עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/שז"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#א|מג"א סק"א]]</small> אפילו דבר מצו' והא דשרי בסי' הקודם סעיף וא"ו משום שיש צורך בדיבורו משא"כ בהא שהוא סיפור בעלמא:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#א|ט"ז סק"א]]</small> והיה לו לכתוב הנוסחא ברמ"א היה מותר לאומרם אבל הלבוש העתיק אסור והט"ז מקיים גירסא הישינה ושיש חילוק בדבר:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ג|מג"א סק"ג]]</small> אפילו בכולה שבוע אסור כצ"ל:

<small>שם</small> וכ"כ בספר מ"ב וכ' דבד' וה' מותר כמ"ש סימן רמ"ז ורנ"ב כצ"ל ותימא הוא הא כיון דיום השוק בשבת ה"ל כאומר לו שיעשה בשבת וזה אסור בכל השבוע וכן הקשה הא"ר וכן עיקר שאסור וכן מוכח במג"א סימן רצ"ב סק"ח:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ג|ט"ז סק"ג]]</small> שילך לדרכו במ"ש. ר"ל שיהודי רוצה לילך משם במוצאי שבת א"כ מצוהו שיקנה בשבת:

<small>שם</small> ואפי' אם קוצץ לו. היינו כדיעה שניה בסי' רנ"ב ס"ד וע"ש במג"א:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ד|מג"א סק"ד]]</small> עסי' רמ"ה ס"ה. הע"ש הקשה למה לא ביאר דדוקא בקצץ כמו בסי' רמ"ז באגרת וכמ"ש הט"ז כאן סוף ס"ק ג' וע"ז כתב המג"א דאישתמיטתיה דכך מבואר בש"ע סי' רמ"ה דבעינן קצץ:

<small>סק"ה</small> כמ"ש סי' רנ"ב סעיף א' כצ"ל:

<small>סק"ו</small> דאפילו יחד לו מקום. ר"ל דאף דברסי' רנ"ב יש מתירין ביחד מקום היינו דוקא לפי שהסחורה של נכרי שמכרה לו משא"כ הכא:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ד|ט"ז סק"ד]]</small> זלהביאו ע"י נכרי ר"ל ולמה א"כ אסר הגמרא האמירה לגוי:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ז|מג"א סק"ז]]</small> כמ"ש סי' ש"ו סי"א כצ"ל:

<small>שם</small> ומשמע מדבריו זהו ענין בפ"ע דהמ"מ לא גריס צורך הרב' אלא אפילו קצת צורך דהיינו קצת צער שרי אבל מראב"ד משמע דגריס ליה שהרי השיג אהרמב"ם במאי דמתיר ע"י נכרי הא אפי' הוא עצמו וכו' כגון צנור ולא משני דהתם בצנור הוא צורך הרבה וממילא הגירסא הנכונה הוא כמו שהעתיק בש"ע דבעינן צורך הרב' ואי משום קושית הראב"ד כבר תירץ הגמרא דשאני צינור דודאי לא יבא לעשות כן בידים ע"ש ואח"כ הביא שהריב"ש מחמיר יותר עד דמסיק לבסוף דכיון דיש מחמירין כ"כ לכן אין להתיר אלא במקום הפסד גדול זהו המשך דברי המג"א שכל כוונתו להחזיק גרסא שבש"ע דבעי דוקא צורך הרבה:

<small>סק"ח</small> במילה דוקא שרי שבות וכו' כצ"ל. ור"ל מילה גופ' דחי שבת מש"ה אף מכשירין דידה דלא דחי שבת שרי ע"י נכרי לעשות שבות משא"כ שאר מצוה לא:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ה|ט"ז סק"ה]]</small> ומבואר ברש"י שאם יש כצ"ל:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#י|מג"א סק"י]]</small> לפי שהוא לדעת אותה מלאכה מהרש"א ז"ל בשבת דף ק"כ הגיה שהוא עושה לדעת אותה האמיר' ור"ל כשהנכרי עושה המלאכ' הוא עושה על דעת האמירה ההוא שמיד בשעת האמירה היה מוכן לעשות מיד רק שהישראל לא רצה שיעשה עד לערב וא"כ אהני האמירה דישראל משא"כ בפועל ישראל ששומר שבת כי עביד המלאכה לא עביד כלל על ידי האמיר' של שבת אלא על ידי מה שמדברים לערב:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#יא|מ"א ס"ק י"א]]</small> דשמא בלא זה וצ"ע דא"כ איך העתיק המחבר בסעיף א' לשון הטור דאסור לומר אעשה למחר ואפשר דהב"י מחלק בין אומר אעשה דמשמע שמכין א"ע לעשות ובין אומר אני חפץ לעשות דאין במאמר זה רק סיפור שהוא חושק בדבר אבל עדיין אינו יודע אם יעשה או לא ובזה אין סתירה מהרא"ש אבל המג"א אין רצונו בחילוק זה לכן כתב דהרא"ש אוסר בכל גווני:

<small>שם</small> ואפשר דגם המ"מ. ר"ל דהמ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א מודים ג"כ להרא"ש ומה שכתבו פשיטא היינו דמוכח ממתניתין כמו שכתבו התוספות שם בד"ה אבל ואין להאריך כאן והמעיין שם יבין מעצמו ודוק ומ"ש המג"א דגם המ"מ ס"ל כן אינו שולל את הרמב"ן ורשב"א אלא שולל את הרמב"ם שהבי' דאיהו ודאי פליג ובתשובתי הארכתי:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ח|ט"ז סק"ח]]</small> אלא לענין מחשיך ר"ל בש"ס לא קאמר זאת לענין אמירה לנכרי דבאמת אמירה אסור אף תוך התחום. רק לענין החשכה קאמר כך בש"ס וע"ז כתב ה"ה הטעם משום דלא מינכר' כו' אבל אמירה והחשכה אין תלוי זה בזה להא מילת' דאע"ג דאמר שם אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הרי דאמירה והחשכה תלוים זה בזה היינו החשכ' במקום שאסור להחשיך דהיינו בסוף התחום דמינכר' מילתא לא שרי אלא היכא שמותר האמירה משא"כ תוך התחום דשרי החשכה משום דלא מינכר אין תלוי באמירה אלא אמירה אסור והחשכה מותר זהו המשך דבריו:

<small>שם</small> סס"ק וזהו אפילו תוך התחום דהא גם תוך התחום שאין בו צד היתר היום:

<small>ס"ק י"ב</small> דכלל' כייל. כל דבריו בזה הם כדברי הט"ז סק"ח ביארתם תחלה:

<small>שם</small> ופשוט. זהו ענין בפ"ע דסברא דצד היתר אינו מועיל רק לומר לחבירו או לנכרי לעשותו למחר ולא לעשותו בשבת. וההוא דסעיף יו"ד דמותר לו' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך בשבת עצמו אף שהוא עצמו אינו יכול לילך לשם אא"כ ע"י בורגנין התם טעמא אחרינא איכא ובלי סברא דבורגנין שרי כיון שחבירו הוא בתחום הפירות ולית ביה איסור שבת כלל שרי האמירה אף דאיהו אסור למעבדיה כיון שהוא מצוהו על דבר שמותר לעשות בשבת משא"כ כל אמירה לנכרי אסור כיון דיש בדבר ההוא איסור שבת רק שהנכרי אינו מצוה משא"כ בכה"ג דליכא בהך מילתא שום איסור שבת אצל השליח אף דגבי המשלח יש איסור שרי:

<small>שם</small> דלחבירו ל"ד. ר"ל הא דריש סעיף זה דיכול לו' לחבירו ה"ה לנכרי. והשיג המג"א דדבריהם הם אהך דסעיף שקודם הובא במג"א סק"י ומיהו י"ל דשוים הם וכ"כ הא"ר:

<small>סקי"ג</small> (מ"מ פכ"ד וכו'). ולשון הש"ע סעיף זה לקוח מדברי המ"מ אלו ומשיג המג"א אמ"מ שתלה הטעם בחשד. וז"א דהא בסוף התחום נמי ליכא חשדא. וטעם האיסור כפירש"י דאסור לאזמוני נפשיה משום ממצוא חפצך. אלא דבתוך התחום דלא מינכר כ"כ כמו בסוף התחום לא חמירא בזה כל כך אבל בסוף התחום אסור משום ממצוא חפציך אפילו אי לא מינכר דליכא חשדא מ"מ אית ביה משום ממצו' חפצך:

<small>ש"ע ס"י</small> ואני אשמור כל סעיף זה הוא מימרא דשמואל וטעם הדבר בארתי באות כ' לא וק"ק לאיזה ענין אמר ואני אשמור וכו' הא עיקר מילתא לא קמ"ל רק שיכול לו' לחבירו שמור לי אף דאיהו גופיה לא מצי למיזל להתם משא"כ ואני אשמור אין שום רבותא דאע"ג דחבירו לא מצי לשמור אותן הפירות לפי שהן חוץ לחתומו מ"מ איהו מצי למינטר וחבירו ודאי לא עביד איסור דהא אינו מצווהו כלל ומדעתיה דנפשיה נטר להו ואפשר דקמ"ל דה"א דמיחשב כשוכר פועל בשבת כי הא דאמרינן שמור לי ואשמור לך שומר שכר:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ח|ט"ז סק"ח]]</small> וזהו אפי' תוך התחום. צד היתר היא דהא גם יום בתוך התחום:

<small>מ"א</small> בדבר שאין בו צד היתר. רצונו בדמיון זה משום דהחשכה ודיבור תלוים זה בזה כמו שאמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך וכיון דאינו זכאי באמירה לתלוש אסור ההחשכ' בסוף התחום אפי' אי לא מינכרא מילתא:

<small>ס"ק ט"ו</small> הלואה ופריעה. איסור הפריעה בשבת שמא ימחוק החוב מן הפנקס ואין חשש אלא אם מזכיר לשון פריעה אבל אם מזכיר לשון חזרה מידכר ולא אתי למחוק:

<small>שם</small> עמ"ש סי ש"ו ס"ז. ע"ש במג"א סוף ס"ק י"ז:

<small>ש"ע סי"ב</small> משום גזירה. ה"ה דאסור משום לא פלוג כמו בסי' ער"ה גבי נר אלא דקמ"ל דאית ביה גופיה גזיר' שמא יקר' בשטרי הדיוטות וגזירה זו שייך גם בגובה הרבה וא"צ ללא פלוג ממילא איכא בהא ב' טעמים לאיסור ואם חקק בכותל שרי דשמ' ימחוק לא גזרינן דא"א אלא בטרח' ואדהכי מידכר וגזירה שמא יקר' נמי ליכא דכותל בשטר לא מיחלף אבל כתיבה בולטת אוסר המג"א שמא יקרא ומשום לא פלוג ופנקס אפילו חקוק אסור מטעם שמא יקר' דטבל' בשטר מיחלף:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#טז|מג"א סקט"ז]]</small> דשרי בשל מצוה רצונו דמנהג שלנו הוא בסעודת מצוה וא"כ ליכא למיחש משום שטרי חשבונות דהא חשבונות של מצוה שרי ודמצוה אטו דלאו מצוה לא גזרינן ודינא דהש"ס צ"ל דמיירי בסעודת מרעים וכה"ג:

<small>סקי"ח</small> כיון שהוא חקק. ר"ל שהוא חקוק ואינו כתוב דהא בכתוב בכותל גזרינן שמא יקר' בשטרי הדיוטות אבל ודאי גם בולט לא מיחלף דמש"ה הוצרך (חסר ד' תיבות):

<small>ש"ע סי"ג</small> לעיין בהם בלא קריא' אסו' אע"ג דהרהור מות' מ"מ א"א שלא ישא ויתן בהם בדברים לכן גם ההרהור אסור:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סק"כ]]</small> דאין כאן גזירה שמא ירבה וכו'. ר"ל אף על גב שהנכרי הבי' מחוץ לתחום שרי משום דבנכרי הביא מאכל לישראל מחוץ לתחום אין איסור בסי' תקט"ו אלא משום שמא ירבה בשבילו או שמא יאמר לו הישראל לך הבא וכאן לא שייך זה. ואי אית ביה משום מוקצה או לא מבואר במג"א ססי' תקט"ו:

<small>שם</small> לצור על פי צלוחיתו אסור. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס שמבואר בסימן ש"ח ס"א:

<small>סקכ"א</small> ליכא למיחש לאמשוכי היינו ההוא דסעיף שאח"ז דהוי מושב לצים ע"ש והכ' לא חיישי':

<small>ש"ע סכ"א</small> ובשל אותו לצרכך. עיין תשובת ב"ת החדשות סימן ב':

<small>במג"א סקכ"ט</small> וסי' ש"ח ס"ג כצ"ל:

<small>ש"ע סכ"ב</small> לעשר בין השמשות. ר"ל יעשר בעצמו כיון דאינו רק שבות:

<small>מ"א סס"ק ל"א</small> שאומר לו שאינו יכול לקרותו. קשה דלא גרע מעושה הנכרי מעצמו דאסור ליהנות ממנו בשכר תוספות שבת דשאני התם דשבירות החותם חומרא בעלמא היא דהא אין בנין וסתירה בכלים:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}