הצגת המקור של הדף "יצחק ירנן/איסורי ביאה/א"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== יב ==

'''אבל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום.'''  והוא ש"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש.<br>'''  ובכן'''  אני תמיה על מרן החבי"ב ז"ל באה"ע ריש סי' י"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז"ל אשת אליהו או ריב"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק"ב א"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום.<br>'''  אמנם'''  מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר"ו באה"ע סי' י"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש"ס דילן פליג עליה יעו"ש דהא פשוט בש"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר"פ בשיטה מקובצת לב"מ (גבי) דף קי"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ"ש בפ' תנוקת וא"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי.<br>'''  ולענ"ד'''  חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי"ב יתכנו ע"פ פירוש רש"י וגירסתו שם דגריס בש"ס הכי דסד"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ"ל ופרש"י סד"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ"ל עכ"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב"ב דף קי"ד ע"ב ד"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ"ל ור"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א"כ דאין מהש"ס תיוהא על דברי החבי"ב ומ"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש"י נ"מ הכי והו"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק.<br>'''  ודע'''  דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בשיטת ב"ב משם הר"י הלוי שזה עצמו פי' בש"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני.<br>'''  ועוד'''  קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ"מ דאי חיה ע"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב"ב.<br>'''  ושוב'''  נגלה אלי חידושי תוספי הרא"ש על מס' יבמות וז"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע"י נס לא חשיב מיתה כמ"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר"ו וק"ל.<br>'''  והנה'''  מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד"א שארו וכו' תברא למ"ש הגאון הרא"ם ז"ל סדר אמור ד"ה אין שארו וז"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו"ש דהא בש"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו"א לחייב עלה באשת איש קמ"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש"ס הוא למ"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י"ל על פי מ"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}