עריכת הדף "יד רמ"ה/סנהדרין/כו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''רב'''  יהודה ורב עינא חד אמר אלו חזקיה וסיעתו שנקראו שתות היו נהרסין צדיק מה פעל כלומר מה היה מועיל פעלו של צדיק והיכן שכרו וחד אמר אלו בית המקדש שנקרא שתיה נהרס צדיק מה פעל כדפרישית ועולא אמר אלמלא לא מחשבותיו של אותו רשע אין נהרסות צדיק מה פעל כלומר כי השתות יהרסון שאם לא כן צדיק מה פעל. ודייקינן בשלמא מאן דאמר מחשבותיו של אותו רשע היינו דקרי להו שתות דכתיב ולא שת לבו גם לזאת ולמאן דאמר נמי בית המקדש דתנן אבן היתה שם תחת הארון מימות הנביאים הראשונים שממנה נשתת העולם שנאמר דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי כדאיתא במסכתא יומא אלא למ"ד חזקיה וסיעתו קרי שתות היכא אשכחן צדיקי דאיקרי הכי ופשטי' מדכתיב כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל כענין שנאמר {{ממ|חבקוק ג'}} צדיק יסוד עולם ואיבעיא מהכא הגדיל תושיה והיינו תורה וצדיקים שעוסקים בה נקרין שתות ולמה נקרא שמה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם דבר אחר שנתנה בחשאי מפני השטן מדת הדין שהיתה מעכבת שלא ליתנה לבשר ודם ולשון משל הוא שמתן תורה לבשר ודם לפנים משורת הדין הוא לפי שאין בשר ודם ראוי לטובה גדולה כזאת וכל דבר שהוא לפנים משורת הדין כיון שלא נעשה עפ"י מדת הדין דומה כאלו נעשה שלא לדעת הדין וזו היא שאמרו שנתנה בחשאי כלומר שלא מדעת מדת הדין שקרויה כאן שטן לפי שהיה לה להשטין ולעכב את הדבר אלו היה הדבר תלוי בה אלא שגברה מדת הרחמים ולא נעשה הדבר ע"פ מדת הדין:

'''ד"א'''  תושיה דברים של תהו כלומר דברים שאין טעמיהן מגולין כגון איסור כלאים ושעטנז וכיוצא בהן שדומין בעיני אדם כדברים של תהו שאין בהן ממש והן הנקראין חוקות כדכתיב את חקותי תשמורו כו' והעולם משותת עליהם כלומר מיוחד עליהן לפי שעיקרין גדולים יש להם גדולים כהרי הרים. ור"ש ז"ל פי' דברים של תוהו התורה שהיא דיבור וקריאה בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה ומחשב כתוהו ואעפ"כ העולם משותת עליהן ותושיה לשון נוטריקון הוא תא"ו וא"ו מתהו שי"ן יו"ד ה"א לשון שיתות:

'''אמר'''  עולא מחשבה מועלת אפי' לבטל דברי תורה יש אומרים מחשבת אחרים מועלת לבטלה ואם עסוקין לשמה אין מחשבת אחרים מועלת לבטלה ולאו מילתא היא דהא מפר מחשבות ערומים בקב"ה כתיב ותו דקרא לא קאי במחשבת המפר ויש אומרים מחשבה שאדם מחשב כך וכך תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת ואפי' לדברי תורה כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא מפר מחשבות ערומים שאין מחשבתן עולה בידן אפי' לתושיה וזהו הפי' האחרון הוא הנכון:

'''פיסקא'''  אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין אומנות אלא היא כו' אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה ומסתברא דאליבא דמאן דאמר פליגי נקטה. מיהא שמעינן דכל כי האי גוונא דלא סמכא דעתיה דודאי יכיל למעבד לאו אסמכתא היא דהא כולהו אמוראי מודו דטעמא דר' יהודה משום דלא חשיב לה אסמכתא הוא דאי הוה חשיב לה אסמכתא אפי' יש לו אומנית שלא היא נמי הוה פסיל וכיון דאיפסיקא הילכתא כר' יהודה ש"מ דכל כה"ג דאין בידו לנצח לאו אסמכתא היא וההיא דקי"ל כל דאי אסמכתא היא ולא קניא במידי דיש בידו לנצח או לקיים תנאו קאמר:

'''ואמר'''  ר' אבהו אמר ר' אלעזר וכולן צריכין הכרזה בבית דין להודיע לכל שהן פסולין כדי שיזהרו מלמסור להן עדות. רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה דאפשר דאיכא דלא ידע ביה וחד אמר לא בעי הכרזה כיון דמפורסם הוא לא בעי הכרזה. ודייקינן בשלמא למ"ד בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול דמשמע לן סתמא מכל מילי ואפי' הכרזה לא בעי אלא למ"ד בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול ומפרקי' דמסתמא מכריזינן עליה ואע"ג דלא אתו סהדי דגזל וקי"ל {{ממ|חולין צ"ג:}} דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל הילכך בעי הכרזה. ואסיקנא דכי בעי הכרזה בגזלן דרבנן כגון מציאת חרש שוטה וקטן וחמסן וגבאי ורועה ומוכס דכולהו קאתו על ידי עלילה ולא שקלי בתורת גזל ממש אבל בגזל דאורייתא כגון חטיף ושקיל כגון בניהו בן יהוידע כדמיפרש בפ' מרובה {{ממ|בבא קמא ע"ט:}} לא בעי הכרזה וה"ה גבי מלוה ברבית דלא בעי הכרזה דאיסורא דאורייתא הוא ובהדיא תניא אל תשת חמם עד כגון הגזלנין ומלוה רביות אלמא מדאורייתא פסילי וכבר ברירנא דכי קא מני להו תנא דמתני' למלוי רביות בהדי פיסולא דרבנן משום דלא קא שקלי שלא מדעת בעלים תדע דפיסילא דמלוי רביות דאורייתא הוא דאמרינן בפירקין בר בינתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדילי אוזיף ברביתא פסליה רבא לבר בינתוס ומקשינן והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאי דקאמר לדילי אוזיף ברביתא לדבריו איהו גופיה רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ומפרקי' רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע והשתא נחזי אנן אי אמרת בשלמא מלוה ברבית דאורייתא היינו דפסליה רבא לבר בינתוס אע"ג דלא אכרוז עילויה אלא אי אמרת דרבנן אמאי פסליה והא לא אכרזינן עליה. וכ"ת רבא נמי כי פסליה לאו מהשתא פסליה לגמרי אלא לאכרוזי עליה אם כן הא דמקשי' והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות והוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד מאי קושיא והא אכתי לא אכרוז ואכתי כשר להעיד על המלוה לפסלו ולהכריז עליו אלא לאו ש"מ לא בעי הכרזה ש"מ והא דקאמר בפירקין וכולן צריכין הכרזה אפסולי דרבנן בלחוד קאמרי':

'''אמר'''  ר' נחמן אוכלי דבר אחר צדקה של עכו"ם דאיכא חלול השם מחמת ממון פסולין לעדות והני מילי בפרהסיא כו' ולא דמי למומר אוכל נבלות לתאבון דקאמרי' כפין ואכיל כפין שקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא דאלו התם כיון דאיכא איסור לא איבעי ליה למיכל ואלו הכא כי אסור היכא דאפשר ליה אבל היכא דלא אפשר ליה חיותיה היא. ואית דמפרשי דטעמא דאוכלי צדקה של עכו"ם דפסולין לעדות משום פריצותא הוא דכיון דלא כסיפא ליה מילתא ומפקר נפשיה כולי האי משום ממון לא מיכסיף נמי לאסהודי בשיקרא דכיון דאית ביה חוצפה כולי האי מסתמא רשע הוא ודמיא לההיא דתנן בסוף פירקא קמא דקידושין האוכל בשוק הרי זה כלב ויש אומרים פסול לעדות ואיפסיקא הילכתא התם כיש אומרים ומסתייע הדין פירושא מדנקיטי' לה טעמא בשמעתתין לישנא דקא מבזי נפשיה בפרהסיא דאלמא טעמא משום דקא מבזי נפשיה הוא ולאו משום איסורא:

'''אמר'''  רב נחמן החשוד על העריות שהעידו עליו שבא על הערוה כשר לעדות דבעינן רשע דחמס וליכא. ורב ששת אמר עני מארי ארבעין בכתפיה שעבר על לא תעשה שבתורה והתורה קראתו רשע דכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר והא כתיב אל תשת רשע עד. ויש אומרים החשוד על העריות שלא היו שם עדים אלא שיצא עליו קול ומפרשי לה להא דאמרי' ארבעים בכתפיה וכשר הכי חייב מלקות הוא אע"פ שאין שם התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה והרי החמירו עליו ועשאוהו כחייבי מלקות דקרינהו רחמנא רשעים דכתיב אם בן הכות הרשע ואת אמרת כשר ומילתא צריכא עיונא:

'''אמר'''  רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והני מילי היכא דמסהיד לאפוקה מתותי בעלה כגון שמעיד על הגירושין דחיישינן דילמא לנפשיה מיבעי לי' אבל אי מסהיד לעיולה לומר שנתקדשה לית לן בה דמאי נפקא ליה מינה הא ודאי כי הויא פנויה עדיפה ליה. אית דאמרי דהילכתא כר' ששת דאיסורא הוא וקי"ל כרב ששת באיסורי ואנן לא מכרעא לן מילתא דודאי עדות מעיקרא דיני נינהו ולא מיחשיב בכלל איסורי ותו דמדטרחי רבא ורבינא ואייתי רב פפא לפרושי מילתיה דרבא ש"מ דהילכתא כוותיה ושמעינן מינה דהאי חשוד דקאמרינן לאו דאיכא סהדי שבא על הערוה דאם כן לא גרע ממומר אוכל נבלות לתאבון או להכעיס דקי"ל כאביי ותו דאפי' רבא לתאבון מודה דפסול ועריות כמומר אוכל נבלות לתאבון דמי ותו מדנקט רב פפא טעמא לענין עדות אשה לאפוקה משום חשדא ש"מ דלאו כבא על הערוה ממש קא מיירי דאם כן מאי איריא משום חשדא תיפוק לי' דרשע הוא ואפי' לעיולא נמי ליהוי פסול וליכא למימר דר"פ ורבינא כרבא ס"ל דאמר רשע דחמס בעינן דהא איפסיק הילכתא כוותיה דאביי לקמן ואי מוקמת לה לדרב נחמן אליבא דרבא כל שכן דמפקת לה מהילכתא:

'''אמר'''  רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי שהן זמן קציר ובציר לא שמיה גנב והני מילי באריסא דטרח ביה ואית ליה חולקא בפירי. אית דאמרי דמורי היתירא לנפשיה למשקל דבר מועט דסבר לא קפדי בעלים בהכי משום דטרחי ביה ובדבר שנגמר מלאכתו דאמר לא גרענא מפועל וכיון דלאו לאיסורא קא מיכוין לאו רשע הוא כדמפורש במעשה דהנהו קבוראי דכל היכא דלא מיכוין לאיסורא כשר. ואיכא לפרושי דטעמא דמילתא משום דכל כה"ג קים לן בבעלים דלא קפדי וכמאן דשקלי מדעת בעלים דמי. איכריה דרב זביד חד גנב כפא דשערי אלומה קטנה כדגרסי' בפ' המוכר את הבית {{ממ|בבא בתרא ס"ט.}} מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי והן אבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח וחד גנב קיבורא אשכול של תמרים ופסלינהו והא קמ"ל דכיון דלאו אריס הוא דהא לא פליג בפירי אלא אגריה קא שקיל למכרב אפי' שקיל דבר מועט שנגמרה מלאכתו פסול ותו דאריס עביד אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואמטו להכי קא מחלי בעלים גביה ואלו אכר לא קא עביד עבידתיה בדבר שנגמרה מלאכתו וכי שקיל מיניה לא מחלי בעלים גביה למשקל ממידי דלא עביד ביה ולא טרח ביה:

'''הנהו'''  קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרנהו לעדות אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו דקא עבדי מלאכה ביום טוב ראשון שהוא מן התורה משום חימוד ממון דקא שקלי אגרא אמר ליה הני לאו בני עבירה קא מיכווני אלא סברי דמצוה קא עבדי ושרי אמר ליה והא קא חזו זימנין אחריני דכי עבדי הכי משמתינן להו ואי לאו דאיסורא הוא אמאי משמתינן להו ואפ"ה הדרי השתא ועבדי ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לעולם אינהו משום מצוה קא מיכווני וסברי האי דמשמתי לן כי עבדינן הכי כפרה הוא דקא עבדי לן רבנן וקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דכל היכא דאיכא למימר לאו לאיסורא קא מיכוין כשר לעדות:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>