עריכת הדף "יום תרועה/ראש השנה/כט/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"א'''}}

'''אמר ליה ר' זירא לשמעיה אכוין ותקע לי.''' ופי' רש"י תתכוין לתקוע בשמי להוציאני י"ח וכבר נודע דיש מחלוק' בין הפוסקי' אם מצות צריכות כונה או לא ומרן סי' ח' פסק דצריכות כונה וקש' דהוא ז"ל פסק בסי' תפ"ט לענין ספירת העומר דמי ששאל אותו חברו כו' אינו יכול לחזו' ולמנות בברכה ואמאי והא קי"ל מצות בעו כונה ותו קש' דבי"ד ס"ס קצ"ח פסק דנדה שנאנסה וטבלה כגון שנפלה לתוך המים מותרת לבעלה ואמאי הא קי"ל דבעו כונה ותו קש' אהך דנדה מהא דפסק בא"ח סי' קנ"ח סעי' ז' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם יש מי שנרא' כו' ועוד כתב שם סי"ג לכתחילה יכוין כו' דא"כ משמע דהוא רוצה לומר דלחולין בעי כונה לכתחלה א"כ הול"ל התם בנדה דלכתחלה תטבול פעם אחרת גם במ"ש מור"ם שם סי' קנ"ט סי"ג בשם הרשב"א דכונת נותן או כונת נוטל מועיל והביאו מרן בב"י וקש' מ"ש דגבי תקיע' שופר בעינן כונת שומע ומשמיע ובחדא מינייהו לא סגי ויש להשיב בכל אלה כמה תי' וחי' תן לחכם ויחכם עוד:

'''מתני' והיה כאשר ירים כו'.''' כתב ר"ע וז"ל משום דאיירי לעיל בכונת הלב כו' וקש' דזה ניחא למ"ד מצ"כ ומפרש מתני' דלעיל אם כיון לבו לצאת יצא אבל לרבא דאמר מצות אצ"כ ומפרש מתני' אם כיון לבו לשמוע מאי שייאטיה לומר אח"כ הך ענינא והיה כאש' ירים כו' י"ל דכונת התנא לומר אע"ג דבמצוה שיש בה מעשה אצ"כ מ"מ במצוה התלויה באמיר' כגון תפלה בעי כונה וכ"כ ה"ר יונה ספ"ק דברכות הבאתיה לעיל:

'''אלא לומר לך כ"ז שישראל כו'.''' קש' מ"מ פעמים מסתכלים כלפי מעלה ופעמים לא וכ"ת כשהיה משה מרים ידו היו מסתכלים וכשהניח ידו לא א"כ תקשי למשה למה היה מניח ידיו י"ל דמש' היה שלוח' של ישראל להתפלל וכשהיו ישראל מסתכלין ומשעבדי' לבם לשמים היה לו כח וגבורה להרים ידיו וכשלא היו מסתכלים היה נחלש כחו ומוריד ידיו והוי כההיא דר"ח בן דוסא אם שגורה תפלתי כו' ולפי זה יומתק לחכי מ"ש התנא ברישא וכי ידיו של משה כו' דמאי קושיא אימא ה"נ דכשהיה פורש ידיו תפלתו עושה פירות וכשהיה מניח ופוסק מהתפלה גבר עמלק אלא דעיקר כונת התנא הוא זה וכי ס"ד דתפל' משה ע"י פרישות ידיו בלי הכנעת ישראל עושות מלחמה כו' הא ליתא דא"כ קשה למשה אמאי היה מניח ידיו אלא כל זמן וכו' היו נותנים כח למשה בתפלה ובכן וגבר ישראל ודוק:

'''כיוצא בדבר אתה אומר כו'.''' קש' מאי פריך נחש ממית הכי הוא קושטא דמלתא ולא הול"ל אלא וכי נחש מחיה וכי תימא דהתמיהא לא קאי אנחשים דעלמא אלא אנחש נחשת דעשה משה מי הוא זה שאמר דממית עד שיקשה וי"ל דלעולם התמיהא קאי אנחש דעלמא וה"פ דהא אמרינן אין ערוד ממית אלא החטא ממית וזהו וכי נחש ממית המיתה באה ע"י העון וכיון שכן היאך ההסתכלות בנחש הנחשת יהיה מחיה היאך נתכפר לו העון שיסלק המית' הבאה לו מנשיכת הנחש ומשני אלא בזמן דישראל כו' נמצא דחזרו בתשובה והיו מתרפאים א"נ י"ל דהרבה בני אדם היה להם נשיכת נחש ומקצתן היו מסוכנים למות ומקצתם לא היו מסוכנים אלא חולים ודרך טבע היה להם רפואה וכשצו' הכתוב עשה לך שרף כו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי כונת הכתוב דכל הנשוך אף מי שאינו מסוכן למות צריך דיביט אל נחש הנחושת וחי ואם לאו שלא היה רוצה להביט אפילו שלא היה מסוכן היה נימוק ומת באופן דמי שלא היה רואה נחש הנחושת היה מת באופן דנמשך מנחש הנחושת מיתה וחיים וזהו שתמה וכי נחש ממית כלומר וכי מי שאינו רוצה לראות בנחש מת מחמת שלא ראוהו וגם כי נחש מחיה למי שמביט בו ומשני אלא בזמן וכו' נמצא דחזרו בתשובה והיו מתרפאים:

'''חש"ו אין מוציאין כו'.''' קש' בשלמא אם היה המצוה בר"ה לתקוע בשופר ר"ל שכל א' היא חייב לתקוע הוה א"ש דחרש ש"ו אין מוציאין משום דהם פטורים ומי שאינו שייך במצוה אינו יכול לעשותה כמו העבד שאינו יכול לכתוב גט דלאו בני כריתו' נינהו דאינו בתור' קדושין וגיטין אבל השתא דכתב הרמב"ם ריש הלכות שופר וז"ל מ"ע של תורה לשמוע כו' א"כ המצוה היא השמיעה ולא התקיעה וכיון שכן חש"ו אם יתקעו ואחרים שומעים למה אינם יוצאים הרי המצו' היא השמיעה והרבים שמעוה באזניהם ומאי איכפת לן אם התוקע הוא חש"ו ויראה לומ' דמצות ר"ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד ועיקר המצוה היא השמיעה ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא וכיון שכן שפיר אמרו חש"ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה ונמצא דהשומעים מחש"ו אע"ג דמחלק מצות שמיעה קול שופר יצאו מ"מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו דב' חלקים הם מצות תקיע' ושמיע' וכ"ת א"כ התוקע לתוך הבור ולא שמע קול שופר יצא מידי מצות תקיעה ועדין חייב במצות שמיעה וכשישמע אח"כ מחש"ו שתקעו יצא ידי מצות שמיעה וא"כ הרי משכחת לה תוקע לתוך הבור יצא ומשכחת לה נמי דחש"ו יוציאו את הרבי' י"ח וז"א דלעולם לא שמענו זה ואפשר ליתן טעם דאע"ג דהכרחנו דיש ב' חלקים מ"מ אין להוליד מזה דין חדש הנז"ל משום דאנן בעינן שיעשה המצוה של התקיעה והשמיעה בבת אחת ותקיעה לחוד ושמיעה לחוד לא מהניא וכ"ת אם התקיעה הוא חלק המצוה היאך יוצא האדם במה שתוקע חברו הלא במצות שבגופו אין אדם יכול לעשות שליח וכי היכי דאין אדם יכול למנות שליח שישמע שופר בעדו משום דתלוי בגופו וה"ט דחולץ דלא משוי שליח שיחלוץ בעדו ה"נ לא יעש' שליח לאח' שיתקע בעדו י"ל דקרא כתיב יום תרועה יהיה לכם ומשמע שכל ישראל יוצאין בתרועה א' כדדרשינן פרק הישן מקרא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל ראויים לישיבה בסוכה א' וא"א זה אלא ע"י שמיעה א"כ הרי גלי קרא דלענין התקיעה מצי לעשות שליח ולא הקפיד בגוף של אדם אלא השמיעה ולפיכך לא מצי משוי שליח בשמיעה אבל מ"מ לא נכחד דתקיע' היא חלק מהמצוה ודוק ומיהו יש לערער על זה ממ"ש הרמב"ם פ"א דשופר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיע' הקול כו' משמע דשמיעה לחוד היא המצוה דאל"כ אלא גם התקיעה היא חלק מהמצוה היה ראוי שלא יצא בגזול כמו מצה ולולב גם מתשובת הרמב"ם שהעתיקה מהר"ם אלשקאר בויכוח שהיה לו עם הרא"ם ז"ל במ"ש בריש חדושי סמ"ג דשופר דמ"ש הרמב"ם דמברך לשמוע קול שופר לאו היינו טעמא משום דבשמיעה תליא מלתא אלא משום טעמא אחרינא דכתב שם סתר מהר"ם אלשקאר ז"ל את דבריו מכח תשוב' הרמב"ם דכתב דהמצוה היא השמיע' לא התקיעה עיין בתשובת הרא"ם ובתשובת מהרמ"א ז"ל ולפ"ז הדרא קוש' לדוכתא אמאי חשוב דאין מוציאין וה"ז דומה לסוכה דמצותה היא הישיב' לא העשויה וכשם דסוכת גנב"ך ורקב"ש כשרה אע"ג דלאו בני חיובא נינהו כדאיתא בסוכה דף ח' משום דאדם יוצא בישיבה ה"נ בחש"ו אמאי אין מוציאין ואפשר לומ' דשאני סוכה דמצות ישיבתה אחר עשייתה ולפיכך לא איכפת דעשאוהו גנב"ך דלאו בני חיובא נינהו אבל מצות שמיעת קול שופר דהוי בשעת תקיעתו הוא גנאי שיתקעו חש"ו להוציא את הרבים י"ח ועוד נ"ל למאי דקי"ל מצות בעי כונה ובעי' כונת שומע ומשמיע וחש"ו לאו בני דעת נינהו שיהיה להם כונה ומיהו ז"א דא"כ עבדים ונשים שיש להם דעת יוציאו את הרבים וזה אינו כדמוכח בשמעתין ותו דמתני' קתני טעמא בזה הכלל וכו' ולכן תירץ ראשון עיקר:

'''זה הכלל כו'.''' התי"ט ומ"ח מהרי"ח בס' עץ חיים דקדקו בזה הכלל לאתויי מאי ודרך מו"ח נאות דאתא לרבויי ונשים ועבדים ואני מוסיף נופך משלי דאלו לא קתני זה הכלל היינו תועים דגריעותא דחש"ו היינו משום דלאו בני דעת נינהו ואינם מכוונים להוציא השומע ובכן היינו מכשירים עבדים ונשים דהם בני דעת אמנם השתא דקתני זה הכלל אשמועינן טעם הדין וה"ה נשים ועבדים ועי"ל משום דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא שאינו שומע ואינו מדב' אבל אינו שומע ומדב' חייב בכל המצות דעלמא אבל הכא בשופר דעיקר המצו' היא השמיעה מי שאינו שומע אע"ג דמדב' הוא פטור וכיון דהוא פטור אינו מוציא את הרבים י"ח וכ"כ בב"י ר"ס תקפ"ט בשם הכלבו והר"ש בר צמח יע"ש לכן אצטריך זה הכלל לרבויי חרש המדבר ודוק:

'''טומ' ואנדרוגינוס.''' פרש"י שמא זכר הוא ודע דבאנדרוגינוס תנן פרק הערל ר"י ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ואמרו בגמרא משמיה דר"י דאף מאכילה בחזה ושוק דסברי דהוא זכר ודאי וכתב הטור בהלכו' מילה סי' רס"ה ורס"ו דכן פסק ר"י בעל התוס' וכ"כ בא"ה סי' קע"ב ושם בהערל תני' רי"א אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים וזהו דעת הרמב"ם פ"ב ופ"ד דאישות ופ"א דמילה וכ"כ פ"ז דתרומ' דאנדרוגינוס אינו מאכיל את אשתו בתרומה ומ"ש פ"א דא"ב דחייבי' עליו סקילה אם בא עליו דרך זכרותו טעמא הוי משום גזרת הכתוב כמ"ש שם מרן הכ"מ ושם פ"ז דתרומ' בשם הרשב"א. אך קשה על הרמב"ם ממ"ש פ' דבכורו' דין ה' וז"ל בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה כו' ולשיטתו דפוסק דהוא ספק זכר ספק נקבה והיל"ל אינו נגזז להחמיר שמא זכר הוא דומיא דמה שפסק דקדשי אנדרוגינוס הם קדשי ספק ושמא י"ל דס"ל דטעמייהו דרבנן דאמרו דנגזז ונעבד הוא משום גזירת הכתוב דיש שום יתור בפסוק למדרש דאינו בכור האנדרוגינוס כיון דאין ספיקו עומד להתברר ועיין בי"ד סי' שס"ו ומ"מ נתבאר דיש תנאים דסברי דהוא זכר ודאי וי "ס דהוא ספק ודעת תנא דידן עכ"ל דס"ל דהוא ספק זכר ולפיכך חייב בתקיעת שופר מספק והטעם שמוציא מינו הוא משום דכל מין האנדרוגינוס א' או כולם זכרי' או כולם נקבות וזה שכתב רש"י שמא זכר הוא גם מ"ש רש"י אח"כ מוציא מינו אנדרוגינוס כמותו כו' הם פירשו כדכתי' והרמב"ם כתב פ"ב דשופר אנדרוגינו' מוציא מינו והשיג עליו הראב"ד זהו לדעת מי שאומר כו' אבל מי שאומר חציו זכר וכו' וכתב ה"ה ומחלוקת אנדרוגינוס הוא בהערל ורבינו פסק כמ"ד כו'. ואני עיינתי פרק הערל ולא מצאתי ספק זה דחציו זכר כו' בתלמודא דידן אך מצאתי בירושלמי דפרק הערל הביאו מרן בכ"מ פ"ז דתרומה דין י"ו נבעל נפסל מן הכהונה כנשים כו' ושם האריך בשם הר"י קורקוס באופן דספק זו דחציו זכר לא נמצאת בביאור רק בירוש' כפירוש הראב"ד שם והראב"ד שהשיגו כאן אזיל לטעמיה אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל בכל דוכתא דהוא ספק א"ש דמוציא מינו ומעתה מה שחילק ה"ה בין אנדרוגי' שהוא בידי שמים וכו' קש' דהרי טעמו דהראב"ד הוא לפי שיטתו דס"ל דהירוש' אומר דאנדרוגינוס שבעל אנדרוגינוס אחר פסלו לנבעל מן התרומה משום צד נקבות שיש בו הרי דאין לחלק בין בידי שמים לידי אדם דבאנדרוגי' עצמו הוא שאמרו דאתי צד זכרות של זה ומשתמש בצד נקבות של זה ופסלו לנבעל מן התרומה וצ"ע עיין בל"מ פ"ד דאישות מהדורא א' וב' ובתי"ט פר' בתרא דבכורות משנה ד' ויש לי קוש' על דבריו יעמוד המעיין עליהם מתוך מ"ש לעיל בדעת הרמב"ם ודוק:

'''מי שחציו עבד.''' פרש"י משום צד חירות שבו ועיין מה שהקשו התו' בחגיגה ד"ה לא נצרכה ותי' ע"ש ולי נראה דהג"ש אינו לפטור אלא לחיוב מסברא הייתי אומר דעבד פטור מכל המצות וג"ש דלה לה אתי לחיובי לעבד במ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דנשים ואצד עבדות כתיב או חופשה לא נותן לה לאשמועי' דחייבת השפחה במצות כנשים וה"ה עבד וממילא הוא פטור ממ"ע שהזמן גרמ' דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דומיא דאשה אבל מי שחציו בן חורין ספק הוא דחייב במצות משום צד חירות ועיין בהחובל דף פ"ח ע"א ברש"י ותו' דג"ש דלה לה היינו להחמיר לחייבו במצות כאשה ושמחתי שכוונתי לדעת גדולי' ודוק:

'''טומטום אינו מוציא וכו'.''' קש' אמאי אינו מוציא טומטום כמותו והרי יש כאן ס"ס ועיין בהרא"ם בחדושי סמ"ג דמגלה ובתשובת ח"א סי' כ"ה ובתשובת מהרי"ל סס"י כ"כ ובס' פני משה ח"א סי"ך ובהרשד"ם בא"ה סי' ן' וי"ד סי' קי"ג ובפני משה ח"א ד' ח' וק"ל. והני כהנים הואיל וליתנהו וכו' הכי תנן פרק בתרא דתמיד ושני כהנים עומדים על שולחן החלבי' וב' חצוצרות כסף וכ"כ הרמב"ם פ"ה דהלכו' כלי מקדש דין ה' דכהנים היו תוקעים וא"ת מנ"ל לרז"ל לומ' דכהנים דוקא יהיו תוקעים י"ל משום דבריש הפרשה כתיב בענין מסעות ובני אהרן יתקעו בחצוצרות גם מש"ה אח"כ וביו' שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות ר"ל דהכהנים יתקעו וכן מש"ה וכי תבואו מלחמה והרעותם בחצוצרות ופי' דקרא דמ"ע מן התורה להריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור כמ"ש הרמב"ם ריש פ"א דתעניות הכהנים היו תוקעין כדתנן פ"ב דתעניות וכמ"ש הרמב"ם פ"ד דתעניות. לשון רש"י ה"נ כהנים ולוים מקדישין לעולם וכו' עד ובין מקדישין ובין מוכרין תרווייהו משנ' יתירה נינהו ע"כ כוונתו לומר דהוא מלתא דפשיטא דמקדישין לעולם ומוכרין לעולם דכן הוא הדין גבי ישראל ועיין ברש"י משנה דסוף ערכין כהנים כו' ע"ש ומיהו מצאתי בהר"מ פי"ג דשמיטה ויובל דין ח' דה"פ מוכרין השדות ואפי' סמוך ליובל כלו' וחוזרה השדה לבעלי' ביובל משא"כ בישראל דבעי ב' שנים וע"ש בהרמב"ם פי"א דין י"א ומ"ש עוד רש"י והכי מוקי במס' ערכין היינו בספ"י דערכין גבי מה ששנינו כהנים ולוים מקדישן לעולם יע"ש:

ומ"ש רש"י ומהו גואלים לעולם כו' הם דברי הברייתא בשלהי ערכין ע"ש ורש"י כשהעתיק הברייתא הפך החלוקות והביא לבסוף לפי שנאמ' במקדש שדה אחוזה וכו' משום דחלוקת זו דאצטריך ליה הכא בסוגיא דידן דאמרי' ליתנהו במצות יובל דקאי אמקדיש שדה אחוזה לכך הניחה לבסוף:

תוספת ד"ה דתנן כהנים ולוים עד ועתה גי' ר"י הלוי ניחא כו' ולע"ד ירא' דיש ליישב גירס' רבותיו של רש"י דגרסי' דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם ונגאלים לעולם משום דלעול' פי' גואלין לעולם קאי לכל החלוקו' ומכללם בענין מקדיש שדה אחוזה ומהא הוא דמייתי והכי דייק תלמודא בשלהי ערכין דמייתי ברייתא דתני ג' חלוקות בהך דגואלי' לעולם ומכללם בענין מקד' וכל זה לשיטת רש"י ותו' אבל הרמב"ם פי"ג דיובל דין ז' פי' מוכרין השדות ואפי' סמוך ליובל וגואלין מיד כלו' דא"צ להמתין ב' שנים נמצא מדמוכרין לעול' לזמן קצר סמוך ליובל ליתנהו במצות יובל כישראל דאינו מותר למכור לכתחיל' לפני היובל פחות מב' שנים:

גמרא והני כהנים הואיל וליתנהו ביובל פרש"י והתו' דהיינו דליתנהו במצו' א' דיובל דהיינו בענין מקדיש וכו' אין להקשות דגם בישראל משכחת לה דליתנהו בענין מקדיש כגון שישראל זה ירש את אבי אמו לוי כמ"ש הרמב"ם פרק י"ג דיובל בדין ח' דס"ס טעמא הוי משום דהערים והשדות של לוים לפי' גואל לעולם אמנם אכתי קשה אמאי ל"ק איפכא ישראל אצטריכא ליה דהואיל וישראל ליתנהו במצוה א' דיובל כגון שמכר שדה אחוזה שנה א' לפני היובל דהיובל אינו משמט וגם אינו יכול לגאול פחות מב' שנים כמ"ש רמב"ם פי"א דין ב' משא"כ בלוים דמוכרין השדות סמוך ליובל וגואלים מיד וחוזרת לבעלי' ביובל כדמוכח ממ"ש הרמב"ם פי"ג מיובל דין ז' ותו קש' דכיון דכהני' ולוים וישראל כולהו שייכו במצות יובל אלא דיש דין א' פרטי גבי כהנים כגון בענין מקדיש שדה אחוזה דליתנהו גבי כהנים ולוים איך ס"ד לומר דמפני זה לא יתקעו בשופר בר"ה אלא ישראל והלא גם ישראל יש להם דין א' פרטי כגון מוכר שדה אחוזה שנה א' לפני היובל דיובל אינו משמט ותחזור השדה לבעלי' וגבי כהנים ולוים משמטות דהאי גואלים מיד וא"צ להמתין ב' שנים ואפשר לדחות ולומר דאפי' דכהנים ולוים א"צ להמתין ב' שנים וגואלים מיד אם ירצו מ"מ אם מכרו שנה א' לפני היובל אין היובל משמט להחזיר שדה לבעליה אלא צריך להמתין שנה א' אחר היובל כמו ישראל וצ"ע:

א"ר הונא ולעצמו מוציא כו' וקש' מאי דעתי' דרב הונא י"ל דטעם דכיון דהוא חייב מצד חירות שבו לעצמו מוציא דהיכי נאמר דלעול' אינו מוצי' לעצמו ואחר יוציא אותו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד להוצי' עצמו ושלוחו יוציא אותו והלא שלוחו מכחו הוא בא ואם שלוחו מוציאו גם הוא מוציא עצמו ולגבי עצמו לא אמר לא אתי צד עבדות כו' אלא אמרי' אתי צד חירות כו' אבל לגבי עבד אחר שהוא חציו בן חורין אמאי לא אתי צד עבדות דהאי ומפיק לצד חירות דהאי משום דאפשר דהתוקע יהיה חציו בן חורין והשומע יהי' שליש עבד וב' שלישי בן חורין ור"נ סבר אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה ושליח מצי להוציאו משום דלאו מדין שליח גמור אתי' עלה והוי כהא דאמרינן בעלמא הני כהני לאו שליחי דידן הוו אלא דרחמנ' דאי דידן איך אנו יכול לעבוד עבודה והכהנים מקריבין קרבנותינו:

תני אהבה ברי' דר' זירא כל הברכות כו' חוץ מברכת הלחם והיין כו' קשה אמאי אצטריך לפרט לחם ויין יאמר חוץ מברכת הנהנין או יאמר לחם וממיל' ה"ה יין וברכת הנהנין י"ל דהאי חוץ כו' היינו ברכה א' מפני שהם מדרבנן ואין כאן ערבות אבל בה"מ שאחר הלחם מוציאו מטעם ערבות אע"פ שהמברך לא אכל ומה שהצריכו שיאכל המברך כזית הוא מדרבנן כמ"ש בא"ח סי' קפ"ו וכיון שכן להכי נקט נמי חוץ מברכת היין לאשמועי' דוקא ברכה א' אבל ברכה אחרונ' דיין הוי מן התורה כמו בה"מ ומוציא את חברו וס' זו דמעין ג' הוי מן התורה נתבארה בטא"ח סי' ר"ט וקפ"ד איברא דיש חולקי' וס"ל דהוי מדרבנן ולדידהו נאמר דה"ק חוץ מברכת הלחם ברכה א' וגם חוץ מברכת היין בין ברכה א' בין ברכה אחרונה באופן דלכל הס' יש ליישב מאי דנקט תרתי לחם ויין:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>