עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/יח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==

רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא קרטליתא, דהוו מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא. נחית בר אמוראי לאתויי, ורגש, ובעי דנשמטה לאטמה, וזרק זיקא דחלא ונחת. נפק ברת־קלא ואמר: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן־דוסא, דעתידה לשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי {{ממ|בבא בתרא עד}}:

לשון רבנו זכרונו לברכה רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוי קאזלינא בספינתא, וחזינא האי קרטליתא וכו'.

'''א''' דע, כי לכל דבר יש תכלית, ולתכלית יש עוד תכלית אחר, גבה מעל גבה. למשל: תכלית בנין הבית – כדי שיהא לאדם מקום לנוח, ותכלית המנוחה – כדי שיוכל בכח הזה לעבד את השם, ותכלית העבודה וכו'.

ותכלית של כל דבר הוא מחבר להמחשבה והשכל, יותר מהדבר שזה התכלית בא ממנו, וקרוב התכלית להמחשבה בקרוב יותר מהדבר, כי סוף מעשה – במחשבה תחלה. נמצא, שהסוף והתכלית הוא תחלה במחשבה וקרוב לה, ומהתכלית נשתלשל המעשה.

למשל: כשעולה במחשבה לבנות לו בית, בודאי הבית אינו נבנה בבת־אחת, אלא צריך להכין עצים, ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו, ואחר־כך נבנה ונשלם הבית. נמצא שלמות הבית, שהיא תכלית הבנין וסופו, היה במחשבה תחלה. נמצא שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה:

== ב ==

'''ב''' ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא. ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני־אדם, כי זאת התכלית עליו נאמר {{ממ|ישעיה סד}}: עין לא ראתה וכו'.

אבל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפס במחשבתם תכלית עולם הבא. וכל אחד ואחד מישראל, לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית, כפי הפרת הכעס ברחמנות,

הינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות, בבחינת: ברגז רחם תזכור {{ממ|חבקוק ג}}; ועל־ידי־זה נעשה עטרה לענוים, הבורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים, וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות, בבחינות {{ממ|תהלים קג}}: המעטרכי חסד ורחמים, אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם. וזה בחינות {{ממ|ישעיה כח}}: עטרת צבי לשאר עמו – למי שמשים עצמו כשירים {{ממ|מגילה טו:}}.

כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד, ואינו רוצה להנהיג את העולם, זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני ה', על־ידי מעוט אמונה שיש בישראל, כי לפי רב הכפירה, חס ושלום, כן הסתרת פני ה', ואין רוצה להנהיג אותם.

וההסתרה הזאת היא בחינות כעסו וחרון־אפו, הבא על־ידי עבודת אלילים, כמאמר: כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון־אף בעולם {{ממ|ספרי פ' ראה}}. ואפלו כשאין עבודת אלילים בעולם, אלא שהאמונה אין כל כך בשלמות, אז גם כן החרון־אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה.

ומחמת שחרון אפו כרגע, כמו שכתוב {{ממ|תהלים ל}}: כי רגע באפו, על־ידי־זה אין נרגש, אלא כשיש עבודת אלילים בעולם, אבל בלא עבודת אלילים, אלא בחסרון משלמות אמונה, אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון־אף שבחלק הרגע, ואין נכר הסתרת פני ה',

אבל ההשתלשלות של החרון־אף כשבא להצדיקים, אזי מסתירים פניהם מהעולם ואינם רוצים להנהיג את העולם. ומחמת שהחרון־אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע, על־ידי־זה אינם תולים הסתרת פניהם ברגז, אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם, ועושים עצמן כשירים, ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם. ובאמת גם הם אינם יודעים ומרגישים את החרון־אף, כי הוא מעט מן המעט.

וזהו כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים ולהיות מנהיג, אמר {{ממ|שמות ג}}: מי אנכי כי אלך אל פרעה, ושאר דבריו – כתוב {{ממ|שם ד}}: ויחר אף ה' במשה. פרוש, זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג, זה מחמת שנשתלשל בו חרון־אף ה' כנ"ל.

אבל על־ידי שנמתק הרגז והחרון־אף על־ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון־אף שיש בתוך הצדיקים על־ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם, ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו, ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה, ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם, בבחינת {{ממ|ישעיה מט}}: כי מרחמם ינהגם. נמצא שזאת הרחמנות היא עטרתם, שמעטר אותם במדת מלכות ומנהיג:

וזה בחינות:

קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות. קרטליתא – פרש רש"י: ארגז. ארגז זה בחינות רגז הנ"ל, ואבנים טובות זה בחינות עטרה הנ"ל, בחינות רחמנות הנ"ל.

והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא – זה בחינות אמונה, כמאמר {{ממ|מגילה י:}}: תחת הנעצוץ יעלה ברוש – זה מרדכי; ונקרא יהודי, על שם שכפר בעבודת אלילים, כמאמר {{ממ|שם יג}}: כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי:

== ג ==

'''ג''' ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם, ורוצה בהנהגתו, ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד ותולה רדיפתו ברחמנות, ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה. כי כל זמן שאין לאדם אמונה בשלמות שאין שלמות אחריו, בודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה.

ואפלו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמרי{{ממ|*}}, אף־על־פי שהוא מאמין בהשם יתברך, בודאי אין לו לקבל המנהיגות, כי המנהיגות עקרה בבחינת רחמים, ועקר הרחמים בהסרת עכו"ם, אפלו שמץ עכו"ם, ואפלו כשהוא אומר צבי הפסיקו{{ממ|**}}, אין לו רחמנות בשלמות. בכן אין לו לקבל המנהיגות

אפלו מי שיש לו אמונה גדולה, עד שיפשפש את עצמו, שלא ישאר אצלו אמונות שאין צריך להאמין, כגון דרכי האמרי הנ"ל, ושיהיה תמים עם ה' אלקיו, אז הרחמנות באמת ולו ראוי להנהיג.

אבל מי שאין לו אמונה בשלמות, ונדמה שיש לו רחמנות על העולם ורוצה להנהיג את העולם – זה בחינת {{ממ|סוטה מט:}}: והמלכות תהפך למינות; כי מעט המינות פוגם במלכות, בבחינת ההנהגה, ומהפכה למינות, כמו שמהפך את המלכות לעצמו, שהוא מין מעט:

== ד ==

'''ד''' ודע, שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע, שעקר המלכות שרשה בחכמה, בשביל כדי לידע איך להנהיג ולמלך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים, כי בזה תכון מלכותו ויתקים מדינתו.

וזה בחינות {{ממ|דברים לג}}: ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם, הינו, על־ידי ראשי עם, שהם המחין והחכמה, על־ידם תכון בחינת המלכות, ועל־ידי אהבת החכמים תכון המלכות:

וכשבא למלך איזהו שנאה על החכמים, ידוע להוי לה, שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא החכמה, בבחינת {{ממ|משלי כט}}: מלך במשפט יעמיד ארץ, והמשפט הוא בחינת חכמים, בבחינת {{ממ|ויקרא כו}}: ואם את משפטי תגעל נפשכם; ודרשו: זה השונא את החכמים.

נמצא זה שאין לו אמונה בשלמות מחמת דרכי האמרי, כשבא לקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקים בידו המלכות והמנהיגות, ובודאי לא יתקים בידו, כי עקר המלכות תלוי במשפט כנ"ל,

אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מהנהגה, מבחינת המלכות, מלהחזיק במלכות – אזי יכול להיות שיתקים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי האמונה נפרדה מהמלכות:

וזה: ונחת בר אמוראי לאתויי, ובעי דנשמטה לאטמה.

בר אמוראי – זה שאין לו אמונה בשלמות כנ"ל.

אטמה – זה בחינת {{ממ|ישעיה לג}}: אטם אזנו משמע דמים – דלא שמע בזלותא דצורבא מדרבנן {{ממ|מכות כד}}. הינו בירשא הנ"ל רצה להפיל אותו לשנאת חכמים.

וזרק זיקא דחלא ונחת. חלא – בחינת התגברות המינות, בחינת {{ממ|תהלים עג}}: כי יתחמץ לבבי, על־ידי־זה ונחת את הבירשא הנ"ל:

== ה ==

'''ה''' ובאמת מלכי העכו"ם, אף־על־פי שמולכים עלינו, אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל, ולא נגעו בה, כי מי שרוצה לגע בה, זה וזה לא נתקים בידם, הינו אפלו מלכותם על האמות העולם נטלה מהם, כי האמונה שסביב מלכותנו מפיל את חכמתם, שמלכותם תלוי בהם כנ"ל.

וזה שכתוב במפלת מצרים {{ממ|ישעיה יט יב-יג}}: נואלו שרי צען – על־ידי אולת, הינו נפילת חכמתם, נפלה מלכותם.

וזהו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא, אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות – את וכלבא שוה {{ממ|ויקרא רבה פ' לג, במדב"ר פ' טו, ומדרש שיר השירים}}; הינו שאמרו, שלא נגע במלכות ישראל השיך לאמונתנו, כי אמונתנו סובבת את המלכות ושומרת אותה מלגע בה זר, ומפיל את רודפיה לשנאת חכמים, אם לא שתקפה יד המינות על האמונה עד שמפיל את האמונה, ואז יכול לקבל מלכותנו, חס ושלום, בבחינת וזרק חלא ונחת, כנ"ל:

== ו ==

'''ו''' אבל דע, שמן השמים אין מניחים אותו לקח אותה, בבחינת: ונפקת ברת־קלא: מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן־דוסא, דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי – הינו על־ידי שלמות האותיות של דבורי אמונה, שהוא בחינת אשת רבי חנינא בן־דוסא;

כי רבי חנינא בן־דוסא זה בחינת אמונה, כי מדתו אמונה, בחינת {{ממ|ברכות יז:}}: וחנינא בני די לו בקב חרובין; קב חרובין – מדת אמונה; חרובין – בחינת ברושים, בחינת בירשא הנ"ל;

ו"אשת" – זה בחינות האותיות, ששלמותם על־ידי אמונה, בבחינת ראשי תבות: א'בנים ש'למות ת'בנה {{ממ|דברים כז ו}}. ואבנים הן האותיות, כמאמר {{ממ|ספר יצירה}}: שלשה אבנים בונות ששה בתים.

ואותיות נשלמים על־ידי אמונה, בבחינת {{ממ|צפניה ג ט}}: אז אהפך אל העמים שפה ברורה וכו'. הינו על־ידי אמונה, שהוא בחינת: לקרא כלם בשם ה', על־ידי־זה אהפך שפה ברורה, בחינת שלמות הדבור.

ושלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים, כי כל העולמות נבראו על־ידי אותיות, ושלמות האותיות הוא היוד, שהוא בחינת עולם הבא הנברא ביוד {{ממ|כשרז"ל מנחות כט:}}, כי היוד היא נקדה אחרונה המשלים את תמונת כל אות, כי כשחסר נקדה אחרונה המשלים תמונת האות, אזי בודאי אין שלמות לאות ואין לה תמונה.

ואותיות הם במלכות ומנהיגות הנ"ל, בבחינת מלכות – פה, כי עקר ההנהגה על־ידי הדבור, כי אי אפשר להנהיג ולצוות אלא על־ידי הדבור.

נמצא, על־ידי השלמות אותיות אמונה שבמלכות, על־ידי־זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא, כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת צדיק מושל {{ממ|שמואל־ב כג}}, הם אוחזים במדת המלכות, ועל־ידי אחיזתם במלכות אוחזים באותיות שבה, ועל־ידי אחיזתם באותיות השלמים הם אוחזים בתכלית, שהיא שלמות האותיות, שהיא בחינת יו"ד, בחינת עולם הבא.

וזה בחינת תכלת, שהיא בחינת תכלית, שנתגלה בתוך הקרטליתא, בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל, על־ידי אשת רבי חנינא בן־דוסא, על־ידי "אבנים שלמות תבנה",

לצדיקיא לעלמא דאתי – שהצדיקים משיגים התכלית, שהוא עלמא דאתי כנ"ל.

וזה בחינת {{ממ|משלי ג ו}}: בכל דרכיך דעהו – שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר, כי כל דבר נברא באותיות, ובכל אות יש בו שלמות, הינו הנקדה אחרונה שהיא יו"ד, בחינת עולם הבא, שהיא התכלית, המשלים תמונת האות כנ"ל:

== ז ==

'''ז''' והתכלית נקרא תכלת, כי התכלת מערב שחר עם לבן, והוא גון שבין שחר ולבן, וכשנתחבר שחר ולבן, כמו הכתב שהוא בחינת שחר על־גבי לבן, בודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להניר שהוא לבן, במקום הדבוק והקרוב, שם הם מערבים שחר עם לבן, בבחינת תכלת.

ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית, כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הניר, בודאי הדיו רחוק מהניר מעט, עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עמק הניר, ואז נדבק שחרות הדיו בעמק בקרוב גדול.

נמצא שהקרוב הוא סוף ותכלית, ובמקום הקרוב שם הניר והדיו הם מערבים בבחינת תכלת כנ"ל, כי כן הדבר, שהתכלית שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, כנ"ל.

[נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות, ותחלת המחשבה הוא בחינת לבן העליון כידוע; נמצא שסוף המעשה, שהוא התכלית, שהוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, הוא בחינת תכלת, שהוא חבור שחר ולבן, והבן]:

== ח ==

'''ח''' וזה דוקא בת־קול שיצא, כי בחינת בת־קול, התכלית של כל הדברים, הינו שמהפך כל דבר מראשו לסופו, שהוא התכלית, בבחינת: איזהו חכם – הרואה את הנולד {{ממ|תמיד דף לב}}, שהוא הסוף והתכלית.

כי בת־קול הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר, אז שומע כאלו אחר גם כן מוציא קול כזה. וזה אנו שומעין בחושינו, כשאדם מוציא איזהו דבור, אזי שומעין גם כן זה הדבור בעצמו.

נמצא שהבת־קול מהפך את הדבור מראשו לסופו, ומקרב סופו לעצמו. למשל, כשאדם מוציא דבור של "ברוך", בודאי יוצא האות בית בראשונה ונתרחק מאדם, ואחר־כך מוציא הריש של ברוך, ואז הריש קרוב אל המוציא מהבית, וכן הכף שמוציא באחרונה הוא קרוב לאדם הזה יותר מהריש;

והבת־קול לוקחת זאת התבה "ברוך" ומהפכת אותה מראשה לסופה, ומהפכת את הבית שתהיה קרוב לאדם יותר מהריש, והריש מהכף. נמצא שהכף שהיא סוף ותכלית של התבה, שהיתה רחוקה מתחלה מהבת־קול בתכלית הרחוק, עכשו היא קרובה בתכלית הקרוב, כי כן אנו שומעין, שבת־קול מוציא תבת ברוך: בתחלה בית, ואחר־כך ריש, ואחר־כך כף,

נמצא שהכף שהיא התכלית, שהיתה מתחלה בתכלית הרחוק מהבת־קול, עכשו נתקרב בתכלית הקרוב, כי הבת־קול הפך את התבה.

וזה שנפק ברת קלא – בת־קול דוקא הודיע את זאת: מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן־דוסא, דעתידא לשדיא בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי:  {{ממ|עד כאן לשון רבנו ז"ל}}

[סיום המשתעי, דהינו: רב יהודא הנדואה משתעי, ושאר המאמרים כאלה, המובאים שם בבבא־בתרא אחר מאמרי רבה בר בר חנה, שהם: אמר לי הונא בר נתן וכו', ומעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע – הכל יבוא על נכון בספר לקוטי תנינא בסימן {{ממ|ג'}} וד' וה' {{ממ|וז'}}. לך נא וראה שם, תמצא מרגוע לנפשך]: עד הנה עזרונו רחמיך לסים מאמרי המשתעי, אשר הסתירו בהם גנזיא דמלכא כלהו תנאי וכלהו אמוראי. כען אציתו למלוי דנפקין בהדרתא, שפר עלה לחוויה באפי מלכותא. בחכמתא יגלה לכון קצת להודעותא, גדלת הבורא גניזין עלאין הצפונים בספרא דצניעותא. אתיא ותמהיא די עבד עמנא אלקא שמיא לגלות לנו עטין דאוריתא, בדרך נפלא ונורא השוה לכל נפש לזכות להתקרב על־ידם לדי ברא כלא למעבד לה רעותא. בריך שמה לעלא מן כל ברכתא ושירתא:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>