עריכת הדף "כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא)/פרשת ויקהל"

{{ניווט כללי עליון}}

* לפ' ויקהל מהגאון מוהר"ר יעקב יושיע נר"ו אב"ד בק"ק פ[רנק]פ[ורט] דמיין. 

בגמ' דשבת דף צ"ו ע"א: הזורק מרשות היחיד לר"ה חייב. ופריך הגמ' מכדי זריקה תולדה 
דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבה, אמר ר' יוחנן אמר קרא ויצו משה 
ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוי יתיב במחנה הלוי' רה"ר הוי וקאמר לישראל לא תפ[יק] 
ותיתי מרשות היחיד לרה"ר, וממאי דבשבת קאי ד[י]למא בחול ומשום דשלימא לי' מלאכה כדי 
כתב והמלאכה היתה די' ע"ש. ודקדק הגאון הנ"ל למה מק' הגמ' כאן הוצאה גופא היכי 
כתיבא ה"ל להק' כדמתחיל מסכתא שבת יציאת השבת ה[ו]צאה היכי כתיבא. 

עוד ק' קושי' העולם למה פריך ד[י]למא בחול ומשום דשלימא כו', אפי' א"א דבשבת הי' נמי קשה ד[י]למא 
משום דשלימא כו'. ותירץ הגאון הנ"ל משום דאי' בתו' ד"ה ממאי דבשבת (ר"ת] [ר"ח] לא גרס 
כל זה עד אשכחן הוצאה דהא אפי' אי (בכל) [בחול] נפקא לי' שפיר דהוצאה מלאכה דרחמנא 
קרי' מלאכה כדכתב איש ואשה (לא יעשה) [אל יעשו] עוד מלאכה, וכתב ויכל להביא אלמא דקרא 
(למלאכה הוצאה) [להוצאה מלאכה]. ואמר הגאון הנ"ל הא' ק' עוד דקדוק מה פריך הגמ' הוצאה היכי כתבה 
הלא הפסוק בפיר[ו]ש דכתב אל יצא איש ממקומו. ודרשינן בעירובין (יז ע"ב) אל יוציא כליו 
מרה"ר לר"ה. אלא חדא מתורץ בחברתה משום דאי' בתו' אין לי דקרא הוצאה אלא 
כשעמד ברה"ר ונטל כלי או פירות ויצא לרה"י או איפכא אבל אם גופו ברה"ר וידו 
ברה"י או איפכא מנ"ל, ומתרץ תו' ולא תהי' אלא כזריקה ועל זריקה נמי חייב משום 
מלאכה גרוע עכ"ל. ובזה יובן (בלז) [דלזה] לא (יאכל) [יוכל] הגמ' להק' הוצאה היכי כתיבא מאל 
יצא והוצאה גרוע דהיינו היכי גופו ברה"ר וידו ברה"י נפקא לן מזריקה, אבל 
השתא דאמר זריקה תולדת הוצאה היא והוצאה אב מלאכה ממילא לא יוכל אב ללמוד 
מתולדה, ופריך שפיר הוצאה היכי כתיבא דהיינו הוצאה גרע וא"ל 
מזריקה הא זריקה גופא לא ידעינן ומשני הגמ' ויצו משה וכו'. וקשה מה צריך משה לצוות 
הלא כבר (מצוה) [מצווין] ועומדין הן מאל יצא דזה נאמר בפ' המן ופשיטא לא יביאו 
אלא להורות דהוצאה גרוע היכי גופו ברה"י וידו בר"ה שזה נמי אסור: 

לפ"ז מתורץ קושי' העולם אי בשבת קאי נמי ק' דילמא משום דאשלימו לי' מלאכה, (ד"א) דא"כ למה 
צריך לצוות אותם הלא אי' רשאי (להיבא) [להביא] משום הוצאה, אלא ע"כ להורות דהוצאה 
גרוע נמי אסור ושפיר הי' מוכח, לכך פריך דילמא בחול הי' וכו'. לפ"ז מה הק' ר"ח אפי' אי 
קא[י] בחול נמי נפקא דהוצאה מלאכה הוא דאי לא (היבא) [הביאה] גמ' ד[י]למא בחול ה"א בודאי 
ידעינן דגבי מלאכת המשכן מלאכה היא דהיינו כשעומד בר"ה ונטל כלי 
מרה"י אבל הוצאה גרוע מנ"ל דאסור ודו"ק. 

עוד מצאתי מהג[און] מו' יעקב ה' הנ"ל.
[ל]כך לא הי' רצה ליפרך משום דאשלימו לי' כו' משום דישראל לא ידעו אי משום הוצאה 
או משום דאשלימו לי' כו' הי' קול (הבערה) [העברה] במחנה וא"כ הני שסברו שהעבירו משום הוצאה 
למחר בי"ט א' יביאו עוד למלאכת המשכן ומשה הי' רוצה שלא יביאו עוד ומה הואיל 
למשה שהעבירו קול לכך פריך ד[י]למא בחול הי' דא"כ כל אחד יובן שהמלאכה היתה 
דיי' ומנ"ל שבשבת הי' ודו"ק. 

ועדיין לא ידעתי מי הוא הגאון המשיב קושי' העולם הנ"ל.

* לפ' ויקהל 

ויקהל משה כל עדת ישראל וגו'. ובפרשה שלפניו ומשה לא ידע כי קרן (על) [עור] פניו. קושי' 
סמיכות - לתרץ נקדי' גמ' דשבת הנותן מתנה לחבירו צריך להודיע שנאמר בשבת 
לדעת כי אני ה' מקדשכם. ופריך הגמ' והא גבי משה כתב ולא ידע כי קרן עוד פניו. 
ומשני דהוא מילתא דעבידו לגלוי, ופריך שבת נמי ומשני מתן שכרו לא עביד לגלוי. 

בגמ' השולח שליח (לעדי') [להעיד] לו ולא העידו פטורי' עד שיאמר להם הבעל דין בעצמו. 
והקשו המפרשי' ע"ז א"כ האיך קיימא לן דשבת מעיד על ישראל הלא ניתן להם ע"י שליח 
ואם רוצה אינו מעיד ומה תיקן לישראל שבחרו בשבת שמעיד להם ומתרצי' שבת במרה 
ניתנה ע"י הקב"ה ומתן שכרו ע"י משה. ובזה יובן סמיכת ומשה לא ידע כו', וק' קושי' הגמ' 
למה לא הודיעם כנ"ל שהוא מילתא דעבידא לגלוי, קשה למה בשבת הודיעם הלא גם מילתא 
דעבידא לגלוי אבל שכרו לא עבידא לגלוי, וקשה מנ"ל דשכרו ניתן דילמא רק 
שבת עצמו ניתן ולא שכרו לכך ויקהל משה. וקשה מה (עידת) [העדות] שבשבת הלא 
ניתן ע"י משה, צ"ל שבת עצמו ניתן ע"י הקב"ה ומשה אמר להם שכרו וא"כ 
שפיר אין עביד לגלוי וק"ל:

* לפ' ויקהל

בתנחומא ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור כו'. למדנו רבינו עד כמה מחוייב אדם לטפל בכל[אים] 
כך תני ר"ש (ב"ג) [רשב"י] ובגד שעטנז לא יעלה עליך אפי' מאה אסורי' ללבוש אבל פורש תחתיו 
ובלבד שלא יגע בבשרו שנא' לא יעלה עליך עליך הוא דלא יעלה אבל מציע תחתיו. וזה [תמוה] 

לתרץ נקדי' גמ' דיומא דף ס"ט ע"א פרק בא לו: הכהנים מפשיטי' בגדיה' ומניחן תחת ראשיהן [ופריך] 
והא מתהני בכלאי' אמר רב אשי שאני בגדי כהונה דקשים הם ופי' רש"י כיון דקשי' 
הם לא שייך בהם כלאי' ותו' פי' דהוצעה אינו אלא מדרבנן ובגדי כהונה קשים 
מותר להוצעה דבהוצעה לא גזרינן שמא יכרוך לו נימי אחת כו', נמצא א"א כפי' רש"י 
הואיל וקשים הם לא שייך כלאי' כלל יוכל לומר גבי שאר כלאי' אפי' הוצעה אסור 
מדאורייתא אבל לפי' תו' דבכל כלאי' אינו איסור הוצעה אלא דרבנן וא"כ לא 
צריכ' הפסוק לא יעלה עליך. 

ונ"ל להכריע בין שני הדיעות הללו להקדי' הגמ' 
דתענית במה שמ(ו)ש משה בשבעה ימי' מילוא[י]ם בחלק לבן שאין בו אימרא. ופי' הר"[יף] 
דהכא קא מבעיי לי' דודאי בבגדי כהונה הי' משמש אך בבגדי כהונה הדיוט 
או כהן הגדול ומשני בחלק לבן היינו ככהן הדיוט ומקשי' תו' שם (ע"ז לד ע"א) ב' קושי' חדא הא 
עדיין לא נתקדשו הבגדי' ועוד הא כל ז' ימי מלואים ולא הי' צריך לבגדי כהונה. 

ונ"ל דקושי' תו' חדא מתרץ לשני' דמפני שלא נתקדשו עדיין הי' משמש בהן אע"פ שהי' בבמ.. 
לא תקשי לך הא מעל בהן הלא הרמב"ם פסק דכל זמן שלא נתקדשו אי' מועלי'. 

אך העיקר קושי' הוא הא משה לאו כהן הוא והאיך שמש בגדי כהונה 
שהם כלאי' צ"ל כפי' רש"י הנ"ל מפני שהם קשים לא שייך בהם כלאי' ולע[נ"ד] 
יוכל לומר כדעת הרי"ף שהי' משמש בבגדי כהונה. ובזה יובן דאי' ביפ"ת 
למה לא חשיב אלא תולד[ו]ת אלו בן אורי ובן חור משום שנא' ויעש להם בתים 
בתי כהונה ומלכות ליוכבד וגם למרים וחור הי' מלך ובצלאל הי' כהן שהי' עובד 
במשכן ככהן וחור בנה של מרים הוי ומשה ואהרן מיוכבד ואהרן הוא כהן 
ומשה מלך, נמצא מוכח דמשה הי' מלך ולא כהן. והא"ש בל"ז לא הי' יכול 
להקשו' מנ"ל דהוצעה אסור הייתי אומר כפי' תו' דהיינו אלא מדרבנן ולא תקש' לך 
ממשה היאך שמש בבגדי כהונה הלא אסורי' משום כלאי' י"ל דמשה כהן הי' אבל 
השתא דקאמר ראה קראתי בשם בצלאל וצ"ל כפי' יפ"ת ומוכח שמשה לא הי' כהן 
וק' היאך שמש בבגדי כהונה וצ"ל כפי' רש"י משום דקשי' לא שייך בהם כלאי' לכך 
אמר שפיר ילמדנו רבינו וכו' ומשני שהפסוק לא יעלה עליך להורות שהוצעה מותר ודו"ק. 

* לפ' ויקהל מהגאון מהור"ר יונתן נר"ו אב"ד בק"ק מיץ 

בויקהל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי יהי' לכם קודש. ובפ' יתרו כתיב 
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך [וגו'] לה' אלקיך. וזה תמו' למה כתיב כאן [ויום] 
השביעי [יהיה] לכם קודש וכאן לה' אלקיך, ועוד בפ' ויקהל כתיב תעשה ובפ' 
יתרו כתיב תעבוד. ותירץ הגאון הנ"ל כך דאי' בגמ' דברכות ואספת 
דגנך דברי' ככתבן הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר 
אפשר אדם חורש בשעת חרישה ודש בשעת דישה א"כ תורתו אימת 
נעשית אלא אם ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים 
שנא' ורעו זרים צאנכם כו' נמצא מכאן אם ישראל עושי' רצונו של מקום 
מלאכתך נעשי' ע"י אחרים, ואיתא בפוסקי' ת"ח שלומד כל שבועה 
בשבת צריך להתענג בדברי' אחרים משום עונג שבת אבל מי 
שאינו לומד כל שבועה בשבת צריך דוקא ללמוד. 

ובזה יובן בפ' ויקהל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה משמע ע"י אחרים וע"כ צ"ל דישראל עושי' 
רצונו של מקום וא"כ יום השביעי יהי' לכם קודש להתענג בדברי' אחרים אבל בפ' יתרו 
כתיב ששת ימים תעבוד משמע אתה בעצמך צריך לעשות המלאכה וא"כ צ"ל 
דישראל אין עושי' רצונו של מקום לכך כתיב ויום השבת לה' אלקיך שצריך ללמוד בשבת וק"ל: 

{{ניווט כללי תחתון}}