עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/כא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

פרקא רביעאה דספרא דצניעותא עתיקא טמיר וסתים וכו':

בהעלתך את הנרות וכו', פרש רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה:

'''א''' כתיב : אחור וקדם צרתני {{ממ|תהילים קלט ה}}. כי יש שכל, שאדם משיג אותו על־ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכנה בשם אחור; ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על־ידי שפע אלקי, וזה מכנה בשם קדם, בשם פנים.

והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חם, ולפי מהירות תנועות השכל, כן מוליד חם בלב. נמצא על־ידי שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות, שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על־ידי זאת המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה:

== ב ==

'''ב''' אבל להגיע לבחינת שפע אלקי הנ"ל אי אפשר לבוא לזה, אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואזניו, והן הן מאירין לו שפע אלקי הנ"ל.

הינו, שישמר את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים, שהוא בחינת חטם, בבחינת {{ממ|ישעיה יא ג}}: והריחו ביראת ה', ויהיה לו אמונת חכמים, התלוי באדנין, בבחינת {{ממ|משלי כב יז}}: שמע דברי חכמים; ויעצים עיניו מראות ברע,

כי הן הן המעוררין את שפע אלקי הנ"ל לבוא, כי הפה והחטם והעינים והאזנים תלויים במח, והן מעוררין את המח שיהיה בבחינת קדם, בבחינת פנים.

וזה בחינת {{ממ|תהילים קיט קס}}: ראש דברך אמת – זה בחינת מח הנאמר אצל פה; וזה {{ממ|שם קיא}}: ראשית חכמה יראת ה' – זה בחינת מח הנאמר אצל חטם; וזה בחינת {{ממ|משלי ט ח}}: הוכח לחכם ויאהבך – זה בחינת מח הנאמר אצל אדנין, בבחינת: שמע דברי חכמים; וזה בחינת {{ממ|בראשית ג ז}}: ותפקחנה עיני שניהם – זה בחינת מח הנאמר אצל עינין.

והן הן שבעת הנרות, כי פה ותרין נקבא חטמא ותרין עינין ותרין אדנין הם בחינת שבעת הנרות, ומנרתא דא רישא, הינו המח, ופני המנורה הינו שפע אלקי הנ"ל:

== ג ==

'''ג''' ושפע אלקי הזאת הוא בחינת סכה, כי סכה הוא בחינת שסכה ברוח־הקדש,

כי רוח־הקדש הוא שפע אלקי. וסכה הזאת היא בא על־ידי שבעה עננים, הינו בחינת שבעת הנרות כנ"ל, שעל־ידם האדם משיג פני המנורה, הינו סכה, הינו שפע אלקי. ורוח־הקדש נקרא על שם החכמה, שהיא רוח חכמה הבא מקדש, כידוע.

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: מנין שאין מסככין אלא בדבר שאין מקבל טמאה ובדבר שגדולו מן הארץ, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ; מה אד הוא דבר שאין מקבל טמאה ואין גדולו אלא מן הארץ וכו'. ואד הן הן אלו העננים הנ"ל, והן בחינת קדש,

וגדלין מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם, כי הקדוש־ברוך־הוא יהב חכמתא לחכימין, בבחינת {{ממ|שמות לא ו}}: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:

== ד ==

'''ד''' וסכה הנ"ל, הינו רוח־הקדש הנ"ל, שפע אלקי הנ"ל, הוא בחינת מקיפין, שהשכל הזה הוא גדול עד למאד, עד שאין המח יכול לסבלו ואין נכנס במח, אלא הוא מקיף את הראש. כמו שאנו רואים כמה חכמות עמקות, שאין יכלת במח האנושי להבין על בריו, כמו כמה וכמה מבוכות שאנו נבוכים בהם, כמו הידיעה והבחירה, שאין מח של אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת,

והשכל הזה הוא בחינת מקיף, שאין נכנס בפנימיות המח, כי אם מקיף אותו מבחוץ, והשכל הפנימי מקבל חיותו מהמקיף הזה:

ודע, שזה עקר כח הבחירה: כל־זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחר החיים או הפוכו;

אבל כשיכנס המקיף הזה לפנים, ואז יתגדל השכל האנושי ויתגלה לאנושי הידיעה והבחירה – אז יתבטל הבחירה, כי אז, על־ידי גדולו של השכל, יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה. וזה זה עקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של הידיעה והבחירה.

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|ברכות יז}}, שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם –

על ראשיהם הצרך לומר. כי לעתיד יתבטל הבחירה, וזה: צדיקים יושבים – שהישיבה הוא מורה על העדר הבחירה, כמו יושב בשמים {{ממ|תהילים ב ד}}, שהוא מורה על העדר ההשתנות, כי התנועה מורה על השתנות מרצון אל רצון, והישיבה מורה על העדר השתנות, הינו בטול הבחירה.

וזה מחמת ועטרותיהם – הינו המקיפים, כמו {{ממ|שמואל־א כג}}: שאול ואנשיו עטרים אל דוד, בראשיהם – ולא על ראשיהם, הינו המקיפים יכנסו בתוך המחין לפנים, ואז יכנסו כל השכליות שלא היה יכול להבין אותם יכנסו לפנים בתוך המחין, וידע וישיג אותם, ואז יצא מגדר אנושי ויעלה לגדר מלאך, ויתבטל הבחירה:

== ה ==

'''ה''' וזה בחינת קדושין, בחינת חפה, כי שפע אלקי הנ"ל הוא בחינת קדש, בחינת חפה, מקיפין.

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|ב"ב עה}}: כל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חברו; כי מקיף של זה גדול ממקיף של זה, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה.

וזה בחינת שבעת ימי המשתה שאחר החפה, הינו בחינת שבעת הנרות הנ"ל, שעל־ידם יכנס המקיף לפנים. וזה בחינת שבעת ימי אבלות, רחמנא לצלן, שמתאבלין עליו על שנסתלק נשמתו, כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל על־ידי שבעה ימים אלו:

== ו ==

'''ו''' וזה טעם רק של החליצה, שנאמר {{ממ|דברים כה ט}}: וירקה בפניו – בפניו דיקא, כי זה הולך בלא זרע, ולא הניח ברכה אחריו שימשיכו שכל הפנים בעולם על־ידי מעשיהם הטובים, ואחיו אינו רוצה להקים שם אחיו המת, ואינו רוצה ליבם אותה,

בשביל זה: וירקה בפניו, כי אין רוצה להמשיך נשמת המת בעולם שיוכל לתקן אור הפנים. ובזה הרק נראה לפעמים פני המת – פני המת דיקא, ובזה הרק הוא נכלם, ועקר הבושה הוא בפנים, וזה על שלא רצה להקים שם אחיו המת:

וזה בחינת {{ממ|במדבר יב יד}}: ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים – שבעת ימים דיקא, הינו בחינת שבעה עננים הנ"ל, שעל־ידם מאיר פני המנורה. והוא לא רצה להקים שם אחיו המת, על כן: וירקה בפניו, והינו בשת פנים.

וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|יבמות פ' ר"ג}}: היבמה נקנית במאמר – זהו הפך הבשת, בחינת {{ממ|תהילים כט ט}}: כלו אמר כבוד, הפך של תכלם שבעת ימים.

ומרים, שפגמה בכבוד משה, שהוא בחינת שפע אלקי, בבחינת {{ממ|שמות לד כט}}: כי קרן עור פניו, ופגמה בבחינת שבעת הנרות, כי הוא היה ענו, שפל וסבלן, ולא חרה אפו על בזיונו, וזה בחינת חטם בשלמות; וכתיב בה {{ממ|במדבר יב ח}}: פה אל פה אדבר בו – זה בחינת פה. וכתיב בה {{ממ|שם}}: ותמנת ה' יביט – זה בחינת עינים. וכתיב בה {{ממ|שם}}: בכל ביתי נאמן הוא – זה בחינת אדנין, בחינת {{ממ|משלי יא יג}}: נאמן רוח מכסה דבר, כמובא בזהר {{ממ|אד"ר קכח}}.

בשביל זה נצטרעה, ומצרע דא סגירו דנהורא עלאה {{ממ|זוהר תזריע מט:}}, הינו אור הפנים הנ"ל, וכתיב בה: תסגר מחוץ למחנה שבעת ימים.

וזה שבקש אהרן: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו – כי על־ידי סגירו דנהורא עלאה היא בבחינת מת, כי מצרע חשוב כמת {{ממ|נדרים סד:}};

אשר בצאתו מרחם אמו – זה בחינת יבום, שעל־ידי היבום אתתה אמה, שאשתו נעשית לו אם.

ויאכל חצי בשרו – הינו שאין לו בת־זוג, כי הבעל ואשתו הם תרי פלגא גופא, ועכשו שאשתו היא אמו, נמצא שנאכל חצי בשרו ואין לו בת־זוג.

[פרוש, כי מי שמת בלא בנים, אזי אשתו צריכה להתיבם, ועל־ידי היבום נתגלגל המת בהבן הנולד מאשתו שנתיבמה לאחיו, כמבאר בסבא {{ממ|משפטים ק':}}: אתתה אמה, הינו שהוא צער וענש גדול להמת, שאשתו נעשית לו אם, כי עכשו מכרח להיות נולד מאשתו, ואשתו נעשית לו אם. ומחמת זה, בן היבמה הזה שנולד מהיבום, אי אפשר לו למצא זווגו כי אם ברחמים גדולים {{ממ|כמובא (זוהר לך לך צב}}, שעליו נאמר פן יקדמנו אחר ברחמים, עין שם).

כי זה בן היבמה, שבאמת הוא בעלה של היבמה, ואשתו נעשית לו אם – אין לו בת־זוג, מאחר שבת־זוגו נעשית לו אם. וזהו שפרש רבנו ז"ל, שבקש אהרן על מרים, שפגמה בשכל הפנים, שזהו הפגם של המת בלא בנים כנ"ל, שלא תהא נענשת, חס ושלום, בענש היבום. וזהו: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו – שלא תהיה כמת בלא בנים, אשר מכרח לצאת שנית בגלגול מרחם אמו, הינו שאשתו נעשית לו אם, אשר מחמת זה: ויאכל חצי בשרו, הינו חצי גופו נאכל, הינו שאין לו בת־זוג כנ"ל, שהיא חצי בשרו, פלג גופו כנ"ל]:

== ז ==

'''ז''' ולפעמים יש שהמחין והשפע אלקי הוא בהעלם, בבחינת עבור, ואז יפה צעקה לאדם – בין בתפלה בין בתורה –

כשנתעלם המחין, כי העלם, הינו עבור, זה בבחינת {{ממ|דברים לב}}: צור ילדך תשי, כמו {{ממ|ישעיה לז}}: וכח אין ללדה; כמו אשה שתשה כחה מלילד, ובשעה שהיא כורעת לילד ראמת שבעין קלין, כמנין תבות שבמזמור "יענך", ואז מולדת {{ממ|זוהר פנחס רמט:}}. והשבעין קלין הם בחינת שבעה קולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר.

והצעקה שאדם צועק בתפלתו ובתורתו, כשנסתלקין המחין בבחינת עבור, אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת, והקדוש־ברוך־הוא שהוא יודע תעלומות של המחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתנו. והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאלו השכינה צועקת, ואז מולדת המחין. וזה בחינת: הקול מעורר הכונה, הינו המחין.

וזה בחינת: תכלם שבעת ימים. שבעת ימים זה בחינת שבעה קולות של דוד כנ"ל, שהם שבעין קלין הנ"ל, שצריך לצעק כדי להוציא אור הפנים הנ"ל מהעלם אל הגלוי. והגלוי זה בחינת לדה,

ואז אחר הלדה, דם נעכר ונעשה חלב {{ממ|בכורות ו:}}. וזה בחינת תכלם, כי הכלמה – אזל סומקא ואתי חורא {{ממ|ב"מ נח:}}, הינו דם נעכר ונעשה חלב.

וזה: צור ילדך תשי – ראשי־ תבות של: צעקתנו יודע תעלומות כנ"ל. וזה: תשי – ראשי־תבות של תכלם שבעת ימים:

== ח ==

'''ח''' וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חדוש, זה מחמת שהמחין והשכל של התורה והלמוד הזה הן בבחינת עבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עבור, בחינת {{ממ|הושע יב}}: בבטן עקב את אחיו,

ואז צריך לצעק הקלין הנ"ל. וזה בחינת {{ממ|בראשית כז כב}}: הקל קול יעקב – כשהוא בבחינת יעקב צריך לו הקלין, כדי להוציא המחין בבחינת לדה.

ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חדוש, אין לדרש אותה לרבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב, בבחינת עבור, אף־על־פי שהקדוש־ברוך־הוא מתענג [בה], בבחינת: ודגלו עלי אהבה – אל תקרי ודגלו אלא ולגלוגו {{ממ|מדרש שה"ש}}, אבל אין לדרש אותה כמו שהיא לרבים, כי אין לדרש אלא דברים המבררים, כמאמר {{ממ|שבת קמה:}}: אמר לחכמה אחתי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אמר, ואם לאו, אל תאמרהו.

וזהו {{ממ|תהילים קלה ד}}: כי יעקב בחר לו יה – כשהיא בבחינת יעקב, בבחינת עבור, בלא מחין – זאת הלמוד בחר לו הקדוש־ברוך־ הוא, בבחינת ודגלו עלי אהבה; ואין לדרש אותה לרבים.

אבל ישראל לסגלתו – ישראל אותיות לי ראש, הינו התגלות המחין, המשכת אור הפנים הנ"ל, שפע אלקי הנ"ל, בתוך הפנימי כנ"ל.

וזה בחינת ישראל, בבחינת {{ממ|ישעיה מט ג}}: ישראל אשר בך אתפאר. בך דיקא, שיתמשך עטרת תפארת, הינו המקיפין הנ"ל, בך – בתוך הפנימיות;

לסגלתו – זאת התורה יכול לדרש אותה לרבים:

== ט ==

'''ט''' כי אנחנו נקראים עם סגלה {{ממ|דברים ז}} – כמו סגלה שעושין לרפואה, אף־על־פי שאין הטבע מחיב שיהיה זה לרפואה, אף־על־פי־כן הדבר הזה מסגל לרפואה, וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה.

כמו־כן אנחנו לקח אותנו השם יתברך לעם סגלתו, אף־על־פי שאין השכל האנושי מבין את כל זה, איך לקח עם מתוך עמים, כמו בשעת קריעת ים־סוף, שקטרג מדת־הדין: הללו עובדי עכו"ם וכו' {{ממ|בראשית רבה פרשה נז בשמות רבה פ' כא}}, אף־על־פי־כן הקדוש־ברוך־הוא לקח אותנו לעם קדוש.

נמצא, שזה הדבר כמו סגלה, שהוא למעלה מהטבע, למעלה משכל אנושי, וזה בחינת מקיפין כנ"ל. ומי שזכה לאלו המקיפין, להוליד אותם ולהכניס אותם בפנים כנ"ל, נמצא שזכה להבין את הסגלה, בודאי הישר לגלות הסגלה לעם סגלה:

בכן, כל אחד ואחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף, וכל אחד לפי בחינתו, מה שחננו השם, שיכניס המקיף לפנים ולהבין ולחדש איזה דבר, הישר מחיב שיגלה ויכניס זאת ההבנה של הסגלה, שהיה אצלו סגלה, שיגלה לעם סגלה, ולהיטיב מטובו לאחרים:

== י ==

וזה פרוש פרקא רביעאה דספרא דצניעותא: עתיקא טמיר וסתים, זעירא דאנפין אתגליא ולא אתגליא.

עתיקא זה בחינת המקיפין הנ"ל, שהן טמירים וסתומים מכל צד, בכל המשך הזמן של עולם הזה, ולא יתגלה אלא לעתיד.

אבל בזעיר אנפין, חכמות של האדם, שהאדם יכול להשיג אותם, גם בהם יש פנימי ומקיף, וכל אחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף.

ואלו המבוכות הנ"ל שאי אפשר לשכל האדם להשיגם, הם מבחינת עתיקא, וכל החכמות שיכול מח אנושי להשיג אותם, הם בחינת זעירא דאנפין. ולפעמים הם בהעלם, בבחינת {{ממ|עבור כנ"ל}}, וזה בחינת:

לא אתגליא, וכשנתגלה לו – אז בבחינת אתגליא. וכל זמן שהיה הדבר אצלו בבחינת לא אתגליא, בבחינת העלם, הוי אצלו כמו סגלה כנ"ל, שהוא למעלה משכלו, ואחר־כך כשנתגלה לו, אזי ייטיב מטובו לאחרים כנ"ל:

== יא ==

'''יא''' נחמו נחמו עמי וכו' {{ממ|ישעיה מ א}}.

כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת {{ממ|נדרים מא}}: אם דעת קנית – מה חסרת, וכתיב {{ממ|ישעיה ה יג}}: לכן גלה עמי מבלי דעת.

ועקר החיים נצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל־ידי הדעת יכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי על־ידי הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם: אלו ידעתיו – הייתיו.

ועקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב {{ממ|שם יא}}: כי מלאה הארץ דעה; ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כלו טוב, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|פסחים נ}}: אטו האידנא לאו אחד הוא, ותרצו: לעתיד כלו הטוב והמטיב:

ואפלו העכו"ם ידעו ביתרון הדעת, אבל לא כמונו, וידעו שהגדלה שהיה להם והשפלות שהיה לנו בזמן הגלות, כל זאת הגדלה היה לנו. אף־על־פי שעכשו אי אפשר להבין כל זה, כי אין להכחיש החוש, אף־על־פי־כן ירבה הדעת, ויבינו הכל, שגדלתם של העכו"ם היה לנו גדלה ולהם השפלות.

ולכאורה היא ידיעה גדולה, אף־על־פי־כן הידיעה הזאת יהיה לנו ללעג ולשחוק לפי ערך ידיעתנו.

וזהו {{ממ|תהילים קכו ב}}: אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו – שידעו ויאמרו: הגדלה שעשה עמנו, הינו עם העכו"ם, הגדיל ה' לעשות עם אלה – הגדלה הזאת היה לישראל,

אף־על־פי־כן: אז ימלא שחוק פינו, הינו שנשחק ונלעיג מידיעתם והשגתם, כי השגתנו יהיה לאין סוף וקץ:

והידיעה יש בה מקיף ומקיף למקיף, כמובא לעיל על פסוק בהעלתך את הנרות.

וזהו: נחמו נחמו – הינו מקיף, ומקיף למקיף, שהידיעה היא עקר הנחמה של כל הצרות. ואיך אפשר לבוא להידיעות,

יאמר אלקיכם – אמירה בחשאי {{ממ|זוהר וארא כה: ובאד"ר קלב:}}, בחינת שמן, בחינות שבעת הנרות. אלקים לארמא קלא, בחינת אלקים אל דמי לך {{ממ|תהלים פג}}, בחינת צעקת היולדת כנ"ל. {{ממ|מסימן כ' עד כאן, לשון רבנו ז"ל}}

[פרוש, כי מבאר לעיל, שעל־ידי הצעקה זוכין להוליד המחין מתעלומתן, ועל־ידי שמקדשין שבעת הנרות, זוכין להכניס המקיפין לפנים, כי צריכין שני דברים להשגת הדעת הקדוש: בתחלה צריכין להוליד המחין, כי לפעמים המחין והשפע אלקי בהעלם וכו' כנ"ל, ולזה צריכים צעקה כדי להולידם; ואחר־כך כשנולדים המחין, עדין יש בהם פנימי ומקיף, ולזה צריכין לקדש שבעת הנרות, כדי להכניס המקיפין והשפע אלקי לפנים, ולעשות מהמקיף פנימי – עין שם היטב ותבין.

וזהו שפרש הפסוק נחמו נחמו – הינו לזכות להשגת המקיפין, הינו השגת הדעת, שזהו עקר הנחמה כנ"ל, זה זוכין על־ידי שני בחינות הנ"ל, שהם צעקה, שעל־ידי־זה מולידין המקיפין, וקדשת שבעת הנרות, שעל־ידי־זה מכניסים המקיפין לפנים כנ"ל.

וזהו: יאמר אלקיכם – יאמר הינו בחינת אמירה בחשאי, שזהו בחינת שמן, שהוא בחשאי, כמו שכתוב בזהר {{ממ|שמיני דף לט}}: יין לארמא קלא, ושמן בחשאי. ושמן הוא בחינת שבעת הנרות, שהיו משמן. אלקיכם – זה בחינת אלקים לארמא קלא, בחינת הצעקה הנ"ל,

שעל־ידי שני בחינות אלו זוכין להשגת המקיפין, שהוא השגת הדעת הקדוש, שזהו עקר הנחמה, בחינת נחמו נחמו, הינו מקיף ומקיף למקיף כנ"ל]:

כל הענין הנ"ל, המבאר בקצור על פסוק נחמו נחמו בלשונו הקדוש, שמעתי מפיו הקדוש מעצמו בבאור יותר קצת, ורשמתי לעצמי כמו ששמעתי, על כן לא מנעתי להעתיקו. ובתחלה התחיל לדבר מענין חיים ומיתה, ענה ואמר: בין חיים למיתה אין חלוק, כי אם במדת אמה אחת – שעכשו האדם שוכן בכאן, ואחר־כך הוא שוכן שם {{ממ|והטה בידו על הבית־עלמין}}. ואחר־כך התחיל לומר כל ענין זה: חיים נצחיים וכו' כדלקמן. כלומר, שמי שזוכה לדעת אמתי הנ"ל, לדעת אותו יתברך, אין חלוק אצלו כלל בין חיים למיתה, כי הוא דבוק ונכלל בו יתברך בחייו ובמותו, רק שעכשו בחייו דירתו בכאן, ואחר־כך דירתו שם כנ"ל. ואז שמעתי מפיו הקדוש כל ענין הזה וזהו:

== יב ==

חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, ומי שנכלל בשרשו, דהינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך. וכן אין שלמות רק להשם יתברך, וחוץ ממנו כלם חסרים, ומי שהוא נכלל בו יש לו שלמות.

ועקר הכלליות שיהיה נכלל באחד, הוא על־ידי הדעת אותו יתברך, כמו שאמר החכם: אלו ידעתיו – הייתיו, כי עקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השם יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בהשרש, דהינו בו יתברך.

וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף, וכל שאר החסרונות – הכל הוא בחסרון הדעת. ואף שיש חסרים לגמרי מהדעת, ועם כל זה יש להם כל־טוב, באמת כל מה שיש להם אינו כלום. וכן להפך, השלם בדעת שיש לו חסרון, באמת החסרון אינו כלום, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה {{ממ|נדרים מא}}: דעת קנית – מה חסרת, ואם דעת חסרת – מה קנית; כי עקר החסרון והשלמות תלוי בדעת.

וכן כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת, כמו שכתוב {{ממ|קהלת ז ט}}: כעס בחיק כסילים ינוח. ועל כן החולה הוא כעסן, מחמת שאז הוא בדינים, כי דינים שורים עליו, ודינים הם מחין דקטנות, ועל כן הוא בכעס.

ולעתיד לבוא יתגלה הדעת, והכל ידעו את ה', כמו שכתוב {{ממ|ישעיה יא ט}}: כי מלאה הארץ דעה את ה'; ועל כן אז יתבטל הכעס, כמו שכתוב {{ממ|שם}}: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו' ופרה ודב וכו', לא ירעו ולא ישחיתו וכו', כי מלאה הארץ דעה את ה' וכו', כי עכשו אי אפשר להם לגור יחד זאב עם כבש וכו' מחמת מדת הכעס, אבל לעתיד יוכלו לדור יחד, מחמת שיתבטל הכעס על־ידי הדעת שיתגלה אז:

== יג ==

והנה לעתיד הכל ידעו את השם, אפלו עכו"ם כנ"ל, ומלאה הארץ דעה. אך הדעת שיהיה להם אז, אפשר לנו לידע ולדבר ממנו; אך הדעת שיהיה לנו אז, זה אי אפשר כעת אפלו לדבר ממנו, כי עכשו זה הדעת בבחינות מקיפים כנ"ל, כי כל השלמות והטובות שיש לעכו"ם עכשו באמת אינו כלום, כנזכר לעיל: אם דעת חסרת וכו'; ואדרבא, כל גדלתם וטובתם, הכל הוא לטובתנו. ולעתיד שיתמלא הארץ דעה, ואפלו כל העכו"ם ידעו את ה', אז יבינו הם, שכל הגדלה והטובה שהיה להם בזה העולם, הכל הוא לטובותינו ולגדלתנו.

וזה {{ממ|תהילים קכו ב-ג}}: אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו; הינו, כל הגדלה שהגדיל ה' לעשות עמנו בעולם הזה [הינו עם העכו"ם], הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי הכל היה גדלתם של אלה [הינו של ישראל], כי היה לטובתם וגדלתם. וזה יבינו הם בדעת והשגה שיהיה להם אז, אבל אצלנו יהיה זה הדעת דבר פשוט ושחוק, כי דעתנו יגדל אז מאד.

וזה: אז ימלא שחוק פינו וכו', אז יאמרו בגוים הגדיל וכו' – כי זה הדעת והשגה שיהיה להם אז לומר הגדיל וכו' כנ"ל, זה יהיה אצלנו שחוק ודבר פשוט, כי דעתנו יהיה גדול מאד.

ועל כן לעתיד יחיו חיים נצחיים, כי אז יתגלה הדעת, ויהיו נכללים באחד. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|פסחים נ}}: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד – וכי האידנא וכו', אלא עכשו מברכין על הרעה ברוך דין אמת, ועל הטובה הטוב והמטיב, אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמטיב,

כי לעתיד שיתגלה הדעת, ידעו שאין שום רע בעולם כלל, רק כלו טוב וכלו אחד. וגם הגלות הוא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב {{ממ|ישעיה ה יג}}: לכן גלה עמי מבלי דעת. ועל כן היתה גאלת מצרים על־ידי משה, שהוא היה בחינת הדעת. וזה שכתוב {{ממ|שמות ו ז}}: וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים; כי עקר הגאלה על־ידי הדעת.

== יד ==

ודע, שגם לעתיד, שתמלא הארץ דעה, ויהיה נעשה מהשכל המקיף שכל פנימי – גם אז יהיו מקיפים אחרים, כי בודאי לא ידעו מהות השם יתברך, רק כל אחד ישיג לפי מדרגתו ולפי עבודתו ויגיעתו וטרחו, אשר יגע וטרח בזה העולם בשביל השם יתברך.

ואף שכלם יזדככו, ואפלו עכו"ם, אף־על־פי־כן יהיה הפרש גדול בינם לבינינו, כי מה שיהיה אצלם אז השגה וידיעה גדולה, יהיה אצלנו שחוק ודבר פשוט, ולא יהיה נחשב בעינינו להשגה כלל, וכמו שמבואר למעלה: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו וכו', אז יאמרו בגוים הגדיל – כי מה שיהיה אצלם השגה להבין ולידע גדלת ישראל, ושכל טובתם וגדלתם בזה העולם היה הכל בשביל ישראל – ובאמת הוא השגה גדולה, כי כעת בעולם הזה אין מבין זאת – אף־על־פי־כן אצלנו לא יהיה זה נחשב להשגה כלל, רק לשחוק ודבר פשוט, כי השגתנו ודעתנו אז יגדל מאד.

וגם בין ישראל בעצמן, בודאי יהיה הפרש גדול בין כל צדיק וצדיק, מכל שכן בין צדיק לרשע, כי מה שיהיה מקיף לזה יהיה פנימי לזה, כנזכר לעיל: כל צדיק נכוה מחפתו של חברו כנ"ל, עין שם, וכמובא פרוש הפסוק: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים –

כי בהשכל המשתף יהיו כלם שוים, שהכל ידעו את ה', אפלו עכו"ם, אך בעמקות החכמה יהיה כל אחד לפי מדרגתו, כמים המכסים לים, שלמעלה המים שוים בכל מקום, אך בעמקות הם מבדלים מאד, כי בזה המקום המים נמוכים וסמוכים לארץ, ובמקום אחר עמקים יותר ויותר, ובמקום אחר הם עמקים עד התהום; כן יהיה בהשגת השם יתברך לעתיד.

וזהו: כל צדיק נכוה מחפתו וכו', כי כשמגיע להשגה שלא ידע מזה מקדם, והוא אצלו דבר חדש, אזי נתלהב ונבער מאור ההשגה הזאת, שהיא נפלאת אצלו; אבל מי שכבר עבר בזאת ההשגה, והוא משיג עתה דברים נוראים וגדולים מזו ההשגה, אין לו שום התלהבות מזאת ההשגה. וזה: כל צדיק נכוה – ונבער ונתלהב – מחפתו של חברו – מהשגה שאצל חברו היא דבר פשוט, שאינה מבערת ומחממת אותו כלל, עד שצריך להתכסות ולחפות עצמו, כי אין השגה זו מחממת ומבערת אותו כלל, והצדיק השני שלמטה ממנו נכוה ונבער ממנה.

(והענין מבאר יותר על־פי מה שמבואר למעלה, שעל־ידי תנועת השכל וכו', שהוא בחינת שפע אלקי, הינו השגת המקיפין, השגת הדעת הקדוש – על־ידי־זה נולד חם בלב וכו'. נמצא שעקר החמימות וההתלהבות דקדשה הוא על־ידי השגת המקיפין, השגת הדעת כנ"ל.

ובזה מבאר היטב ענין זה: כל צדיק נכוה וכו' מחפתו וכו', דהינו, שאצל זה הצדיק יהיה נחשב להשגה גדולה עד שיהיה נכוה ממנה, כי השגת הדעת מוליד חם כנ"ל, ועל כן יהיה נכוה ממנה, ואצל הצדיק הגבוה ממנו, אין זה נחשב אצלו להשגה כלל, ואינו נכוה ונתחמם כלל מהשגה זאת, רק הוא צריך לחפות ולכסות עצמו בהשגה אחרת גבוה יותר, כדי לחמם את עצמו.

נמצא, מה שמבאר לעיל על מאמר זה: כל צדיק נכוה מחפתו של חברו, שפרושו, שיהיה נכוה מהמקיף של חברו, כי מקיף של זה גדול ממקיף של זה, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה וכו', כי חפה הוא בחינת אורות מקיפין כנ"ל – כל זה הוא ענין אחד עם מה שכתבנו כאן, כי החפה, שהוא המקיף, הוא בחינת חפוי וכסוי ממש, שמחמם את האדם, כי עקר החמימות והתלהבות הוא מבחינת השגת המקיפין כנ"ל. והבן היטב).

== טו ==

ויכול להיות שיהיו כמה צדיקים, כשיבואו לעולם הבא, על השגות שהשיג הצדיק הגדול מהם בעולם הזה, יהיה אצלם דברים נוראים, ויכוו מהם, ואצל הצדיק הגדול היו השגות של עולם הזה.

וכן אצל עכו"ם, יהיה זה אצלם השגה גדולה, כשיבואו על סתם יהדות פשוט של איש הישראלי שיש לו בזה העולם, הינו שידעו מעבודות ישראל ומקדשת המצוות שלהם שעשו בעולם הזה, יהיה אצלם השגה מה שידעו וירגישו קצת קדשה, כמו איש כשר פשוט שמרגיש בזה העולם בעבודה פשוטה בלי שום השגה, וכשיבואו עכו"ם על זה, יהיה אצלם השגה גדולה. אבל אנחנו עם קדש, אין ערך להשגתנו, מכל שכן להשגה של הצדיק.

== טז ==

ושלמות הדעת הוא, כשנעשה ממקיפים פנימיים, ואז נצול מכל צרות. למשל, כשאחד מצפה ואורב לחברו להרגו, אזי צריך לשנות המלבושים כדי שלא יכירו אותו, כמו שכתוב {{ממ|איוב יד כ}}: משנה פניו ותשלחהו, כי על־ידי שמשנין הפנים על־ידי לבושין אחרים, נפטר ממנו.

וכן בעקר האדם, הינו בהשכל, יש בחינות לבושין, הינו השכל המקיף, וצריך לעשות מהמקיף פנימי, ולעשות לו מקיפין אחרים, הינו בחינת מלבושים אחרים, ועל־ידי־זה נצול מכל אורב ומסטין, כי מלבוש בגימטריא "חשמל", ומהחשמ"ל בורחים כל המשחיתים.

וזה {{ממ|משלי לא כה}}: עז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון – על־ידי הלבוש, שהוא בחינת החשמ"ל, שהוא לבוש עז והדר, לבוש חזק ונאה, על־ידי־זה: ותשחק ליום אחרון – שאינו ירא ממנו כלל כנ"ל.

ועקר הזמן לזה הוא חדש אלול. וזה: לבושה ותשחק ליום אחרון – ראשי־תבות אלול.

== יז ==

וזה בחינת שבעת ימי אבלות רחמנא לצלן וכו', כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל וכו' {{ממ|עין לעיל}}. ועל כן חיב האבל, רחמנא לצלן, קריעה, כי קר"ע בגימטריא ש"ע נהורין של אור הפנים, שהם הגימטריא של ב' פעמים אל במלואו, כי אל הוא אור הפנים:

== יח ==

הקשו, כי יש מקיפים אצל השכל, הינו שאינו נכנס להשכל פנימי האנושי, ויש מקיפים להתורה, שמקיף להתורה ואינו נכנס לתוך התורה. ובהמקיפים, יש שהם מקיפים ועומדים לפני העינים, רק שהם מקיפין ואינם נכנסים להשכל, ויש שהם בהעלם, שלא באו עדין אפילו למקיפים, והוא בחינת עבור.

ומה לעשות, שיכנסו המקיפים של התורה לתוך התורה בפנים, והמקיפים של השכל יכנסו לתוך השכל הפנימי, דהינו שמתחלה יבואו ויתגלו המקיפים של התורה מההעלם למקיפים, ואחר־כך יכנסו המקיפים של התורה לפנים, וכן המקיפים של השכל, מה שאי אפשר להשיג מצד חסרונו האנושי, יהיה נעשה מהמקיף פנימי, דהינו שיבוא מההעלם למקיפים, והמקיפים יהיו נעשים פנימי.

[הקשיא זאת הקשו במקום שהקשו, והוא ז"ל אמר על זה תרוץ. כך שמעתי מפיו הקדוש בפרוש. ואחר־כך זכינו לשמע כל התורה הנ"ל, ועתה מבאר להמעין התרוץ על השאלה והקשיא הנ"ל, כי עקר השאלה הוא איך להוליד המחין מתעלומותן, ואחר־כך כשמולידין אותן, איך זוכין להכניס המקיפין לפנים.

וכבר מבאר באר היטב במה יזכה לזה, הינו: על־ידי צעקה בתורה ותפלה זוכין להוליד המחין מתעלומותן, ועל־ידי קדשת שבעת הנרות, דהינו לקדש את עיניו שלא להסתכל במה שאסור להסתכל וכו', וכן לקדש פיו וחטמו ואזניו כנ"ל, על־ידי־זה זוכין להכניס המקיפין לפנים. ובאור הענין וראיותיו, והיכן מרמז סודות נוראות הללו וכו' – הכל מבאר לעיל באר היטב.

אשרי שישים לבו לעין בהם באמת, ללמד וללמד, לשמר ולעשות ולקים]:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>