עריכת הדף "מאירי/חולין/קטז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''{{עוגן1|זהו}}''' ביאור המשנה ואינה שנויה כהלכה כמו שכתבנו ופסק הדברים שהקיבה עצמה ר"ל החלב הקרוש בתוכה מעמידין בו בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין קיבת כשרה שינקה מן הטרפה בין קיבת טרפה שינקה מן הכשרה שכל חלב המכונס בעור הקיבה פרש בעלמא הוא ואין בו בית מיחוש ובבהמת קדשים אפי' של עולה שהיא חמורה כל כהן שאינו אסטניס רשאי לגמעה אפי' בעודה לחה ואע"פ שאסור לעשות כן מדברי סופרים מ"מ אם עשה כן לא מעל ומ"מ קיבת עגלי ע"ז אסורה ופירשו הטעם במסכת ע"ז משום דניחא להו בניפחיהו ועור קיבה אם שחוטה היא בנותן טעם ואם של נבלה היא או של בהמה טמאה הואיל והעמיד אסר כמו שביארנו:

'''{{עוגן1|אחר}}''' שביארנו שהחלב הכנוס בתוך הקיבה פרש בעלמא הוא יש לך לומר על קיבה שבשלה בחלבה שהיא מותרת וכבר ביארנו למעלה בסוגית המשנה הרביעית בענין הכחל לדעת קצת מפרשים שהיא אסורה ומ"מ אחרוני הרבנים מכריעין בדבר ופירשו בזה שאין חלב זה נפקע מדין חלב עד שיקרש ומאחר שנקרש הרי הוא פרש בעלמא ומותר בכל בהמות שבעולם אף באיסורי הנאה חוץ משל ע"ז אבל כשהיא לחה עדיין הוא חלב ואם בשלה בעוד שהיא לחה הכל אסור וכן אם היא קיבת כשרה שינקה מן הטרפה אסורה הרי היא כחלב המיניקה הואיל ולא נתעכל ולא נקרש ומ"מ רוב מפרשים מסכימים להתיר אף בבשלה בעודה לחה עם עורה או עם בשר אחר ואף מדברי סופרים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא זו על מה שאמרו במשנתנו טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ומי שריא והא אמרת רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסירא וסתמא קתני אע"פ שינקה מכשירה ותירץ רישא קודם חזרה שלא היו דנין את הקיבה עצמה בפירשא בעלמא וסופא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא והעלו בה והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבה של שחיטת נכרי ושל נבלה ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ומעתה זו שאמרו למעלה בסוגית הכחל בקיבה שבשלה בחלבה שהיא אסורה קודם חזרה נשנית הא לאחר חזרה מותרת וזו היא שטת רוב מפרשים וגדולי הפוסקים בכללם ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו כאן רישא קודם חזרה וסופא לאחר חזרה ורישא קיבת נבלה ושל נכרי וסופא הינו כשרה שינקה מן הטרפה שאמר עליה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה שנאמר עליה שהיא מותרת ואם כן כשרה שינקה מטרפה אמאי אסורה ואע"פ שאפשר לפרש לשטתם דסופא בתרא הוא שנשנית לאחר חזרה אבל סופא קמא ר"ל כשרה שינקה מן הטרפה שאסורה אף היא קודם חזרה נשנית מ"מ דוחק הוא שאם כן היה לו לשנותה באותו לשון בעצמו ושיאמר עליה בית דין של אחריהם אמרו שהיא מותרת ומתוך כך פירשו אחרוני הרבנים דכלה סופא לאחר חזרה וכשרה שינקה מן הטרפה אף לאחר חזרה אסורה ובצלול שלא היתה החזרה אלא בקרוש וטרפה שינקה מן הכשרה מותרת על כל פנים בין בצלול בין בקרוש וקיבה שבשלה בחלבה אסורה בצלול אף לאחר חזרה והדברים נראין ואע"פ שקשה לפרש בה מעט מה שאמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואין לשון שורפה נופל בקרוש אלא בצלול מכל פנים כל שלא נתקשית דיין מכל וכל נופל בה לשון שורפה אע"פ שנתקרשה:

'''{{עוגן1|גדולי}}''' הרבנים נוטים בזו לדעת שלישית לומר שאף חלב הקרוש בתוך הקיבה שנתבשל בעורה אסור ואין גורסין במסקנת הגמ' במה שאמר והלכתא וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה אלא ודאי בזו אסור ומה שאמרו בקיבת עולה שורפה חיה לא נאמר לדעתם מטעם פירשא בעלמא הוא אלא לומר שאין לה דין הבהמה שהיא בתוכה אלא דין הבהמה שיצאה ממנה כלומר דבר הנפרש ונבדל ממנה ואם הוא של כשרה שינקה מן הטרפה אסור להעמיד בה שנותנין עליה חומרי מקום שיצא משם ואם היא של טרפה שינקה מן הכשרה מותר אבל בשולה עם עורה או עם בשר אחר אסור הכל ומ"מ תלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון מורה כדעת המתיר:

'''{{עוגן1|הרבה}}''' טעמים נאמרו במסכת ע"ז באיסור גבינה של גוים ואחת מהן הוזכרה כאן והוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה יש שואלין מפני מה לא נאסרה מחמת עור קיבת שחוטה ומטעם בשר בחלב עד שתירצו חכמי ספרד שאלו אסרוה מטעם עור קיבת שחוטה לא היה איסורה במשהו אלא בנתינת טעם כמו שביארנו ושמא תאמר אף בנבלה לא תיאסר אלא בנתינת טעם תדע שכל שהוא מחשש קיבת נבלה אין אנו צריכין בה לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר אף במשהו וכענין מה שאמרו בטהרות בכלי זכוכית שניקבו והטיל לתוכן אבר שהכל הולך אחר המעמיד ומ"מ בעור קיבת שחוטה הואיל והמעמיד היתר בפני עצמו צריך נותן טעם ויש מחמירין אף בעור שחוטה ולא תפס לדעתם עור קיבת נבלה אלא שכל בהמות שלהם נבלות הן הא אם העמיד בעור שחוטה הדין כך הוא ליאסר במשהו אע"פ שלא נתן טעם שאין שום מעמיד צריך טעם הואיל ועשה פעלה הצריכה לו אלא שלענין הקושיא חכמי הראשונים שבזקנינו תירצוה בפנים אחרים והוא שלעולם אי אפשר לאסור גבינת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אפי' ודאי לא נאסר מן התורה שהרי צונן בצונן ואם כן ספק של חכמים להקל אלא שאוסרין אותו משום ספק נבלה שודאה אסור מן התורה:

'''{{עוגן1|ולמה}}''' ששאלו אף בנבלה ילכו בו אחר נתינת טעם פירשו בה שכל דבר שנמלכו לאסרו בשל גוים הואיל והאיסור מצוי בהן והם רגילים בו אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי שלא יתפרצו בו ותדע שהרי אחד מטעמי האיסור הוא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר והרי בעלמא כל סיכה די לה בקליפה וכמו שאמרו בענין קרבן הפסח סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו אם של ישראל יקלוף את החיצון וכן שמן של גוים לדעת האוסרו משום זליפתן של כלים וכן קורט של חלתית לדעת קצת:

'''{{עוגן1|חמאה}}''' של גוים מקצת גאונים התירוה שלא גזרו על החמאה ולחלב טמא אין לחוש שחלב טמא אינו עומד שתעשה ממנו חמאה ומ"מ עקר הדברים לאסור מפני צחצוחי חלב הנשארים בה ויש לחוש בהן לחלב טמא כדרך שאמרו בגבנה אחת מסבות איסורו מפני צחצוחי החלב העומדים בין נקבי הגבינה שמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן דבר המעמיד נראין הדברים כדעת קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוי אף שלא בנתינת [טעם] אסרוהו:

'''{{עוגן1|וגדולי}}''' המחברים מתוך שהם נוטים לשטה ראשונה שלא נאסר במשהו אלא מפני שהוא דבר המעמיד קשה להם בזו מפני מה לא בטלו צחצוחין במיעוטן ופירשו הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי כל יבש ביבש כגון חטים או גרוגרות של תרומה אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו בטלים בשיעורם שכל שאין אתה יכול לברור זה מתוך זה בטל המיעוט ברוב ולדבריך אין בטול אלא לח בלח או כל שנמחה האיסור לתוך ההיתר ומ"מ יש סעד לדבריהם לדעתי שמתוך שהצחצוחים ניתנים להיכר אלו נודע מקומם לא נתבטל:

'''{{עוגן1|חמאה}}''' שנתבשלה עד שהלכו להם צחצוחי חלב יראה לגדולי המחברים שהזכרנו שהיא מותרת כבר נמחה האיסור ונתבטל ומטעם זה לא פסקו בחבוריהם איסור גבינה מטעם צחצוחי חלב ומ"מ לשיטה שלנו אף זו אסורה שאין לנו בבטולו אחר שנמלכו לאסרו והוא של גוים כמו שביארנו:

'''{{עוגן1|ממה}}''' שכתבנו שכל שאין אתה יכול לבררו בטל מיעוט ברוב אע"פ שזה בעצמו וזה בעצמו עם מה שפירשו גדולי המפרשים על מה שאמרו בחמץ בפסח שהוא במשהו שאם נתערב קודם זמנו נתבטל בששים ושוב אינו חוזר וניעור בזמנו סמכו רבים לומר אם טחנו חטה לצורך הפסח קודם זמן האיסור ונטחנה חתיכת חמץ עמה אע"פ שאין קמח החתיכה נימח בקמח האחר כבר נתבטל ולדעתי בהיתר אצל היתר לא נאמר כן והרי כשנעשה איסור היה שיעורו במשהו ואפי' נתבטל הואיל והוא בעין בשעה שנעשה איסור לא פקע איסור משהו ממנו ולא נאמר דין שאין חוזר וניעור אלא בשנמוח האיסור ובמקומן יתבארו הדברים בריוח בע"ה:

'''{{עוגן1|כבר}}''' ביארנו דין ביצת נבלה וביצת טרפה ומ"מ לוקחין ביצים מן הגוים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות שאין מחזיקין איסור במה שלא נולד בו פקפוק וכן גבינות הנעשות בראיית ישראל לוקחין אותן ואין חוששין שמא קצת הבהמות נטרפו וחלב היוצא מדדי הטרפה אסור כטריפה עצמה כמו שהתבאר אבל גבנה שגבנו אותה ונתערב בה בודאי חלב טרפה אם נתערב בה בששים מותר ואם לאו אסור:

'''{{עוגן1|גבנו}}''' אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה אם הדבר מתברר על טרפות זה שלא היה בשעה שחלבה מותר ואם נתברר שהיה שם בשעה שחלבה הרי זו אסורה כגון מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שאם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה ואם נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה ואם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה:

'''{{עוגן1|היה}}''' טרפות זה טרפות שאין לברר בו אם היה שם בשעה שחלבה אם לאו כגון רוב טרפויות או אף טרפות מחט שהוגלד פי המכה ונתחלבה קודם שלשה סמוך לשחיטתה או שלא הוגלד פי המכה ונתחלבה אף בתוך שלשה והרי הדבר ספק נחלקו בזה החכמים לשתי כתות והוא שחכמי הצרפתים הראשונים נוטים בה לאיסור ואע"פ שהבהמה משעה שנולדה לא נודע בבירור אם טרפה אם לאו עד שיעברו עליה שנים עשר חדש וכשעברו עליה שנים עשר חדש לא נודע אם נטרפה תוך זמן זה והרי אין לחזקה זו שעה ידועה שיאמר בה בודאי שאינה טרפה ומ"מ חכמי האחרונים שבצרפתים נוטים בה להיתר ולא מטעם חזקה אלא מטעם רוב שרוב בהמות כשרות הן ויש לנו לומר על זו שעכשיו נטרפה והרי היא חזקה הבאה מכח רוב ויש סעד לסברא זו בכתבות פרק ראשון בענין כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר בענין היו בה מומין ומכל [מקום] הם אמרו בטרפות שאי אפשר לומר שעכשיו היה כגון הוגלד פי המכה או סירכא וכיוצא בזה הואיל והדבר ברור שלא עכשיו נטרפה כבר יצאה זו בחייה מחזקה זו והרי הוא ספק תורה והולכין בו להחמיר ויש סעד לדבריהם בכתמים יבשים שהאשה טמאה משעת כבוס הואיל והדבר ידוע שלא ראתה עכשיו אין אומרין אל תוציאנה מחזקת טהרה אלא משעה שכתם זה ראוי להתיבש אלא כל שמשעת הכבוס ואילך טמאה ויש מקשין לסברא זו והרי לענין מומין אמרו העמד אשה על חזקתה וברשות הבעל נולדו אע"פ שאי אפשר למומין אלו לומר עליהם שעכשיו נולדו תירצו חכמי האחרונים שבזו כך הדין והטעם שמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין להחזיקם מרשות לרשות אלא כאן נמצאו וכאן היו:

'''{{עוגן1|המשנה}}''' השמינית ואינה מענין הפרק כלל אלא שבאה בכאן על ידי גלגול מה שביאר בבשר בחלב באיזה מין הוא נוהג ואמר על זה חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא מה שאין כן בדם וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה וחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד אמר הר"מ פי' כל חלב לה' אמרו לרבות אימורי קדשים למעילה ר"ל שמי שנהנה בהן משוה פרוטה מעל כמו שנתבאר במעילה וכן אם היה אותו החלב נותר חייבין עליו משום נותר אדם טמא חייבין עליו משום טמא וכן אם תפגל הזבח כמו שיתבאר בשני מזבחים מי שאכל מחלבו חייב ודם הקדשים נאמר בו ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ואי אפשר שיהא דם קדשים פגול לפי שהוא בעצמו מתיר ואין לו מי יתירנו כמו שנתבאר ברביעי מזבחים ונאמר עוד בדם ממעט אחר והוא מה שנאמר כי הדם הוא הנפש ר"ל שהוא עומד כמו שהוא ואין איסור אחר נופל עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי נותר וכבר נתבאר שהאוכל מדם באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה:

'''{{עוגן1|אמר}}''' המאירי חומר בחלב מבדם וכו' ר"ל אע"פ שהחלב והדם שניהם בכרת אינם שוים לכל דבר אלא חומר בחלב שהחלב אם הוא של קרבן הנהנה ממנו מעל אבל דם קדשים אין מועלין בו אם נהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפרה נתתיו ולא למעילה ופרשו בגמ' בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן החלב חייבין עליו משום פגול שאם נעשה הקרבן פגול או נותר או נטמא הוא ואכלו בטומאת הגוף ואכל חלב ממנו לוקה משום חלב ומשום נותר או משום פגול או משום טמא שהרי לא באו איסורין אלו כאחד כמו שהתבאר ואם שגג מביא שתי חטאות אבל הדם אם נעשה הקרבן פגול ואכלו אינו חייב על הפגול שאין פגול [אלא] על אכילת דברים שהותרו אם לאדם כגון הבשר או למזבח כגון החלבים והאימורין ושאחר מתירם כגון אלו שהדם מתירם שאין מקטירין ולא אוכלין את הבשר עד שיזרק הדם אבל הדם אין אחר מתירו אלא הוא מתיר וכל שהוא כזה אין בו משום פגול כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת הכהנים כמו שיתבאר במקומו וכן הדם הנותר אינו לוקה עליו אלא משום דם וכן אם אכלו בטומאת הגוף כלל הדברים קדם אין חייבין עליו לעולם אלא משום דם חומר בדם שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין בטמאים בין בטהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:
{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}