עריכת הדף "כפות תמרים/סוכה/לג/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל"ג ע"א'''}}

'''באסא מצראה.''' מה שפירש"י גדל על המצר אינו נוח לי משום דבגמ' לקמן אמרי' דס"ד דפסול משום דאית ליה שם לווי ובשלמא לפי' השני דהוא הדס מצרי שפיר ס"ד לפוסלו משום שם לווי משום דהוא מין אחר אבל אם הדס סתמא כשזורעין אותו במצר השדה מחמת שיש לו מקום פנוי מתגדל בו ז' עליו ולכך קורין אותו הדס מצראה פשיטא דאין זה קרוי שם לווי כההיא דתנן פ' בתרא דנגעים ופי"א דפרה אזוב לא אזוב יון לא אזוב כוחלי ולא אזוב רומי ודוק:

'''אמר אביי ש"מ כו'.''' איכא למידק ס"ס מאי קמ"ל אביי והלא ברייתא דנשרו רוב עליו מוקמינן לה באסא מצראה וא"כ מגופא דברייתא שמיע לן דאסא מצראה כשר. י"ל דהו"א דברייתא איירי בהדס סתמא דיש לו ז' עלין דומיא דאסא מצראה אבל אסא מצראה גופיה דיש לו שם לווי הו"א דפסול קמ"ל ודוק:

'''תוס' ד"ה ואימא ה"נ תימה כו'.''' לע"ד דאע"ג דבתורה לא כתיב הדס מ"מ בעזרא קרי ליה הדס דכתיב צאו ההר והביאו עלי זית ועלי שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ דסות לעשות סוכות ככתוב ור"י דריש לקמן דף ל"ז דאין סוכה נוהגת אלא מד' מינין בלבד והקשו לו מקרא דעזרא ומשני עלי זית ועלי שמן לדפנות כו' אלמא דעלי הדס דאמר קרא הוא ההדס שבלולב ואע"ג דכתיב נמי עץ עבות הך הדס דקרא הוא הדס שוטה וסבירא ליה דהדס שוטה כשר ללולב כרב כהנא דאמר לעיל דאפי' תרי וחד כשר דהיינו הדס שוטה וכיון דאשכחן דקרא קרי ליה הדס הו"א דהדס מצראה פסול משום דאית ליה שם לווי קמ"ל דהדס מצראה כשר משום דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ והשתא לפום מסקנא יש לפרש דהדס שוטה הוא פסול והדס דקרא הוא הדס סתמא עץ עבות אתי לרבות אסא מצראה ומה שהקשו לעיל ותימא הירדוף דהוא עבות היינו לפי מסקנא דהכא דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ אפילו אסא מצראה א"כ נרבה נמי הירדוף דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ ומשני דא"א לרבות גם הירדוף משום דרכיה ומיהו לפי מ"ש בסוכה דף י"ב ע"א דקרא דעלי הדס היינו הדס היינו עץ עבות ומשני הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב לפי הך פירוש' לא אשכחן דאיקרי עץ עבות דלולב הדס ולפי' זה ק' קו' התוספת היכי ס"ד למפסל הדס מצראה משום שם לווי ודוק:

'''גמרא עץ עבות אמר רחמנא.''' ק' אמאי לא משני כדלעיל סוכה דף י"ג גבי מ"ש מרירתא דאגמא יוצא בה י"ח בפסח ופריך מדתנן אזוב ולא אזוב יון ומשני אמר אביי כל שנשתנה כו' רבא אמר כו' וא"כ ה"נ גבי הדס מצראה לישני הכא וי"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דעדיפה מינה משני דעץ עבות אמר רחמנא ובענין שם לווי עיין מ"ש בת"ה סי' רל"ה ודוק:

'''ת"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר כו'.''' ופרש"י ג' בדי עלין לחים ג' בדים כו' וכתב הרא"ש פי' אינו מובן לכאורה דמשמע כו' יע"ש ולע"ד יראה להליץ בעד רש"י דרש"י אזיל לטעמיה דפי' לעיל אהא דאמרינן היכי דמי עבות והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא ופרש"י תלתא תלתא בחד קינא ג' עלין בקן א' יוצאין מתוך עוקץ א' עכ"ל ולהך ג' עלין דיוצאין מתוך עוקץ א' מפרש רש"י דמיקרו בדין והיינו דקתני יבשו רוב עליו של הדס ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר כלומר דנשאר בכל הדס ג' עוקצין הנקראים בדים ובכל בד ובד ג' עלין דבבציר מג' עלין לא הוי עבות זה נ"ל בכוונת רש"י אמנם הרא"ש חלק על רש"י במה שפי' לעיל תלתא בחד קינא דהוי יוצאים מתוך עוקץ א' דאינו מצוי שיצאו מעוקץ א' ופי' דמיקרו שפיר חד קינא כשהן סמוכין זה לזה בעיגול א' שאין א' נמוך מחברו אע"פ שכל א' בעוקצו ולפי פי' זה קשה לפרש מ"ש הכא בברייתא יבשו רוב עליו כלומר של הדס א' ונשתיירו בו ג' בדי עלי לחין דמה שייך להזכיר בהדס א' דנשתיירו בו ג' בדין ומסיק הרא"ש וז"ל ונ"ל יבשו רוב עליו של ההדס כו' ע"כ נקרא שמו בד כמו בדי מחטין דגבי מציאה פרק אלו מציאות דף כ"ד עלה לחין כו' עכ"ל ומתוך דברי הרא"ש הללו דאמר כי ג' העלין של הקן א' יוצא מכאן וא' יוצא מכאן והג' מורכב על שניהם משמע דהוא רוצה להכשיר הדס שוטה דהיינו תרי וחד כס' רב כהנא דלעיל וזה ק"ל דהוא הביא מ"ש בגמרא דלעיל דאמר מר בר אמימר לרב אשי דאבא קרי ליה להדס דאיהו תרי וחד הדס שוטה אלמא דהדס שוטה פסול ויש ליישב דאפשר דהרא"ש ס"ל כמ"ש רש"י לעיל תרי היינו ב' עלים א' יוצא מכאן וא' יוצא מכאן והעלה הג' מלמטה עולה ורוכב על השנים להא הוא דקרי ליה הדס שוטה ופסול אבל אם הוא למעלה מן השנים דהיינו עלה מכאן ועלה מכאן והג' באמצע מורכב על ב' כשר וכיוצא בזה דקדק מוהריק"ו שורש מ"א לתת סמך לארצות אשכנז דיוצאים בהדס שוטה דהיינו עלה מכאן ועלה מכאן והג' עולה למעלה מן השנים דזה לא הוי הדס שוטה דפסול אלא כשהעלה הב' הוא למטה מן השנים ודייק לה למלתיה מדברי רש"י לתת סמך למנהג ארצות אשכנז יע"ש:

ולפי מאי דפרישית הרא"ש ס"ל כחילוק זה והביא דבריו הטור סימן תרמ"ו והרי לא מצאתי לארצות אשכנז אילנות גדולים לסמוך עליהם להכשיר ההדס שלהם דהוא תרי וחד דהעלה הג' עולה למעלה מן השנים ואני תמיה על מהריק"ו ועל כתבי מהרי"א סי' רל"ט שטרחו לבקש סמך למנהג ארצות אשכנז ולא הביאו ראיה מדברי הרא"ש הנז' דהוי תנא דמסייע להו כדפירוש ואפשר דהם סוברים דמ"ש הרא"ש והג' באמצע מורכב על שניהם אינו ר"ל דיוצא מענף ההדס למעלה מהשנים אלא לעולם העלה הג' יוצא מהענף בעגול א' סמוך לשנים אלא דגוף העלה הג' הוא יותר ארוך מהשני עלים ולזה נקרא ראש זה אפשר לדחות:

אמנם לע"ד יראה דפשט דברי הרא"ש לכל הישר הולך לבבו יבין דהרא"ש מכשיר תרי וחד כשהעלה הג' יוצא מהענף למעלה מהשנים והוא ההדס אשר בו יוצאים בארצות אשכנז ויש להם על מה שיסמוכו כנ"ל ודוק ודע דעל דברי הרא"ש הנזכר כתב מרן סימן תרמ"ו וז"ל והרא"ם כתב שמה שרצה הרא"ש להביא ראיה שפי' בד קן מההיא דקתני בדי מחטין גבי מציאה אינו מחוור דהא בגמרא כו' יע"ש ולע"ד יראה דבדי מחטין הוא שיש בו מחטין ומנין המחטין אינו סימן משום דמנין המחטין שיש בבד זה הוא שוה לכל הבדים לפי שרגילין לעשות כל הבדין מנין שוה כמ"ש הרא"ש באלו מציאות וטח"מ סימן רס"ב סט"ו יע"ש ודוק והרמב"ם השמיט בריי' זו דיבשו רוב עליו ומאי דאתמר עלה אמר ר' חסדא ובראש כל א' וא' וכבר מרן סימן תרמ"ו רמז לקושית זו יע"ש ולע"ד אפשר לומר דהרמב"ם לא השמיט הברייתא דהרי כתב נשרו רוב עליו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' כשר וכיון דנשרו רוב עליו כשר אם נשתייר קן אחד כ"ש ביבשו רוב עליו ונשאר קן א' לח דכשר וכן נראה מתשו' הרא"ש כלל כ"ד דהרמב"ם הוציא דין נשרו מהך ברייתא דיבשו רוב עליו יע"ש ומה שהשמיט הרמב"ם מ"ש רב חסדא ובראש כל א' וא' משום דהרמב"ם מפרש דמ"ש ר"ח שצריך שישארו העלין בראש הענף משום דסבירי ליה דהלכה כמתני' דידן גבי הדס נקטם ראשו פסול אבל הרמב"ם סבירי ליה דהדס שנקטם ראשו כשר כמו דפסק שמואל לקמן הלכה כר"ט אפילו ג' קטומין וא"כ שפיר עבד הרמב"ם להשמיט מה שאמר רב חסדא:

'''בעי ר' ירמיה נקטם כו' יש דיחוי אצל מצות או לא.''' פירש רש"י כלום נוהגת תורת דיחוי כשם שנוהג אצל קרבנות וכו' דמיון זה דהביא רש"י הוא מ"ש בזבחים דף נ"ט א"ר מזבח שנפגם כל הזבחים שנשחטו שם פסולים אבל לא נשחטו לא דאין ב"ח נדחין ור"י ס"ל בין נשחטו כו' ורש"י נקט מלתיה דרב דהוי דחוי משנשחט משום דכ"ע מודו דהוי דחוי ותו דהלכתא כרב כמ"ש הרמב"ם ספ"ג דהל' פסולי המוקדשין דב"ח אינן נדחין ויש להקשות על הרמב"ם מדתנן בפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמרינן עלה בגמרא ש"מ ב"ח נדחין ופרש"י דהדחייה היא דאין מקריבין הבהמה עצמה שלמים וראינו להרמב"ם פ"ד ה' קרבן פסח דין ד' וז"ל המפריש נקבה לפסחו כו' יביא בדמיו שלמים עכ"ל ומרן בכ"מ כתב דמשום דהרמב"ם פוסק כמ"ד אין ב"ח נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח והל"מ ה' קרבן פסח ופ"ג דהלכות שגגות האריך להשיג על תי' זה יע"ש וראיתי בתוס' דזבחים דף י"א דכתבו בשם ר"ח כסברת הכ"מ והתוספת הקשו עליו קושי' הל"מ יע"ש וה' בעל"מ תירץ על זה יע"ש ולע"ד יראה דהרמב"ם גריס המפריש נקבה לפסחו כו' ירעה עד שיסתעב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וכן מתבאר מדבריו בפירוש המשנה וז"ל בכל מקום שאומרים יפלו דמיו לנדבה כו' ואם כן זה הדין דיפלו דמיו לנדבה הוא משום דסבר תנא דמתני' ב"ח נדחים אבל להרמב"ם דפוסק דב"ח אינם נדחים בפירוש כתב דיביא בדמיו פסח או שלמים ועיין בתי"ט ועץ החיים פ"ט דפסחים ודוק:

כתוב בסוף לשון רש"י והשתא לא דייק כיון דחזי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעי"ט לא נראה מעולם עכ"ל דברים הללו אם הם דברי רש"י קשים בעיני דעל מי כיון רש"י ללמוד דהשתא לא דייק אם על ר' ירמיה כיון דבעי נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דיחוי או לא הדבר ברור דבעיית ר' ירמיה היא בדחוי מעיקרו ואם ת"ל דיפשוט לו דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אכתי יסתפק לו בעיא אחריתי בנראה ונדחה אי הוי דחוי או לא וא"כ מה מקום לומר דר' ירמיה לא דק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה ואם נאמר דרש"י נתכוון על הפשטן דפריך ותפשוט ליה מההיא דכסהו ונתגלה כו' דפשיט דחוי מעיקרא מדין נר' ונדחה שפיר קא פשיט משום דהדברים ק"ו ומה כיסוי דהוא נראה ונדחה אמרינן דאין דיחוי כ"ש בדחוי מעיקרו דאין דחוי ולכן לבי אומר לי דאין אלו דברי רש"י אלא היתה הגהה מבחוץ והכניסוה לפנים והיינו דהמגיה הרגיש במ"ש רש"י ריש דבריו יש דיחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות והביא הדמיון רש"י דאם נראת ונדחה משנשחטה כו' והרגיש המגיה על זה דאיך הביא דמיון מנראה הו"ל לאתויי דמיון מדחוי מעיקרו כגון מתני' דפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו כו' ולכן כתב רש"י והשתא לא דייק רש"י דין דחוי כו' גם התוס' הרגישו קושי' המגיה שכ"כ אע"פ שבקו' הזכיר נראה ונדחה הא דהכא כו' ומתוך דברי התוס' הללו מוכח דלא היה כתוב בדברי רש"י והשתא לא דייק כו' ודוק:

'''דרב פפא גופיה מיבעיא ליה כו'.''' איכא למידק מאי קא דחי במ"ש דר"פ גופיה מיבעיא ליה דממ"נ תפשוט דדחוי מעיקרו אין דחוי דאם מ"ש ר"פ אין דחוי מפשוט פשיטא ליה אם כן שפיר מפשטא בעיין במכ"ש דהשתא לגבי כיסוי דהוי נראה ונדחה אין דיחוי כ"ש בדחוי מעיקרא ואם ר"פ ספוקי מספקא ליה ומ"ש אין דיחוי משום דהוי לחומרא קאמר לה אבל לקולא אפשר דיש דחוי מ"מ איכא למפשט דע"כ לא מיבעיא ליה לרב פפא וספיקא מספקא ליה אלא במלתא דהוי נראה ונדחה ומדמספקא ליה בנראה ונדחה מכלל דפשיטא ליה במידי דהוי דחוי מעיקרו דאמרי' אין דיחוי דאם במלתא דהוי דחוי מעיקרו איכא למימר דיש דיחוי אם כן פשיטא דליכא לספוקי במידי דהוי נראה ונדחה דיש דיחוי. ותו איכא למידק דהיכי מצינן למימר דמ"ש רב פפא זאת אומרת אין דיחוי מספיקא קאמר דמספקא ליה אם יש דיחוי או לא וקאמר לחומרא אין דיחוי דא"כ לא שייך לישנא דזאת אומרת דהך לישנא לא שייך אלא במלתא דפשיטא. כל אלו הקושיות הקשה אותם מוהרש"ך ח"ב סי' ק"מ על סוגיא דפ' כל הצלמים דף מ"ו ע"א בבעיא דאשרה שבטלה כו' ואני העתקתים דשייכי גם בסוגיא דידן ולעד"נ ליישב דמלתא דפשיטא דר"פ דאמר זאת אומרת אין דיחוי מפשט פשיטא ליה דהתנא סבר אין דיחוי אצל מצות אמנם ר' ירמיה אינו רוצה לפשוט מדרב פפא משום דר"י מספקא ליה בדעת התנא אי פשיטא ליה לתנא כיסהו ונתגלה חייב לכסותו דאין דיחוי ל"ש לקולא לא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא ליה לתנא בין בנר' ונדחה בין בדחוי מעיקרו' ולפיכך גבי כיסוי אמר התנא דאין דיחוי משום חומרא אבל היכא דהוא להקל כגון באשרה שבטלה או בבעיא דר' ירמיה אז לא אמרי' אין דיחוי ויהיה כשר אלא פסלינן שמא יש דיחוי או לא יש דיחוי וכן מתבאר מדברי רב אשי בסוגיא דידן דהס' של רבי ירמיה הוא בדעת התנא ואין רוצה לפשוט ממה שכתב ר"פ ז"א אין דיחוי משום דדברי ר"פ אינם מוכרחים ואדרבה לר"פ תקשי מנ"ל דהתנא פשיטא ליה דאין דיחוי דלמא התנא מספקא ליה ואין לומר דהתנא לא מספקא ליה דהרי אשכחן פ"ק דקדושין דף ה' נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אלמא דיש ספיקות לתנא והריב"ל ח"א דף קנ"א ע"ב עמד בזה אם נאמר דהתנא מספקא ליה יע"ש ובעל יבין שמועה דף צ"ב ע"ב ודוק:

'''תוס' ד"ה נקטם כו' ונהי דגבי קדשים כו'.''' קשה דכל אלו לא הוו הלכתא דאנן קי"ל כרב דאמר פרק ב' שעירי דף ס"ד דב"ח אינם נדחים אפילו בנראה ונדחה ויליף לה ממום עובר ואפשר דכוונת התוס' לומר דמטעם דהוי ב"ח אמר רב דלא הוי דחוי הא לאו הכי אפילו דחוי מעיקרו הוי דחוי גבי קרבן. ומ"ש עוד וכ"ת כו' קשה דא"כ בהמה של ב' שותפין דפ"ק דקדושין אמאי הוי דחוי הרי בידו לתקן ולוקח חציה השניה ועיין בתוס' זבחים דף י"ב ואפשר דיש לחלק דההוא לא חשיב בידו כ"כ דשמא לא ירצה חבירו למכור לו חצי בהמתו ומ"ש ומיהו לא דמי לגמרי להאי דינא כו' הטעם דלא דמי משום דכיון דאין ממעטים בי"ט לא חשיב בידו וכ"כ התוס' זבחים דף ל"ד יע"ש ודוק:

'''רש"י ד"ה וא"נ צריך אגד כו' והא דנקט כו'.''' ק' דהא משכחת לה כשאגד בעי"ט ולקט ענביו קודם שנכנס י"ט וי"ל דלא רצה להאריך ולומר אגד הלולב ולקט ענביו בעי"ט ונקט דרך קצרה עבר ולקטן ומוכרח לומר דאיירי בתר דאגדיה:

'''רש"י ד"ה ה"ג ל"ש כו'.''' לכאורה משמע דאתא לאפוקי דל"ג א"ל רבא אדרבה כו' כמ"ש התוס' ואם לזה כיון רש"י ק' מ"ש רש"י בסוף דבריו ה"ג לה לקמן דז"א דלקמן ל"ג הכי אלא שם גרסי' א"ל רבא אדרבה כו' ויראה דהוקשה לרש"י מדקאמר א"ל רבא משמע דרבא הוא מקשה לרב חסדא פנים בפנים ומשינוייא דמשני אלא הכי אתמר א"ר חסדא משמע דהפלפול לא היה עם רב חסדא ומכח קושית זו היה ראוי להגיה אמר רבא במקום א"ל רבא וע"כ אמר רש"י דאין לשבש הספרים דהא לקמן נמי איתא כה"ג א"ל רבא ומסיק כי הכא כנ"ל ודוק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>