עריכת הדף "יום תרועה/ראש השנה/כט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"ב'''}}

בעי רבא ברכת הלחם של מצה קש' אמאי בעי תרתי ממה שיפשוט לו ברכת הלחם של מצה משם ידע דין ברכת היין של קידוש י"ל דה"פ את"ל ברכת הלחם של מצה יכול לברך אגב דמברך על אכילת מצה אכתי איכ' למידע בברכת היין של קידוש דליכא אלא בפה"ג לחוד ופשט לי' דאפילו בקידוש היום מוציא וזהו לפי דעת רי"ז שכתב מרן א"ח סימן רע"ג אבל לדעת המרדכי דקידוש דשחרית אינו מוצי' כיון שאינו מברך אלא ברכת הנהנין בלבד צ"ל דנק' ברכת היין דקידוש לדיוקי דל"מ לי' אלא בברכת דקידוש דליל' דאיכ' נמי ברכת קידוש דומי' דברכת לחם של מצה אבל ברכת יין דקידוש דיום פשיטא ליה דאינו מוציא ועי"ל את"ל ברכת הלחם של מצה יכול לברך היינו משום דמצה דאוריי' אבל קידוש על היין אינו אלא מדרבנן תוס' ברכת הלחם כו' כיון דלהנאתן כו' ונר' דס"ל דע"כ לא איבעיא ליה אלא בברכת היין דקידוש דלילה דאינה באה אלא משום הנאת יין דברכת קידוש דמקדש ישראל היא לחוד אבל דיום דחובתה היא כלולה בברכת בפה"ג בהא לא איבעי' ליה דפשיטא ליה דמוציא ולא איבעי' ליה אלא בקידוש דלילה דהוא ברכת הנהנין לחודא דומיא דברכת הלחם של מצה ומינה דברכת המוצי' דשבת דחיוב לאכול פת כמ"ש הטור סימן קפ"ח ורע"ד יכול להוצי' חברו ואזדא ס' זו כס' רי"ו שכתב מרן דקידוש היום מוציא אחרים וכתב שם דס' זו היא עיקר ובכן יש לתמוה עמ"ש מרן ס"ס קס"ז וז"ל ומשמע דאפי' בשבת שחייב לאכול פת לא יברך לו חברו כו' דזה סותר מ"ש סי' רע"ג דנקטי' כרי"ו ובש"ע סי' קס"ו ס"ב כתב וז"ל אפי' בשבת כו' נראה שרוצה לחלק בין קידוש היום להמוציא דשבת ולא ידענא מ"ט דהא תרווייהו חיובא נינהו ואם נאמר דחיובא דפת בשבת הוי מדרבנן הלא קידוש היום הוי מדרבנן כמ"ש ר"ס רע"א ותו דנרא' דחיובא דפת בשבת הוא מן התור' כמ"ש בסי' קפ"ח ומ"ש מרן ס"ס קס"ז דכן משמע דלא יברך המוציא בשבת כו' מדלא שרי פ"ב דר"ה כו' אחר' המחי' אין כאן משמעות דמאי דנקט רבא בבעייתו ברכת המוצי' דמצה הוא משום דהיא ברכה לחודה על הנאה דברכת המצוה דהיינו ברכת אכילת מצה אומרה לחוד ולכך נסתפק כדכתיב גם מה שהביא מרן סיוע לדבריו ממ"ש הטור סי' תפ"ד אדרבה משם ראיה דמוציא דהרי העלה הטור בשם הרא"ש דמברך בפה"א דטיבול א' כיון דהוא מדרבנן להיכר התינוקות ומכאן הכריע מרן גופיה סי' רע"ג כרי"ז דיכול לקדש קידוש היום אע"ג דאינו טועם עמהם וא"כ ה"ה ברכת המוציא דשבת דחייב לאכול פת באופן שדברי מרן סי' קס"ז שהעלה שאין לברך ברכת המוציא צ"ע:

ת"ר לא יפרוס כו' כתב מרן ס"ס קס"ז דהנך בניו ובני ביתו מיירי דוקא בקטנים בני ביתו אבל קטנים דעלמא לא א"נ אפי' קטנים דעלמא ונקט בניו ובני ביתו כו' ותי' אחרון נרא' עיק' דאל"כ אמאי נקט רישא לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים דהיינו גדולים לישמועינן רבות' אפי' קטנים דעלמא אלא ודאי לא מיעט אלא אורחים גדולים אבל קטנים דעלמא הרי הם כבניו כו' דקטנים דפורס להם לחנכן במצות:

ובהלל ובמגילה אפי' שיצא מוציא קשה כיון דבפרוסת המוציא איירי עד השתא ליפלוג וליתני בדידה ולימא ובברכת הלחם של מצה אע"פ שיצא מוציא משום דהיא חובה ומטעם ערבות י"ל דאי נקט מצה הו"א דוקא אכילת מצה דהוא מדאוריית' אבל בהלל ומגלה דהוא מדברי סופרים אם יצא אינו מוציא קמ"ל ודו"ק:

{{מרכז|'''פרק רביעי'''}}

מתני' י"ט של ר"ה שחל להיות כו' פרש"י אבל לא במדינה לא בירושלי' ולא בגבולין ע"כ וכבר נודע דרש"י חולק על הרמב"ם בזה דהרמב"ם פירו' כי מקדש תקרא ירושלי' כלה ומדינה שאר עיירות שבא"י ומקשי' העולם על רש"י כי הוא סותר א"ע דבסוף המשנה פי' ועוד זאת היתה ירושלי' בעודה בבניינה יתירה בתקי' שבת על יבנה והל"מ העלה זאת הקושי' בצ"ע ותי"ט תירוץ דרך דחוק ע"ש. והמחוור מ"ש בחדושי הלכות ע"ש ולע"ד אפשר לומ' דרש"י ס"ל דכשהיו תוקעים במקדש לא היו תוקעים בירושלי' משום דיכולין אנשי ירושלים לבא למקדש לשמוע התקיעות ולא רצו להתיר לתקוע בירושלים כיון דיכול לבא למקדש לשמוע התקיעות אבל אנשי העיירות הסמוכות לירושלים בתוך התחום לא הטריחום לבא לירוש' והתירו להם לתקוע כיון שהם סמוכים לירושלי' ואין לומר למה התירו להם לתקוע הרי היו שומעים תקיעות המקדש כדתנן שכל עיר שהיא רואה ושומעת כו' דודאי מרוב מרחק העיירות לא היו שומעים כל בני העיר אלא א' מעיר ושנים ממשפחה ולפיכך התירו לתקוע להם בעירם כיון דסמוכין לירושלים להוצי' כל בני עירם אבל בירושלי' עצמה בכל בה"כ לא היו תוקעים אלא במקדש כיון דכל אנשי ירושלי' יכולים לבא למקדש לשמוע התקיע' שתוקעים שם בפני ב"ד ודו"ק:

תוספות אבל לא במדינה כו' וא"ת ומ"ש מלולב כו' מה קשר יש לקושיא זו לפי פרש"י דפירש דבירושלים לא היו תוקעים והלא אפילו נפרש כפירש הרמב"ם דבירושלי' היו תוקעי' מ"מ תקשי מ"ש מלולב שהיה נוטל בכל ערי א"י בזמן שב"ה קיים כדמשמע בריש פר' לולב וערבה וכ"כ רמב"ם פ"ז דלולב דין י"ו ע"ש ואפשר דכונתם הוא דאלו היינו מפרשים דבכל בתי כנסיות שבירושלי' היו תוקעים כפי' הרמב"ם היינו דוחקים עצמנו דמ"ש ברי' לולב וערבה דלולב נוטל בגבולים לאו בכל ערי א"י אלא בגבולין ר"ל ב"כ שבירושלים דהא כל הכרח התלמוד דהיה ניטל בגבולין הוא מדתנן ס"פ לולב הגזול מוליכין לולביהם לב"ה ותנן ר"פ לולב וערבה מוליכין לולביה' להר הבית ומכח זה מפרש דמה ששנינו מוליכין לולביהם לב"ה היינו בגבולין וכי היכי דלא תקשי מ"ש לולב משופר הו"א דכשם שהיו תוקעים בכל כנסיות דבירושלים ה"נ לולב נוטל בכל ב"כ דירושלי' ולא בכל ערי א"י אבל השתא דאסיקו התוס' דתקיעת שופר לא הית' בירושלי' רק במקדש השתא ק"ל מ"ש מלולב שהי' נוטל בגבולין דאפי' דלולב נוטל בגבולין בירושלים דוקא קש' מ"ש מלולב ותירצו י"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמ' הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל שופר חכמ' וק' דמ"ט לחילוק זה והלא טעמא דשופר וטעמ' דלולב אינו אלא גזרה שמא יעבירנו ולפי זה מ"ש לולב משופר וי"ל דכונתם הוא דלעולם טעמא הוי שמא יעבירנו מיהו בלולב כיון דאין חכמה בנענוע הלולב דטלטול בעלמ' הוא לא שייך למגזר כולי האי שמא יעבירנו ללכת אצל בקי ללמוד הנענוע אבל תקיעת שופר דהו' מעשה חכמה ולאו כ"ע תקיעה גמירי שייך למגזר שמא יעבירנו ולכך לא התירו לתקוע אלא במקדש. כתבו עוד בסוף הדבור ועי"ל כו' כתב בחידושי הלכות דהאי תי' קאי לקושי' מ"ש לולב משופר ומיהו ק"ל בהך תי' כלפי פירש התוס' דבמקדש היו תוקעים אבל לא במדינ' דהיינו ירושלי' אכתי קש' אמאי לא היו תוקעין בירושלים בזמן שב"ה קיים והלא אנשי ירושלים ידוע להם קביעות של ולכן נר' דלפי הך תיר' הדרי בהו התוס' מפרש"י ומפרשי כהרמב"ם דבמקדש היו תוקעים היינו גם בירושלי' לפי שהיו יודעין בקידוש החדש אבל לא בגבולין היינו בכל ערי א"י וטעמ' משום דלא היו יודעים בקידוש החדש וזה הפיר' נר' שהבין ה"ה בתוספ' דהא חזינן פ"ב דשופר דכתב דהתוס' פי' כרמב"ם ע"ש ואם נפשך לומר דלא הדרי בהו התוס' מפרש"י במאי דהקשתי עליהם אמאי לא היו תוקעי' בירושלי' כיון דיודעין בק"ה י"ל דלא רצו להתיר לתקוע אפי' בירושלי' משום דרוב השני' לא היו יודעים אם הוא ר"ה דלא היו באים עדים של ק"ה בשחרית ולפיכך אמרו שבירושלי' לא היו תוקעים שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים שחרית שלשנה הבאה בירושלי' יתקעו אע"פ שלא באו עדים עדיין ולפי' לא התירו אלא במקדש מקום זריזין כ"כ מרן בכ"מ בשם הר"ן פ"ז דלולב דין י"ו ע"ש מיהו יש גמגום בדברי מרן הכ"מ דלא הי"ל לכתוב תי' זה של הר"ן על רמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל דבירושלי' היו תוקעין ויש ליישב ודוק:

גמרא מנה"מ אר"ל כתוב א' אומר כו' קש' איך ס"ד דר"ל לומר דזכרון תרועה אתא לומר דבשבת לא יעשו תרועה אלא מקראות של תרועה יאמרו והלא לקמן דף ל"ב דריש בבריית' ר"י ור"ע דקרא אתא לומר זכרון דיאמרו פסוקי זכרונות תרועה דיאמרו פסוקי שופרות נמצא דיש ב' חיובים מן התורה בכל ר"ה א' דיתקעו בשופר ועוד דיאמרו פסוקי מז"ו ומשמע שם בסוגי' דאמירת פסוקים הללו הוי מן התור' דאמרי' התם רחמנ' אמר אדכר יע"ש ועיין בס' בינה לעתים דף כ"ה ע"ג ול"נ במה שנדייק עוד אההיא דאיך אפשר לומ' דפסוקי מז"ו הוי מן התורה והלא לקמן דף ל"ד ע"ב תני' מצוה בתוקעי' יותר מן המברכי' כיצד כו' הרי דפסוקי מז"ו הוי מדרבנן דרך אסמכת' בעלמ' ומ"ש בדף ל"ב רחמנ' אמר אדכר היינו משום דיש אסמכת' דקראי ואם נפשך לומר דהם מן התור' כדמשמע לשון רחמנ' אמר אדכר י"ל דר"ל ס"ל דה"פ דמדכתיב שבתון זכרון תרועה דסמיך שבתון לזכרון תרועה דקר' ה"ק בשבת אין לכם לתקוע אלא תעשו זכרון תרועה ר"ל מקראי זכרונות ושופרות תאמרו וזהו ד"ת בר"ה שחל להיות בשבת וכשחל בחול חייב לתקוע ממש ואין חייבי' לומר פסוקי מז"ו אמנם חכמים ראו לתקן דאף כשחל בחול יאמרו הפסו' מלבד התקיע' ולפיכך אמרו מצוה בתוקעים יותר מן המברכים דאמירת הפסוקי' הוי דרבנן משום דמיירי בחול:

אמר רבא אי מדאוריית' במקדש היכי תוקעים כו' וקש' דר' לוי מה יענה לקושיות הללו י"ל דרבא הוא דאסיק אדעתיה דר"ל קאמר דקרא דזכרון תרועה אתא לומר דבשבת אין יכולין לתקוע אבל ר"ל אפשר דיאמר דכונתו היא דהק"ק בשבת אין אתם חייבים לתקוע אלא אם תרצו שלא לתקוע תאמרו פסוקי מז"ו במקום התקיעה מה שא"כ בחול דאתם חייבים לתקוע דוק' ולפום הך פי' ל"ק לר"ל הפך קושי' דהקשה לו רבא ורבא שהבין דברי ר"ל לפי פשוטם הקשה לו תרי קוש' א"נ אפשר דדעת ר"ל דיש לשבותין סמך מן התורה ממה שנאמר תשבות אפי' מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מן התורה במ"ע גרידא וזה דרך הברייתות שבמכילתין כמ"ש ה"ה דף כ"א מהל' שבת יע"ש וס"ל לר"ל דאע"ג דיש לשבותי' סמך מן התור' לא נאמרו אלא לכל ישראל אבל במקד' אין שבות ורבא דהקשה עליו אי מדאוריית' היא במקדש היכי תקעי' כו' היינו משום דס"ל דאין סמך לשבותין מד"ת כלל אפילו למ"ע אלא איסור השבותין הוי מדרבנן לחוד וכן צריך לתרץ בריית' דת"כ פ' בהר הביאה רש"י פסוק ביום הכיפורים תעבירו שופר:

ועוד הא לאו מלאכה כו' כתבו התוספו' אדרבה אי מלאכה היא לא אצטריך קרא כו' עיין מ"ש ברצוף אהבה שנחבטו בזה הדבור ולא פירשו במאי נחבטו ומתוך פירש שפירש בגמר' נתבאר שנחבטו איך יפורש התלמוד כפי תי' התוספת וכנראה שנכנסו בחבוט זה מפני שחשבו דמ"ש התוס' ונ"ל דאי לאו מלאכה היא פשיט' דליכא למיסר' דהוא פירש מה שאמרו בגמרא ועוד הא לאו מלאכה היא ולע"ד נראה דלא זו הדרך אלא כונת התוס' הוא לומר דאי לאו מלאכה היא הא פשיט' דליכא למיסרא בענין זה לא הוצרך המקשה של הגמ' לבארו דהוא פשוט אלא כונת המקשה במ"ש ועוד הא לאו מלאכה היא הכי קאמר בשלמא אם התקיעה היתה מלאכה אצטריך קרא למעוטי משום דסד"א תשתרי משום דכתי' יום תרועה אמנם כיון דהוא דבר פשוט דתקיע' לאו מלאכ' היא היכי תימ' דאצטריך קרא למעוטי ולשון המקשה א' הוא וא"צ לפוסקו בסכינא חריפא לתרי מילי עוד ראיתי בס' רצוף אהבה במ"ש רש"י מלאכה היא בתמיהא דפי' פי' זר מאד לא יכילנו רעיון והוא היפך המקשה דרבא דהיא המקשה אומר בהדי' דתקיעה משרא שרי והוא רוצה לפרש דהתמיהא היא וכי לאו מלאכה היא הא ליתא דמלאכת היא יע"ש והדבר ברור דגירסתנו היא גי' התוס' דהיא ועוד לאו מלאכה היא וכו' ורש"י גריס ועוד מלאכ' היא ולפי גירס' זו הוא דכתב רש"י בתמיה' ופי' התמיהא במ"ש התוס' והכל הולך אל מקום א' אלא דמר תני בהאי לישנא ומר בהאי לישנ' וכ"ת מה חידש רש"י במ"ש בתמיהא י"ל דק"ל ק' התוס' דאין כאן תמיהא דאדרבה משום דלאו מלאכה היא אצטריך קרא למעוטי לכן רמז רש"י ואמר בתמיה' כלו' דהי' תמיה' טובא וכונתה כמ"ש התו' לפי גירסתם וכולם נתכוונו לדבר אחד ודוק:

תוספות ד"ה כל מלאכה בי"ט כתיב לאתוי וכו' בתוס' פר' כל כתבי דף קי"ז ע"ב כתבו דרש"י גריס כל מלאכ' לא תעשו ורשב"א מפרש דלעולם מכל מלאכת עבודה אמעיט תקיעה ורדיה ושבת ילפינן מי"ט דאין וכו' ע"ש וקש' לפי גירסתינו דמפיק לה מקרא די"ט אמאי אצטריך קרא להתיר רדית הפת בי"ט פשיטא דמותר אפי' היתה מלאכה דהוי אוכל נפש וקי"ל דאדם לש ואופה בי"ט וכיון דאופה פשיטא דרודה הפת וי"ל דהכא מיירי ברודה הפת מי"ט לחול דאם היתה מלאכה כמו אופה היה לוקה וא"ת והלא פלוגת' היא פ' אלו עוברין דף מ"ו האופה מי"ט לחול רח"א לוקה רבה אמר אינו לוקה ומשמע התם דלרבה אפי' איסורא דאוריית' ליכא וא"כ לרבה תקשי אמאי אצטריך קרא לומר דרדיית הפת שרייא בי"ט משום דאינה מלאכה והלא אפילו הויא מלאכה כאפיה שרייא י"ל דטעמו דרבה דאמר דאופה מי"ט לחול אינו לוקה הוי משום הואיל ומקלעי להו אורחים וחזי להו וכיון שכן מודה רבה באופה בי"ט סמוך לשקיעת החמה דלוקה שאפי' יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו וכ"כ התו' שם ובפ' המצניע דף צ"ה גבי רודה חלת דבש בי"ט סופג את המ' יע"ש וא"כ ה"נ מיירי ברודה הפת סמוך לחשיכה דלא חזי תו לאורחים ואם היתה מלאכה היה לוקה לפי' אשמועינן קרא דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה והשת' א"ש מאי דנקט תנא האי דינא דתקיעת שופר ורדיית פת דחכמ' היא ואינה מלאכה דמפיק לה מקרא די"ט לאשמועי' אגב אורחיה דאפי' מלאכת אוכל נפש משכחת לה דלוקה עליה בי"ט:

תוספות ד"ה רדית הפת פי' ר"ח רדיה דהכא לאחר אפיה וכו' וקשה מה הוקשה לו לר"ח דהוצרך לפרש כן י"ל דק"ל מאי דהקשו קמאי פ"ק דשבת דאיבעיא לן התם הדביק פת בתנור במזיד אם התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה וללישנא קמא לא איפשטא בעיין ועיין בהרי"ף פ"ק דשבת הביא קושי' זו בשם רבנן קמאי וגם בערוך ערך רד ע"ש:

כתבו עוד התוס' ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שרייא אלא מדאורייתא וכו' ויש לחקור מה יתרץ ר"ח להך דפ' כל כתבי, י"ל דר"ח ס"ל דהא דבעי התם שינוי היינו דוקא כשהניח פת בתנור מבע"י ולא היה שהות ביום דיקרמו פניה מבע"י ולפי שהניחו שם באיסור דרבנן החמירו עליו שלא ירדה במרדה אלא בסכין דהוא דרך שינוי אבל היכי דלא עבד איסורא כלל רודה כדרכו וכ"כ הר"ן ריש שבת הביאו בב"י ריש סימן רנ"ד וכוונת התוס' היא לומ' דר"ח הוצרך לחלק החילו' הנזכ' לתרץ ההיא דפ"ק דשבת דלא איפשיט' לשלינא קמא אם התירו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה דמשמע דהרדיה היא אסורה והיינו משום דהיא רדיה דקודם אפיה דהוא כעין לש וההיא דפר' כל כתבי ברדיה דאחר אפיה דשרייא אפי' מדרבנן והתו' ס"ל דבחנם דחק דלעול' החילוק היא אמיתי דרדיה דפ"ק דשבת דהיא קודם אפיה חמירא טפי ולכך לא אפשיטא ורדיה דפרק כל כתבי דהיא אחר אפיה קילא טפי דע"י שינוי מותר אבל לעולם בלא שינוי אפילו דהיא רדיה דאחר אפיה אסור לרדות מדרבנן.

כתבו עוד התו' וכן תקיעת שופר אסור כדמוכח פ' כיסוי הדם כו' המעיין פר' כיסוי הדם בתו' יראה דלפי' א' שכתבו התו' שם תקיעה גופא לא אסירא אפי' מדרבנן אלא טעמא הוי משום שמא יעבירנו ומ"ש דספיקה דוחה י"ט היינו אפי' דיש לחוש לאיסור הוצאה דלא הותרה הוצאה אלא היכא דאיכא צורך היום קצת וזה יש לתרץ בעד ר"ח ותו' דהכא ס"ל כתי' השני דכתבו התו' שם דתקיעה גופא אסורא משום שבות שמא יתקן כלי שיר והשתא הוקשה להם לתו' ל"ל לרבא לו' טעמא דאיסו' תקיעת שופר בשבת משום שמא יעבירנו ת"ל משום דתקיעה גופא אסורא שמא יתקן כלי שיר ואהא הוא דכתבו ואפ"ה לא היו אוסרין אי לאו משום דרבא שמא יעבירנו ודבריהם סתומין אמאי לא היו אוסרין מטעם איסו' תקיעה גופא דאסורה מדרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר י"ל דחששא זו דשמא יתקן כלי שיר היא חששא רחוקה ואין כדאי בחששא זו לבטל מצוה מן התורה אבל חששא שמא יעבירנו דהיא חששא קרובה לפיכך חשו לתקן שלא יתקע בר"ה שחל בשבת ולפי דרכינו למדנו שמה שנכנס ר"ח בחילוק שאמ' דרדיה דהכא שרייא מדרבנן היינו מפני שיגיד עליו ריעו תקיע' שופ' דשרייא מדרבנן כדמוכח ממה שהוצרך לומ' דאיסו' תקיעה הוי משום שמא יעבירנו ולא אמר משום איס' תקיעה גופא דשמא יתקן כלי שיר ודוק:

גמרא תנא רבי ישמעאל כו' יצתה תקיעת שופר כו' וקש' למה לי קרא למעט תקיעה ורדיית הפת והלא כל מ' מלאכות חסר א' דחייבים עליהם בשבת היינו משום דהוו במשכן כדאמרי' במס' שבת בכמה דוכתי ורדיי' פת לא הוה במשכן כדאמרינן בפ' כלל גדול שבק תנא דידן בישול סמנין דהוה במשכן ונקיט אופה בתמיה אלמא דאפיית פת לא הוה במשכן ותקיעת שופ' נמי לא אשכחן במשכן ולמפטר מה דלא הוה במשכן לא צריך קרא אדרבה לחיובי צריכה דתהוי במשכן י"ל דפלוגתא דאמוראי הוא בשבת דף מ"ט איכא מ"ד דס"ל מלאכות כנגד עבודת המשכן ואיכ' מ"ד כנגד מלאכה ומלאכתו שבתור' והך בריית' אתיא כותיה אך קש' דהתם בשבת דף מ"ט אמרי' תניא כמ"ד כנגד עבודות המשכן והול"ל נמי תניא כמ"ד כנגד מלאכה ומלאכתו מהך ברייתא דאצטריך מיעוטא לתקיע' שופ' ורדיית פת אלמא לא יליף ממשכן ולכן נראה דהא דאמרי' דיליף ממשכן היינו לעשותם אבות אבל יש מלאכות דלא הוו במשכן ואיקרו תולדות כדאמרי' ריש ב"ק דהך דהוה במשכן וחשיב' קרי ליה אב והך דלא הוה במשכן ולא חשיבא קרי ליה תולדה וכתבו שם התוספ' דלפי גירסא זו צ"ל דלקרותם אב בעי תרתי לטיבותא חדא דהוה במשכן ועוד דהיא מלאכ' חשובה אבל חדא מינייהו הוי תולדה הרי דיש מלאכות דלא הוו במשכן וחייב עליהם וא"כ תקיעת שופ' ורדית הפת כיון דהם דבר חכמה הו"א דהוו מלאכו' וחייב עליהם קמ"ל אך תימה דמ"מ מהי תיתי דחייב ברדית הפת או בתקיעת שופ' דאע"ג דהם דבר חכמה וחשובות צריך למסמכינהו למלאכה אחרת דהואי במשכן ולעשות לאלו תולדות ותקיעה ורדייה תולדה דמאי נעביד להו ניר' דאין להם שייכות עם שום מלאכה ומיהו מתוך דברי התו' ריש ב"ק משמע דלפי גיר' האחרת לא בעינן תרתי לעשותם אב אלא כשהיא מלאכה חשובה אע"ג דלא הויא במשכן חשיבא אב וכ"כ מהריב"ל ח"ב דף קכ"ו שזו היא דעת התו' איבר' דמהרש"ך ז"ל ח"א דף ע"ג דחה דברי מהריב"ל מ"מ פשט דברי התו' משמע כמהריב"ל ז"ל דאיכא מלאכות דלא הוו במשכן וכיון שהם חשובות מיקרי אב מלאכה ועיין בלחם אבירים ריש ב"ק דכתב ב' דרכים בתוס' פירש מהריב"ל ומהרש"ך. הכלל העולה דלפי גירסא אחת דריש ב"ק מוכח אם המלאכה חשוב' אע"ג דלא הית' במשכן קרינן לה אב כמ"ש מהריב"ל ולפ"ז א"ש דאיצטרך קרא דכל מלאכת עבודה למעט תקיעת שופ' ורדיית פת דחכמה היא ואינה מלאכ' דסד"א דכיון דהם דבר חכמה הם חשיבות לעשותם אבות מלאכות כות אע"ג דלא הוו במשכן קמ"ל קרא דלא הוו מלאכות אלא חכמה היא ואינה מלאכה ועי"ל דתנא רבי ישמעאל סבר דיש לשבותין סמך מן התור' ממה שנאמ' בתור' תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהן מן התור' במ"ע גרידא וזה דרך הברייתות שבמכילתא כמ"ש לעיל ולפיכך אי לאו מיעוטא דכל מלאכות עבודה אע"ג דלא היינו אומר' דתקיעה ורדיה הוו מלאכה לחייב עליה מלקות בי"ט וסקילה בשבת כיון דלא אשכחן להו במשכן מ"מ היינו אוסרים אותם מן התור' מכח שבות כיון דהוו חכמה לכן אתא קרא למעט תקיעה ורדיה משבות מן התור' דחכמה הם ואינם מלאכה כלל אפי' לענין שבות ושרי מן התור' לתקוע בשופר ולרדות הפת בין בי"ט בין בשבת וראיתי להר"ן ריש שבת דף צ"ז ע"ב דעמד בקושיא זו ותירץ עיין שם:

תוספת שמא יטלנו ויעבירנו הא דלא נקט שמא יוציאנו וכו' וקש' דגבי העברת ד"א נמי לא מחייב הגביהו ע"מ להעבירו ד"א ובודאי דהיא קושיא עצומה על רש"י דמ"ש מוציא מרה"י לר"ה ממעביר ד"א בר"ה ובאמת דשם בשבת דף ה' ע"ב לא אשכחן אלא הא דאר"י המעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה א' משעה א' לכך וכנרא' דס"ל לרש"י דדוקא במוציא מרה"י לר"ה אית' להך דינא אבל מעביר ד"א בר"ה אע"ג דבשעת הגבהת החפץ נטלו ע"מ להניחו בחיקו ושוב נמלך והעבירו ד' בר"ה חייב ולא ילפי' העבר' ד"א בר"ה ממוציא מרה"י לר"ה והראיה דבשבת דף צ"ו ע"ב לא יליף מעביר ד"א בר"ה ממוציא מרה"י לר"ה והוצרך לומ' התלמוד שם דמעביר ד"א בר"ה גמרא גמירי לה יע"ש והשת' דאתית להכי יראה לתרץ תירוץ חדש דמאי דנקיט התלמוד שמא יעבירנו ד"א בר"ה משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא כדאיתא ר"פ הזורק וזהירי בה טפי ולא אתי להוציא מרה"י לר"ה ועיין בחדושי הרא"ם על סמ"ג הלכו' מגלה שתירץ ע"ש:

גמרא א"ל כבר נשמעה קרן ביבנה וכו' קש' מהא דאמרי' פ' הדר סוף דף ס"ז בדאוריית' מותבינן תיובת' והדר עבדינן מעשה בדרבנן כו' וכן פסק מור"ם י"ד סי' רמ"ב סכ"ב וא"כ ה"ק הכא דאין משיבין לאחר מעשה הרי קי"ל דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא י"ל דההיא דפ' כל הדר היינו דיש תיובתא ודאית ומותבינן לדעת התירוץ של התיובתא אבל הכא לא היה האיסור ברור מכח גזירת הראשוני' שלא תקעו בפני ב"ד הגדול ביבנה אלא הספ' שלהם היה אם יש לגזור אף במקום ב"ד הגדול שמא יטלנו ואהא הוא דקאמר ריב"ז דכיון דכבר נשמעה קרן ביבנה אין משיבין לאחר מעש' לישב ולדון אם ראוי לגזו' שלא יתקעו אף בפני ב"ד דאם תצא הסכמת רוב הסנהדרין דראוי לגזו' הוא גנאי להם שנמצא שעשו שלא כראוי לכן בכה"ג אין משיבין לאחר מעשה ועיין בתשובת רדב"ז סי' י"ט:

גמרא א"ל היינו ת"ק איכא בינייהו כו' ופרש"י ב"ד דאקראי לת"ק תקעינן כו' והרמב"ם בפירוש המשניות פיר' בהפוך וז"ל ואמרו א' ביבנ' וא' בכ"מ שיש ב"ד כו' ע"ש ולכאורה נראין דברי הרמב"ם משום מדקי"ל תנא בתרא לטפויי אתא כדאי' ריש פרק המוכר פירות דף צ"ג ע"ב יע"ש ומיהו אי מהא לא איריא דבפ' במה מדליקין דף כ"ד גבי וחכמים אומרי' א' מבושל וא' שאינו מבושל אין מדליקין בו פרכינן עליה היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דר' ברוני דשרי ע"י תערובת שמן ולא מסיימי וכתבו שם התו' דלא שייך לומ' תנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכ' תנא דאפסקי' וכ"כ בעירובין ד' י"ג ע"א ובסנהד' די"ג ע"ב אך תימ' אמאי לא קאמר הכא בגמ' איכא בינייהו בי דינא דאקראי ולא מסיימי כדאיתא בפר' ב"מ ופ"ק דעירובין וסנהדרין כנזכ' דאומר איכא בינייהו כך וכך ולא מסיימי כיון דאיכא תנא דאפסקיה י"ל דברוב הפעמים הוא דאיכ' בנייהו ולא מסיימי אבל יש פעמים דמסיימי כדאית' פ"ק דע"ז דף ז' ע"ב וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר דפריך בגמרא חכמים היינו ת"ק ומשני שינויי טובא וכולהו מסיימי יע"ש וה"נ התלמוד אמר א"ל היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו ב"ד דאקראי ולא אמר דלא מסיימי משום דאית ליה בפשיטות דמסיימי והמפרשים הוא דנחלקו היכי מסיימי רש"י סבר ב"ד דאקראי לת"ק תקעינן ותנא דא"ל ס"ל דבב"ד דאקראי לא תקעי' משום דדייק לישנא דתנא בתרא דא"ל דאמר אחד יבנה וא' כ"מ שיש בו ב"ד דהיינו דומיא דיבנ' דאל"כ הול"ל סתמא א"ל בכל מקום שיש בו ב"ד ומדהזכיר יבנה משמע דשאר מקומות בעי דלהוי ב"ד קבוע דומיא דיבנה והרמב"ם ס"ל לאידך גיסא דמדאמר א' יבנה משמע דאתא לומ' דאח' יבנה שיש בו ב"ד קבוע וא' כ"מ שיש בו ב"ד דאקראי ולפי מ"ש הר"ן הרי"ף היה מפר' כפרש"י והלכת' כת"ק דב"ד דאקראי תקעינן ולפיכך היה תוקע בבית דינו ותלמידי הרי"ף לא סמכו עליו לתקו' בשב' כמ"ש האחרונים וירא' לי דטעמייהו משום דכיון דאפשר לפרש איפכא דב"ד דאקראי לת"ק לא תקעינן כל ב"ד דבזמן הזה כיון דאינם סמוכים לא"י מיקרו ב"ד דאקראי ולא תקעינן עיין בתו' סוכה דף כ' ד"ה א' קטנה וא' גדולה ופ"ב דכתובות דף כ' ד"ה א' חדשות ובמנחות ר"פ ר' ישמעאל:

גמרא א"ר הונא ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בפני ב"ד וקשה אמאי לא פירש דמ"ש רב הונ' ועם ב"ד ר"ל בזמן בית דין כדמפרש באידך לישנא ועם פי' זה לא היה מותיב לה רבא ממתני' י"ל דפשט ועם ב"ד ר"ל בפני ב"ד ובאידך לישנא מפקינן ליה ממשמעותיה לומ' דהוי בזמן בית דין משום טעמא דאמר רש"י לקמן דבכל ארצכם כתיב:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>