עריכת הדף "כף החיים/אורח חיים/רמו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


== א ==

א) '''[סעיף א'] מותר להשאיל ולהשכיר כליו וכו'.''' פי' דלסתם מרן אין חילוק ובין כלים שאין עושין בהם מלאכה ובין כלים שעושין בהם מלאכה מותר להשאיל ולהשכיר אפי' בע"ש ולסברת י"א כלים שעושים בהם מלאכה אסור להשכיר בע"ש משום דמחזי כשלוחו אבל כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אמנם לענין שצריך להשכיר בהבלעה זהו אפי' בכלים שאין עושים בהם מלאכה וזהו לכ"ע כמ"ש בב"י יעו"ש. ועיין לקמן או' ח':

== ב ==

ב) '''שם. ולהשכיר כליו וכו'.''' ואם הוא מפורסם שהוא של ישראל ובמקום מפורסם אסור להשכיר היכא דלא קיימא לאריסות כבסי' רמ"ג מ"א וא"א או' א':

== ג ==

ג) '''שם. וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה וכו'.''' וי"א דגם כלים שאין עושין בהם מלאכה כגון חלוק וטלית אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש כמ"ש ב"י בשם התו' והר"ן יעו"ש. והגם דדעת מרן ז"ל והפו' להתיר בזה מ"מ היכא דאפשר יש להחמיר דיר"ש יצא את כולם:

== ד ==

ד) '''שם כגון מחרישה וכו'.''' ל"ד ה"ה גיגית שעושין בה שכר רק חלוק וטלית שרי. מש"ז או' א' ועיין שבת י"ח ע"ב:

== ה ==

ה) '''שם. אסור להשכירי לעכו"ם בע"ש.''' אבל לישראל מותר להשכיר אפי' כלים שעושים בהם מלאכה אפי' בע"ש ובלבד בהבלעה. עו"ת או' א' והא דצריך הבלעה בישראל אע"ג דודאי לא יעשה מלאכה בשבת מ"מ עושה בו דבר שאינו מלאכה. א"ר או' ב':

== ו ==

ו) '''שם. אסור להשכיר לעכו"ם בע"ש.''' דמחזי כשלוחו אבל בחנם לא מיחזי כשלוחו. מ"א סק"ב. ואע"ג שכתב לקמן סי' רנ"ב סעי ב' דמותר ליתן עורות לעבדן סמוך לחשיכה אם קצץ שאני התם דאין לישראל ריוח במה שהעכו"ם עושה מלאכתו בשבת אבל הכא אם ישכיר לו חוץ משבת לא יתן לו ריוח כ"כ וא"כ כיון דיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל העכו"ם בשבת הוי כשלוחו. ב"י ט"ז סק"א. עו"ת שם. תו"ש או' א' ר"ז או' ב':

== ז ==

ז) '''וביום ה' מותר וכו'.''' משום דכיון שהוא מופלג מן השבת אינו נראה כשלוחו של ישראל ובלבד בהבלעה. עו"ת שם. תו"ש שם:

== ח ==

ח) '''שם. אלא בהבלעה וכו'.''' אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה ואפי' בחדר לדור בו אסור. מ"א סק"ג. א"ר או' ד' תו"ש או' ג' ר"ז או' א' ח"א כלל ג' או' כ"ב. חס"ל או' א' קיצור ש"ע סי' ע"ג או' י"א. מיהו המט"י או' א' כתב דלדעת הרמב"ם א"צ הבלעה אבל הוא ז"ל דעתו כדעת הפו' דבלא הבלעה אסור אפי' בחלוק וכיוצא בו כמ"ש באו' ג' יעו"ש. ולדבר מצוה כגון להוליך אתרוגים ואין העכו"ם רוצה לשכור רק ליום שבת שרי. א"א או' ג':

== ט ==

ט) '''שם. ולהשאיל לו מותר וכו'.''' דכיון דאין לו שכר מזה לאו בשליחותו הוא עושה. פרישה או' ג' א"ר א' ג' ר"ז או' ג':

== י ==

י) '''שם ולהשאיל לו מותר וכו'.''' אפי' כלים שעושים בהם מלאכה. לבוש. מ"א סק"ד. תו"ש או' א' ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם או' יו"ד. מיהו ברוקח סי' מ"א כתב בשם הירושלמי דהא דנותנין כלים לנכרי בע"ש דוקא כלים שאין עושים בהם מלאכה כגון טבלאות ותיבות אבל כלים שעושים בהם מלאכה כגון מדה ומחרישה וקרדום אדם מוזהר על שביתתה ואפי' השאילם באמצע השבת צריך ללקחם בע"ש יעו"ש. אלא שמרן ז"ל בב"י כתב על דברי רוקח הנז' דההוא פסקא אתי כב"ש דס"ל אדם מצוה על שביתת כליו אבל אנן ק"ל כב"ה דאמרי אין אדם מצוה על שביתת כליו יעו"ש אבל הב"ח כתב ליישב דברי הרוקח וסיים וז"ל ולענין הלכה אעפ"י דמשמע מדעת רוב הפו' דשביתת כלים שרי אפי' בכלים דקא עביד מעשה היינו שלא להורות איסור לאחרים כנגד רוב הפו' אבל כל יר"ש יחמיר לעצמו כמ"ש הרוקח יעו"ש. והביאו א"ר או' א':

== יא ==

יא) '''שם הגה. דנהו עיקר כס' האחרונה.''' ודע דסברה ראשונה היא דעת הרי"פ והרמב"ם וסברה האחרונה היא דעת הר"י ושאר פו' שהזכיר בב"י ופסק מרן ז"ל בב"י להלכה כדעת הרי"פ והרמב"ם ולכן כתב מרן ז"ל בש"ע סברת הרי"פ והרמב"ם בסתם לומר שכן הלכה אבל סברת הר"י ושאר פו' כתבה בשם י"א לומר שיש לחוש לזה רק לכתחלה כידוע. אבל מור"ם ז"ל בד"מ או' א' כתב על דברי מרן ב"י שאין דבריו נראין לדחות כל הני רבוותא קמאי ובתראי מקמי הרי"פ והרמב"ם ולכן כתב כאן בהגה דכן עיקר כסברה האחרונה. וכן הרב יחיאל קאשטילאץ בתשו' כ"י השיג על מרן ז"ל בזה שהניח שנים עשר פו' שהזכירם בב"י ופסק כהרי"פ והרמב"ם יעו"ש והביאו הברכ"י או' ב' וכתב וגם הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו דחו דברי הרי"פ בזה הילכך יש לחוש לס' רוב הפו' קמאי ובתראי דפליגי על הרי"פ והרמב"ם בזה עכ"ל. וכ"פ הר"ז או' ב' ח"א שם. קיצור ש"ע שם:

== יב ==

יב) '''שם בהגה. שהעכו"ם יחזיר וישאיל לו וכו'.''' ר"ל כלי אחר כנגד הכלי שהשאיל לו הישראל שאעפ"י שאינו משאילו חנם מותר וסיים מרן בב"י כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאלני כלי שלך שרי ע"כ ור"ל שאם אמר לו מתחלה שאני נותן לך כלי זה בשאלה כדי שגם אתה תשאילני כלי שלך חשיב שכירות דכיון שישראל הוא המתחיל חשיב שכירות דמה לי אם לוקח מעות בשכירות הכלי או אם יקח כלי אחר ואין היתר אלא כשהעכו"ם בא בתורת שאלה ואח"כ חוזר הישראל ומתנה עם העכו"ם שגם הוא ישאילנו. מט"י או' ד':

== יג ==

יג) '''שם בהגה. שהעכו"ם יחזור וישאיל לו וכו'.''' ואפי' אם הכותי נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת ג"כ מותר. עו"ת או' א' א"ר או' ה' תו"ש או' ד' א"א או' ד':

== יד ==

יד) '''[סעיף ב'] אסור להשאיל שום כלי וכו'.''' פי' אפי' כלים שאין עושים בהם מלאכה. עו"ת או' ב':

== טו ==

טו) '''שם. אסור להשאיל וכו'.''' וה"ה למכור או להלוות או ליתן במתנה. שבת ח"י ע"ב. הרמב"ם ס"ו מה"ש דין י"ט. א"ר או' ז':

== טז ==

טז) '''שם. אסור להשאיל שום כלי וכו'.''' והטעם מפורש בסמ"ג והתרומה לפי שהרואה סבור שישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו. ב"י. ולפ"ז לדידן שאין לנו ר"ה שרי להשאילו מיהו נראה דלאו דוקא נקט ר"ה דאף באיסור דרבנן ק"ל אמירה לעכו"ם שבות כמ"ש ב"י לקמן סי' שכ"ה. ועוד דאע"ג דעיקר האיסור משום חששא דאיסור דאורייתא בר"ה מ"מ כשנאסר לגמרי נאסר דלא חילקו. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ג. מ"א סק"ו. א"ר או' ח' ר"ז או' ד' ועיין לקמן סי' שכ"ה סעי' א':

== יז ==

טוב) '''ואם''' העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה כתבו הט"ז והמ"א שם דשרי להשאילו. אמנם הרמב"ם שם בפ"ו כתב וכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת עכ"ל וא"כ משמע לפי טעם זה דיראה כמי שהלוהו וכו' דאפי' בעיר שמותר לטלטל בכולה אסור להשאיל לעכו"ם. וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' קס"ז כטעם הרמב"ם. וכ"כ בא"ח והכלבו. והב"ד הער"ה או' ב' וכתב דכן יש להחמיר כהרמב"ם וא"ח והכלבו והרשב"ץ דאפי' במקום שמותר לטלטל אסור יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' מיהו המ"א שם הביא דברי הרמב"ם הנ"ז וכתב דיש להקל בעת הצורך. והביאו א"א או' ו' וכתב ה"ד בשאלה אבל לא בשכירות כמ"ש המ"א סי' רנ"ב סק"ד יעו"ש. וכ"כ. הר"ז או' ה' דבשאלה יש להקל בעת הצורך כס' הראשונה אבל אם מכר לו אפי' בע"ש או שהלוהו לזמן מרובה יותר מל' יום או שנתנו לו למשכון או שנתנו לעשות בו מלאכה צריך שיצא מפתח ביתו מבע"י אפי' בעיר המעורבת יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ג' או' כ"ב. ועיין לקמן סי' רנ"ב ססע"י א' ובדברינו לשם או' ט"ז:

== יח ==

חי) '''ומיהו''' אם ידוע וניכר שיוציא העכו"ם חוץ לתחום כמו מחרישה וכיוצא אסור אפי' במוקף חומה. מש"ז או' ג' ועיין ט"ז לקמן סי' תמ"ד סק"ה. ומשמע מזה היכא דמותר להשאיל כגון בעיר המעורבת מותר להשאיל אפי' כלים שעושים בהם מלאכה אבל מדברי הט"ז סק"ג משמע דאין מותר להשאיל אפי' היכא דשרי אלא דוקא כלים שאין עושים בהם מלאכה כגון חלוק וטלית יעו"ש. וכ"מ מדברי הר"ז שכתבנו באו' הקודם:

== יט ==

יט) '''ואם''' העכו"ם דר חוץ לעיר כתב המחה"ש סק"ו אפשר דגם המ"א מודה דאסור אפי' בעיר המוקפת חומה דשמא יראה הישראל שהוציא העכו"ם מבית ישראל ומכיר העכו"ם שדר חוץ לעיר ויש בו משום מראית העין יעו"ש. ואם החפצים של עכו"ם עיין לקמן סי' שכ"ה ססע"י א' ובדברינו לשם בס"ד:

== כ ==

ך) '''לשלוח''' ביד הנכרי ממקום למקום כליו וחפציו נוהגין בכל תפוצות הגולה להתיר אפי' ביום ששי ואין מפקפק בדבר. הר"ם אלשקאר סי' מ"א. כנה"ג בהגה"ט. מ"א רס"י רמ"ז. ועיין בדברינו לשם או' א' ואו' ב' יעו"ש:

== כא ==

כא) '''שם. קודם חשיכה.''' ר"ל קודם ספק חשיכה. מט"י סוף או' ה' וכ"מ במ"מ על הרמב"ם פ"ו דין י"ט יעו"ש:

== כב ==

כב) '''[סעיף ג'] אסור להשכיר וכו'.''' אפי' ביום ראשון. טור. וכתב ב"י פשוט הוא דכיון דטעמא משום שביתת בהמתו כי השכירה מיום ראשון מאי הוי וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק התרומה בהדיא עכ"ד. וכ"כ הלבוש. עו"ת או' ג' תו"ש או' ו' מט"י או' ו' וכן אפי' בהבלעה אסור מטעם הנז' עו"ת שם. מט"י שם:

== כג ==

כג) '''שם. אסור להשכיר וכו'.''' וזהו איסור דאורייתא משום דק"ל דשכירות לא קניא אלא דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיוחד אבל בשאר מקומות אמרינן דשכירות לא קניא כמ"ש התו' בע"ז ט"ו ע"א יעו"ש. וכ"כ הב"ח. מ"א סק"ח. ר"ז או' ז' ומיהו עיין בנה"ש או' ד' שהאריך בענין זה אם שכירות לא קניא מדאורייתא או מדרבנן יעו"ש:

== כד ==

כד) '''ואם''' ישראל שכר בהמה מעכו"ם מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. מ"א סק"ח בשם הג"א. וכתב עליו התו"ש או' ו' דלא העתיק יפה דשם בהג"א פ"ק דע"ז לא כתב אלא דטוב ליזהר וכ"כ רמ"א ביו"ד על שמו בסי' קנ"א לענין ע"ז יעו"ש. ומיהו עיין מחב"ר או' א' מ"ש ע"ז ועל דברי התו"ש הנז' וסיים ודאי דיש להחמיר בזה ולא משום זהירות לבד כמ"ש הג"א יעו"ש:

== כה ==

כה) '''ואם''' שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממה נפשך. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז או' ח' אבל אם שאלה מעכו"ם ונתחייב בכל אונסין והשכיר לעכו"ם ליכא ממ"נ ועבר על שביתת בהמתו. א"א או' ח' ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם וא"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א רס"י רס"ו. ח"א כלל נ"ז או' ט"ו:

== כו ==

כו) '''שם. אסור להשכיר או להשאיל בהמתו וכו'.''' דוקא בהמתו אבל על בהמת חבירו אינו מצוה. וישראל השוכר בהמה מישראל חבירו השוכר והמשכיר שניהם מצווין על שביתתה. וכן הקונה בהמה מישראל חבירו לפירות המוכר והלוקח מצווין על שביתתה דלכל חד מנייהו קרינן בהמתך. בי"ע בקו' אותיות שלו כ"י מעי' אלף. פתה"ד או' ו' וכן המוכר לחבירו גוף עבדו או בהמתו לזמן קצוב בתוך זמן זה גם המוכר מצווה על שביתתה. הרב הנז' שם. פתה"ד או' ז':

== כז ==

כז) '''ישראל''' שהקנה לו חבירו בהמה בקנין דנחלקו קמאי אי הוה קנין דמים ובא זה ותפס הבהמה לרשותו דק"ל דזכה מטעם קים לי מצווה על שביתתה. פתה"ד או' ח' יעו"ש:

== כח ==

כח) '''ראובן''' שקנה בהמה משמעון ונתן ראובן הלוקח המעות בעד הבהמה לשמעון המוכר ולא משך או שמשך ראובן הבהמה ולא נתן המעות. עיין פתה"ד או' ב' שהביא פלוגתא בזה וכתב וכיון דאיסור תורה הוא נראה למיזל לחומרא שיזהרו בין הלוקח ובין המוכר להשבית הבהמה ממלאכה דמספיקא רמינן האי עשה אתרוייהו אהאי מדרבנן ואהאי מדאו' יעו"ש:

== כט ==

כט) '''מתנה''' ע"מ לתחזיר מיקרי מתנה לענין זה שאם נתן העכו"ם בהמה לישראל לזמן קצוב ובתוך הזמן השאילה לעכו"ם מצווה על שביתתה. מיהו איכא תקנתה להנצל מאיסור דאו' דהיינו שיחליט בדעתו שלא להחזירו לעכו"ם בזמן הקצוב ועי"כ נתבטלה המתנה מעיקרא ממילא כמ"ש בח"מ סי' רמ"א. תו"ש או' ח' ועיין לקמן או' ל"ד וסי' תמ"א לענין חמץ בפסח:

== ל ==

ל) '''גם''' אם ישראל נתן בהמה לעכו"ם לל' יום או מכר לו לל' יום ג"כ מצווה על שביתתה כיון דק"ל דגם בתוך ל' יום מיקרי עליה שומר חנם וחייב בפשיעה כמ"ש בח"מ סס"י שמ"ו ש"מ דגם בתוך הזמן מיקרי שלו ומצווה עליה. מיהו לפי מ"ש הש"כ שם סי' ר"מ בשם תשו' הרא"ש דהנותן מתנה ע"מ להחזיר יכול ליתן לו דמיה א"כ אפשר דמיקרי לגמרי של עכו"ם ואין עובר עליה אך הביא שם שהריב"ש חולק ע"ז יעו"ש תו"ש שם:

== לא ==

לא) '''המוכר''' בהמתו לעכו"ם וקצב לו דמים ומסר לו הבהמה לנסותה שאם ימצא בה מום יחזירנה לו ואם ירצה בה יחזיק במקחו כל זמן שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ בה הוי בחזקת הלוקח ולית בה משום שביתת בהמתו הגרע"א בשם הר"ן פ"ק דע"ג. מיהו בס' תוספת ירושלים הקשה ע"ז מירושלמי יעו"ש. וע"כ יש להחמיר:

== לב ==

לב) '''ואם''' קנה בהמה מעכו"ם או מכר לעכו"ם במשיכה או בכסף הוי ספיקה דדינא. אי קנה בכסף לחוד או במשיכה לחוד ואזנינן לחומרא כמבואר ביו"ד סי' ש"ך. ולפ"ז נראה אי קנה מעכו"ם בכסף או במשיכה וחזר ומכרה לעכו"ם באופן זה שרי ממ"נ ואף דבסמ"ע סי' קצ"ד משמע דס"ל דישראל מעכו"ם ודאי קונה בכסף לחוד כבר השיג עליו הש"כ שם וכתב דגם זה הוי ספיקה דדינא ואזלינן לחומרא יעו"ש וא"כ כה"ג ודאי שרי ממ"נ. תו"ש שם:

== לג ==

לג) '''ואם''' העכו"ם קנה בכסף ושלח שליח עכו"ם ומשך לא קנה דאין שליחות לעכו"ם. מ"א סי' תמ"ח וב"ש באה"ע סס"י ה' ודלא כמ"ב ונו"ב בח"מ סי' רמ"ג שנמשך אחריו יעו"ש תו"ש שם:

== לד ==

לד) '''ליתן''' במתנה לעכו"ם ע"מ להחזיר כתב הרדב"ז סי' י"ג אע"ג דהוי מתנה מ"מ חיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו יעו"ש. ער"ה או' ה' ועיין לעיל או' כ"ט:

== לה ==

לה) '''שם. אסור להשכיר וכו'.''' אפי' סוס ודלא כמי שרצה לפרש דהא דתנן בע"ז בן בתירא מתיר בסוס אפי' בשאילה ושכירות וכבר הכו על קדקד סברה זו. רלנ"ח סי' כ"ח וגדול אחד בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' ג' והא דאסור דוקא שאלה ושכירות אבל מכירה מותר אפי' בהמה גסה כמ"ש ביו"ד סי' קנ"א. עו"ת שם:

== לו ==

לו) '''שם. כדי שיעשה בה מלאכה בשבת.''' לאו דוקא דא"כ בל"ה אסור משום שכר שבת אלא מיירי ששכרה לו בהבלעה לחודש או לשבת ואפ"ה כיון שלא התנה עם העכו"ם שיחזור לו בהמתו בכל שבת אסור. עו"ת שם:

== לז ==

לז) '''שם. ומצווה על שביתת בהמתו''' וה"ה על חיות ועופות שלו ואפי' על מינים שבים ג"כ מצווה על שביתתו. ב"ק נ"ד ע"ב ותו' שם דנ"ה ע"א ד"ה המנהיג. הגר"א:

== לח ==

לח) '''שם הגה. אבל יכול להשכירה וכו'.''' היינו ג' ימים קודם השבת. כלבו בשם ר"פ. ב"י. וכ"כ הב"ח. וג' ימים קודם שבת היינו ביום אב"ג כמ"ש לקמן סי' רמ"ח סעי' ד' יעו"ש:

== לט ==

לט) '''שם. כי אין העכו"ם נאמן וכו'.''' דכיון שהוא ברשותו ולא נתפש עליו כגנב לא מירתת אבל במסר לרועה ודאי מירתת להשתמש בה. ט"ז סק"ד. ועיין לקמן סי' ש"ה סעי' כ"ג ובדברנו לשם או' ק"ב:

== מ ==

מ) '''שם. ואם השאילה או השכירה וכו'.''' משמע דוקא אם השאילה או השכירה והתנה יכול להפקירה אח"כ אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שיפקירנה אח"כ. והגם שבב"י כתב דאם מפקירה בפני ג' אפשר דשרי להשכירה לכתחלה מ"מ כיון דלא מצא לזה היתר ברור כמבואר בב"י לא סמך ע"ז וע"כ לא כתבה בש"ע וכ"כ הט"ז סק"ד יעו"ש. וכ"כ הלבוש דדוקא בכה"ג התירו לו שיפקירנה כיון שהתנה בתחלה אבל להשכירה לכתחלה בלא תנאי ולהפקירה בפני ג' לא התירו ואפי' בהבלעה יעו"ש. וכ"כ העט"ז או' ב' מ"א סק"ט. מט"י או' ז'. מיהו הב"ח כתב דאם הפקירה בפני ג' שרי אפי' לכתחלה וה"ה אם הפקירה בפני אחר ונתפרסם לרבים שהפקירה נמי שרי יעו"ש. אמנם לענין דינא אנן ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה לכתחלה אסור להשכירה עד שיפקירנה אחר כך. וכ"פ החס"ל או' ג' קיצור ש"ע סי' פ"ז או' יו"ד:

== מא ==

מא) '''שם. ואם השאילה או השכירה וכו'.''' וגם מכרה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. שו"ת צ"צ סי' ל"ה מ"א שם. תו"ש או' ז':

== מב ==

מב) '''שם. יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'.''' משום דמדאורייתא בכך הפקר מעליא הוא רק חכמים חייבוהו להפקיר לפני ג' כדי שאחד מהם יכול לזכות בו ושנים יהיו עדים בדבר ודוקא לענין מעשר הצריכו חכמים כך מפני הרמאים שלא יפקיעו את עצמם ממעשר אבל לא לענין שבת. וכן מבואר בתו' והרא"ש ס"פ אין בין המודר. עו"ת או' ג' מ"א סק"ט:

== מג ==

מג) '''שם. יפקירנה בינו לבין עצמו וכו'.''' וכ"כ האחרונים. מיהו בב"י כתב בשם הרא"ש ס"פ המודר דטוב הוא שיפקירה בפני אשתו או אחד מבני ביתו יעו"ש. והלבוש כתב דאם יפקירנה בפני ג' בני אדם כדין כל הפקר הוא טוב יותר להקל האיסור מעליו. ולפי הטעם שכתבנו באו' והקודם הא דצריך ג' כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים א"כ צריך שלא יהיו אלו הג' קרובים או פסולי עדות. וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ז ע"א יעו"ש:

== מד ==

מד) '''שם. יפקירנה וכו'.''' ודוקא הוא בעצמו אבל ע"י שליח לא מצי להפקיר בהמתו. פתה ד' או' ג' יעוש"ב:

== מה ==

מה) '''שם. יפקירנה וכו'.''' ובהמת מלוג צריך שיפקירנה הבעל והאשה ולא סגי זה בלא זה כמ"ש באה"ע סי' צ'. תו"ש או' ז' ובהמת חרש ששומע ואינו מדבר דאין יכול להפקיע בפה ובלב אין מהני. ואף חרש שנתחרש אח"כ ולא ממעי אמו. וכל שאין מדבר ולא שומע כלום כשוטה יחשב. מש"ז או' ו':

== מו ==

מו) '''שם. יפקירנה וכו'.''' ועיין בתשו' ח"ס סי' ס"ג במ"צ אחד שהתיר למוכרי טובאק לעשות עכו"ם שיפקיר הטובאק בע"ש. וכתב עליו שלא טוב הורה חדא שלא הוזכר היתר ההפקר אלא לענין שביתת בהמתו ולא להתיר לעכו"ם לעשות מלאכתו. שנית דאין לסמוך על הפקר כזה אלא חוץ לרשותו של ישראל אבל לא ברשותו. ועוד עכ"פ איכא משום מראית העין יעו"ש. והביאו פ"ת:

== מז ==

מז) '''שם. קודם השבת וכו'.''' משמע דוקא קודם השבת אבל בשבת עצמו אינו יכול להפקיר. וכ"כ הפר"ח סי' תל"ד דבשבת ויו"ט אסור להפקיר וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מחרימין וכו' יעו"ש. וכ"כ המו"ק בסי' זה על מ"ש הש"ע או יאמר בהמתי קנויה וכו' וז"ל נראה פשוט דבשבת אסור לעשות כן משום דאסור להקנות בשבת אפי' לצורך מצוה כדמוכח מהלין דכנסין ארמלן וכו' יעו"ש. אמנם הפתה"ד או' ה' כתב דמ"ש הש"ע קודם השבת ארחא דמלתא נקט ואין ה"נ אם לא הקנה לעכו"ם בע"ש מצי להקנותה בשבת והרבה להשיג על דברי המו"ק הנז' והוכיח במישור דשרי לומר בשבת בהמתי קנויה להוציא' מרשותו שלא יפגע באיסור יעו"ש. וכ"פ בשו"ת תשובה מאהב"ה סי' רל"ח דבדיעבד יכול להפקיר אפי' בשבת יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בסי' זה או' ד' על דברי הפר"ח הנז' ששמע שמקשים עליו מכמה סוגיות יעו"ש. וע"כ לכתחלה יש להזהר להפקיר או להקנות קודם שבת כפשט דברי הש"ע אבל אם לא הפקיר או הקנה קודם שבת יוכל להפקיר או להקנות בשבת כדי להנצל מאסורא. ועיין לקמן סי' ש"פ סעי' א':

== מח ==

מח) '''שם. או יאמר בהמתי קנויה לעכו"ם וכו'.''' וכ"כ הלבוש ומשמע דאפי' אינו אומר בפני העכו"ם מהני. מיהו המ"א סק"י כתב דצ"ל לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ח' ר"ז או' יו"ד. אבל המט"י או' יו"ד כתב דהא דבעינן שתתקיים ההקנאה ע"י זיכוי אחר ה"ד כשהחפץ הוא עדיין ברשות הנותן אבל אם היה ברשות המקבל מהני אפי' שלא בפניו יעו"ש. והא"ר או' י"א כתב דס"ל להש"ע דהא דצריך לומר לעכו"ם היינו לכתחלה אבל כשהתנה ועבר עכו"ם אף שאין העכו"ם כאן מותר לומר בינו לבין עצמו בהמתי קנויה לעכו"ם יעו"ש:

== מט ==

מט) '''שם. בהמתי קנויה לעכו"ם וכו'.''' אבל ליתן במתנה לעכו"ם ע"מ להחזיר חיישינן שמא לא יחזיר ונמצאת המתנה בטלה למפרע ועבר על שביתת בהמתו כמ"ש לעיל או' ל"ד יעו"ש:

== נ ==

נ) '''שם הגה. ואם רוצה וכו'.''' ר"ל ואם רוצה להחמיר יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה וכו':

== נא ==

נא) '''שם בהגה. ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה וכו'.''' משמע דאף דאין שום אדם זוכה בה הוי הפקר. וכ"כ הברכ"י או' ה' ומאי דמשמע מדברי הרב משנה למלך פ"ב דתרומות והב"ח בסי' תל"ד דלא הוי הפקר אא"כ זכו בו כבר השיג עליהם הברכ"י שם בסי' תל"ד והסכים דהוי הפקר יעו"ש:

== נב ==

נב) '''שם בהגה. כדי להפקיע מעליו איסור שבת.''' ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת וכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהיא מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבתא הו"ל כאלו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד ואעפ"י שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר כלומר אעפ"י שאינו מפקירה אלא ליום שבת שפיר הוי הפקר כדאיתא בס"פ אין בין המודר. ב"י והביאו הט"ז סק"ה. ומשמע דליום השבת מיהא צריך להפקירה הפקר גמור אלא שאין אחר יכול לזכות בה משום שהיא תחת רשות העכו"ם ור"ל זה שאין אחר יכול לזכות בה משום שאין העכו"ם נותנה לו כיון שהוא לא מסרה לידו וכ"ת העו"ת או' ג' יעו"ש. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בה ומ"מ אינו עובר עליו כיון שהפקירה ודלא כהעו"ת יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ט' והר"ז או' ט' והטעם כתב שם הר"ז משום דאינו מפקירה אלא בשעת מלאכה ובשעה שאינו עושה בה כלום חוזרת להיות שלו ולכך אין שום אדם יכול לזכות בה יעו"ש. אבל המאמ"ר או' ד' השיג על דברי המ"א הנז' והסכים לדברי העו"ת יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא דלדעת הב"י והט"ז והעו"ת והמאמ"ר צריך להפקירה הפקר גמור לכל יום השבת בענין שיכול אחר לזכות בה ולדעת המ"א א"צ להפקירה הפקר גמור בענין שיכול אחר לזכות בה אלא דוקא בשעת מלאכה וכדי להנצל מאסורא. וע"כ כיון דדבר זה במחלוקת שנוי צריך להפקיר הפקר גמור לכל יום שבת כולו בענין שאם יבא אחר יכול לזכות בו כדי להנצל מאיסורא אליבא דכ"ע:

== נג ==

נג) '''ודבר''' פשוט דאין אדם יכול לזכות בשום דבר הפקר אם לא בדרכי הקנייה בכל דבר ודבר כדינו זה בהגבהה וזה במשיכה וזה בחזקה וכיוצא וכן מתבאר בח"מ סי' רע"ג יעו"ש. מאמ"ר שם. ועיין בח"מ סי' קצ"ז וקצ"ח:

== נד ==

נד) '''שם בהגה. אבל ביו"ט אין אדם מצווה וכו'.''' וכ"כ הלבוש בסס"י זה. ב"ח בסי' תצ"ה. ט"ז שם סק"ג. א"ר בזה הסי' או' י"ח. פר"ח שם סק"ג אלא רק במחמר כתב שם הפר"ח דאסור ביו"ט כמו בשבת יעו"ש. אמנם מהרש"ל ביש"ש פ"ה דביצה חולק ע"ז ומביא בשם הירושלמי דגם ביו"ט איכא איסור משום שביתת בהמתו יעו"ש. וכן בב"י סי' תצ"ה הביא יש אוסרין ויש מתירין והסכימה דעתו כדעת האוסרין יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק י"ב וכתב וכן יש להחמיר יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' יו"ד וכן הסכים המט"י בסי' תצ"ה ובסי' זה או' י"א והשיג על הפר"ח יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ו' דכן הוא דעת מרן ז"ל והאחרונים ודלא כהא"ר יעו"ש. וכן המחב"ר או' ג' האריך בענין זה והביא כמה פו' דסברי דיו"ט שוה לשבת בענין איסור שביתת בהמתו ומסיק דכן ראוי להחמיר ועד אחרן הביא קונטריס ישן נושן ג"כ מרבני עה"ק ירושת"ו דאסרי משום שביתת בהמתו גם ביו"ט שני יעו"ש. והביאו שע"ת או' ח' וכ"פ הר"ז או' י"ט. ישי"ע או' ח' ביאור הגר"א. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' א' ועיין לקמן סי' ד"ש או' יו"ד:

== נה ==

נה) '''[סעיף ד'] יש מתירין אם קבל עליו העכו"ם אחריות וכו'.''' דאז נקרא בהמת עכו"ם. תו"ש או' י"ב. ואע"ג דק"ל דהשואל חייב באונסין ואעפ"י כן אמרינן לעיל דישראל המשאיל עובר משום שביתת בהמתו שאני הכא דמקבל עליו כל מיני אחריות ואפי' אחריות דמתה מחמת מלאכה וגם אחריות דיוקרא וזולא. מט"י או' י"ב:

== נו ==

נו) '''שם. יש מתירין אם קבל וכו'.''' וי"א דכיון שאין העכו"ם וכו' ולפי הכלל המסור בידינו דכשהש"ע מביא ב' סברות בשם י"א וי"א דדעתו כסברה שנית א"כ כאן דעתו לפסוק כיש אוסרין ואעפ"י כן פוסק בסעי' ה' כיש מתירין בתרא ולא סתרן אהדדי משום דהתם שאני שהזהיר העכו"ם שלא לעשות בשבת והזקיקו אחריות מפני כן. מט"י שם. ועיין לקמן או' ע"ב:

== נז ==

נז) '''שם. נקראת בהמת ישראל.''' וא"כ צריך להתנות שיחזירם קודם שבת ואם עיכבם בשבת יפקירם כמ"ש בסעי' הקודם:

== נח ==

נח) '''שם. נקראת בהמת ישראל.''' ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. שבות יעקב ח"ב סי' ט"ל יעו"ש. מיהו הי"א בהגב"י בתב שאם יכול העכו"ם למכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל יעו"ש וכ"נ מדברי מרן ז"ל דהכל תלוי באם יכול למוכרו שאז נקראת בהמת עכו"ם ואם אינו יכול למוכרו נקראת בהמת ישראל וע"כ אם אינו יכול למכרו צריך להתנות שיחזור קודם שבת ואם עיכבה בשבת יפקירנה כמ"ש באו' הקודם:

== נט ==

נט) '''מיהו''' אם העכו"ם אלם ולוקח בהמתו של ישראל בעל כרחו לעשות בה מלאכה ואינו יכול להתנות עמו שיחזירנה קודם שבת אז די שיפקירנה קודם שבת כדי שלא לעבור על שביתת בהמתו כיון דמדאורייתא מהני כמ"ש לעיל או' מ"ב וא"א לו בענין אחר. ואע"ג דאנוס רחמנא פטריה מ"מ היכא דאפשר יש לתקן:

== ס ==

ס) '''בהמה''' של ישראל והחלב מחצה לנכרי ומחצה לישראל יפקירנה או יתנה עמו שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת ואז מותר להניח לחלוב בשבת. פנים חדשות בשם הרמ"ע סי' קי"ב. והביאו כנה"ג בהגה"ט ועו"ת או' ד' אמנם המ"א סק"ז כתב דדברי העו"ת שכתב בשם הרמ"ע צ"ע וכן הא"ר סי' ש"ה או' י"ט הקשה על תשו' הרמ"ע הנז' מדברי הש"ע דשם סעי' ך' דמתיר לחלוב הבהמה משום צער בעלי חיים ואפי' באין אריס וכתב אפשר דמיירי הרמ"ע באין החלב מצערה והניח בצ"ע יעו"ש. וכן המאמ"ר או' ו' כתב על דברי הרמ"ע הנז' דדבריו תמוהים מאד דאין טעם לזה כלל דאטו התם הבהמה עושה מלאכה העכו"ם הוא שחולב ובדידיה קא קטרח מאחר שהוא למחצה ואין כאן ענין לשביתת בהמה יעו"ש וכן המחב"ר או' ב' האריך בדברי הרמ"ע הנז' ומסיק דהמקיל לא הפסיד ובלבד שלא יהנה מחלבה או יקנהו לפחות בדבר מועט כמ"ש סי' ש"ה סעי' ך' יעו"ש:

== סא ==

סא) '''ואם''' אין החלב מצערה אלא רוצים לחלוב הבהמות כדי לעשות גבינות או יגורטי כדי להשתכר וכמו שעושין אלו הקונים צאן ומניחין בשדות אצל הערביים אז אם הם בשותפות צריך להתנות כמ"ש רס"י רמ"ה גבי שדה ותנור שהם בשותפות יעו"ש ואם הם כולם של ישראל צריך לקצוץ עם העכו"ם ליתן לו כך וכך לכל ליטרא וליטרא כמ"ש רס"י רמ"ד כדי שיהא בדידיה קטרח:

== סב ==

סב) '''[סעיף ה'] ע"י שיתנה וכו'.''' ואפי' אם תמות הבהמה ביום השבת או ביום שנוטל היהודי האחריות על שניהם מותר. הרלנ"ח סי' ק"ו. כנה"ג בהגב"י סי' רמ"ה. עו"ת או' ה' מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' י"ב:

== סג ==

סג) '''שם. ע"י שיתנה וכו'.''' ואם ביום השבת הרויח העכו"ם יותר מיום שנטל הישראל לעצמו יוכל הישראל לקחת החלק מהריוח שהתנו ביניהם ולא יקרא נוטל שכר שבת. הרלנ"ח שם. כנה"ג שם. וכן הוא לעיל בש"ע סי' רמ"ה סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ מ"א שם. תו"ש שם ומ"ש העו"ת שם על דברי הרלנ"ח הנז' דצ"ע למעשה כבר תמה עליו המאמ"ר או ז' וכתב דדברי הרלנ"ח הם ברורים ואין כאן מקום עיון יעו"ש:

== סד ==

סד) '''שם. ואם לא התנו מתחלה אסור וכו'.''' דהא חצי הבהמה היא של ישראל ומצווה על שביתת חלקו. לבוש משמע דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם ישראל מצווה על שביתת חלקו. מיהו בב"י סי' רמ"ה כתב בשם הריב"ש דאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות אלא האיסור משום שלוקח שכר שבת. שלא בהבלעה יום א' כנגד יום השבת וגם שעשה איסור בתחלה להשתתף עם העכו"ם בלא תנאי והעכו"ם יעשה בה מלאכה בעל כרחו יעו"ש. והביאו מ"א והתו"ש שם. אמנם המט"י או' י"ד כתב דהא דהשמיט הש"ע טעם הריב"ש וכתב אסור סתמא משום דס"ל דאסור משום שביתת בהמתו ועשה כמו פשרה בין שני הדיעות הריב"ש והריצב"א שהביא בב"י יעו"ש. וכן הפתה"ד או' ט"ו האריך הרבה בענין זה ומסיק כדברי הלבוש דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם מצווה על שביתת חלקו יעו"ש. ומ"ש שם המ"א דבהפסד גדול שרי לחלוק סתם וכמ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' רמ"ה סעי' א' בהגה כבר כתבנו שם או' ט' דדעת מרן ז"ל והאחרונים להחמיר יעו"ש:

== סה ==

סה) '''שם. ואם לא התנו מתחלה אסור''' אע"ג שהתנו אח"כ. ונראה הא דלא מהני להתנות אח"כ היינו בעוד שהבהמה בשותפות אבלאם מוכרים הבהמה לאחר וקודם שחוזרים לקנות מתנים מהני תנאה וכמ"ש לעיל סי' רמ"ה סעי' ג' ובדברינו לשם או' ט"ז יעו"ש:

== סו ==

סו) '''שם. ויש מתירין אפי' לא יהא רשות וכו'.''' משום דבכל זאת עדיין הבהמה ברשות הכותי. עו"ת או' ה':

== סז ==

סז) '''שם. או יהרהנם אצלו וכו'.''' פי' אעפ"י שיניחם ביד הישראל למשכון והעכו"ם נוטל אותם ועובד בהם שרי דכיון דלא אמר לו מעכשיו לא קנאם כמ"ש סס"י תמ"א יעו"ש ואפי' אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך. מ"א ס"ק י"ד. וכ"כ העו"ת שם. אלא שהקשה ע"ז דמכאן ולהבא זוכה בבהמה והתו"ש או' י"ג תירץ משום דק"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קנה משכון יעו"ש. וע"כ נ"ל דיותר טוב שלא להניח זמן אלא יאמר לו כל זמן שתרצה המעות שלך ואיני נותן לך תקח הבהמה. וישראל ומומר לעכו"ם שיש להם בהמה בשותפות אסור להניחם במשכון דאעפ"י שחטא ישראל הוא. א"א או' י"ד:

== סח ==

סח) '''שם. ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו.''' שאם יאמר לו מעכשיו כשמחזירה לו הוי למפרע בהמת ישראל. לבוש. עו"ת שם:

== סט ==

סט) '''שם. ויש מתירין ע"י שיזהיר וכו'.''' בב"י סי' רמ"ה כתב תהיה אחריות שבת עליו דמשמע אפי' לא קבל אחריות כל הימים עליו אלא של יום שבת לבד סגי בהכי ומיהו הש"ע דהשמיט תיבת שבת משמע דס"ל דבעינן אחריות כל הימים. מט"י או' י"ז:

== ע ==

ע) '''שם. אפי' מאונסים וכו'.''' והא דכתב לעיל סעי' ד' דבעינן ג"כ יוקרא וזולא התם מיירי בבהמה דכולה של ישראל היא משום הכי בעינן ג"כ יוקרא וזולא אבל הכא דגוי ג"כ משותף בבהמה סגי באונסין לבד. עו"ת שם:

== עא ==

עא) '''שם. ויכתוב כן בערכותיהם וכו'.''' והא דסגי בסעי' ג' להפקיר בינו בין עצמו דוקא בדיעבד אבל להתיר לכתחלה בעי פרסום. א"ר או' ט"ז יעו"ש, וכ"כ התו"ש או' ט"ז. א"א או' ט"ז:

== עב ==

עב) '''שם הגה. וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו וכו'.''' וכ"כ הלבוש. וכתב מ"א ס"ק ט"ז דדעת הרב ב"י דאם היא כולה שלו לא מהני שיקבל העכו"ם אחריות כמ"ש סעי' ד' ורמ"א הכריע להקל עכ"ל. וכ"כ התו"ש או' ט"ז דדעת הש"ע בסעי' ד' כס' שהביא באחרונה ורמ"א מקיל בכל ענין יעו"ש. וכן הוא דעת המט"י כמ"ש לעיל או' נ"ו יעו"ש. אבל המאמ"ר או' ח' כתב דאין לחלק בזה בין שותפות לכולה של ישראל ומרן כאן הביא כל הדרכים הללו אעפ"י שקצתם חולקים על קצתם או עכ"ל. אין מכוונים משום דס"ל לדינא דיש להקל כדברי כולם וכמ"ש רמ"א ואעפ"י שבסעי' ד' כתב יש מתירין ויש אוסרים וכפי הכלל דעתו כהאוסרים שאני הכא שאח"כ בסעי' ה' הביא התירות אחרות שלא במחלוקת שהם ע"פ דעת המתירין דלעיל סעי' ד' יעו"ש. ומ"מ נראה לענין דינא כיון דדעת המ"א והתו"ש והמט"י דדעת מרן ז"ל בבהמה דכולה של ישראל דסעי' ד' כדעת האוסרין יש להחמיר היכא דאפשר:

== עג ==

עג) '''שם בהגה וכל צדדי היתרים וכו'.''' ועיין ברדב"ז ח"א סעי' י"ג שעשה עוד צדדים כדי להפקיע האיסור יעו"ש. אמנם מ"ש שם דהפקר בפני ג' מועיל אפי' לכתחלה כבר כתבנו לעיל או' מ' דיש פלוגתא בזה ודעת מרן להחמיר יעו"ש:

== עד ==

עד) '''שם. ואפי' אם הבהמה וכו'.''' ואם השוטים של ישראל וגם העכו"ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אלא א"כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ה' ועכ"פ אסור לומר לו לך בשבת כמ"ש סי' רנ"ב. מ"א ס"ק ט"ז. משמע הא אם העכו"ם מושכר לו רק ליסע עם הסוסים מותר למכור לו הסוסים באיזה צד של היתר ומותר להוליך לו סחורתו גם בשבת רק שלא יאמר לו לך בשבת. אמנם בתשו' צ"צ סי' ל"ה כתב דאלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשכר ומוכרין בכוונה לכותי כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקנוס עכ"ל והביאו א"ר או' י"ז ותמה על מ"א שלא הזכיר מתשו' צ"צ הנז' שהאריך לאסור וכתב דכן יש להחמיר יעו"ש. מיהו לדבר מצוה כגון להוליך אתרוגים מותר. צ"צ שם. א"ר שם. שע"ת או' י"ב:

== עה ==

עה) '''הו"ט''' של זכוכית שנתן בשטר מכירה שהרשות ביד כותי לעשות מה שירצה ובע"ש נותן לו צעטי"ל איזה מין זכוכית יעשה וגם לפעמים מוכר השמעלציקע"ס לסוחר אחר אף שכבר מכרו יש להתיר כיון דבאמת הוא שותף ומותר מן הדין וסגי כל שנותן שטר מכירה. שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ל"א ועיין עו"ש סי' ס"ו וס"ט וע"ג וקע"ח בענינים אלו יעו"ש. פ"ת. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' רמ"ד או' ב"ן:

== עו ==

עו) '''שם בהגה. שעשה דרך היתר.''' וכתבו האחרונים שאין לסמוך על היתירים הללו אלא דוקא בשעת הדחק ומי שמקיים הפסוק למען ינוח שורך וכו' כפשטיה ואינו עושה שום תחבולה כדי לעשות בהמתו מלאכה בשבת ודאי שיצליח בששת ימי המעשה והבוטח בה' חסד יסובבנו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:כף החיים: אורח חיים]]