עריכת הדף "יד אפרים/יורה דעה/נה"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''בין בעוף והוא דאיעכל. ''' עי' בה"ט וכתב בשבו"י ח"ב סימן נ"ט בבהמה שהלכה ביושר ולא ניכר ריעותא מחיי' ולא לאחר שחיטה ואחר כן באו ב' אנשים ואמרו שהם רצו ליקח בהמה זו שמכירי' אותה בט"ע רק המוכר אמר להם שצולעת קצת לפי שהירך נפל מהקערה שקורין שיסל אף אם המוכר היה ישראל שאמר כן אינו רק בדדמי שאומר כן מחמת האומד שראה שצולע קצת היה סובר דשף מדוכתיה ובאמת יוכל להיות דלא שף כלל רק אולי נחלש ע"י חולי ברגלי' ושגרונא נקטיה וכיון שאין כאן שמוטה לפנינו אף אם היו ב' עדים מעידים שפעם נשמט הירך כיון דהדר בריא לפנינו ודאי שלא נפסק ולא איעכל ניביה מכ"ש שאינו רק לפי האומד וקאמר בדדמי וכה"ג אמרינן בכתובות דף ט' דאם י"ל מקו' הוא דלא קים לי' אין נאמן לאוסרה וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר וגם אחר הפשיטה לא נראית ריעותא אכן אם נודע לבעל הבהמה מריעותא זו ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקם מהראוי לקנסו וע"ש בבהמה שנתקלה ברגליה ונעשי' חיגרת ברגלה אחת צריך בדיקה ברגל שחיגרת בו וכמ"ש בסימן ל"ד לענין פסוקת החוט שנודע שנפלה חיישינן והנה אעפ"י שאין חשש זה כיון שלא נפלה רק נתקלה מ"מ רגלים לדבר שנעשית שמוטת ירך ונפסק ניביה ונטרפה הבהמה וכתב במאמר מרדכי חלב מבהמות שהבוקא דאטמא שף מדוכתיה שקורין (שנארביין) וכו'.

'''לכן יש לאסור כל שמוטת ירך שמא.'''  עי' בה"ט וכתב בשו"ת פ"י סי' ב' בשמוטת רגל מן העוף וידוע שלא נעשה קודם רק או בשעת שחיטה או אחר כן יש להכשיר בבדק ולא איפסיק ניביה ואפי' נפסק הרוב כיון דלא נתעכל בשעה מועטת שרי ע"ש ובסי' י"ג מ"ש בזה:

'''דכל יתר כנטול.'''  עבה"ט ועי' בשו"ת מוהר"י הלוי סי' ך"ב אווזא שמצא תחוב בגבה כמו חתיכה לפרק התחתון של הרגל:

'''והאבר אסור מדרבנן.'''  עי' בה"ט וכתב בשו"ת פ"י כת"י סימן י"ח באבר המדולדל שנתבשל עם העוף או עם אבר הבהמה נראה דאוסר תערובתו מדרבנן כדמוכח בסמ"ג דס"ל דאסור מדרבנן ונ"מ לענין ספיקא משמע לענין תערובת אין חילוק בינו לשאר איסורין דרבנן. ומ"ש שכמה גדולים לאחר בישול לא ציוו רק לחתוך האבר. היינו דבאמת לא יארע לאסור כ"א פעם אחת ביובל וכת' בשבו"י סי' נג בהמה שנשבר ידה בענין שהאבר אסור והבהמה מותרת מותר לגמוע חלבה דלא דמי לאיבעי' דש"ס ע"ש: 

'''אבל אם חזר ונקשר.'''  עיין בה"ט וכתב בנ"ב סימן ך' בעוף שנשבר עצם הקולית סמוך לגוף וחזר ונקשר כקולמס ונמלח עוד עם שני עופות כי לא הרגישו בשבר עד אחר מליחה והדחה כיון דנשבר וחזר ונקשר דהחשש מחמת איעכל ניביה והרמ"א מתיר בהפ"מ ולמאן דמתיר בסי' נ"ו סעיף י' אף בלא הפ"מ מותר ואף למאן דאוסר אינו רק ספק שמא איעכל. ולכן אם נמלח עם מינו ויש רוב נגדו יש להתיר מה שנמלח עמו בקליפה לכ"ע אפילו הוא שמן ואם נתבשל אחר כך בלא קליפה מותר בדיעבד וטוב לקולפן אחר הבישול אם נקל לקלפו ועיין בספרי בקונטרס התשובות סי' י"ד מה שהעליתי בזה. ועי' בשו"ת ב"ח סימן קל"ט עצם הקולית בעוף שנשבר וחזר ונקשר יפה אלא שהשברים מונחים זה על זה ולא היה ריעותא רק כשאכל הבשר מעל העצם נתגלה השבר ונמלחו ביחד בשר ועופות הרבה המחמיר לעצמו קדוש יאמר לו ולאחרים אין להחמיר כלל וכ"ש בהפ"מ או לצורך שבת ויו"ט והמחמיר אל יחמיר אלא לאותה קדירה שנתבשל בה העוף אבל שאר בשר שנמצא אע"פ שאין ס' נגד העוף אין להחמיר דמדינא גם העוף שרי רק הואיל ונפיק מפומיה דמהרי"ק הבו דלא לוסיף עלה להחמיר במליחה שהוא גם כן חומרא ע"ש וע"ש סי' כ"ג בעצם הקולית בעוף שנמצא שבור והשבר נתחבר חיבור יפה אך לא שאש"י והתרנגולת כבר נאכלה הכלים שאינם ב"י מותרים דאף שספק אם נשתנה מראית הבשר הו"ל ספיקא דרבנן ומ"מ יש להגעיל כלי מתכות דהוה ליה כדשיל"מ דהוצאות הגעלה דבר מועט הוא כמ"ש הש"ך סי' ק"ב וכ"ח מותר וכ"כ בבה"ט בשם באר עשק ע"ש וכתב בפמ"א ח"ב סי' ק"ט בעוף שנשבר עצם השוק למעלה מצומת הגידין והבשר והעור היה שלם ולא הכירו בהיותו חי ולאחר שבשלו ואכל קצת ממנו מצאו אותו השבר באלכסון ולא היה נדבק שא"ש י"י יש להכשיר משום ס"ס שמא לא יצא לחוץ ואת"ל יצא לחוץ ולא היה עור ובשר חופין את רובו שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם דבעצם האמצעי למעלה מצ"ה אין לאסור ובנקשר אף שאין שא"ש י"י אלא שוכבים זא"ז יש לצרף דעה זו להתיר אף באין ה"מ כדעת הש"ך והפ"ח ועיין בח"צ ופר"ח להקל אף בקולית סמוך לגוף ולא נקשר שאשי"י אם אין ריעותא בעור ובשר אבל אין דבריו מוכרחים ופוק חזי מאי עמא דבר ודי לנו להקל אף בעצם אמצעי שלא במקום צ"ה ופעם אחד היינו מסובים בסעודת מילה ונמצא שבר בקולית במקום שעושה טריפה ולא היה שא"ש י"י וחקרנו שלא היה ריעות' בעור ובשר והתרנו התבשיל מפני הפ"מ וסעודת מצוה ע"ש וע"ש סי' ק"ך בתרנגול שנשבר עצם השוק למעלה מחצי עצם ותיכף שלחוהו להמורה בעודו חי והרגיש שיש בו שני עוקצים והעור היה שלם ושחטוה ובדק ומצא ג"כ שהעור שלם מכל צד וכתב דלפי המנהג להטריף בלא חזר ונקשר מטעם דגזרי' שמא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ע"ש שכתב שאין טעם האיסור דשמא יצא פ"א דהא לא מחזקינן ריעותא אלא הטעם דשמא יבא להכשיר כו' ולפע"ד תמוה להפסיד ממון של ישראל בשביל גזירה שיבא המורה להכשיר ביצא מחיים ואין לדמות לגזירות חכמים דזמנין דגזרו בכה"ג אלא הטעם כפשוטו דדלמא מיתרמי שיצא כו' ואף דלא מחזקינן ריעותא מחמירים בזה דקצת שכיח דכשנשבר בכח בשעת מעשה יצא לחוץ קצתו וא"כ בנ"ד שתיכף אחר השביר' בדק מיד ומצא העור שלם לא שייך האי טעמא וגם הטעם השני שמא נקלף הבשר אין להחמיר בזה כל כך כשלא היה שהות אחר השבר זמן מה רק תיכף לשבירה שחיטה וקצרתי ונראה להקל אף בהפסד קצת בכה"ג וגם לטעם השני שאין בקיאים אנו בחיפוי בשר גם בזה שרא' מיד שייכי הנך טעמי כו' ולכן גם בזה אין לסתור המנהג ואין להקל רק בהפ"מ או לעני בדבר חשוב דהוי כהפ"מ ע"ש וכ"כ בשמש צדקה סי' ך"ו בעצם הקולית שנשבר וחזר ונקשר וע"ש סי' נ"ה סי' נ' בדין זה שחזר ונקשר אך לא שאשי"י ונמלח עמו הרבה עופות ועי' בשו"ת מטה יוסף סי' ט"ז י"ז י"ח י"ט באורך בענין זה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}