עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/קסח"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#א|ט"ז סק"א]]</small> וזהו פלוגתא. כוונתו לפרש מהיכא מוכח דאפי' בחתיכות גדולות וכו' והיינו משום דפלוגתייהו לא הוי רק בהכי דמש"ה אמר ר' הונא דמברך על איזה שירצה ממילא אנן דקי"ל כר' יהודה דמברך אשלימים היינו אפילו אם החתיכות גדולות:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#א|מג"א סק"א]]</small> דהא מסיים אבל. בתר דר"ה ור"י מסיים אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים ד"ה מברך על הפרוסה וכו' ואם כן מיירי בחתיכות גדולות וסתם פת חטים נקיה יותר משל שעורים אפ"ה דוקא חטים משום כו':

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ב|מג"א סק"ב]]</small> ונ"ל דעכ"פ. פירוש אפילו רש"ל שהמציא תקנה זו היינו בשני בעלי בתים או בשני אורחים אבל בעל הבית ואורח כיון דעליה רמיא מצוה מודה רש"ל דמברך על שניהם וראי' מס"ה דלא אמרי' שיברך האורח על של גוי והיינו כיון דהמצוה על בעה"ב:

<small>שם</small> האחד שיפון אם השלימה שיפון א"צ לצרפה להפרוסה אלא מברך על הפרוסה לבד ומכ"ש אם הפרוסה שיפון א"צ לצרפה להשלימה אלא מברך אשלימה לחוד והך דרב שלמן דוקא בשעורים דחשוב דכ' בהדיא בקרא כמ"ש המ"א סק"ו:

<small>שם</small> כמ"ש ס"ד כצ"ל:

<small>שם</small> לרש"י וסיעתי' רש"י מפרש ההוא דר"ש אפלוגת' דר"ה ור"י אבל לא בשני מינים:

<small>סק"ה</small> כמ"ש ר"ס קס"ז מלמעלה ומלמטה שהיא ג"כ קרים ואין חיוב לבצוע ממקום שכל סביבותיו קרים א"כ ה"נ יכול לבצוע ממקום שהיה דבוקה מש"ה יהיב מהרי"ל הטעם שנראה כפרוסה שאפילו מן הצד לא יבצע ממילא בפרוסה ממש שפיר חותך מן הצד:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ה|ט"ז סק"ה]]</small> להוציא נפשיה מספיקא: דהא ג"כ מסופק שמא פת של גוי קיל מטומאה ומברך דוקא על פת של גוי לכן צוה לסלק:

<small>שם</small> דוקא של ישראל ואם כן א"צ לסלק:

<small>שם</small> ולהשר בכל מקום מסל' אפי' באינו נזהר:

<small>שם</small> ראבי"ה במרדכי היינו מה שכתוב סוף הסעיף בעל הבית נזהר ואורח אינו נזהר וכו' ומפרש ת"ה דלאו דוקא שיש אורח אלא אפילו אוכל לבדו כי אין חילוק כלל בין לבדו ובין אם יש אורח:

<small>שם</small> כבר כתבנו ביו"ד. כלו' אע"כ צ"ל כמו שכתבנו ביו"ד דאז לא קשה קושיא השניה:

<small>שם</small> אם האוכל אצלו. פי' אבל באוכל הנזהר לבדו מברך דוקא על פת של ישראל כי הירושלמי שנתן הברירה מיירי באינו נזהר:

<small>שם</small> ממילא יש לו הברירה. פי' אם היה האורח אוכל לבדו היה לו הברירה לכן עתה שאוכל אצלו הנזהר חייב הבע"ב וכו':

<small>שם</small> לא קשה קושיא השניה. היינו מה שכתב תחלה ותו קשה דב"י הבי' וכו' ועתה מיושב דהש"ע לא ס"ל בהא כת"ה כלל:

<small>שם</small> אלא דעדיין קשה. ר"ל קושייתו הראשונה אלא דלעיל כ' הקושיא בב' צדדים דזה דלא כמאן דלדיעה הראשונה וכו' ועכשיו מקשה בצד א' כיון שכבר פי' דבנזהר אסור לאכול אם אוכל לבד א"כ למה יסלק:

<small>שם</small> וי"א שהוא מסלק. היינו דעת השר ומיירי בין בנזהר ובין באינו נזהר:

<small>שם</small> גם מו"ח פסק להלכה דאין הנזהר צריך לסלק כלל כצ"ל:

<small>שם</small> מצוה להקדים בנקיה. כיון דאזיל הלבוש בשיטת הת"ה דאין חילוק בין יש לו אורח או אוכל לבדו:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ט|מג"א סק"ט]]</small> יבצע כל אחד ר"ל דבזה מודה המ"א למהרש"ל שהביא בסק"ב דכיון דמברך על איזה שירצה טוב שיברך כל אחד על אחד. ויראה כוונתו בשני בעלי בתים ולהכי מסיים עס"א דאלו באורח כבר כ' בסק"ב דאף מהרש"ל מודה ע"ש:

<small>שם</small> ובאגודה. כת' זאת לתרץ פסק המחבר:

<small>שם</small> דאיכא פלוגתא. אף על גב דכשמברך על פת של ישראל יוצא גם דיעה ב' מ"מ יחשבו הרואים שהוא קובע הלכה כדיעה א' דבנזהר אין ברירה והוא לא רצה להכריע בין דיעות אלו לכן סליק:

<small>שם</small> אפילו לנזהר. כתב כן לחזק תירוצו על פסק המחבר מקושיות הב"ח וט"ז דבנזהר למה לי סילוק ומתרץ דכיון דכמה פוסקים ס"ל דירושלמי אף בנזהר לכן יסלק כדי שלא יקבע הלכה וכמ"ש:

<small>שם</small> ומ"מ משמע. כלומר ואם כן עדיין קשה אהמחבר למה לא פסק לסלק רק בנזהר:

<small>סק"י</small> ואם כן לכ"ע. לפי שכת' המ"א בס"ק הקודם שהסילוק הוא מספק ושאפי' באינו נזהר י"א לסלק לכן ביאר המ"א דכאן ליכא שום ספק להצריך סילוק כמ"ש רמ"א ס"א:

<small>ס"ק י"ב</small> כלומר אם רוצה. הוקשה לו כיון דבעה"ב נזהר אם כן אם יהיה דעתו שלא יאכל כלל פש"ג ויברך על פת של ישראל כמו שכתב הרמ"א ס"א מחה"ד ותירץ דה"ק דאם באמת חשקה נפשו לאכול פת של גוי ואינו נמנע רק מפני הזהירות יש לו עילה בזה שיהיה מותר לאוכלו והעילה היא שעושה כן מפני חיבוב מצוה לברך על הנקי:

<small>ש"ע ס"ה</small> יבצע מן היפה וכו'. עיין שו"ת ב"ח החדשות סימן ק"ז וגאונים בתראי סימן א' וי"ח:

<small>מ"א ס"ס י"ג</small> שאחרים קובעים עליו. דמשמע כעין שקובעים סעודה על פת ואוכלין בסעודה גם בשר ודברים אחרים:

<small>שם</small> דאם נשער שיעור שאוכלים עם ד"א כצ"ל:

<small>שם</small> כשמלפתין עמו. שאין רגילין אחרים לאכול ממנו כדי שביעה אא"כ מלפתן לא אמרינן בהא בטלה דעתו כיון שגם אחרים שביעין ממנו ע"י לפת מש"ה אם הוא שבע באכילתו בלי לפת מברך המוציא:

<small>ש"ע סעיף ז'</small> כעבים יבשים. כך שמם בערבי ובלשון ספרד נקרא בושקיני"ש והם בלישתן ואפייתם נעשים יבשים עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ו|ט"ז סק"ו]]</small> ע"י תערובת מעט דבש כצ"ל:

<small>שם</small> כדברי כולם ובין כיסים וכו' כצ"ל:

<small>סק"ז</small> מטעם העיסה זהו דוקא כצ"ל:

<small>סק"ח</small> כפירש"י בכ"מ דף ל"ח כצ"ל:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#טו|מג"א סקט"ו]]</small> מ"מ מין דגן חשוב ולכך מברך במ"מ כמ"ש סי' ר"ח סכ"ג (של"ה) ונ"ל שאם אינו כצ"ל:

<small>ס"ק ט"ז</small> או שעירב בה תבלין ואפאה שלשה כולה בדבש כצ"ל:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ט|ט"ז סק"ט]]</small> שנזכר בסט"ו ובזה אפילו קבעה סעודה מברך במ"מ כדלקמן גבי טריתא כי זה המין הוא אינו דק כלל והטור כתב בזה וכו' כצ"ל. ור"ל דמזה ראיה שאין נאליסנק"א בכלל זה וכ"ת דא"כ דאין שני מינים בנילוש אם כן נשאר קושית עמק ברכה שהקשה דר"י אדר"י ע"ז כ' הט"ז אלא דר"י אע"ג וכו' זהו המשך דבריו:

<small>שם</small> דר"י הזקן לא אמר כן רק לענין להלכה למעשה כצ"ל:

<small>שם</small> נאליסק"א שזכרנו לא מהני להם קבועות כצ"ל. ור"ל דאין בזה ספק כלל דאפילו קבע עלייהו מברך במ"מ ומה שסיים דהא אינם דקים כלל פי' מזה מוכח שאינם בכלל לחמניות וכמו שכתבתי באות ל"ד ממילא הם בכלל טרייתא כן נלע"ד ודלא כהרב פרי מגדים ז"ל ע"ש:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ב|מג"א סק"ב]]</small> כמ"ש סעיף י"ד בהג"ה כצ"ל:

<small>ס"ק כ"א</small> אלא לתענוג קצת משמע דבדעתו תליא כמ"ש העמק ברכה ולא כהט"ז סק"י מיהו י"ל דאינו חולק אהט"ז שאינו אוכל לשבוע היינו כגון שאוכל מעט דאז הוא ודאי לתענוג. וקצת משמע בס"ק שאח"ז בד"ה כללא דלא ס"ל כהעמק ברכה מדכתב במעשה קדירה תמיד הם מחמת הסעודה והיינו שכן דרך העולם שאוכלים למזון משמע בהדיא דאף אם הוא אוכל לשם תענוג בטלה דעתו וכהט"ז ממילא בכיסנין תלוי ברב או מעט כדברי הט"ז: (ודע) שיש לתמוה במ"ש המ"א סקי"ח דלא יאכלם אלא תוך הסעודה מספק ברכה לבטלה ואדרבה בתוך הסעודה נופל בספק יותר עצום דאם הוא כיסנין מברך במ"מ ואם אינו כיסנין א"צ ברכה כלל ועובר בלא תשא אם מברך מה שא"כ כשאוכל קודם הסעודה בין כך ובין כך צריך ברכה ואין הספק אלא בין במ"מ ובין המוציא ולית ביה עכ"פ חשש לא תשא כמ"ש הב"י והט"ז סק"ו וליכא למימר דמיירי המ"א כשאוכל כדי קביעות יאכלם תוך הסעודה דאז הפת פוטרו וכמ"ש תחלה דז"א דכה"ג גם בלא סעודה ליכא שום ספיקא דלכ"ע המוציא וג' ברכות. וקושי' זו שמעתי מפי מורינו הרב החסיד והקדוש מוה' משולם פייביש הלוי זלה"ה מזבריז"א ואמר שכן מצא ג"כ באבן עוזר שהקשה כך ואין הספר לפני וצע"ג. ויותר קשה לי שהמ"א עצמו בס"ק ק"ה נשמר מקושי' זו וסיים כמ"ש סימן קע"ו ר"ל שהפ' פוטר אותן הפירורי' לכן כשמברך על פת אחר שוב אין בו ספק ואם כן קשה למה כאן לא דיבר המ"א מזה:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#י|ט"ז סק"י]]</small> דבהרי"ף מוזכר. כמו שהעתיק הט"ז אחר לשון הרי"ף דאי לא קבע מברך במ"מ ומזה נלמד דבתוך הסעודה אין ברכת הפת פוטרתן כמו שסיים הט"ז אח"כ:

<small>שם</small> ואין דין זה תלוי בדעתו. ר"ל אף על גב דכתב הרי"ף היכא דאכיל להו בתורת כו' לשון זה לאו דוקא דלאו בדעתו תליא מילתא אלא כמו שביאר המחבר בס"ו בכיסנין כך היא גם בלחמניות וכן ג"כ לענין אם אוכל בתוך הסעודה אם מברך במ"מ ודלא כעמק ברכה שסוב' דלחמניות וכיסנין תוך הסעודה תלוי בדעתו וליתא דהא דין תוך הסעודה שיברך במ"מ יליף המרדכי מכיסנין שברי"ף כמו שביאר הט"ז תחל' והרי"ף הא בלא סעודה מיירי ואז אין תולה בדעתו כמבואר בש"ע ס"ו אם כן מהיכן נעשה בתוך הסעודה חילוק חדש שתולה בדעתו. גם מ"ש עמק ברכה דפירות מקרי תמיד שלא מחמת סעודה לית' דבאמת גם בפירות אם הם עיקר סעודה ללפת בהן א"צ לברך כמבואר בסי' קט"ז ס"ג ואם כן פירות וכיסנין שוין אבל לא כהעמק ברכה שיהיה תלוי בדעתו אלא בשניהם תלוי במעט ורב דגם פירות אם אוכלם כדרך שאחרים קובעים בהם ללפת הסעודה פטור מלברך כ"ז היא המשך דברי הט"ז:

<small>שם</small> לבטל ברכה בחנם. היינו בכיסנין אם אוכל מעט ודעתו דרך שביעה שפוטרו העמק ברכה בחנם וגבי פירות אם אכל הרבה מחייבו בחנם:

<small>שם</small> ועמ"ש אי"ה בסי' זה סעיף י"ג כצ"ל:

<small>בש"ע ס"י</small> אם נתבשל בישול מגרע גרע משריה ולכן תלוי דוק' אם היה בכל פירור כזית מה שא"כ בבא השניה שאינה מבושל אלא שהיה מחובר ע"י שריה וה"ה אינו מחובר (כמ"ש המ"א ס"ק ק"ד) די בחדא לטיבות' או בכזית או בתורית' דנהמ':

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק י"ב]]</small> דנתבשלו עדיף ממרק. לענין שא"צ בפירורין כזית כיון דע"י הבישול מתדבק הכל דבק טוב והוי כלא נתפרד כלל וס"ל להרמב"ם דבשניהם צריך ב' לטיבות' כזית ותואר אלא דבבישול לא הזכיר כזית דסתם בישול מדבק היטב ויש עתה כזית לכן לא הזכיר רק תואר כי בבישול הדרך שישתנה התואר. ובשריה לא הזכיר דסתם שריה אין מבטל התואר כל שלא נשרה הרבה אלא לדבק לכן לא הזכיר אלא כזית משום דדבוק דשריה אינו דבק טוב צריך שיהיה כל פירור כזית:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#כד|מ"א ס"ק כ"ד]]</small> לאו דוקא. כלומר דה"א דכל גווני דפסקינן לברך המוציא הוא דוק' בדבוקים ואין הדבר כן דהא בסי"א וי"ב לא הזכיר רק שריה ואפ"ה דוקא באין בו כזית ולא תוריית' מברך במ"מ אלא רבות' היא:

<small>סס"ק כ"ה</small> כמ"ש סימן קט"ז. עמ"ש לעיל במ"א סקכ"א ד"ה אלא לתענוג:

<small>ס"ק כ"ה</small> דאפי' ע"י הצבע לא הוי תואר לחם לדידן מכ"ש בהא:

<small>שם</small> חזר וגבלן. שם אמר הש"ס לרב יוסף דס"ל חביצא בעי דוק' כזית אם כן קשה לתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל שהמנחות מפררין עד שנעשין סולת ואפ"ה מברך המוציא ומשני דשם מיירי שחזר וגבלן ואפאן דהגיבול הוא דבק טוב והרי יש כזית מש"ה מברך המוציא ע"ש:

<small>שם</small> אפילו ליכא תורית'. זה לא נזכר בגמ' והמ"א מדנפשיה כ"כ כיון דע"י הגיבול הוי כזית. אם כן א"צ תורית' והוסיף עוד אפילו מטוגנים כי התוס' שם הקשו מה ענין חביצ' למנחות הא חביצה מיירי בנתבשלו (לפירש"י) ותירצו כיון שהמנחות ניטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומזה דן המ"א על פרעמזליך אע"ג שלא הי' בפירורין כזית מ"מ כיון שמגבילן אותן הוי כזית לכן אע"ג שטגנן אח"כ או נתבשל מברך המוציא אע"ג דלית ביה תורית' כיון דע"י הגיבול הוי לחם לא נפיק מתורת פת אא"כ מבשל מהן פחות מכזית. וכיון דהפרעמזלי"ך יש בהן כזית מברך המוציא. זהו המשך דבריו ובסוף הס"ק הביא בשם כ"ה להיפוך וסיים וצ"ע:

<small>שם</small> דלפי מ"ש להרמב"ם. צריך להגיה לפמ"ש בב"י להרמב"ם דמבואר שם פ' א' בדברי רמב"ם דאפילו היכא דא"צ תורית' מ"מ אם עברה הצורה לגמרי אינו מברך ולא קי"ל הכי שלא הבי' בש"ע חילוק זה:

<small>שם</small> ומיהו אותן המטגנים. לפי שפרעמזלי"ך הדבר שקול אם בעי המוציא לזה כתב דהמטגנין פרוסות שלימות אין ספק כיון דיש בהם כזית דזהו בבא ראשונה שבש"ע:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק י"ד]]</small> שאין בהם כזית. דאילו בכזית א"צ תואר כמבואר בסעיף הקודם ומה שהביא הט"ז מסעיף שאח"ז רצונו דשם אף על פי שהיש מי שאומר כתב סתם. מפרשו המחבר בפחות מכזית ה"נ כאן אבל לגוף הדין היה יכול להביא מסעיף הקודם והרב פמ"ג נתקשה בחנם:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#כט|מ"א ס"ק כ"ט]]</small> נמי דינא הכי. דאזיל ליה תוריתא ע"י השכר ואי ליכא כזית אומר במ"מ:

<small>ס"ק ל'</small> וכמ"ש ס"ז. כלומר קשה כמו שהקשה בס"ק י"ו דלמה חוזר בטעות בבהמ"ז:

<small>שם</small> כמ"ש סי"ב מה שלא הבי' מסעיף הקודם משום דהו' דיוצאין במצה שרויה מיירי אפילו ביין ע"ש לכן הביא מסעיף י"ב דאפילו שרויה ביין אם יש כזית מברך המוציא דאי מסעיף הקודם י"ל דיין מקלקל טפי לפת:

<small>שם</small> ולשיטתיה אזל וכו'. אבל לדידן בסימן קע"ד ברכת הפת פוטרת כל המשקין רק נ"מ באין תואר וגם אין כזית:

<small>שם</small> אורז עיקר וכ"ש בפת ומש"ה א"צ להחמיר לברך תחילה על היין או המשקה כיון שהפת עיקר ומפרש בתוספת' דפטור:

<small>שם</small> יש לברך עליו בפה"ג. על היין הבלוע תוך הפת:

<small>ש"ע סי"ג</small> שבלילתו עבה. פי' שלש אותה כמו כל פת ואחר כך בשלה וזה וזה נק' תחילתו עיסה וסופה סופגנין. ודיעה זו היא רבינו שמשון דס"ל דתחילתו עיסה וכו' אינו חייב בחלה אא"כ עשאה מתחלה אדעת' לאפות ונמלך ובישל והמוציא אפ"ה בכה"ג מברך (כמ"ש המג"א ס"ק ל"ב) ודיעה שניה הוא ר"ת פליג בתרתי חדא דחייב בחלה אפילו אדעת' לבשל ואידך דהמוציא תלי' בחיוב חלה וכיון דחייב בחלה מברך המוציא אי איכא תוריתא דנהמ'. אלא דלא הביא כאן המחבר הפלוגתא לענין חלה שהביאה בי"ד. ומכ"ז תבין דמ"ש המחבר ואפי' נתחייבה בחלה כלו' שעשה על דעת לאפות כמ"ש הט"ז:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק ט"ז]]</small> שכ' כאן כר"ת. הטור כ' כאן שחייב בחלה ומברך המוציא והקשה הב"י שהוא כדעת ר"ת והלא העיקר כר"ש ע"ש ולא תירץ הב"י דהטור מיירי בנמלך דמ"מ אין זה כר"ש מדפסק לברך המוציא. וטוב להגיה בט"ז בזה"ל בדין חלה כמ"ש כאן בשם יש חולקים ולר"ש יש חילוק וק"ל:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#לא|מ"א ס"ק ל"א]]</small> פי' כגון שאפאו. פי' שטיגנה או בישלה באילפס וקראו המ"א אפיה לפי שהיא באילפס ואז יכול להיות שישאר תואר לחם אבל בבישול בקדירה את הבצק א"א שיהיה לו תואר:

<small>ס"ק ל"ב</small> פי' אפילו למ"ד. מתרץ בדרך אחר קושית הט"ז סקט"ז דה"ק אפילו למ"ד כו' כיון דר"ש פוסק דאין תלוי המוציא בחלה א"כ אפילו למ"ד כו' וק"ל:

<small>שם</small> וכתב הב"ח. הב"ח מתרץ קושית הב"י אהטור כמו שרצה לתרץ הט"ז בס"ק י"ז סותרו הט"ז מטעם המוציא והב"ח ס"ל דר"ש מודה לר"ת דתלוי המוציא בחלה ולא פליגי רק בחדא ולא בתרתי עמש"ל אות נ"ט:

<small>שם</small> ולא עוד אלא אפי' אם אפוי ממנו כצ"ל. ור"ל דכה"ג חייב הכל בחלה כמבואר בי"ד:

<small>שם</small> וכ"ד הר"ש שמביא ראיה. הר"ש ספ"ק דחלה הביא ראיה לדבריו דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין ממאי דאמרי' בפסחים דאין יוצאין ברקיק מבושל שהבישול מוציאו מתורת לחם וההוא דחביצא (שבס"י דמהני בי' תואר לחם לענין המוציא) בלא נתבשל עכ"ל. ובזה מובן דברי המ"א:

<small>שם</small> בעשאה כעבין. קאי אהך דינא דתחילתו עיסה וסופה סופגנין:

<small>שם</small> ממלך אכולה עיסה. לאפותה ויהיה חייב בחלה:

<small>שם</small> למה כת' בסט"ז. בלחם העשוי לכותח דבי' ג"כ כת' שם הב"י בשם הרא"ש דאם אפה מעט חייב בחלה ואפ"ה לא חילק בש"ע לומר דבה"ג מברך המוציא:

<small>ס"ק ל"ג</small> דבלילתו עבה. אבל בבלילתו רכה ר"ת מודה נמי דאין מברך המוציא כמ"ש בטור ע"ש. והמחבר השמיט זאת משום דאין נ"מ לדינא כ"כ כיון דהעיקר כדיעה הראשונה אפילו בלילתו עבה ורמ"א הגיהו בסוף סעיף י"ד משום דנ"מ לי"ש:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק י"ז]]</small> וכמש"ל סק"ו כצ"ל:

<small>ס"ק י"ט</small> לפי סברתו פי' דקמ"ל רמ"א דהני אין להם דין כיסנין ולכן גם אלו יאכל ירא שמים תוך הסעודה:

<small>בט"ז ס"ק י"ט</small> אם אוכל בתורת כיסנין פי' מעט שאין שיעור קביעות:

<small>שם</small> או אם נילוש במים מ"ש נילוש במים סותר דבריו הראשונים שפסק דאפילו נילוש במים הוי כיסנין כשמטוגן בדבש. וצ"ל להגיה נתבשל במים דאז אינו כסנין ותלוי בפלוגתא דר"ת ור"ש ולכן ירא שמים יאכלם תוך הסעודה דוקא אפי' מעט ומה שסיים הט"ז לא יאכלם בקביעות אקרעפליך קאי:

<small>ס"ק ל"ד</small> וכ"מ ססי' זה בהגה אחרונה:

<small>ס"ק ל"ה</small> דבלילתן עבה הקשה לו דאם ברכתו מ"מ אין פת פוטרו כמו כיסנין בס"ח. לכן תירץ כיון כו' והמגן אברהם הקשה דכעבין נמי יש בהן מעלות אלו ואפי' הכי אין פת פוטרם לכן תירץ דהכא מיירי מדברים שבאים תמיד למזון וכמ"ש מ"א ס"ק ק"ב בד"ה כללא דמילתא כו' ע"ש:

<small>ס"ק ל"ו</small> נ"ל דנקט. הוקשה לו דהא בבישול וטיגון מיירי ועיין מה שכתבתי אות ס"ה בדברי המ"א ס"ק ל"א ע"ש:

<small>ס"ק ל"ה</small> מ"מ נ"מ. פירו' ממחלוקת דר"ת ור"ש:

<small>הגה סי"ד</small> לכ"ע. פירוש אפי' לר"ת ועיין מ"ש אות ע"ג במ"א סקל"ג:

<small>ס"ק ל"ט</small> ואם נילוש בשמן עס"ז ומ"ש ס"י. פי' דהוי כיסנין ואפילו אפאן במ"מ וע"ז כת' ומ"ש ס"י ונ"ל להגיה סי"ג והכוונה למ"ש בס"ק ל"ח דנ"מ בקביעות סעודה:

<small>סק"מ</small> ובלילתן רכה מאוד. והוי כסופגנין מ"מ כיון שהיא בגומא ומקבץ יחדיו נעשה באפיה כפת גמור אבל טריתא כיון שמתפשט ונאפה אינו כלחם כ"כ הטור:

<small>ס"ק מ"א</small> אבל טרית' לא מהני קביעות דאל"כ מאי איכא בין טרוקנין לטרית' וע"ז כת' דהוא ט"ס דהא טרוקנין חייב בחלה:

<small>שם</small> דתלמוד ערוך דטרוקנין חייב בחלה כצ"ל:

<small>שם</small> אלא לענין חלה וכו'. דטרוקנין הוי קצת כעין לישה וגלגל בשעה שנותנין לגומא מש"ה חייב בחלה משא"כ טריתא אבל לברכה שוין כיון דנאפה בתנור מהני קביעות:

<small>ס"ק מ"ב</small> סי"ג בהג"ה. כוונתו למ"ש במ"א סקל"ו דשם מבואר דלחם גמור בס"י דוקא בנתבשל בקדירה אזיל ליה תוריתא דנהמא מש"ה בעי כזית אבל במחבת במשקה חשיב אפיה ונשאר תורית' דידיה ועיין במ"א ס"ק ל"א ממילא כ"ש כשאפאו בשפוד דאע"פ שמושחו בשמן נשאר תוריתא דידיה ומברך המוציא ואפי' פחות מכזית:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#מג|מ"א ס"ק מ"ג]]</small> ועמ"ש סט"ז דמהני קביעות סעודה כמו בטריתא לרי"ו למאי שפיר' בדעתו המ"א ס"ק מ"א:

<small>שם</small> דאם עשאה כעבין דבב"י כאן מביא דיעות בזה ע"ש ומה שהראה לס"ק ז' היינו במ"א סקי"ח שהב"ח חולק דאין זה להקל ואחר כך הקשה דאפילו להמחבר דס"ל דזה הוי קולא מ"מ בשבע קשה וכמ"ש המ"א פ"ק ל"ד:

<small>הגה סי"ז</small> כמו שנתבאר. היינו בס"י משום פלוגתא דר"ת ור"ש:

<small>ט"ז רס"ק כ'</small> דמברך המוציא בהך פשטיד"א כצ"ל:

<small>שם</small> דאפי' בקבע סעודה. היינו דעת ר"ש בזה מהני קביעות כיון שאפאו בתנור בלא משקה אבל לעולם כיסנין הוא:

<small>שם</small> דטיגון במשקה. כלל כאן ב' דברים שחולק אהש"ע חדא דטיגון במשקה אע"פ שנילושה במים הוי כיסנין בס"ק הקודם ואידך מילוי בשר שבס"ק זה:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ד]]</small> דה' מינין עיקר. וא"כ משמע אפילו בלא קביעות דכיון שהם עיקר הו"ל לחם גמור ועז"כ דאפשר דרש"ל חולק גם במילוי פירות דאינו כיסנין. ומ"מ לדינא תפס עיקר כהמחבר דמחלק בין מילוי פירות לבשר ודגים משום דהם נמי מיני מזון והוי מחמת הסעודה במ"א סקכ"ב ולכן כשאוכלן בלא סעודה מברך המוציא ומש"ה דן מיניה לעיסה שנילושה במי בצים כו':

<small>שם</small> ואפשר דס"ל דממולאים כו' כצ"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}