עריכת הדף "מאירי/חולין/ח/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
'''{{עוגן1|מי}}''' שלבן סכין באור ומתוך חמימותו הוא שוחט והולך שחיטתו כשרה בדיעבד שחידודה קודם לליבונה ואין השריפה שולטת בו עד שהוא נשחט ושמא תאמר הרי מכיון שנכנס הסכין מעט בתוך הסימן נגעו צדי הסכין בצדדי הושט קודם שיחתך רובו ושורף מה שנשחט ונמצא שניקב קודם שנשחט רובו שהשריפה כנקב הוא אינו כן שבית השחיטה מתרחב הוא וצדדי הסימן מתרחקים מצדי הסכין ואין נוגעין בו כלל ומ"מ לכתחלה לא ישחוט ויש מי שאומר שאף בדיעבד שחיטתו פסולה אין סומכין על מה שיתרחב בית השחיטה שמא לא יתרחב כל צרכו וכן הדעת מקבלת ואע"פ ששטת סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון יש לך אחרת והוא שאמרו למטה בבדיקת סכין צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אטופרא ואבשרא אין אתלת רוחתא לא מי לא אמר ר' זירא לבן סכין וכו' עד בית השחיטה מירוח רוח הכא נמי מירוח רוח כלומר ואף כשיש פגימה בצדדין אין קפידא והדבר ידוע שלענין בדיקה אין הלכה כרב יימר וצריכה בדיקה בצדדין אלמא אין סומכין על טעם מירוח רוח ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ודחו את זו של רב יימר מכמה טעמים חדא דהא ר' זירא בדיעבד קאמר ודקאמר צריכה בדיקה אתלת רוחתא דילמא לכתחלה הא בדיעבד סומכין על מירוח רוח וכשרה וכן פסקוה הם ורבים עמהם ונתקיימו שתיהן וכן יש סועדין אותה מפני שחששא רחוקה היא שיפגמו הצדדין ולא יפגם חדה ומ"מ יש פוסקים שכל שלא בדק בצדי הסכין אף בדיעבד פסולה ואע"פ כן לענין לבון כשרה ואין דמיון זו לזו שמורשת הפגימה מתפשטת חוץ לסכין ומתאחזת בצדי הסימנין וקורעתם ובלבון אינו כן ועוד טעם אחר שזה שאמרו מירוח רוח אינו התרחבות גדולה כל כך וצריך הוא לנתינת לב והילכך זו של ליבון רואה הוא להדיא שהוא מלובנת ונותן לבו שלא יטה הסכין כלל שלא יגע לצדדין אבל פגימה אינו מרגיש בה ואף כשיאמר בריא לי שלא נגעתי אין סומכין עליו וחוששין שמא הטה מעט וזה שלא השיבו לרב יימר מפני שלא חששו לדבריו ואם תאמר בסכין של גוים דמר אמר קולף ומר אמר מדיח ואי מרוח רוח כל כך למה ואם מפני שלא ידע ולא נזהר סכין טרפה שלהתירה לכתחלה מר אמר מגעיל ומר אמר מדיח כל כך למה פירשו בה שאף בדיעבד כל שידע שהם של גוים ושל טרפה כשר שבודאי נתן לב ולא נגע ולי נראה שאפילו ידע אינו נזהר בכך שאינו מרגיש שיהא חום בית השחיטה מפליט כלל:

'''{{עוגן1|יש}}''' שואלין לענין מה שביארנו שאין החשש אלא לשריפת הנשחט מה לנו בכך והלא מה שנשחט כבר הוכשר אע"פ שלא נשחט רובו ואין שריפה או נקב ראויים לפסלו מאחר שנשחט מה לי אם נקב או נשרף אחר כן והרי אמרו בהדיא בפרק שני שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ר"ל קודם שנשחט הושט כשרה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה כל שנשחט הקנה כמנחא בדיקולא דמיא אע"פ שניקבה קודם גמר שחיטה עד שמתוך כך פירשוה שכשצדי הסכין נגעו בצדי הסימן במה שנשחט כח האור שולט וקודם (לזרוק) לשרוף בסמוך אף במה שלא נשחט וכמו שמצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאע"פ שהאור לא חבל מבחוץ כח חמימוהו נכנס לפנים ונכווצו המעיים ומ"מ לדעת זה קשה לפרש למה הצריכו בדיקה אתלת רוחתא שאם תאמר שעוקץ פגימת הצד מתאחזת במה שנשחט וקורעת עמו מה שלא נשחט היאך אפשר שלא יהא חדוד הסכין קודם למה שהוא הולך ובא עליו יתר מפגימת הצד במה שאינו מצוי אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וכל שלא נשחט רובו הרי הוא כמי שאין כאן שחיטה כלל והרי עליו טרפות קודם שחיטה שאין אומרין בשחיטה קמא קמא בטיל ומה שאמרו כמנחא בדיקולא דמיא בזו כך הדין הואיל ונשחט הקנה כל צרכו וכל שהוא כן בושט כך הדין אבל קודם שנשחט רובו לא ולמדת לשטתנו שאין איסור זה אמור אלא בושט הא בקנה כל שנזהר מליגע בושט אין בו חשש ולשטה אחרת יש לחוש אף לקנה שמא החום שורף רוב קנה קודם שיגע בו הסכין:

'''{{עוגן1|כבר}}''' ביארנו במסכת מועד קטן על צרעת עור בשר שאם הסגירו ולסוף הסגר ראשון לא כהה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה שמסגירו פעם שניה ואם עמד בעיניו לסוף הסגר שני טהור וכן ביארנו שסימני טומאה שלשה הם שער לבן ופשיון ומחיה ומעתה צריך שתדע שלא נאמר דין זה אלא בבהרת ושאת הבאים שלא מחמת שחין ומכוה אבל מי שהיה בבשרו שחין או מכוה ונרפא ונעשה עליהן אחר כן צרעת אין דנין אותו כן אלא כיון שהסגירו ויצאו שבעה אם עמד בעיניו מטהרו ואם נולדו לו סימני טומאה מחליטו ואין שם הסגר שני וכן אין בצרעת אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון ובין שחין בין מכוה שניהם שוים לדבר זה אם כן למה חלקן הכתוב לעשותן שתי פרשיות הואיל וכל דיניהם שוים לומר שאין מצטרפין זה עם זה אע"פ שהבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אין צרעת שבשחין ומכוה כן ואם היתה לו חצי גריס צרעת של שחין וחצי גריס צרעת של מכוה אין מצטרפין והרי הוא טהור שהרי שיעור צרעת בכגריס ואיזהו שחין ואיזהו מכוה שהרי שניהם לשון חמימות הוא שהבשר מתחמם ומכה צומחת מחמת חמימות אלא כל חמימות הבא לו שלא מחמת האור הן דרך הכאה כגון שהוכה באבן ובעץ הן דרך התחממות כגון שהטמין ידיו בפסולת של זיתים שהוא חם מאד בעוד שהן לחין בצבורן או בחמי טבריא או במקום שעוקרין ממנו העופרת הרי זה נקרא שחין וכל שבא לו החמימות על ידי האור כגון שנגע בגחלת או הטמין ידו ברמץ והוא אפר חם שלחישת האור נראית בו או בסיד רותח או בגפסיס רותח והוא מין אחר של סיד הרי זה נקרא מכוה:

'''{{עוגן1|מי}}''' שלקה שלא ע"י האור בבשרו כבחצי גריס והוא הנקרא שחין ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו על ידי האור הרי זה נידון כמכוה ואם נצטרף לו סמוך לו חצי גריס אחר על ידי שחין אין מצטרפין ואם ילקה תחלה על ידי האור שהוא מכוה ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו שלא על ידי האור הרי זה נדון כשחין כללו של דבר בטל שני את הראשון:

'''{{עוגן1|לבן}}''' שפוד והכה בו בעינו בלבונו הרי יש כאן לדון תורת שחין מצד ההכאה ותורת מכוה מצד האור אלא שמ"מ אחד מהם קודם על כל פנים ויש לנו לדון אחר אחרון וכיצד דנין אותו אם לא היה דרך הכאה אלא דרך תקיעה בחדוד שבו כויה שלא על ידי האור קודמת והבלא שעל ידי האור באה אחריה ומבטלתה ונדון כמכוה על הדרך שאמרנו חדודה קודם ללבונה אבל אם היה זה דרך הכאה הדבר בספק איזה מהן קודם שתהא האחרונה מבטלתה ותולין בה להחמיר:

'''{{עוגן1|סכין}}''' שהוא ממשמשי ע"ז אע"פ שאין שם איסור שמנינות כגון שהכשירוהו בהגעלה או בליבון לפי מה שהיא או שלא חתכו בו בשר אלא ששמשו לפניה הימנו בדרך אחרת כגון שחתכו בו לפניה עצים וכיוצא בזה ואין שם אלא איסור משמשי ע"ז שאסורין בהנאה מותר לשחוט בה לכתחלה שהרי מקלקל הוא שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה או לגזה וחלבה ואע"פ שלענין שבת נקרא השוחט מתקן הואיל ומוציאה מידי אבר מן החי כמו שהתבאר בתלמוד פסח שני פרק אלו דברים אין הנדון דומה לראיה שהשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנתקיימה מחשבתו ויש תקון במלאכתו אפי' מועט חייב אבל לענין ע"ז כל שהקלקול יתר על התקון מותר ואם היתה בהמה זו מסוכנת שנמצאת שחיטתה תקון גמור בלא קלקול אסור לשחוט בה ואם שחט הבהמה אסורה ויש מתירים כמו שכתבנו בשני של פסחים ומ"מ אף לדעת האוסרים לפי מה שהתבאר במסכת ע"ז יש בזה תקון בהולכת הנאה לים המלח וכיצד משערין הנאה זו רואין באדם הרוצה לשחוט ואין לו סכין כמה שכר רוצה ליתן למי שישאילנו סכין לשחוט בו:

'''{{עוגן1|שחט}}''' את הבהמה בסכין הראוי ובא לחתוך הבהמה לנתחים הראויים אסור לחתוך בסכין של משמשי ע"ז שהחתוך הואיל ונשחטה הבהמה תקון גמור הוא ואם חתך אסור עד שיוליך דמי הנאה לים המלח ושיעור הנאה זו הוא בכדי שכר סכין לצורך חיתוך ויש אומרים בכדי מה ששוה הבשר עכשו ממה שהיתה שוה עד שלא נחתכה:

'''{{עוגן1|נחתך}}''' הבשר לנתחים הראויים ורצה לחתוך נתחים לחתיכות קטנות אע"פ שהוא רוצה בכך מקלקל הוא שהרי אינם ראויים עכשו לדורון הראוי והילכך מותר לעשות כן אף בסכין זה:
{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}