין בחלוקה ופשוט הוא וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה שבאי זה מקום שנמצא בו תולה במכה להקל כדרך שנתבאר למעלה לענין טומאה שכתב רבינו פושטתו ומתכסה בו בלילה כ"מ שתמצא בו טמאה:

== כו ==

'''שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד וכו'.'''  ברייתא קרוב ללשון רבינו:

'''נתעסקה בדם שאי אפשר וכו'.'''  בעיא דרבי ירמיה שם ולא איפשיטא וה"ל ספיקא בדרבנן ולקולא וכן פסקו ז"ל:

'''נמצא הכתם וכו'.'''  מבואר שם:

== כז ==

'''נתעסקה באדום אין תולה בו שחור וכו'.'''  שם (דף נ"ט) איכא דאמרי אמר רבא נתעסקה במין אחד תולה בו כמה מינין מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ותירצו כי קאמר רבא דאתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמא ע"כ. וכתב הרמב"ן ז"ל אין האשה צריכה להקיף מראה כתמה למראה הדם שתולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום עכ"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה לזה עוד שם בגמרא לישנא קמא אמר רבא נמצא עליה מין אחד תולה בו כמה מינין [אע"פ שאין דומין לו] מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור ותירצו נתעסקה שאני והרשב"א ז"ל פסק אף כלשון הזה וז"ל פעמים שתולה אפילו שחור באדום או בהפך כיצד הרי שנתז בבגדיה אדום ולא הקפידה לבדוק את בגדיה במה הוא ובאי זה מקום נתז ולאחר זמן מצא עליו כתמים אחרים אפילו שחורים הרי זו טהורה שאני אומר הואיל ולא הקפידה זו על כתמים שנתעסקה בהם ושנתזו על בגדיה כך נתעסקה בכתמים אחרים ואינה זכורה לפי שאינה מקפדת ע"כ. ורבינו והרמב"ן ז"ל לא הזכירו דין זה בהלכותיהם ואפשר שהם סוברים דלישנא בתרא פליגא אלישנא קמא ולפום לישנא בתרא מעולם לא אמרה רבא כלישנא קמא הילכך נקיטינן כלישנא בתרא בלחוד: 

'''היתה לובשת שלשה חלוקות וכו'.'''  ברייתא שם (דף נ"ח) קרוב ללשון רבינו: 

'''ספק עברה ספק לא עברה וכו'.'''  ברייתא שם:

== כח ==

'''עיר שיש בה חזירים וכו'.'''  אמר רב אסי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים אמר רב נחמן בר יצחק והאי דרוקרת (אע"ג דמעלמא קא אתו לה) כעיר שיש בה חזירים דמי. והטעם מפני שהחזירין מתריזין דם ומצויין באשפות ומתלכלכים בדם ובודאי שאם ברי לה שלא נגע בה חזיר חוששת לכתמיה אבל מסתמא תולה. וכתב הרשב"א ז"ל אמרו בתוספות דהאידנא אין לתלות בחזירים אם מצאה כתם על חלוקה דאין נראה לומר שבא שם מן החזירים ואיני יודע טעם לדבריהם עכ"ל. ומסתברא דכל שיש שכונה לישראל בפ"ע הרי היא כעיר מיוחדת ואינה תולה אא"כ ברי לה שהלכה אצלן: 

== כט ==

'''האשה שהשאילה חלוקה וכו'.'''  משנה בפרק האשה (דף נ"ט) השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זו תולה בה [אבל לישראלית טהורה שתיהן טמאות] ובגמרא אמר רב בנכרית הרואה ממאי דומיא דנדה מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא ורש"י ז"ל פירש הרואה שגדולה היא וידעינן דכבר ראתה עכ"ל. ואפשר שאף דעת רבינו כן שכל נכרית שראתה פעם אחת הרי היא לעולם נדה של דבריהם שהרי אינן יוצאות לידי טהרה ולזה כתב לנדה בין נכרית בין ישראלית וכן פירש הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל נכרית שהגיע זמנה לראות וראתה פעם אחת אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק תולה בה. ומכאן ומדינים אחרים הנזכרים בפרק זה מתבאר שאין חוששין לכתמים הנמצאים בבגדים אלא בבגדים בדוקים וכ"כ ז"ל וזה לשון הרמב"ן ז"ל אין האשה מתטמאה בכתם שבחלוק עד שיהא בדוק לה כיצד לקחה חלוק מן השוק לבשתו ולא בדקה אותו הרי זו טהורה עכ"ל: 

'''השאילה אותו לזבה קטנה וכו'.'''  שם ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחבירתה מקולקלת דברי רשב"ג רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין ופסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו אבל הרמב"ן והרשב"א פסקו כרשב"ג להקל בכתמים של דבריהם והרמב"ן כתב שבזמן הזה אינה תולה ביושבת על דם טוהר לפי שהוא סובר שאסור לבעול על דם טוהר בזמן הזה אבל רבינו כתב פרק י"א שהוא תלוי במנהג כמו שיתבאר שם וכתבו מן המפרשים שכשם שתולה בחבירתה נדה או זבה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן נדות או זיבות ולא בדקתו אחרי כן ונמצא עליו כתם תולה באותו זמן:

'''השאילה אותו ליושבת על הכתם וכו'.'''  שם מבואר בגמרא:

== לא ==

'''בדקה חלוקה ובדקה עצמה וכו'.'''  ברייתא בפרק הרואה כתם (נדה דף נ"ח) קרוב ללשון רבינו: 

'''ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו'.'''  שם ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם מגיע [הכתם] כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד התורפה של קצרה פירוש ולא של ארוכה היא טמאה וחבירתה טהורה ורבינו הזכיר מן הברייתא מה שצריך:

== לב ==

'''שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'.'''  בפרק האשה (נידה דף נ"ט:) משנה שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות ישבו על ספסל של אבן [או על האיצטבא של מרחץ] רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים (נידה דף ס':) ג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתיהן טהורות ותולות זו בזו ואם לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות (נידה דף ס"א) ג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעברו דרך מרגלות המטה אבל אם עברו דרך עליה (שלשתן) כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה היא טהורה ושתים טמאות בדקו שתים ונמצאו טהורות הן טהורות והג' טמאה [בדקו] שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות ע"כ במשנה ובגמרא (נידה דף ס':) אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת [של מציאתה] עוד שם ותולות זו בזו ת"ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות [לראות] עוד שם ג' נשים שהיו ישנות מ"ש רישא דלא קא מפליג ומאי שנא סיפא דקא מפליג א"ר אמי [רישא] במשולבות ע"כ בגמרא. ועתה אבאר דעת רבינו הוא סובר דחלוק ומטה שוין לענין בדיקה וכשם שבמטה אם בדקה אחת ומצאה טמאה השאר טהורות כך הדין בחלוק ומתני' דקא תני בדקה אחת מהן ונמצא טמאה וכו' אפילו אחלוק קאי ולזה השוה דינן. 

'''ומ"ש וכן אם ישנות במטה אחת כאחת.'''  הוא הדין הראשון הנזכר במשנה ואע"ג דבגמרא אוקימו לרישא במשולבות משום דלא מפלגא בין עלו דרך מרגלות המטה או דרך עליה לא חשש רבינו לבאר זה דכיון שכתב למטה דכשעלו דרך מרגלות המטה אין כולן טמאות בשנמצא תחת אחת מן החיצונות ממילא דדין זה הוא או בשעלו דרך עליה או בדרך שיש לחוש בכל מקום שנמצא הדם לכל אחת מהן ופירוש משולבות שרגליהן מעורבבות זו בזו. ורבינו הזכיר בכאן דין בדקה אחת מהן עצמה ומצאה טמאה שמצלת על השאר וה"ה שאם בדקה אחת מהן עצמה ומצאה טהורה וחבירתה לא בדקה שהיא טהורה ולמטה כתב בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו' וה"ה לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה שמצלת על השאר לפי שכאן וכאן דין אחד הוא ותפס לו ז"ל דרך המשנה דקתני ברישא בדקה אחת מהן ומצאה טמאה ובסיפא בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכל חדא מינייהו ה"ה לאידך זו היא שיטת רבינו. ויש בדינין אלו שיטות חלוקות למפרשים ז"ל והרשב"א ז"ל הסכים לדעת הר"א ז"ל שכתב דבחלוק כיון שלבשוהו זו אחר זו הרי הוא כמטה לענין אם בדקה אחת מהן ומצאתה טהורה מיד אחר מציאה אבל אם בדקה אחת מהן ומצאה טמאה אינה כדין המטה שאינה מצלת על חברותיה אא"כ היא האחרונה וכשבדקה מיד עצמה לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאתה טמא ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאתה טהור עוד כתבו דכל שהן ערות וכל אחת יודעת מקומה אינה חוששת אלא למקומה ואם נמצא הכתם שלא במקומה ולא עברה דרך מקום הכתם טהורה כיון שאינה טרודה במלאכה ולא ישנה אין חוששין שמא דחקה ונכנסה לפנים ממקומה. עוד כתבו דכולה מתני' בשלא נתעסקה אחת מהן בכתמים אבל נתעסקה בכתמים היא תולה בכתמיה והשאר תולות בה וזה נכון ועיקר:

== לו ==

'''כל כתם שנמצא על הבגד וכו'.'''  דעת רבינו לפי הנ"ל הוא שאם האשה מוצאה כתם וברור הדבר שהוא דם טמאה מיד והבגד טמא כמו שנתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב ולענין הבגד אם העביר עליו ז' סמנין ואח"כ הטבילו טהור כנזכר שם פ"ד לפי שכבר נתבטל אע"פ שהוא דם ואם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע בין לבעלה בין לטהרות מעברת עליו ז' סמנין ואם עמד בעינו הרי זו צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו (ודאי) טמאה מספק שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וזה נ"ל ברור בדעת רבינו דכל שאינה בודקת בסמנין הרי היא טמאה והבגד טמא.

'''ומ"ש אינו מטמא עד שיודע שהוא דם.'''  ר"ל שאינו מטמא טומאה ודאית שלא יהא לה בדיקה שאם היה דעתו ז"ל לומר שכל שנסתפק הדבר ולא בדק בסמנין טהורה היל"ל נסתפק להם שהוא דם או צבע אדום טהורה ואם העבירו עליו ז' סמנין ועבר או כהה הרי זה דם וכן מתבאר בדבריו פ"ד מהלכות מטמאי משכב ומושב בדין טומאת הבגד שכל שאינה מעברת הסמנין טמא. והרשב"א ז"ל הסכים לזה בפסקי הלכותיו שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנין הרי זו טהורה אפילו לבעלה שהוא ז"ל הבין דברי רבינו בדרך אחרת לומר שדעת רבינו היה שכל שלא בדקה בסמנין אינה חוששת מספק וכן חשב הר"א ז"ל בכוונת רבינו וכתב בהשגות אינו מטמא עד שיודע שהוא דם א"א זה אינו אלא אף הבגד וכו'. עוד כתוב שם ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה א"א טעה בזה שאין זו הבדיקה וכו' אבל האשה לעולם טמאה (בצירוף כתמים) ע"כ. וכן דעת הרמב"ן ז"ל כדבריו שאין בדיקת הסמנין דבר ברי כדי לטהר את האשה ולא הזכירו בגמרא אלא לענין מגע עכ"ל. וכבר כתבתי שדעת הרשב"א בזה מסכמת לדברי רבינו שכל שהעבירו עליו סמנין ועמד כמות שהוא הרי זו טהורה לבעלה וכן נ"ל עיקר. והריני מפרש הסוגיא והמשנה לדעת רבינו. שנינו שם (נידה דף ס"א:) ז' סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל וכו' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה הרי זה כתם והטהרות טמאות וצריך להטביל. והוא ז"ל מפרש לפמ"ש פ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב דלעולם צריך טבילה אפילו לא עבר כלל ומתניתין ה"ק ז' סמנין מעבירין על הכתם ואח"כ מטבילין אותו והוא טהור ממ"נ שאם עבר כבר נתבטל ואם לא עבר הרי זה צבע. ומ"מ כיון שאפשר להטבילו אפילו לא עבר מטבילין אותו שאין סומכין בטהרות לומר לא כהה וצבע הוא כיון דאפשר בטבילה ועוד דטהרות חמירי. הטבילו קודם העברת הסמנין ואח"כ עשה ע"ג טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר ה"ז צבע ומדתלינן בצבע ואמרינן דטהרות שנעשו קודם העברה טהורות ה"ה לבעלה דתלינן בצבע וטהורה דהא ממ"נ לכל הפחות ספק הוא אם הוא דם או צבע וא"א לעמוד עליו שהרי כבר נבדק והוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכ"ש דמשמע טפי שהוא צבע כיון שאינו עובר על ידי הסמנין ואע"ג דצריכה טבילה לטהרות אחר העברה כיון שלא נטבל קודם לכן כמ"ש הוא מפני מעלת הטהרות שהחמירו בכמה מקומות בספיקו ואפילו בקפידת בעל הבגד החמירו כמו שנזכר בגמרא ובדברי רבינו בדין הטומאה. עבר או שדיהה הרי זה כתם וכו' וצריך להטביל שאע"פ שהטבילו תחלה קודם שעבר לא עלתה לו אותה טבילה ראשונה ובגמרא (נידה דף ס"ב:) פליגי ר"ל ורבי יוחנן במשקין טמאים הבלועים והן משקין חמורין ואין סופן לצאת דר"ל מטמא ור"י מטהר ואמרינן התם איתיבי' ר"י לר"ל הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע וטהרותיו טהורות וא"צ להטביל וא"ל [ר"ל] הנח לכתמים דרבנן [אמר ליה] והא תני רבי חייא דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנים ומבטלו א"ל [וכי] רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה וזה פי' לדעת רבינו דר' יוחנן קא מותיב הכי אא"ב דכל שאין סופן לצאת טהורין היינו דתלינן בצבע ולא מחמרינן בטהרות אלא אי אמרת דטמאין אמאי לא חיישינן לטהרות כ"כ הרמב"ן ז"ל לדעת רבינו. ויש לי עוד לפרש דמסיפא דקתני דצריך להטביל קא מותיב ליה ובגמרא נקט רישא דמתניתין על שם סיפא ודכוותא איכא בגמרא והכי קא מותיב לה אי אמרת בשלמא דכל שאין סופן לצאת טהור היינו דכהה ע"י סמנין והטבילו אחר כך טהור לפי שאין סופו לצאת אלא אי אמרת דמשקין חמורין אע"פ שאין סופן לצאת טמאין כי מטבילו אח"כ מאי הוי דאכתי איכא בבגד דם בלוע ומהדר ליה דכתמים דרבנן הוה להו כמשקין קלין וכל שאין סופן לצאת טהורין והיינו דאקשי ליה מרבי חייא דאפילו בדם ודאי סגי בהעברת סמנין ואמר ליה דאינה משנה. כך נ"ל לדעת רבינו ובודאי שדינו של רבינו אמת שכל שהעבירו עליו שבעה סמנין ולא עבר טהורה אפילו לבעלה דלא גרע מספק של דבריהם שהוא להקל כמו שכתבתי: 

== לז ==

'''אלו הן שבעה סמנין וכו'.'''  שם במשנה ופי' לכסכס פירש"י ז"ל לשפשף ג' פעמים בין שתי ידיו בדרך כסכוס בגד שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא עכ"ל רש"י ז"ל:

'''העבירן שלא על הסדר וכו'.'''  משנה שם:

'''הקדים אחרונים וכו'.'''  ברייתא שם:

== לח ==

'''אי זהו רוק תפל.'''  שם בגמרא (דף ס"ב) מתבאר כל הבבא הכתובה כאן: 

== לט ==

'''כל אשה שהיא וכו'.'''  מ"ש רבינו כאן הוא לדין הגמ' כמו שיתבאר פי"א ודברים פשוטים הם דכל שנמצא בימי נדות חוששת לו וצריכה לישב ז' נקיים ופעמים שחוששת בימי זיבה משום זוב וכדאיתא בפ' בא סימן וכמו שנתבאר למעלה בפ' זה וכבר כתב רבינו למעלה שהרואה כתם מקולקלת למנינה.

'''ומ"ש מכין אותו מכת מרדות.'''  הוא ממה שנתבאר בהרבה מקומות מכת מרדות בעובר על של דבריהם:

<noinclude>{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>