עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/לג"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>ש"ע סעיף א'</small> מושב הבתים קיים. היינו התיתורא כ"כ הב"י והב"ח. ורמ"א הגי' גם עור הבתים מבחוץ ולא נקרע רק דופני הפנימיים שבין הבתים:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#א|מג"א סק"א]]</small> שלימים צ"ע מה רצה בזה ואולי ר"ל דבעינן שנפסק בשלימות דופן המפסיק בין בית לבית מלמעלה עד למטה אבל אם לא נפסק כולו לית לן בה וכמ"ש הט"ז סימן ל"ב סוף ס"ק ל"ו דק"ל כרב דימי דבהפסק כל דהו סגי ומ"מ קשה מנ"ל זאת דהרי הא דפסלינן בישנים לא מטעם חסרון ההפסק. הוא אלא משום דאיגלי מלתא דעור מקולקל היא והויא כולו כמאן דליתיה וא"כ י"ל דאפילו לא נפסק כולו פסול וכן י"ל הא דפוסל בג' בתים אף בחדשים כמ"ש הט"ז סק"ד הוא ג"כ מהאי טעמא דבג' בתים אף בחדשים איגלאי מלתא דעור מקולקל היא וצ"ע:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ג|מג"א סק"ג]]</small> ונשאר בית. רצה בזה דלא נטעה לפרש דבדפנות תליא מלתא דבעינן שיהיה שני דפנות קרועים זה אצל זה ודלא כמ"ש הט"ז סק"ג וממילא מ"ש המחבר כאן ראשון ושלישי קאי נמי אדפנות ואף שאין מפסיק בית שלם ביניהם כשר מש"ה כתב המג"א דהכל בבתים תליא מלתא וכהט"ז דכל בשני בתים רצופים קרועים פסול אף שאין דפנות סמוכים ובעינין בית שלם ביניהם:

<small>ש"ע סעיף ב'</small> מושב דבתים קיים כשרים. קשה למה לא הגיה רמ"א גם כאן כמו בסעיף הקודם גם הבתים צריכות להיות קיימים ועיין בב"ח שכתב דלדעת הרמב"ם מרא דדינא דסעיף זה שמפרש הש"ס דמנחות בתפירות מסתבר טפי לפרש הא דאמר שם בש"ס דבעי שפני טבלן קיימת דקאי אבתים משא"כ להפוסקים שמפרשים דהש"ס בבתים מיירי כבסעיף הקודם משמע דפני טבלן קיימת אתיתורא ע"ש וא"כ מאחר שהגי' רמ"א אפילו בסעיף א' דלא סגי בתיתורא לחוד מכש"כ דה"ל להגיה גם כך ואולי סמך אלעיל:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ד|מג"א סק"ד]]</small> הרמב"ם אע"ג דפליג בבתים דא"צ עיבוד לשמה ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/לב#לו|סי' ל"ב סעיף ל"ו]] ע"ש:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ד|ט"ז סק"ד]]</small> חדשים. דאל"כ מאי קמ"ל הא כשנקרע ג' בתים ע"כ יש שני בתים זה אצל זה ופסולים אף בלי קריעת הבית הג' לפמ"ש הט"ז בס"ק הקודם א"צ שיהיה הקרעים של הב' בתים סמוכים זה אצל זה אע"כ דקמ"ל דב' אפילו בחדשים פסולים:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ז|מג"א סק"ז]]</small> כמנומר. טעמא דמנומר ליתא התם כלל אלא משום זה אלי ואנוהו. רק בגיטין דנ"ד איתא האי טעמא דבהרבה אזכרות אפילו ר' יהודה מודה דמכשיר העברת הקולמוס מודה משום דמחזי כמנומר ע"ש. ונ"ל דמ"ש כאן דמחזי כמנומר הוא ט"ס. ומ"מ צ"ע דהא מה דאמר התם דאפילו רבנן לא פליגי אלא משום זה אלי ואנוהו לא קי"ל הכי בא"ע סימן קל"א דגם בגט לא מהני העברת קולמוס משום דה"ל כתב ע"ג כתב ולאו כלום הוא כל שהכתב השני אינו טוב יותר מהראשון דדוקא דיו ע"ג סיקרא מיקרי כתב משא"כ דיו על גבי דיו וא"כ י"ל דה"ה ברצועות שחזר והשחירן לשמן נמי לא מהני משום דלאו מידי עביד כיון דגם מעיקרא היו שחורות כמו אח"כ ודברי המג"א צ"ע שהביא ראיה מהש"ס דאמר בדיחוי בעלמא ולאו הלכתא הכי ועיין במג"א סימן ש"מ סק"ז. ומ"מ גוף הדין שכתב המג"א כאן בחזר והשחירן לשמן עדיין צ"ע דמכתב ע"ג כתב אין כ"כ ראיה לפסול. די"ל דדוקא בכתיבה אמרינן הכי וכמ"ש בפרישה באה"ע דהתור' אמרה וכתב והא לאו כתיבה דידיה הוא. כיון דכבר הוא כ' ולאו מידי עבד. משא"כ כאן אטו הל"מ שישחירן הא אנן לא אמרינן רק שהל"מ שיהיו שחורות וממילא צריך השחרות להיות נעשה במעשה ישראל כדי שיהיה לשמה דאם הושחרו מאליהן בלי מעשה פסול משום שלא לשמה אבל אי לאו משום שלא לשמה לא אמרינן בעינן מעשה דווקא מש"ה כשחזר והשחיר לשמן סגי. ויש קצת ראיה מדין עיבוד הקלף בסימן ל"ב ע"ש בט"ז ס"ק ו' דכשר אם חזר ועיבדן לשמן אע"ג דכבר היא מעובד ולאו מידי עביד. ולכן דין זה שכתב המג"א כאן עדיין צ"ע ואין להאריך כאן יותר ודו"ק. וראיתי בנודע ביהודא סי' א' פלפל בזה:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ו|ט"ז סק"ו]]</small> אמנם התרתי מן השיעור. אין זה מובן דהא מן השיעור ולחוץ לכ"ע שרי ולמה סיים וכתב כדעת האשר"י. גם מ"ש הואיל ור"ת מתיר אפילו בתוך הקשר ליתא למ"ד כלל ובתפיר' הוא שהתיר ר"ת. גם מ"ש דהא דפסיק תלמודא כו' תמוה דעל מה שהתיר מן השיעו' ולחוץ יהיב טעמא והטעם הוא לאסור ותו דאיהו מיירי בקשיר' והאי טעעא דיהיב בתפיר' מיירי. ומה ענין תפירה לקשיר'. ומחמת קושיות אלו כתב הט"ז שיש ט"ס ולהגהת הט"ז ניחא. דמעיקר' קאמר הת"ה שלא מלאו לבו לסמוך אהרא"ש להתיר קשירה אחר הקשר תוך השיעור. ואח"כ כתב דבתפיר' התיר אחר הקשר כיון דלר"ת בתפיר' שרי אף תוך הקשר ושוב חזר בו דאף בתפיר' אין להקל:

<small>(שם)</small> ולפי"ז אף בשל ראש אין להקל בקשירה דהא לא מלאו לבו להת"ה לסמוך אהרא"ש לחוד להתיר קשיר אחר הקשר תוך השיעור ואפילו בתפיר' דיש לצרף דעת ר"ת מ"מ אין להקל מחמת שקשה ליזהר:

<small>(שם)</small> וי"ל דסה"ת מפרש. ר"ל מש"ה אמר אף אחר הקשר משום דכל שיעור הרצועה צ"ל שלם והרא"ש שהתיר תלה טעמו מחמת לשון א' דרש"י כמבואר בלשון הרא"ש שהעתיק תחלה:

<small>(שם)</small> ותמהני עוד שהרי. נ"ל כוונתו להקשות דהב"י כתב דבמקום שא"א עדיף לסמוך על דברי המיקל משיתבטל מתפילין א"כ ה"ה היכא שא"א בתפיר' סמכינן אהרא"ש להתיר קשירה תוך השיעור אחר הקשר בין בש"ר בין בש"י וא"כ מדוע לא הביא המחבר דעת הרא"ש בשל יד שרי לסמוך עליו במקום שא"א וכיון דהמחבר לא הביא רק קולא דר"ת דהיינו תפיר' א"כ מה דמסיק דבשעת הדחק סומכין עליו ותירץ לא קאי רק אקולת ר"ת וה"ל להביא גם קול' דהרא"ש כדי לסמוך עליו במקום שא"א לו בתפיר' כן נ"ל כוונת ט"ז וזהו שסיים הט"ז רק בסוף מסיק כו'. ומ"ש הט"ז ש"מ דבמקום שאפשר חוששין להחמיר כו' הם לכאורה דברים מיותרים דהרי זה הוא קושיתו הראשונ' נ"ל כוונתי משום דהד"מ כתב די"ל דסה"ת והרא"ש לא פליגי אלא דסה"ת מיירי בש"י דכל השיעור צורך הקשירה הוא דבלא"ה אינו עומד על הזרוע אם אינה כורך סביב האצבע או הזרוע אבל בשל ראש שמהודקין היטב בלא רצועות התלויות שרי קשיר' אחר הקשר והרא"ש לא כתב בהדיא להכשיר בשל יד ואפשר דבשל ראש מיירי ולא פליגי סה"ת והרא"ש ע"ש בד"מ וא"כ אפשר דהב"י נמי הכי ס"ל ודלא כת"הד דס"ל דפליגי סה"ת והרא"ש בין בשל ראש ובין בשל יד ובהיות כן אין מקום לקושית ט"ז אמחבר וגם קושית ט"ז השניה נתבטל' דבאמת אין כאן קולא לסמוך עלי' במקום שא"א רק קולא דר"ת (דהיינו) אבל במקום שא"א בתפיר' אין כאן קולא כלל בש"י תוך השיעור כיון דגם הרא"ש מודה בש"י. ולכן כדי לסתור תירוץ זה כתב ע"ז דמהב"י משמע דבמקום שאפשר חוששין להחמיר גם בש"ר וכדעת התה"ד דסה"ת והרא"ש פליגי בין בש"י בין בש"ר וא"כ נשארו ב' הקושיות דה"ל להמחבר להביא דעת סה"ת בש"ר להחמיר במקום שאפשר גם ה"ל להביא קולא דהרא"ש בש"י לסמוך עליו בקשירה במקום דא"א בתפיר' כן נ"ל כוונת הט"ז ואין מקום למה שהשיג הרב פרי מגדים אהט"ז ודו"ק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}