עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/שא"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#א|ט"ז סק"א]]</small> לראות אחר כך דבר כו' כמו שפי' הב"ח הובא במג"א סק"ד דמותר לרוץ לראות דבר שיתענג אח"כ אף שהריצה עצמה אינה לו לתענוג ופי' כך לפי שסמכו לדין זה אצל ריצה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#א|מג"א סק"א]]</small> ואף בחול. ומ"ש רמ"א דאסור לפסוע בשבת היינו דבחול הוא רק סכנה למאור עיני' ובשבת איסור' נמי איכא:

<small>סק"ה</small> (ב"י בשם תוספתא). הובא בט"ז סק"א ופי' הט"ז טעם כיון דהתענוג אינו עד אח"כ אבל בטיול שרי אע"ג שהתענוג בא אח"כ שהרי הטיול גופא אין בו איסור והמג"א לשטתיה שהבי' בסק"ד דברי הב"ח דמותר לרוץ לתענוג שימשוך אח"כ מש"ה הקשה ותי' שעושה לרפואה כבסי' שכ"ח לכן הטיול מותר שאינו ניכר שעושה לרפואה משא"כ לרוץ דמוכחא מלתא דעביד לרפואה אסור ודומה לזה במג"א שם ס"ק ל' ז:

<small>סק"ו</small> היינו במקום דמותר. היינו לדבר מצוה שלא גזרו בה משום סחיטה לכן עדיף לעבור בה משיקפנ' משא"כ הכא לדבר הרשות גרע לעבור בה:

<small>ט"ז רסק"ב</small> או פני מי שגדול נראה דאם הולך אצל תלמידו כצ"ל:

<small>סק"ג</small> דדוקא בהעברה מותר דשמירת ממונו לא הוי דברי הרשות לגמרי כצ"ל אבל מצוה נמי לא מיקרי לענין שיתירו גם החזרה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ט|מג"א סק"ט]]</small> (ועסי' של"ד סכ"ו בהגה) כוונתו לתרץ מה דק' למאי נ"מ כ' הש"ע אם חייב או לא הא אין נ"מ עכשיו. לכן תירץ דנ"מ למ"ש בהגה שם דמי שחייב חטאת יתן י"ח פשוטים לצדקה ע"ש:

<small>ס"ק יב</small> לאו זמן תפילין ואסור להניחם ובש"ס לא הוצרך לטעם זה אלא למ"ד שבת לאו זמן תפילין:

<small>שם</small> סי' ש"ח סס"ד במג"א שם ס"ק י"א דאע"ג דשבת לאו זמן תפילין מ"מ אין אסור להניחם:

<small>ט"ז רסק"ה</small> במחט שאינה נקובה ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת כצ"ל. דתכשיטין הם באשה ומדרבנן הוא דאסור דלמא שלפה ומחויא:

<small>שם</small> ואם יצאת חייבת דאלו אינם תכשיטים באשה:

<small>שם</small> ומנחת בידה פי' באצבעה מש"ה מיקרי דרך הוצאה בכך לעולם:

<small>שם</small> האיך יתחייב האיש במחט וכו' ר"ל דבמחט נשאר קושית הש"ס:

<small>שם</small> הוי משוי לאיש דאין דרך האיש כלל להשתמש בהם ואם חייב בזה חייב גם בזה אע"כ דפטור משום שאין דרך הוצאה בכך:

<small>שם</small> וכיון שאין דרכו בכך אין עליו חיוב וכו' ככל דבר שבעולם דהא משוי הוא אצלו ובאשה חייבת וכו' כצ"ל:

<small>שם</small> ככל דבר שבעולם אפילו בדבר שאין דרכו להוציא כלל ואפי' תכשיט:

<small>שם</small> כי כן דרכה תמיד וכו' וכיון שדרכה בכך באינה נקובה מש"ה בנקובה הוי עכ"פ דרך הוצאה וחייבת:

<small>שם</small> שאין דרכו להוציא מחט. ומשמע מלשון זה דפטור אפי' הוציא בידו:

<small>שם</small> אלא ודאי כמ"ש דפטור כל זמן שלא הוציא בידו כצ"ל:

<small>ש"ע ס"ט</small> דאינו תכשיט דבאיש לא גזרינן דילמא שלף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה לא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:

<small>שם בט"ז</small> שהגאונים כתבו כרש"י אכא וכו' כצ"ל והגאונים והרמב"ן ורשב"א פירשו כרש"י ז"ל דעולא אטבעת לבד קאי ולא אמחט אלא שנחלקו אהרא"ש במחט דס"ל להרא"ש דרש"י פוטר באיש בין נקובה בין באין נקובה והם ס"ל דלרש"י איש ואשה שוין במחט:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק יז]]</small> ואם יש בו סכין כדין בתי עינים בהגה שאם הברי"ל תוך התיק אסור ואם התיק לבדו מותר ונ"ל דאף שהתיק והנדן מכוסים מכל צדדים לא נודע אם הכלי בתוכן שרי דהא התיק הוא עשוי לנוי ותכשיט וגם להשתמש דמותר להיש מתירין שבמחבר וע"ז כתב רמ"א ומ"מ וכו' מש"ה לא אסר אלא א"כ הברי"ל בתוכו וק"ל:

<small>הגה סי"א</small> אסור לצאת בתיק היינו תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט וכ"ה בב"י דאלו שיוצאים בידו בלאו הכי אסור וכמו שכתבתי באות ט"ז:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ו|ט"ז סק"ו]]</small> וי"א ס"ל דהיינו. הם פירשו הירושלמי לענין עשוי לאיש ואשה וכמו שכתבתי באות כ"א אבל לתכשיט ולהשתמש לא חיישי' שהרואה אומר כו' ומש"ה במפתח שרי בין באיש בין באשה לפי שהוא קבוע ואין בקל למשלפה כך מבואר בב"י מהפוסקים. ותימא מה שסיים הט"ז ובאיש לא גזרו כו' הא המפתח הוא תכשיט גם לנשים והוי ליה לאסור גם באיש אי לאו דקבוע וא"כ גם באשה שרי ואולי דהך סיומא הט"ז לא אמפתח קאי אלא קמ"ל עוד דין דבדבר העשוי לאיש לבד לתכשיט להשתמש מותר אפילו באינו קבוע:

<small>סק"ז</small> מצד שהם תכשיט. ר"ל אפילו אי נימא שאינו בטל לגבי האזור מ"מ תכשיט הוא המפתח עצמו אם הוא של כסף ולשלפה לא חיישינן שיסיר כל איזורו מעליה וכדרך שביארתי באות הקודם:

<small>שם</small> שנית מצד שהוא בטל. ר"ל אף אם המפתח עצמו תכשיט מ"מ י"ל שבטל:

<small>שם</small> דיש היתר בשל כסף. אבל ברזל ונחושת לא מיקרי תכשיט ואסור:

<small>שם</small> שיש בה זינק"ל ביאורו שבאריגת החגורה נעשה כמו טבעת לנוי ושם הוקבע המפתח והזינק"ל נעשה בשביל זה והמפתח אפי' אם הוא של ברזל מ"מ המפתח והזינק"ל הם לנוי ותכשיט להחגור ובטל אל החגור אע"פ שאין המפתח תכשיט דגברא כיון שהוא של ברזל מ"מ מותר מצד ביטול:

<small>שם</small> מצד תכשיט דהיינו כו'. ר"ל מפתח של ברזל שכתב ב"י בשם הרא"ש שתולין הנשים בצווארם בשלשלת של כסף או בחוטי צבעונין ועי"ז הוא כעין תכשיט בזה יש אוסרים דאע"ג שהשלשלת הוא תכשיט מ"מ המפתח אינו תכשיט וכיון שאינו גוף א' עם השלשלת אינו בטל להשלשלת והיש מתירין ס"ל דאף שאינו גוף א' מ"מ בטל והוי גם המפתח תורת תכשיט.

<small>שם</small> ומ"ש רמ"א כאן דבברזל זהו לשון קושיא ארמ"א שאוסר דיעה א' אפי' בחיבור גמור שהוא גוף א' דהיינו זינק"ל וקשה מי הוא האוסר שהרי הר"מ שהתיר בכסף דוקא לא מיירי בזינק"ל וע"ז תי' הט"ז שהוא הרשב"א:

<small>שם</small> אבל בקבוע באמצע האיזור זה אינו מותר אלא אם הוא של כסף מותר בתורת תכשיט ובעי' ג"כ שהוא קבוע ובהא מיירי הר"מ וכמו שכתבתי באות כ"ה אבל אין זה נוי להחגור שביטל אצלו אלא א"כ נעשה בסוף החגור ובזינק"ל:

<small>שם</small> או בחוטי צבעונים. ובאופן דליכא למיחש דלמא שלפה כמו שכתבתי באות כ"ד:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#יט|מג"א סקי"ט]]</small> שאין דרך הוצאתו. הוקשה לו מסעיף ח' דבנקוב' חייב:

<small>ש"ע סי"ג</small> שלא יטנף דקי"ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעיף שאח"ז:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סק"כ]]</small> וקושרתו ברצועות. בכה"ג לא מיקרי מלבוש:

<small>ש"ע סי"ג</small> ולא תצטער מותר. כיון שכוונתה בשביל צער אפילו ניצלת עי"ז מטינוף שרי וכ"כ המג"א ס"ק כ"ג:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ט|ט"ז סק"ט]]</small> להכריז על עצמו וגרע הא מההוא דפעמים נותנת אשה לבעלה כו' במג"א ס"ק ט"ז:

<small>ס"ק כ"א</small> לא מתקיים. אבל גם בלא קשרתו שרי כמבואר בסימן ש"ג:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק כ"ג]]</small> וכ"מ סי"ג. כמו שכתבתי באות ל"ו:

<small>ש"ע סט"ו</small> דאינו צורך הילוכו אסור כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידי' הוא:

<small>סט"ז</small> על רגליו קצת וזה הוי כמו מנעל דידיה כיון שנשען על רגליו קצת ולא אסור אלא איידי דתלוי כו' כ"ה ברש"י:

<small>שם</small> אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידם מותר כצ"ל כיון דצורך הילוכו שרי כמו מקל בסעיף י"ז:

<small>שם</small> יוצא בהם דתכשיט דידיה הוא שהוא צורך הילוכו:

<small>שם</small> במנעל של עץ. דין זה הוא בב"י בסוף הסי' לאפוקי מר"י בן נורי בשבת דף ס"ו דמנעל של עץ לאו מנעל הוא ולדידיה אסור לצאת בו בשבת. אלא מיקרי מנעל. וכיון דליכא נמי למיחש ביה שיפול שרי. ומקור זה הדין לכאן דהא הני כלים דקיטע מיירי בשל עץ ואפ"ה שרינן היכא שהוא צורך הילוכו אם ליכא חשש שיפול משום דמנעל דידיה הוא וזה דלא כריב"ן. וכ"ה בש"ס שם:

<small>שם</small> וכן בפאנטני"ש. בלשונינו פאנטאפיל אע"ג דמשתלפי במהרה וממילא (וכן הוא לשון ד"מ סוף סי' זה) ולא דמי לקטן במנעל גדול שבסעיף זיי"ן כיון דמחופה עור מהודק קצת:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#י|ט"ז סק"י]]</small> בבגד שמסתפגים שיכולים להביאו ע"י מלבוש עיין מדין זה בט"ז ס"ק כ"ג:

<small>ש"ע סי"ז</small> בלא מקל מותר. דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הוי ליה כמנעל דידיה הרא"ש ביצה דף כ"ה:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק י"ב]]</small> לענין לכתף. דין זה בסי' תקכ"ב במג"א ע"ש:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק כ"ז]]</small> דליהוי כתכשיט קשה הא כת' בעצמו בס"ק י"ד דבידו מחייב אפי' אשה באינה נקובה אע"ג דתכשיט דידה הוא. וא"כ מה הוצרך המג"א כאן לחפש איסורא דרבנן הא חיובא נמי איכא ולק"מ דתכשיט העשוי להתקשט אינו תכשיט כלל כשנושאו בידו משא"כ המקל שכך הוא דרך תכשיטו לישאנו בידו:

<small>שם</small> וכן משמע בתוספ' דף ס"ב שם אמר הש"ס דקמיע מומחה ראוי לאסור משום זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתוי ד"א ברה"ר הובא במג"א ס"ק מ' ובתר הכי בעי למימר דכיון דמסיק אפי' נקט ליה בידים שפיר דמי (פירוש רש"י דתכשיטו הוא) ופריך והתניא ובלבד שלא יאחזנו בידו) (פירש"י דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש) ויעבירנו ד"א ברה"ר ומסיק דבמחופה עור מיירי דמותר לילך בו לבית הכסא ע"כ והקשו התו' מאי פריך והתניא כו' דילמא ההוא רק משום מ"ע אסור ולא מדאורייתא מש"ה ליכא למיגזר כיון דאפי' יעבירנו ליכא איסור' דאורייתא ע"ש שתירוצו דמוכח מהברייתא דאסור מן התורה. וקשה מה מביא המג"א ראיה מהתוספת דאסור מדרבנן הא למסקנא אסור מן התורה כתירוצם ואמנם לפי מה שכתבתי באות הקודם א"ש דבאמת בכל תכשיט איכא חיובא כשמוציאו בידו והמג"א כאן מיירי היכא שדרך תכשיטו להוציאו בידו. ממילא בש"ס מעיקרא אמר כיון דמסיק כו' פירש"י דתכשיטו הוא. ר"ל דרך תכשיטו הוא גם כשנשאו בידו. ואהא פריך מהברייתא ומוכיח דאין תכשיטו אא"כ דרך מלבוש כפירש"י הנ"ל. ומש"ה חייב מדאורייתא ואהא הקשו התוספ' דילמא לעולם דרך תכשיטו אף כשנושאו בידו ולא אסר אלא מדרבנן וממילא מוכח מקושית התוספ' דאפי' בכה"ג אשור עכ"פ מדרבנן ותירצו דמוכח מהברייתא דאסור מן התורה היינו כפירש"י דאין דרך תכשיט אלא כשלובשו ממילא דברי המג"א נכונים ובחנם האריך בחמד משה בזה ע"ש:

<small>שם</small> ומפתח בידו. מפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו ופי' הב"י שלא היה תלוי בצוארו אלא בידו היה וגערו בו משום חשש דילמא שליף ומחוי:

<small>שם</small> דאסור לישא תכשיט בידו. קשיא לי היכא מוכח הא האי מפתח אין דרך תכשיט כשנושאו בידו וכ"ת דס"ל למ"א מסברא דדרך תכשיטו הוא גם כשנושאו בידו ז"א דהא גערו בו משום דלמא שליף ש"מ דאית ביה חיוב דאורייתא דאל"כ לא גזרינן וכדברי התוספות באות כ' א"כ ע"כ אין תכשיטו כשהוא בידו דאל"כ הא מודה המג"א דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק וצ"ע:

<small>שם</small> ועוד דהא עשוי לתכשיט. ר"ל המקל עשוי לכך ויש אוסרין בסעיף י"א:

<small>שם</small> מתורץ קושית הרב"י הקשה דדין רבים צריכים לו הוא בגמ' לענין יו"ט דאין בו איסור הוצאה ואינו אסור אלא משום זילותא די"ט וברבים צריכים התיר כמבואר בסי' תקס"ב אבל בשבת דיש איסור הוצאה אסור בכל גווני:

<small>ש"ע סכ"א</small> בתיבה וקופה. דהני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סק"ל]]</small> ועיין סעיף מ"ב כצ"ל:

<small>הגה סכ"ג</small> ולא מהני כו'. ר"ל זגין הארוגים בכסות ודומיהן:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#לב|מ"א ס"ק ל"ב]]</small> דלמא מחייכי עלה. דמתני' ר"ש הוא דאמר כל ישראל בני מלכים הם ולא מחייכי עלי' ואנן לא קי"ל כר"ש מש"ה אין מותר אלא בארוג:

<small>שם</small> מיירי בקטן דהא לר"ש מותר אף באין ארוג דלא מחייכי ואי בגדול אכתי יש לחוש דלמא מיפסק ואתו לאתויי וכיון דמיירי בקטן מה חילוק יש בין אם כל ישראל בני מלכים לענין תכשיטין או לא ותירץ דאי לאו בני מלכים הם מחייכי עלה תמיד ויש חשש שאביו אתי לאתויי אבל אי בני מלכים הם לא מחייכי עלייהו מש"ה אפילו אי מיפסק כו'. ובחמד משה האריך בחנם:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק י"ד]]</small> לא הוי מלבוש וחיבור לכסות לא מהני אלא בדרכו בכל הבגדים לנוי כמ"ש המג"א ס"ק נ"ג:

<small>שם</small> שאסור להתירו. ר"ל אפי' בקשר של קיימא לא מהני כי אין החגורה חשוב טפי מהפיצול"ט:

<small>שם</small> כמש"ל סימן זה. הוא בסעיף כ"ו:

<small>שם</small> שאינו של קיום ר"ל דמהני אפילו קשר שאינו של קיום לענין דנעשה כחגורה ארוכה ומותר לעשותה בשבת בעניבה וכדומה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק ל"ו]]</small> פי' בכל אדם שיש לו אותה החולי:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק ט"ו]]</small> לשור נגח. דאם נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל המינים שבעולם:

<small>שם</small> רק במה שנתברר ולא דמי למועד משום דשמא אין גברא זה בקי בשאר לחשין וכן שמא איש אחר אין בקי בלחש זה לענין המחאות הקמיע:

<small>שם</small> כמו בסיפא. ר"ל באיתמחי קמיע דמותר לכל אדם:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק ל"ז]]</small> באותה אגרת. ר"ל באגרת השלישי שכבר ריפא לשמעון ב"פ. ועכשיו ריפא ללוי ונעשה גברא מומחה וגם קמיע ג':

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק ל"ט]]</small> אף הוא עצמו. החולה שנתרפא ג"פ אם נחלה פעם ד' אסור לצאת בו ותימא כיון דנתרפא ג"פ למה אסור והפמ"ג כת' דשמא איתרע מזלי' השתא. וקשה מאי שנא מהמחאת גברא דלא חיישינן בשום פעם שמא איתרע מזלי' אא"כ אבד המחאתו ולמה גרע מזלי' דחולה הא אנו רואין מזלי' דחולה כמעט עדיף מהמחאת גברא דהא תלינן בדין זה בחולה לא ברופא וי"ל שהרופא כל דלא חזינן ביה שינוי למה נאמר דאיתרע מזליה והמחאתו אבל החולה כיון שנחלה חיישינן שמא איתרע מזלי' ומ"מ צ"ע מהיכן יצא להמג"א דין זה:

<small>סק"מ</small> אלא א"כ מחופה כמ"ש ס"ז עיין מג"א ס"ק י"ב:

<small>ש"ע סכ"ז</small> ואין ניכר בו. שאין ניכר שדבר זה יהי' מרפא לאותו חולי שאין רפואתו מצד הסברא אבל כל לחש מותר אע"ג שאין ניכר ג"כ שיהי' מרפא מ"מ הרי אנו יודעין שהלחש מרפא והוי כאילו ניכר הרפואה ואפי' לחשוב שעדיין לא איתמחי ואין אנו יודעין שמרפאים אפ"ה מותר כיון שידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין אסור אלא באותן שידענו שאין מועילים ויש מי שחושש בכל קמיע דלא איתמחי ואסור אפי' בחול ובביתו משום דס"ל דבעינן ניכר ממש שידוע שהוא מרפא אבל כל שלא נודע לא מיקרי ניכר ולפ"ז נ"ל דהא דאסרינן קמיע שאינו מומחה בשבת לו' דבשבת יש גם איסור שבת על הקמיע נוסף על איסור דרכי האמורי:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"א]]</small> ועיין סעיף כ"ב כצ"ל. וכמו בסעיף כ"ב דאסור לכרוך חוט או משיחה הואיל ואין מרפאין וכ"כ הב"ח:

<small>ש"ע סכ"ט</small> מקופלת על כתיפיו. היינו שכל הטלית מקופל רק על כתיפיו ואין ממנו על גופו אפי' מעט אבל אם מעט ממנו משולשל על גופו למטה מכתיפיו הוי דרך מלבוש:

<small>שם</small> ועפ"ז מותר. ביאור דבריו שבאופן זה יעשו ההולכים דרך רה"ר לבהכ"נ בשבת ואינו רשאי לישא בידו הטלית וגם א"א לו שיהיה מלובש בו ברה"ר ואף שילבש גלימא מלמעלה על הטלית א"א בהיותו מעוטף בטלית כדרכו אא"כ קופל על כתיפיו יקפילנו באופן שביאר תחלה שמעט ממנו יהי' משולשל על גופו:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ב]]</small> לתכשיט וכיון שהוא תכשיט לת"ח לא הוי משוי כמו שנתבאר בסעיף ל"א אלא דחיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א ברה"ר מש"ה כשקושרו באזורו שרי:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז סקי"ט]]</small> דלא קרב זה אל זה כלל כצ"ל:

<small>שם</small> גם לא הבנתי קושיא זו אינו מתורץ בתירוצו של הט"ז בסמוך ולא בא הט"ז לתרץ רק קושיתו הראשונה. ועיין באר הגולה שמיישב קושי' זו וכדבריו כך תראה למעיין בב"י והגה זוהיא בב"י בשם התוספות ע"ש:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ג]]</small> ועסנ"ד. דנתבאר שם במג"א ס"ק מ"ז דכל שדרך לבישתן כך שרי:

<small>הגה סל"ב</small> אם צריך לו ואפילו אין צרורים כצ"ל. ר"ל אם צריך היא ללבוש הסדין בביתו. מותר ללבשו אף שמעות צרורים בו ושוב כת' רמ"א דין אחר אפילו אין צרורים כו' אז מותר לטלטלם בידו דהויין כלי:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ה]]</small> ויש אומרים שמותר בכה"ג. ר"ל בשעת הסכנה:

<small>שם</small> וא"כ מ"ש בתחלה. ר"ל מה שקרא תחלה מקים הסכנה ואפ"ה לא התיר חוץ לעירוב מיירי כו' ובא המג"א להוכיח דאף בכה"ג שרי תוך העירוב:

<small>שם</small> רק לשאת אצלו כגון בין בגדו לבשרו אבל אם צרורים בבגדו אין היתר אפילו מחפשין עבדי המושל כמביאר במג"א ס"ק שאחר זה ומכ"ש לשאת בידו משום דבאופן זה יש איסור תורה ואין שייך טעמא דאדם בהול כיון דגם עכשיו היתה איסור תורה ואע"ג דעכשיו ליכא רה"ר וא"כ יש לנו לו' אדם בהול ויבוא לתפור משא"כ כשמוציא הוא כרמלית מ"מ לא רצה להתיר אלא היכ' דאיכא תרי דרבנן דהיינו כלאחר יד וגם כרמלית כמו שכת' המג"א בס"ק שאחר זה:

<small>שם</small> דמותר לצאת. קושיא זו על תחלת דברי מהרי"ל מדוע לא התיר במנוקבים חוץ לעירוב הא הוי כלי ובכה"ג מותר בסימן ש"ג אפילו חוץ לעירוב:

<small>ש"ע סל"ג</small> התפורים. דברי המחבר בדרך לא זו אף זו דבסעיף הקודם אוסר בצרורין וכאן קמ"ל דגם בתפורים דה"ה דבטלי לגבי בגד אסור משום דחשובים ולא בטלו אי נמי קמשמע לן דבתפורים אסור אבל אינו חייב. וכן מבואר בב"י במסקנתי' דבתפורים פטור אבל אסור הובא בז"א סקכ"ב:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק כ"ג]]</small> בין בגדו לבשרו. הטעם שהתירו בתפורים במקום פסידא כיון דפטור אבל אסור מדרבנן הקילו במקום פסידא מתוך שאדם בהול על ממונו שלא יבוא לעשות איסור תורה כמבואר בסימן רכ"ו ה"נ חיישינן כאן שמא יתפור להטמין המעות וכה"ג מש"ה שרי נמי בין בגדו לבשרו שאין דרך הוצאה בכך והוי הוצאה כלאחר יד דאינו אסור רק מדרבנן:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#טו|מ"א ס"ק ט"ו]]</small> וגם בזמן הזה. וכיון דאיכא תרי דרבנן התירו משום אדם בהול משא"כ בצרורים דהוי הוצאה גמורה בסעיף ל"ב אע"ג דליכא רה"ר לא התירו כמו שנתבאר באות פ"ב:

<small>(ש"ע סל"ד)</small> אעפ"י שאין נימא דאיכא למ"ד דבעינן דוקא נימא כרוכה כו' שלא יפול מכתיפיו ולא קי"ל הכי:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק כ"ד]]</small> שיש בסוגיא זו שני פירושים כצ"ל. וכלל דבריו דרש"י ועוד מפרשים הך התירא דוקא דרך עיטוף וכר' ירוחם ואח"כ כת' הט"ז אבל הרמב"ם כת' הוא פירוש השני ומוכיח מהרמב"ם דאוסר אפילו דרך עיטוף והיתרא דסודר היינו באינו מקופל ודלא כהב"י דכת' דמשמע דבגוונא דאסור בטלית שרי בסודר זה כלל כוונת הט"ז:

<small>שם</small> האוליירין מביאין הבלנין מביאין בלרי נשים ר"ל סדינין שהנשים מסתפגים בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ:

<small>שם</small> סכינתא. יש בו פירושים והכלל דסכינתא אינו נראה מלבוש אא"כ קשור ב' ראשיה:

<small>שם</small> דבאמת אם מצא הטלית כו' לאו דוקא שמצאו מקופל אלא אפילו קפלו הוא עצמו וכמ"ש הט"ז לקמן וז"ל כלל העולה כו'                                                                                                                                                                                                '. קשה מה נ"מ בין קפלו ואח"כ הניחו על כתיפיו ובין לבשה תחלה כל רחבה כמות שהוא ואח"כ קפלה ותו קשה כפל לשונות הט"ז שכת' ע"כ פי' דבאמת ואח"כ כת' עוד ע"כ פירש רש"י כו' אולם המעיין יראה כוונתו לפי שהוקשה על רש"י שני קושיות לכן תירץ תחלה קושיא א' והוא דהתירא דסודר מקופל הוא דרך עיטוף כדברי רבינו ירוחם ואורחא דמילתא כל מה שאדם מניח על גופו עושהו דרך עטוף לכן סתמו דאדם יוצא בסודר המקופל על כתיפיו דסתמא דמילתא דרך עטוף הוא לכן הוכרח רש"י לפרש איסורא דטלית המקופל שלבשו תחלה דרך לבישה ואח"כ קיפלו דאז יכול להיות דע"י קיפול ההוא נעשה שלא כדרך לבישה ואח"כ תירץ גם קושיא ב' והוא דאפילו אם קיפלה אחר הלבישה אורחא דמילתא שאינו מקלקלו מדרך עיטוף. לכן פירש"י דמניחה תחלה על ראשו וכו' וכיון שמתעטף ראשו אזי יכול להיות שהקיפול מקלקלו מדרך עטוף והוא מסתפק במה שראשו מעוטף והדין הוא שאין זה דרך עטוף מש"ה אסור כן נראה לי כוונת הט"ז:

<small>שם</small> דכן הוא דרך הסודר. ר"ל הסודר שלובשין אותו כשהוא כבר מקופל אורחא הוא ללובשו דרך עטוף מש"ה מותר:

<small>שם</small> דהנהו תרתי לא שייך. ולא מיירי בהני בקיפלו דאף אם לא קיפלו אינו קרוי בגד ולשון ט"ז שכת' דלא שייך ביה קיפול ר"ל דהא בעינן שיכסה ראשו ורובו וזה א"א אלא באינו מקופל וק"ל:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ח]]</small> ז"ל הרמב"ם. הביא זאת משום דלבדים פירש"י פלשערא"ש העשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת עכ"ל ואלו הם יותר דרך מלבוש מכר וכסת לכן הביא דברי הרמב"ם דגם בכר וכסת אם הם דקים מותר עוד חידש מדברי רמב"ם דעל ראשו נמי יש לפעמים שהוא דרך מלבוש וכמ"ש המג"א ס"ק כ"ג:

<small>שם</small> אבל הרמב"ם עד כאן ביאור פי' הראשון בש"ס ועתה מבאר פי' השני שאין היתר במקופל אפי' דרך עטוף והיתרא דסודר מיירי באינו מקופל ודלא כהב"י:

<small>שם</small> דזהו עיקר ההפרש. ר"ל ההפרש שבין טלית לסודר הוא זה דהטלית מקופל והסודר מיירי באינו מקופל. משום דהרמב"ם אינו מפרש בטלית כפירש"י אלא אפי' קפלו תחלה ואח"כ הניחו על כתפיו דרך עטוף נמי אסור ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש היתר' דסודר באינו מקופל כלל:

<small>שם</small> אלא דרך עטוף דוקא. ר"ל לרש"י אף במקופל ולרמב"ם כשמתעטף בו כדרכו בלא קיפול:

<small>(ש"ע סל"ט)</small> כילה. הוא כעין טלית ומתעטפים בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות תותבין אותה כאוהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עטוף נינהו והוי משאוי בשעה שמתעטף בה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק נ"א]]</small> ז"ל הרמב"ם. משום דמחבר לא התנה שיהי' קשה מש"ה הביא דברי הרמב"ם וגם לא ביאר המחבר דבמשופע שרי מש"ה הביא דברי הגמ':

<small>שם</small> דנוהג היתר כרש"י דס"ל דאין בזה איסור אוהל הוא בט"ז:

<small>ס"ק נ"ב</small> שאין בו שפה טפח. דאל"כ בלא"ה אסור משום אוהל כמו שהקשה הט"ז:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק כ"ז]]</small> שמתעטף בו הראש הוא הנקרא קאפלי"ש:

<small>שם</small> ושם לא שייך אוהל. דכך הוא לשון הרמב"ם שהעתיק תחלה שכת' או נגד פניו כמו אוהל מבואר דלאחוריו לא שייך אוהל:

<small>שם</small> שאין גבול לאוהל שאין מסוים איזה לאוהל ואיזה לכיסוי הראש:

<small>שם</small> להגן מפני הזבובים דזה הוי מתכוין לאוהל:

<small>(ש"ע סמ"ב)</small> ולא קמיעים. ונ"מ במה דחיישינן שהם קמיעין דא"צ לשמרן ולהחשיך עליהם דאלו להכניסן זוג זוג אפילו יש בהם רצועות שהם ודאי תפילין אלא שאינם מקושרות אין מכניסן זוג זוג אלא מחשיך וכ"כ הב"ח:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקנ"ג]]</small> ועמ"ש רסי' י"א כצ"ל:

<small>סקנ"ד</small> ב' זוגות בבת אחת דבמשנה קאמר ת"ק זוג זוג ור"ג אמר ב' זוגות דמקום יש בראש ובזרוע להניח ב' תפילין דרך לבישה וקאמר בש"ס דת"ק סבר שבת זמן תפילין ואי לבוש ב' זוגות הוי בל תוסיף והוי משאוי ור"ג סבר לאו זמן תפילין וליכא בל תוסיף והוי ב' זוגות נמי דרך לבישה ושרי:

<small>שם</small> יותר ממלבושו בחול. דלא הוי דרך לבישה אלא כדרך שהוא לבוש בחול דהיינו זוג א'. והא דמוקים לת"ק דס"ל שבת זמן תפילין קושטא קאמר משום דמוכח שם בגמ' דת"ק ר"מ הוא ואיהו ס"ל כן:

<small>שם</small> עם בפ"ע (שבת דף סב). לענין טבעת קאמר שם דיש בו חותם הוי תכשיט לאיש ולא לאשה ובאין בו חותם הוי תכשיט לאשה ולא לאיש ופריך מההוא דשק ומשני נשים עם בפ"ע הם:

<small>שם</small> בטלית המצוייצת היינו טלית של מצוה שאינו מלבוש גמור שאין לובשין אלא בבהכ"נ ולשם מצוה לבד:

<small>שם</small> ועיין ביו"ד סימן קפ"ב כצ"ל:

<small>ס"ק נ"ו</small> בשבת דף ס"ה. דפריך לרב דקאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור מהא דמעיילת בחצר והוצרך לתרץ תנאי הוא א"כ מוכח דאין חילוק בין דאוריי' לדרבנן:

<small>שם</small> מהאי דכתובות הוא דין המבואר בסימן של"ו ס"ט דמשם מוכח דיש חילוק כמ"ש שם הט"ז סק"ט:

<small>(ש"ע סמ"ו)</small> סמוך לאש. אע"ג דאפי' בחמה אסור כמבואר בסעיף הקודם התם משום מראית עין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק נ"ז]]</small> כמו אונין של פשתן. בר"ס רנ"ב דלא שרי אלא כשנותנו בע"ש לתנור אבל בשבת אסור משום מלבן:

<small>שם</small> בחמה נמי ליתסר. ר"ל ואנן לא אסרינן בסעיף מ"ה אלא משום מ"ע:

<small>הגה</small> שמקפיד על מימיו אבל דבר שאינו מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן כ"כ הא"ר. ול' מקפיד על מימיו כלומר שאין רוצה שיהי' בהם מים:

<small>סקנ"ט</small> בכרמלית. רצונו דלא תימא דמיירי דוקא ברה"ר אלא אפילו בכרמלית אסרו. וראייתו מהא דסי' שכ"ו ס"ו דמפרש דאסור גם בכרמלית וכן הוא בש"ס בהדיא בשבת דף קמ"א ע"ש:

<small>ש"ע ס"ג</small> שצבען וכרכן ביאור דין זה עסי' ש"ח סעיף כ"ד:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקס"א]]</small> עסי' רנ"ט שם נתבאר דהוין מוקצה:

<small>ס"ק ס"ב</small> כמ"ש סכ"ח. שם נתבאר במ"א ס"ק ל"א דדוקא ספוג ושאר דברים המרפאים דחשיב שם הוי כמו תכשיט ומותר לצאת בהם אבל חוט או משיחה שאינם מרפאים אסור וכן סמרטוטין אסור לפי שאינם מרפאים ויש חילוק ביניהם דסמרטוטין אעפ"י שאסור להניחם על המכה מ"מ ע"ג הספוג שרי דבטל להספוג אבל חוט או משיחה חשיבי ע"ש וא"כ קשה איך מתיר המג"א בכאן בסמרטוטין הכרוכין על המכה ממש. ולכאורה יש לומר דסמרטוטין הכרוכין על המכה דמיירי כאן הוא להצילו מהצער שלא יסרטו בגדיו למכה מש"ה שרי כדלעיל סעיף י"ג שלא יכאב להם הדם משא"כ חוט או משיחה אינם מצילים כ"כ מהצער וגם אגוד של סמרטוטין כיון שהם אגודה אינה מצילים מסריטה מש"ה לא שרי בסעיף כ"ב אלא ע"ג הרטיה אלא דז"א דהמג"א בס"ק מ"א כ' בהדיא לענין מטבע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור ומביא ראיה מסעיף כ"ב. הרי דאין מותר אלא מרפא דוקא ולא דבר המציל המצער ועיין א"ר וצ"ע בכל זה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}