עריכת הדף "כד הקמח/תורה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
==א==
תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלי' יט). שלשה פסוקים אלו אמרם דוד בשבח התורה והזכיר למעלה מזה המאורות הגדולים שהם קיום העולם ומנהיגיו בכח עליון עליהם, ואחר שהזכיר ופירש ענין השמש וסיפר קצת פעולותיו ותועלותיו הרבות בא לומר כי עוד יש אור גדול יותר מהשמש והוא התורה כי אם השמש הוא מעיד ומפרסם על אלהותו של הקב"ה ועל יכלתו ורוממותו, הלא התורה היא מעידה על זה יותר ויותר ותועלתה ומעלתה רבה מאד יותר מתועלת ומעלת השמש, כי השמש מי שמתמיד ומרבה לשבת בחומו ישוב לו הדבר לנזק גדול עד שיתעלף כמו שמצינו ביונה הנביא {{ממ|[[תנ"ך/יונה/ד|יונה ד]]}} ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, אבל המתמיד בעסק התורה אינו כן אבל היא משיבת נפש. וידוע גם כי כי השמש נכנס במוח האדם עד שישתגע אבל התורה היא מחכימת פתי. ועוד השמש מי שמרבה לשבת שם ידאג ויתעצב אבל התורה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד מי שמסתכל אל עין השמש יכהו עיניו. אבל התורה מאירת עינים, ועוד השמש אע"פ שהוא זך וטהור פעמים שיכסוהו עננים ולא יהיה מראיתו טהור, גם לפעמים יעבדוהו מן האומות ויעשו ממנו ע"ז ואז איננו טהור, ולכך המשילו דוד לחתן היוצא מחופתו ולא לחתן הנכנס לחופתו, אבל התורה טהורה לעולם ואין לטהרתה הפסק וזהו שאמר טהורה עומדת לעד, כלומר טהרתה עומדת בעצמה לעד לא תפרד ממנה, ועוד ידוע כי השמש היא מאירה ביום ולא בלילה אבל התורה האור שלה משמש לעולם, ועוד השמש אין אורו שוה כי אם עד חצי היום מוסיף ומשם ואילך אורו מתחסר ואינו עומד בהשויה אחת אלא משתנה פעם אחר פעם אבל התורה משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הא למדנו מכל זה תועליות הגדולות הנמצאים בתורה יותר מן השמש, וכן תקנו לנו רז"ל בנוסח התפל' לומר והאר עינינו בתורתך ובמצותיך בברכה הסמוכה ליוצר המאורות כשם שסמך בכאן תורת ה' תמימה לענין השמש שהזכיר תחלה וזה לבאר כי אור התורה והמצוה גדול מאד מאור המאורות העליונות, וא"כ אין לאדם תחבולה שינצל ממחשכי הדברים הטבעיים שהם תחת השמש זולתי בקיום התורה והמצות שהם על השמש, והנה דוד ע"ה הזכיר בכאן בענין התורה ו' לשונות והם תורה עדות פקודים מצוה יראה משפט ועם כל אחד ואחד מן הלשונות הזכיר ה' המיוחד. והיה הענין כנגד ו' קצוות כי ישראל במתן תורה הראו לדעת כי ה' הוא האלהים שליט בו' קצוות ואין עוד מלבדו. וג' פסוקים אלו תמצא בכל אחד ואחד מהם י' תיבות וג' עשיריות אלו כנגד ג' חלקי המציאות שנבראו ונשתכללו מן החכמה העליונה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג|משלי ג]]}} ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, החלק הראשון הוא עולם המלאכים שהם י' מדרגות. החלק הב' הוא חלק הגלגלים שהם י', החלק הג' העולם השפל הזה המתקיים בזכות התורה שהיא עשרת הדברות. ואם כן הרי לך שלשה פסוקים אלו בג' עשיריות שהן כוללין שלשה חלקי המציאות שנבראו בכח התורה. וכנגד ו' לשונות אלו של תורה מצינו ו' סדרים של משנה. ואמרו במדרש תהילים {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט|תהילים יט]]}} תורת ה' תמימה זה סדר נשים, עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שהוא מאמין בחיי העולם וזורע. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד שיש בו תפלה וסוכה ולולב ומועדות שכתוב בהן {{ממ|[[תנ"ך/דברים/טז#|דברים טז]]}} ושמחת בחגך. מצות ה' ברה מאירת עינים זה סדר קדשים שמאיר את העינים, יראת ה' טהורה זה סדר טהרות. משפטי ה' אמת זה סדר נזיקין שיש בו כל הדינין, וששה סדרים הללו הם כנגד סדרי העולם שהם ו' והם קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה. ומזה יאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/י|איוב י]]}} צלמות ולא סדרים כי הקבר הוא ארץ עיפתה כמו אופל הלילה והוא מקום צלמות אין שם סדרי העולם ולא סדרי מערכת הכוכבים כי כיון שמת האדם אין לכוכבים בקבר ממשלת עליו וששה סדרים אלו הם תורה שבע"פ כי עיקר התורה היא תורה שבע"פ שאין תורה שבכתב יכולה להתבאר כי אם ע"י תורה שבע"פ. וכן דרשו רז"ל (ב"מ דף לג) בסוף פרק אלו מציאות העוסק במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה שנותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו מדה היא שהכל תלוי בה, ודרשו עוד לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לד#|שמות לד]]}} כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית, ואמרו עוד כל מי שבידו מקרא ומשנה ואין בידו תלמוד אסור להתערב עמו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כד|משלי כד]]}} ועם שונים אל תתערב, מפני שהם מבלי העולם שמורין הלכה מתוך משנתם, ואמרו עוד רבי יוסי אומר גדול התלמוד שקדם לחלה לתרומות ולמעשרות חמשים וארבעה לשמטים ששים ואחת ליובל מאה ושלש, וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה שנא' (שם יז) פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קה|תהילים קה]]}} ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו: לא נברא האדם אלא לתורה שכן דרשו בפרק חלק {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צט/ב|צט&#58;]]}} אדם לעמל נברא שנא' {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ה|איוב ה]]}} אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז|משלי טז]]}} כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/א|יהושע א]]}} לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, ושם עוד כל המשחיר פניו בעוה"ז בדברי תורה הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ה|שיר השירים ה]]}} מראהו כלבנון בחור כארזים. אמר ר' תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה משביעו לעוה"ב שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לז|תהילים לז]]}} ירויון מדשן ביתך וגו'. וכיון שהתורה עיקר יצירת האדם יש לו לדאוג במה שרוב העולם נכשלים בעון בטול תורה והם משימין כל זמנם בהבל ואינם קובעים עתים לתורה בשבת ובמועדים ולפעמים בימות החול גם בלילות וכל אחד מהם ימצא עילות זה לריבוי עשרו שאין לו פנאי וזה לרוב חסרונו שהוא צריך לרדוף אחר טרפו. בין כך ובין כך התורה בטלה וזה דומה לאדם שנותן לחברו ספר חתום והוא יודע לקרותו והוא משיב לו שאינו יכול לקרותו, ז"ש ישעיה לבני דורו {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כט|ישעיה כט]]}} ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום וגו' פי' חזות הכל נבואת הכל כלומר דברי התורה והנבואה שביד הנביאים והחכמים. ופירוש כי חתום כלומר ימצא זאת העילה לפי שאין רצונו לקרותה כי אם היה רצונו לקרותה היה אומר פתח אותו ואקראנו, ואמר עוד {{ממ|שם}} ונתן הספר אל אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר ובין כך ובין כך הספר אינו נקרא ואינן שומעין דברי התורה והנבואה לא החכמים ולא הטפשים, וראוי לאדם לשית אל לבו אלו הגיע לאדם ספר ממלך ב"ו והיה מסופק בהבנתו מפני דמות הכתיבה ודקותה או עומק הלשון אז יצטער צער גדול עד שיבינהו וישים כל לבו ושכלו להבין זה, ואם ככה הוא עושה על ספר ב"ו שהיום כאן ומחר בקבר על אחת כמה וכמה על ספרו של ממ"ה הקב"ה אשר הוא חייו והצלתו כענין שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ל#|דברים ל]]}} כי היא חייך ואורך ימיך. והנה בעון הזה נכשלים כמה בני אדם שהולכין בכל מאמצי כח להשלים חוקם בהכנת מלך ב"ו ומתרשלים בחק ספר מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה דומה למי שנא' בו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ה|דניאל ה]]}} ולאלהא כספא ודהבא נחשא ופרזלא אעא ואבנא די לא חזיין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתיך ליה לא הדרת. ודרשו רז"ל (אבות פ"ו) בכל יום ויום ב"ק מפוצצת ויוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והא למדת שהתורה עיקר היצירה באדם וז"ש {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/ט|ירמיה ט]]}} כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. סידר הנביא בכאן שלשה מדות כסדר הראוי להן חכמה גבורה עושר, התחיל בחכמה כי החכמה מעולה מן הגבורה לפי שהחכמה מצד הנפש והגבורה מצד הגוף, והגבורה מעולה מן העושר כי העושר איננו לא מצד הנפש ולא מצד הגוף, ולכך הקדים החכמה תחלה למעלתה והזכיר העושר אחרון לפחיתותו והנה זה בהפך מכונת ההמון שהם מחשיבים העושר יותר מן הגבורה ומחשיבין הגבורה יותר מן החכמה, ועל כן ביאר לך הכתוב כי מה שההמון מבזין והיא החכמה הוא אצל השי"ת מהודר ומעולה, וידוע כי החכמה תועיל לאדם בעוה"ז ובעוה"ב והעושר לא יועיל לו כלום אחר מותו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שנא' (שם לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכן מצינו במלאכי שהיה אחרון לכל הנביאים שהזהיר על התורה וחתם דבריו בה הוא שאמר {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג#|מלאכי ג]]}} זכרו תורת משה עבדי והשלים ואמר פן אבא והכיתי את הארץ חרם. וכאלו אמר זכרו תורת משה עבדי ואברך את כל העולם ואם לא תזכרו הרי אני מחרים כל העולם ונמצאת למד מכאן שכל העולם תלוי בתורה, וידוע כי ברית התורה לא נכרת עם ישראל בהר סיני אלא בדם שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד#|שמות כד]]}} הנה דם הברית וכל מי שאינו עוסק בתורה מביא חרב לעולם שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#|ויקרא כו]]}} והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו' כלומר נקם בטול הברית, וכן אמרו בבראשית רבה ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים אם תקיימו את התורה תזכו ואם לאו חלקו בזה והיכן פירושו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ג#|בראשית ג]]}} וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב, הכרובים זו תורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כה#|שמות כה]]}} ודברתי אתך וגו' מבין שני הכרובים וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/ז|במדבר ז]]}} וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ודרשו רז"ל (ברכות דף ח) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד כלומר שאין לו חפץ ובחירה בעולמו אלא במין האדם העוסק בהלכה שמקומו ארבע אמות. וכמה לו עונות וחטאות מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואיננו עוסק שכן דרשו בסנהדרין (חלק דף צט) {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו|במדבר טו]]}} כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק:

בא וראה כמה גדול כח התורה שכן אמרו בברכות פ"ק (דף ה) כל העוסק בתורה נצול מן היסורין שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ה|איוב ה]]}} ובני רשף יגביהו עוף אין רשף אלא יסורין שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לב#|דברים לב]]}} מזי רעב ולחומי רשף. ואין עוף אלא דברי תורה שכתוב בהן {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כג|משלי כג]]}} התעיף עיניך בו ואיננו, כמה גדול כח התורה שהרי אסרו חכמים למכור ספר תורה כל עיקר ואפילו אין לו מה יאכל והוא שאמרו במגילה בפ' בני העיר (דף כז) כל המוכר ס"ת ואפילו אין לו מה יאכל אין רואה סימן ברכה לעולם פי' מאותן דמים, אבל אם היה רוצה ללמוד תורה מותר לו למכור ס"ת שכן אמרו שם אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, והטעם מפני שהנשואין קיום המין בעולם וכן לימוד התורה גדול מספר תורה לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה:

התורה יצטרך אדם לחזור עליה שכן דרשו רז"ל כל העוסק בתורה ואינו חוזר בה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת וכיצד ימלט אדם מן השכחה שיחזור עליה תמיד ושישתדל בה בשינון הגירסא, שכן מצאנו בחכמי ישראל שהיו זהירין עליה ומתעסקין בשינון הלשון ואפי' בשעת מיתתן לא היו פוסקין מלימודן, והוא שדרשו על רבה בר נחמני שהיה מגדולי התלמוד ואפי' בשעת פטירתו לא היה פוסק מלימודו, והוא שאמרו בבבא מציעא בפרק השוכר (דף פו) רבה בר נחמני הוה גריס שמע דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואני יחיד באהלות שדר לשליחא בתריה ולא הוה מצי מלאך המות למקרב לגביה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אדהכי נשב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא נימסר בידא דמלכותא כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצתה בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. וכן מצינו במסכת מכות (דף י) פרק ואלו הן הגולין כתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#|דברים ד]]}} את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגרים בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו דאמרי במסכת שבת (דף לב) ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לב#|שמות לב]]}} חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים אין מיתה במקום חיים. וכשם שאלו היה האדם מתעסק בחטא ועון ומת מתוכו שאי איפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב ומתודה אלא שמת מתוך חטאו כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו ומפני זה יבאו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר ואל תתמה על החפץ כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר נסתתמו ממנו מעינות חכמה אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה, והא למדת כמה היתה חביבה על חכמי ישראל וה"ה שהיתה חביבה על מלכי ישראל שכן מצינו בחזקיהו המלך (חלק דף צה:) שתלה חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע ומגבת עד אנטיפרא ולא מצאו עם הארץ ולא מצאו תינוק ולא תינוקות שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. וכן מצינו ביהושפט שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים ב/כ#|דברי הימים ב כ]]}} ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. מאי החצר החדשה אמר רבי יוחנן שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה. ומצינו עזרא הסופר הכהן שכתב כל התורה והיה כעין מלך והקישו הכתוב למשה רבינו, כתיב במשה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#|שמות יט]]}} ומשה עלה וכתיב בעזרא (ז) הוא עזרא עלה מבבל וכמה תקנות תקן בישראל, וכן מצינו חכמי התלמוד שהיו עוסקין בתורה מתוך הדוחק והעוני. ואמרו במדרש מאי דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ז|שיר השירים ז]]}} לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים וגו' לכה דודי נצא השדה אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא אלא לכה דודי נצא השדה אראך תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה מתוך הדחק. נלינה בכפרים אלא תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובה וכפרו בך. נשכימה לכרמים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי תלמוד, שם אתן את דודי לך, וכן מצינו (שבת דף לג) ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו שנחבאו במערה י"ג שנה והוו יתבי עד צואריהו בחלא כוליה יומא וגרסי ולא הוה בהדייהו אלא חרובא ועינא דמיא דאיברי להו על דרך הנס, ואמרו (בסנהדרין דף כ) על דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה. ובמסכת יומא {{ממ|[[בבלי/יומא/לה/ב|לה&#58;]]}} אמרו הלל מחייב את העניים ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ואמרו עליו על רבי פרידא שלא הקדימו אדם מעולם לבית המדרש (ערבי פסחים קט) ואמרו עליו על ר"ע שלא אמר מימיו הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יוה"כ {{ממ|[[בבלי/יבמות/סג/ב|יבמות סג&#58;]]}} ואמרו עליו על בן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא רצה לישא אשה אמר אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. (סוכה דף כח) ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ולא מצאו אדם מעולם יושב ודומם אלא יושב ושונה. חייב אדם ללמד תורה לחברו שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצות ומי שמלמד תורה לאחרים שכרו אתו ופעולתו לפניו שכן דרשו רז"ל (קידושין דף ל) כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#|דברים ד]]}} והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ובפרק השוכר את הפועלים (דף פה) כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/ירמיה/טו|ירמיה טו]]}} אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' {{ממ|שם}} אם תוציא יקר מזולל וגו', ביאורו כשם שיש לי רשות לגזור ולבטל כן יהיה לך רשות זהו כפי תהיה. ושם עוד מאי דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/איוב/ג|איוב ג]]}} קטן וגדול שם הוא. אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צא/ב|צא&#58;]]}} כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לג#|דברים לג]]}} תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ושם עוד כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יא|משלי יא]]}} מונע בר יקבוהו לאום. ואין לאום אלא עוברין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כה#|בראשית כה]]}} ולאום מלאום יאמץ. ואין יקבוהו אלא קללה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/כג|במדבר כג]]}} מה אקב לא קבה אל. ואין בר אלא תורה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/ב|תהילים ב]]}} נשקו בר. ואם לימדו מה שכרו זוכה לברכות יוסף שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יא|משלי יא]]}} וברכה לראש משביר. ואין משביר אלא יוסף שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/מב#|בראשית מב]]}} ויוסף הוא המשביר:

התורה צריכה התבודדות הוא שאמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יח|משלי יח]]}} לתאוה יבקש נפרד וגו'. ונראה לי פירושו כי מי שמתאוה לתורה יבקש שיהיה נפרד ומתבודד, כי זה מתנאי הלימוד להיות לפעמים נפרד מן החברים מתבודד ומתיחד עם שכלו ואם עושה כן בכל תושיה יתגלע כלומר יתגלה ויתפרסם בקי ושלם בכל החכמות, וכן דרשו במסכת ע"ז (דף יח) כתיב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ט|משלי ט]]}} על גפי וכתיב {{ממ|שם}} על כסא בתחלה על גפי כלו' יחידי מלשון אם בגפו יבא. ולבסוף על כסא כלו' יושיבו לו כסא לשמוע חכמתו:

כל העוסק בתורה צריך לעסוק בה באימה ביראה שכן דרשו בברכות פ' מי שמתו תניא והודעתם לבניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת וגו' מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיעה אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיעה. כל העוסק בתורה מכריעין אותו מכף חובה לכף זכות שכן דרשו בברכות (דף טז) פ' היה קורא למה נסמכו אהלים לנחלים מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מחובה לזכות:

כל העוסק בתורה ניצל מדינה של גיהנם, שכן אמרו במדרש תהילים לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ודן בה את הרשעים שנא' {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג#|מלאכי ג]]}} כי הנה יום בא בוער כתנור, ומרפא בה את הצדיקים שנא' {{ממ|שם}} וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו'. אמר רבי יהושע צדקה עשה הקב"ה עם כל באי עולם כשלא נתנו ברקיע ראשון שאלמלא נתנו בו לא היה צל לכל בריה תחתיו שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט|תהילים יט]]}} ואין נסתר מחמתו אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שעוסק בתורה הוא שכתוב אחריו תורת ה' תמימה וכן כתיב {{ממ|[[תנ"ך/מלאכי/ג#|מלאכי ג]]}} כי הנה היום בא בוער כתנור. וכתיב אחריו זכרו תורת משה עבדי ע"כ.

בעון בטול תורה גלו ישראל שנא' {{ממ|[[תנ"ך/איכה/ב|איכה ב]]}} מלכה ושריה בגוים אין תורה משום דאין תורה. ועוד ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/הושע/ח|הושע ח]]}} זנח ישראל טוב אויב ירדפו. משום דזנח טוב ואין טוב אלא תורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד|משלי ד]]}} כי לקח טוב נתתי לכם וגו', ועוד ממה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ח|דניאל ח]]}} וצבא תנתן על התמיד בפשע, בפשעה של תורה מלכות הרשעה גוברת על ישראל ומצלחת. אין עניני העולם עיקר אלא התורה שכן אמר דוד ע"ה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט|תהילים קיט]]}} חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, יאמר כשאני מחשב בכל עניני העולם ומתבונן בתכליתם איני מוצא בהן עיקר אלא בתורה לכך ואשיבה רגלי. כל העוסק בתורה כאלו הקריב תמידין שנא' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ה|משלי ה]]}} באהבתה תשגה תמיד. מהו תמיד אם עסקת בתורה כאלו אתה מקריב תמידין בכל יום. ופשט הכתוב יאמר בשביל אהבתה אתה טועה כל היום בענינים הגופניים שאתה מתרשל בעסקך כשאתה עושה תורתך עיקר:

גדולה תורה יותר מכל הקרבנות שכן דרשו ז"ל (ר"ה פ"א דף יח) {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/יג|שמואל א יג]]}} אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, וכן הכתוב אומר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ז#|ויקרא ז]]}} זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' ואמרו (מנחות דף קי) כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם כאלו הקריב שלמים. גדולה תורה יותר מהצלת נפשות שכן דרשו ז"ל במסכת מגילה פרק קמא (דף טז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות דממיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף חשיב ליה בתר ה' דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/ז#|נחמיה ז]]}} הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה נחמני מרדכי בלשן, פירש רש"י ז"ל כשהיתה לו גדולה בבית המלך ופירש מן החכמים לא הזכירו הכתוב אלא אחר חמשה לפי שירד ממעלתו אצל החכמים ואע"פ שהציל נפשות בהיותו בבית המלכות:

שכר תורה אע"פ שאין עיקר השכר אלא לעוה"ב מ"מ אוכל הוא פירות בעוה"ז, והפירות הם הכנעת אויבים שנופלים תחתיו. וכן דרשי רז"ל ברכות פ"ק (דף ז:) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/ז|שמואל ב ז]]}} ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' ובגיטין פ"ק (דף ז) {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לז|תהילים לז]]}} דום לה' והתחולל לו דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים. השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלין מאליהן, וכבר ידוע כי קריאת התורה מצוה גדולה היא אע"פ שלא יבין מה שקורא כי פעמים שיקרא אדם פרשה אחת מן התורה ולא יתבונן בעצמו שקרא כלל מתוך שהוא מחשב בדברים אחרים, ולכך קריאת התורה כשיודע שהוא קורא מצוה גדולה היא ושכר גדול יש לו בזה. והוא שדרשו בפ"ק של ע"ז (דף יט) לעולם ליגרוס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט|תהילים קיט]]}} גרסה נפשי לתאבה, וקריאה זו קראוהו רז"ל מצות קריאה ואע"פ שאינו מבין כל מה שהוא קורא, וכאשר הוא מבין הענין ומכוין לפירוש הדברים הרי זה מצוה, ויקראו אותה רז"ל מצות כונה. ובפרשת ק"ש יש לכוין בה שלש כונות. האחת מצות קריאה, והב' מצות כונה, והג' שיצא ידי חובתו באותה קריאה, ואחר שהוא מכוין לצאת ידי חובה הרי שכרו גדול מן הקורא בתורה, ומזה אמרו בברכות (דף יב) {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ו#|דברים ו]]}} והיו הדברים וגו' על לבבך ע"כ מצות קריאה וכונה מכאן ואילך קריאה בלא כונה:

דרשו רז"ל בפ' חלק {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/צט/ב|צט&#58;]]}} כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/כז|ישעיה כז]]}} או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה שנאמר (שם נא) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. רבי יוחנן אמר אף מגין על כל העולם שנאמר {{ממ|שם}} ובצל ידי כסיתיך. רבי לוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר {{ממ|שם}} ולאמר לציון עמי אתה. ובמסכת אבות (פרק ששי) אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. אל תחמוד גדולה יותר מלמודך ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך לעוה"ב גדול משלחנם בעוה"ז. וכתרך גדול מכתרם, שהמלכות בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבעה והתורה בשמונה וארבעים דברים היא נקנית. כל המלמד תורה בעוה"ז זוכה ומלמדה לעוה"ב שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יא|משלי יא]]}} ומרוה גם הוא יורה:

==ב==
אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/כז|תהילים כז]]}}. ידוע כי הצדיק אין ראוי לו להתירא כי אם מהקב"ה לפי שהיראה מב"ו היא מפחיתות הנפש. והיראה שאדם ירא מן המלך היא על שני חלקים, האחת מותרת והיא מצוה, והשני אסור. המותר הוא שנצטוינו מן התורה לירוא מן המלך שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/יז#|דברים יז]]}} שום תשים עליך מלך ודרשו רבותינו {{ממ|[[בבלי/קידושין/לב/ב|קידושין לב&#58;]]}} שתהא אימתו עליך. ואמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כד|משלי כד]]}} ירא את ה' בני ומלך. יזהירו הכתובים ביראת המלך ובלבד שתהיה היראה הזו שלא יעבור בה על רצון הקב"ה שהוא המלך העליון הממליך את המלך. האסור הוא בדברים שיעבור עליהם על רצון הקב"ה כי היא סיבה שישכח את הש"י וכן אמר {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מח|ישעיה מח]]}} מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, ביאר כי היראה מב"ו סבה להשכיח את הש"י בסוף, וכן אמר שלמה {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ח|קהלת ח]]}} אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר שלמה אני מצוה לך שתשמור מצות המלך אבל על הדברים כלם שמור שבועת אלהים שאין ראוי שתדחה זה מפני זה ולא שתחליף מלכות קיימת נצחית במלכות הבל כלה ואובדת שהיום כאן ומחר בקבר, וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/ג|דניאל ג]]}} ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. וממה שהזכירוהו כן דרשו רז"ל ממה שקראוהו נבוכדנצר ולא אמרו נבוכדנאצר מלכא או מלכא נבוכדנאצר שכך אמרו לו לענין מסים וארנוניות את מלכא אבל בענין זה שאתה אומר לאו מלכא את אלא נבוכדנצר. ומזה תמצא טעם האתנחתא במלת למלכא ובמלת נבוכדנצר שהוא תחלת דבורם תמצא רביע, והא למדת שממדת הצדיקים שאינן מתיראים כי אם מהקב"ה לבדו מפני שתתגבר בלבם יראת הש"י על יראת בשר ודם, וכן הזהירה תורה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כא#|דברים כא]]}} כי תצא למלחמה על אויבך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלהיך וגו', וע"כ אמר דוד בכאן {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/כז|תהילים כז]]}} אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. יאמר כי כבר גדל את נפשו במדרגת הבטחון וחזקה בטבעו מעלת היראה בהקב"ה שלא יירא מרבוי מחנה ומעוצם מלחמה מפני שהוא בוטח בזאת שהזכיר שהש"י אורי וישעי כמו שכתוב בתחלת המזמור {{ממ|שם}} ה' אורי וישעי ממי אירא, וע"כ אמר בזאת אני בוטח כלומר בדבר הזה שהזכרתי למעלה זהו פשוטו, ומדרשו בזאת אני בוטח בתורה והוא שדרשו אין זאת אלא תורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#|דברים ד]]}} וזאת התורה. ולמדנו דוד בשני כתובים הללו מעלת התורה שהמתעסק בה והמהפך בה זוכה לשתי תועליות גדולות, האחד נגלה והוא תועלת הגוף בעוה"ז, והב' נסתר והוא תועלת הנפש לעוה"ב, האחד והוא הנגלה, הוא שביאר דוד בכתוב הזה הראשון שבזכות שהוא מתעסק בתורה ובוטח בה יפלו אויביו תחתיו ולא יירא מהם ועל זה אמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו' לפי שפרי התורה כליון האויבים, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (גיטין יב) {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לז|תהילים לז]]}} דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהן, וכן אמרו בברכות (פרק ראשון דף ז) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' (שמואל כז) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו', והזכיר הנביא באותן שהם עבדי ה' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נד|ישעיה נד]]}} כל כלי יוצר עליך וגו', וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בתורה לא היו נזוקין אלא היו מתגברין על שונאיהן וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם שכן מצינו במלאך שנראה אל יהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו ושאל לו {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ה|יהושע ה]]}} הלנו אתה אם לצרינו והשיבו המלאך לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ודרשו רז"ל במסכת מגילה (דף י) אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמרו לו על איזה מהן באת אמר להם עתה באתי כלומר על בטול תורה על מה שבטלתם עתה באתי מיד {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/ח|יהושע ח]]}} וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק בתוך עומקה של הלכה, ומתוך התורה שהיו עוסקים בה היו מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים ע"פ המקרה והטבע הגמור אבל כל נצחונם היה ע"פ הזכות והעונש, אם היו מנצחין הזכות הוא מנצח ומכלה האויבים לא רבוי העם כי עם הזכות היו מנצחין כל רבים עמים במעט עם, כמו שמצינו בענין גדעון שכתוב {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ז|שופטים ז]]}} בג' מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ועם החטא והעונש היו מנוצחין וריבוי עם לא יועיל להם אבל היו נמסרים כלם ביד מעט מן האויבים. והסבה כזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו. וכמו שאמרו (ברכות פ"ק דף לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית, זהו התועלת האחת שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעולם הבא ומה שאומרים בעוה"ז בנגלה שעליו אמר דוד בכתוב הזה אם תחנה עלי מחנה וגו'. התועלת הב' שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעוה"ב הוא מה שאמר בכתוב הב' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/כז|תהילים כז]]}} שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' הכונה שעם התורה יזכה אדם לחיי העוה"ב, ולא יזכה להם אלא בג' דברים בעבודה בידיעה בלימוד התורה, כי העבד איך יפיק רצון מאדוניו אם לא יעבדנו הרי העבודה, ואיך יוכל לעבדו עבודה שלימה אם לא ידענו וכמ"ש דוד לשלמה בנו {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/כח#|דברי הימים א כח]]}} דע את אלהי אביך ועבדהו הרי הידיעה, ואיך ידענו כי אם מתוך לימוד התורה שאמר דוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט|תהילים קיט]]}} גל עיני ואביטה וגו' הרי התורה, ועל כן הודיענו דוד בשני כתובים אלו שהתורה הנקראת זאת שהוא בוטח בה ומתעסק בלמודה הנה היא כוללת שתי תועליות הללו, תועלת הגוף בעוה"ז ותועלת הנפש לעוה"ב, ומזה הזכיר הכתוב האחד כליון האויבים בעוה"ז והכתוב הב' חזיון נועם לעוה"ב כי התורה סבה לשתיהן, ושתיהן היו נחלתו של דוד, שכן אמרו במדרש תהילים דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב אמר דוד על שתיהן אני מזמר שנא' למנצח על הנחילות. הדא הוא דכתיב (שם פט) אף אני בכור אתנהו וכי דוד בכור היה והלא נאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמואל א/יז#|שמואל א יז]]}} ודוד הוא הקטן אלא מה בכור נוטל פי שנים בנחלה אף דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב. אמר דוד על שתיהן אני מזמר על הנחילות, וזהו שאמר בזאת אני בוטח כלומר בזכות התורה הנקראת זאת. ועוד שם במדרש תהילים {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/מט|תהילים מט]]}} למנצח לבני קרח מזמור שמעו זאת כל העמים זש"ה {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יא|קהלת יא]]}} ומתוק האור וטוב לעינים. מה מתוק הוא אורו של עה"ב אשרי אדם שיש לו מעשים טובים כדי שיראה אותו האור שנא' {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ה|שופטים ה]]}} ואוהביו כצאת השמש וגו', רבי אבא אמר מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו|משלי ו]]}} כי נר מצוה וגו' אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג שאין סוף למתן שכרה כשיבוא הקב"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלי תורה וישפיע להן בזכותה מן האור הצפון אותה שעה הם אומרים לא"ה זכינו על שעסקנו בתורה ואתם כן הייתם אומרין לנו לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/מט|תהילים מט]]}} שמעו זאת כל העמים ואין זאת אלא תורה שנא' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#|דברים ד]]}} וזאת התורה. האזינו כל יושבי חלד. אלו שמעלים חלודה בגיהנם ומי הם גם בני אדם גם בני איש. אדם זה אברהם שנא' {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/יד|יהושע יד]]}} האדם הגדול בענקים. גם בני אדם אלו בני ישמעאל ובני קטורה. גם בני איש אלו בניו של נח שנקרא איש צדיק, דבר אחר אלו ע' אומות עכו"ם שיורדין לגיהנם. יחד עשיר ואביון עשיר בתורה ואביון בתורה. עשיר דואג ואחיתופל אע"פ שהיו ראשי סנהדראות יורדין לגיהנם. ואביון בתורה מי שבידו סיפוק ללמוד ולא למד לפיכך אמרו בני קרח הואיל וכך הוא מתן שכרה של תורה {{ממ|שם}} פי ידבר חכמות חכמתה של תורה, והגות לבי תבונות בתבונה של תורה, אטה למשל אזני למשליה של תורה ע"כ, ובמדרש תהילים עוד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/כז|תהילים כז]]}} אחת שאלתי מאת ה' וגו' אמר לו הקב"ה דוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי מאת ה' וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' וגו' אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו בתחלה לא כך באת עלי באחת שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/י#|דברים י]]}} ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנא' {{ממ|שם}} ללכת בכל דרכיו וגו' הוי דיו לעבד שיהא כרבו. ובברכות פ"ק (דף ח) מאי דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פז|תהילים פז]]}} אוהב ה' שערי ציון וגו' אמר הקב"ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד:

וכיון שהודענו על מעלת התורה שהיא עיקר הכל ראוי שיחזיקו הגבאים בענין תלמוד תורה, ושישתדלו להעמיד התינוקות אל בית הספר כי הוא העיקר בלימוד התורה שאם אין גדיים אין תיישים. ועיקר התורה אינה אלא בימי הנערות. וכן אמרו במסכת אבות (פ"ג) בפרק בן זומא רבי אלישע בן אבויה אומר הלמד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלמד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, הרי שהמשיל למוד האדם כשהוא נער לכתיבה שעל הנייר החדש שאינו נמחק לעולם כן הלמוד בימי הנערות לא ישכח לעולם, וכענין שאמר שלמה במדות הנער {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כב|משלי כב]]}} חנוך לנער ע"פ דרכו וגו', והלומד בימי הזקנה המשילו לכתיבה שעל גבי נייר מחוק שהכתיבה הראשונ' נמחקה כבר ועבר זמנה וזו השנייה אינה מובנת כלל כן הלימוד בימי הזקנה כבר עבר זמנה ואין מתקיים בידו וסוף ששוכח, וכאותה שאמרו במס' שבת פ"ב (דף כא ב) נפקא מינה לגירסא דינקותא, ולפיכ' מנהיגי הקהל שבכל עיר ועיר חייבין להתעסק במלאכת המצוה הזו ואם הם נרפים בה נענשים הם בדבר. וכן הוא אומר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ד#|ויקרא ד]]}} חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא. למדך הכתוב מה שהקהל חוטאין אינו אלא חטא הגדולים כי הגדולים נתפסים בתטאת הקהל כיון שבידם למחות ולתקן. בא וראה כמה גדול כח לימוד תורה בתינוקות של בית רבן שכן אמרו במסכת שבת פרק כל כתבי הקדש (דף קיט ב) א"ר שמעון בן לקיש משום רבי יהודה אין העולם כולו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואר"ש וכו':
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>