עריכת הדף "כסף משנה/מאכלות אסורות/ו"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== ז ==

'''הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'.'''  הר"ן תמה על דברי הרי"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא"כ למה כתב הרי"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב"ם כתב בפ"ו מהמ"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ"ל. ול"נ שרבינו סובר דהא דא"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ"נ ממ"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ {{ממ|או לתוך מים רותחים}} וכן פירש ה"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס"ל דלא קי"ל כריב"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר"י בנו של ריב"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר"י בנו של ריב"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ"ה אסר ליה רב בר שבא ור"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר"י בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע"כ סברי כר"י בנו של ריב"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה"ל חד לגבי תרי ומה"ט לא קי"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי"ל דס"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע"י חליטה. וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא"ש נמי שהרי"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: 

'''וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'.'''  כתב ה"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב"ץ תמה על דברי רבינו בזה: 

== ט ==

'''השובר מפרקת בהמה וכו'.'''  בפרק כל הבשר {{ממ|חולין דף קי"ג}} השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע"י חליטה אבל שלא ע"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה: 

== יב ==

'''כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד.'''  כתב ה"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה"ל לחכמים לגזור בזה עכ"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: 

'''והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי.'''  כתב הרב מהר"י ן' חביב ז"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ"ה הצריך בבשר {{ממ|חי}} מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח"כ ולצלי א"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע"כ. וק"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ"ל שהוא סובר שדם האברים אע"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש"ה שרי: 

== יג ==

'''בשר שהאדים וכו'.'''  דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים:

<noinclude>{{מהדורה זמנית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>