עריכת הדף "לחם משנה/עבודה זרה/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== ה ==

'''וכן האפיקורסים מישראל אינם כישראל וכו'.'''  בפ"ק דע"ז {{ממ|דף י"ח}} אמרו כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים למימרא דכל דפריש ממינות מיית וכו' משמע מהתם דאפשר להם לשוב אלא שמי שהוא שב מת מחמת כפיית יצרו וצרת לבו וכן רבינו בפ"ג מהלכות תשובה אחרי שכתב {{ממ|מה שהובא}} בגמ' וכל הנזכרים באותו הפרק כתב בד"א שכל אחד מאלו אין להם חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה אבל שב מרשעו כו' משמע שאפשר לו לשוב וא"כ קשה מה שכתב ואין מקבלין אותו. ונראה דכונתו לומר שאנו לא נקבל אותם לפי שהוא דבר קשה שיחזור שמי שחוזר הוא מת מחמת כפיית יצרו וזה שלא מת ודאי שלא שב כהוגן כדאמרינן בגמרא גבי ההיא איתתא דלא מתה משום דלא הדרא שפיר ולכך ודאי אין מקבלין אותו ומחזיקין אותו ששב דודאי לא שב דאם היה שב היה מת אבל ודאי שאפשר לו לשוב ואם שב יש לו חלק לעוה"ב. וזהו שכתב בהלכות תשובה שאם שב האדם מרשעתו שתשובתו מתקבלת כלומר האל יתברך היודע ששב בלב שלם מקבל תשובתו: 

'''ואסור לספר עמהן כו' שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה.'''  בגמ' איתא התם תרי לישני לחד לישנא אמרי הרחק מעליה דרכך זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו רשות ואיכא דאמרי הרחק מעליה דרכך זו מינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה משמע דלכלהו דרשות מהרחק מעליה דרכך נפקא ואם כן קשה על רבינו איך נפקא ליה מאל תקרב אל פתח ביתה ונראה ודאי שאין חשש בזה ולהכי לא דק רבינו: 

== ז ==

'''ואלו הן דיני המגדף וכו'.'''  בפרק ארבע מיתות {{ממ|סנהדרין דף נ"ה במשנה}} המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובגמרא תנא עד שיברך שם בשם עוד שם בפסקא {{ממ|דף ס'}} אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והקשו פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ותירצו מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט קמ״ל. ואיכא לישנא אחרינא בגמרא ומכלהו משמע דרב אחא בר יעקב אשמעינן דמתני' בדוקא נקט יכה יוסי את יוסי שהוא שם בן ד' אותיות וא״כ משמע דכי היכי דבשם המבורך הוא בן ארבע ה״נ השם המברך דהא יוסי את יוסי תנן דמשמע בן ארבע אותיות כמנין יוסי דצריך שיהיה בן ארבע אותיות וא״כ קשה על רבינו ז״ל למה בשם המבורך כתב שיהיה בן ארבע אותיות ובשם המברך כתב שיהיה אחד מן השמות שאינם נמחקים שהם חמשה אל שדי וכו' דכי אמרו בגמ' על שם המפורש במיתה ועל הכנוי באזהרה בין בשם המבורך והמברך אמרו. ואם כונתו לפרש שם המפורש שמות שאינם נמחקים וכנויין הם כמו חנון ורחום וכו' אם כן גם השם המבורך היה לו לומר כן ועוד שלשון שם המפורש משמע שם בן ארבע ולא ידעתי לע״ד טעם רבינו בזה: 

== ט ==

'''מגדף שחזר בו תוך כדי דבור אינו כלום.'''  בפרק יש נוחלין אמרינן בכל התורה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף וכו': 

'''מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו וכו'.'''  מתוך הלשון הזה משמע כאן דבעי רבינו שם המברך שיהיה שם המפורש כשם המבורך מדכתב המיוחדים וזהו נראה הפך ממה שכתב למעלה שמות שאינם נמחקים. ואפשר ליישב דלשון דהיינו מיוחדים הוא למעוטי הכנויים אבל מ"מ קשיא מה שהקשיתי למעלה וצ"ע: 

== י ==

'''כל השומע ברכת השם וכו'.'''  בפ' ד' מיתות {{ממ|שם}} אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרת השם מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וכו'. וא"ת רבשקה ישראל מומר היה ואמר ר"י אמר שם אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כינוי דלא ופליגא דרבי חייא בתרווייהו דאמר רבי חייא השומע וכו' ורבינו פסק כשמואל בחדא דהיינו השומע הזכרה מפי העובד כוכבים דאינו חייב לקרוע ובחדא כרבי חייא דהיינו קורעים על ברכת הכנויין וצריך לתת טעם למה לא פסק בכלהו כשמואל או כר' חייא ונראה דהסברא הכריחו דודאי מפי העובד כוכבים אין סברא שיקרע דא"כ נתמלא כל הבגד קרעים וכיון שהוא אינו בן ברית ודאי דאין לנו לקרוע על ברכתו אבל ישראל אנו קורעים דיצא מבינינו שמברך את השם ואפילו שהוא מומר ואין סברא לפסוק כרבי חייא ומשום דאפילו ברכת הכנויין כיון שכונתו לברך את השם ודאי דסברא הוא לקרוע עליו ועיין במהר"י קולון ז"ל שורש ק' שהאריך ליישב זה:

<noinclude>{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>