עריכת הדף "יד אפרים/יורה דעה/מב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''והכבד סותמו.'''  ועי' בשו"ת חינוך ב"י סי' ל"ו בנדבקה המרה בחוזק לבשר שבין הצלעות ונרא' כנקב שם:

'''נסרכה המרה.'''  עבה"ט וע' לעיל סי' ל"ז ס"ק כ"ג הבאתי דברי החו"י ומ"ש בזה ע"ש ומ"ש באה"ט בשם הצ"צ מרה שבולטת כו' וע' במ"ש דלדידן אין להתיר בכה"ג:

'''קרקע הכבד.'''  וכתב מח"ב דבש"ע שהזכיר קריעה כן הוא בה"ג ופסיקתא זוטרתי וראב"ן ומח"ב הביא הרבה ראשונים ואחרונים שלא הזכירו קריע' ומשמע דהקריע' לרבותא דאפילו אם אינו מר מבחוץ אם קורעה וטעם מהני משום דאמרי' דנבלע המרירו' וכן ראיתי לרבני עה"ק ירושלים תוב"ב שהיו טועמים הכבד בלי קריעה ואם טעמו טעם מר הכשירו ויש להם על מה שיסמוכו. אך בת"ש כתב שזה טעות לטעום בלא קריעה דמה שמר הכבד מבחוץ אין ראיה שי"ל שקלטה בנגיעה כו' וכ' במח"ב שכיון שמוזכר הקריעה בבה"ג ובש"ע יש לחוש לקרעו ולטועמו ובדיעבד בטעימה מבחוץ סגי וע"ש שאף שלא נמצא הכיס ג"כ כשר ע"י טעימה וע"ש שכתב שלפי עיקר הנוסחא בבה"ג אם יש רושם שהיה כיס ומי מרה וניטלו יש להכשיר ג"כ ע"י קריעה וטעימת הכבד ודלא כמ"ש בשם אוהל מועד ולכתחלה יש לעשות נפיחה כמ"ש הפר"ח ואם לא עשה נפיחה כל שראה אותה שלימה סגי וכל שכן אם נאבדה בלא נפיחה. ואם טעם מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד מן המרה וכשרה כ"כ הפר"ח בשם מהריק"ש ור"ל שטעם במקום המרה ונמצא מר שם אע"ג שטעמו הכבד אח"כ ואין בכבד טעם מרה תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד ותסגי מה שבדוכתא היה מר וזה שכתב טעמו מקומה ושוב טעמוה ודלא כמו שנראה ממעתיקי הדברי' בענין ופשוט שאם טעמו באותו מקום בעצמו שהיה מר בתחלה ועכשיו אינו מר דתלינן שנתקנח בטעימה ראשונה דלא כמשבצות שנתן טעם שהכבד בלע המרירות. וליתא דאין זה כוונת הפר"ח. ולכן אף אם אח"כ חזרו לטעום בכבד ולא נמצא מר יש להכשיר אך להת"ש נראה דלא סגי במרירות מעט ע"ש. ונראה להחמיר באין הפ"מ בכה"ג שהראשונים לא נתנו גבול זה. ואם יש מרה כדינה וטעמו לכבד ויש בו מרירות כ' בפ"מ בשם הפרי תואר דכשירה והוא פשוט ואם הפרידו בני מעים מהכבד והשליכו אותם ואח"כ לא נמצא מרה בהכבד כשירה דתלינן דנשארה עם הבני מעים כמ"ש לעיל בשם השבו"י וכ"כ מוהר"י מפראג בתשובה כת"י. ובאמת שכן מבואר בפר"ח ס"ק ד'. ואם לא היה טעם מר וטעמו הבני מעים והיה מר יש להכשיר כמ"ש בס' שבט יהודה למהר"י ע"ש וכן עיקר דלא כהחולק עליו ואם לא היה טעם מר לא בכבד ולא בבני מעים וצלו הב"מ והיה טעם מר יש להטריף ובתשובת כה"ג הביאו בבני חייא בכבד שהיה מעוך וכתות קצת ולא נמצא מרה בטעימ' הכבד וטעמו הקורקבן והיה מר כלענה יש להכשיר. וכבד של עגל שהיה לו מרה כדינה אלא שהית' לבנה ביותר וקרעו המרה והיה בה מים זכים צלולים ומתוקים כתב במשבצות בסימן זה להטריף מספק. ומח"ב כתב שראה במכתב הגאון מוה' ברוך כ"ץ רפאפארט אב"ד דק"ק פיורדא שבא מעשה לידו והטריף והביא ממהרש"ל דמכשיר בחילופין שלא נזכר בש"ס ואעפ"כ בוורדא גדולה מטריף שאין שמה עליה וה"נ כיון שהיא מתוקה אין שם מרה עליה וכל זה לנוהגים להטריף בחסר הוורדא אך מי שמכשיר שם ה"ה הכא עכ"ל. (והדברי' סתומים שלענ"ד אין זה כלל למאן דמכשיר בוורדא חסר ודעת לנבון נקל וקצרתי). ואם מרה מתוקה וטעמו הכבד והיה מר יש להכשיר ולתלות שהכיס שאב מים כמו בועה כמ"ש בשם מוהריק"ש בנמצא כיס שלא היה מים מרים אצל המרה כשר דלאו מרה היא אלא בועא (והביאו הבא"ט ומש"ש בשם הריב"ש הוא ט"ס וצ"ל הריק"ש) וה"נ דכוותיה ועיין בחינוך ב"י סי' נו"ן. ואם נאבד' הכבד קודם טעימ' כמה אחרונים כתבו דמיעוטא דמיעוטא שטועמים טעם מר בכבד וא"כ אין להכשיר אפילו מהס"ס שכתב הכה"ג ומח"ב כתב שבגלילות שלהם העופות הנמצאים בלא מרה על הרוב מוצאים בכבד טעם מר ועכ"פ מחצה על מחצה ובמקומות כאלו יש להכשיר בנאבד ומטעם ס"ס. ואם אכלו הכבד ולא טעמו טעם מר ושוב נזכרו ובקשו המרה ולא נמצאת יש להטריף כמ"ש בדבר משה בשם מוהר"י דוד ועיין בכרתי שיש לחפש אצל טחול של עוף וסמוך לו ימצאו מרה קטנה ובחנם מטריפים תרנגולות הרבה וע"ש. וע"ש במח"ב שדעתו דאף מהרש"ל מודה דנשים נאמנות לבדוק על ידי טעימת הכבד לומר מר הוא כיון דליכא טירחא כלל ודלא כשו"ת חינוך ב"י סי' פ"ו (ומ"ש שם דגם רמ"א מודה ליתא דרמ"א בת"ח כלל מ"ו חולק על רש"ל בבדיקו' קטניות ע"ש) שכתב דאף שבני בית ראו כשלא נמצאת המרה והלכו להם והאשה העוסקת אומרת שטעמה טעם מר בכבד יש להאמינה. וכ"כ בזכרון יוסף וכן נראה מדב"ש סי' של"ג. והגאון מוהר"מ בר' בצלאל בס' ויכוח מים חיים כ' דבר שעל הנשים מוטל לעשות והם עצמם יודעות שאנו סומכים עליהם אז ודאי בודקים יפה ואינם חשודות כו' ועיין במח"ב שהעלה כמו שכתבו הפוסקים כשרוצה לטעום צריך לקנח הדם של הכבד ודלא כבאר יעקב וזכרון יוסף. ועיין מ"ש בספרי ב"א סי' ל"ו וע"ש בשם בית דוד אם לא טעמו טעם מר בכבד שהיא טריפה הביצים שהטילה קודם השחיטה שריא דאימור השתא ניטלה המרה. אבל הביצים שנמצאו תוך העוף אפילו המה גמורות שכיוצא בהם נמכרים בשוק אסורים. ובשו"ת חינוך ב"י אוסר כל הביצים שנולדו וגם אם נתערבו באחרות הכל אסור ובבל"י כתב בתערובת להתיר ומח"ב כתב דוקא שלא ניכר רושם כיס ומרה כלל אבל אם ניכר רושם או שנמצא כיס ריק בכה"ג אף שלא טעמו בכבד טעם מר יש להכשיר הביצים שנולדו כבר ושוב הביא דברי הזכרון יוסף שנ"ל ונשא ונתן בדבריו. ובסוף העלה שדעתו מסכמת לבית דוד. והיינו היכא דידענין שהיה מרה וניטלה אחר כך לגמרי דיש ספק אימת ניטלה לגמרי דאפשר שבקרוב ניטלה אז הביצים שילדה אחר ג' ימים יש להכשיר משום ס"ס:

'''ואם לאו טריפה.'''  עיין בה"ט שכתב בשם עה"ג להכשיר בנאבדה וכ"כ בלה"ק. והמעיין בעה"ג יראה שלא כ"כ אלא שלפי דעת הש"ך יש להכשיר אבל דעת עצמו נראה להטריף ע"ש שכתב שקרוב לארבעים שנה שמורה הלכה ועל הרוב לא מצא טעם מרה. ומצאתי שאא"ז בת"ש השיג על הלה"ק בזה ואוסר בנאבדה ע"ש ועי' בכו"פ מ"ש בזה. אך בשו"ת שבו"י ח"ב סי' ס"ו כ' בעוף שלא נמצא מרה וקודם שטעם נאבדה כבר עמדתי על ספק זה במ"י כלל פ"ח ועי' בתשו' עה"ג סי' י"ז שכ' שעל הרוב אין טעם מר וכן היה לפני הרבה פעמים ולא נטעם טעם מר עד שהאיר ה' את עיני כי פעם אחד נשאלתי על כבד כזה וצויתי להביא לי בני מעים ושומן וראיתי שהמרה דבוקה שם וכן עמדתי על נסיון זה כמה פעמים ולפעמי' המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנו המרירות מחמת תלישת המעים מהם ואם על כל זה לא ימצא מרה פסקו הגאונים שיש לטעום הכבד ותליא אפי' במלתא דלא שכיח בכה"ג כמ"ש הרא"ש גבי נשתנו בני מעים תלינן בשינוי הטבעיים אע"פ שאינו מצוי. ומה"ט נראה לי פשוט דאם נאבדו הב"מ ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעים וכל שכן בנאבדה הכבד שיש להכשיר ושאלה זו נשלח לי ע"י עובד כוכבים אחד שליח שבא בשבת ומותר לסמוך עליו דהוא מלתא דעל"ג וגם לא מרע נאמנות שלו שהולך תמיד בשליחות בשכר. ועי' בספרי סולת למנחה כלל ל"ב מ"ש שם ע"ש. ועי' בכה"ג דמתיר משום ס"ס דשמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה וע' בזכרון יוסף סי' ד' ביצים מהתרנגול' שלא נמצא בה מרה וגם לא הים טעם מר בכבד וביצים אלו נתערבו באחרות אין להתיר רק הביצים שנולדו קודם ג' ימים. וע"י תערובו' כדין יבש ביבש וע"ש שכתב דנשים נאמנות על טעימת המרה ודלא כשו"ת חנוך בית יהודה. וע"ש שכ' כשבא לטעום אין צריך להדיח הכבד תחילה לקנחה מדם שעליה כיון שבלחיכה בעלמא סגי ודלא כדמש"א שנדפס אצל הת"ח וע"ש:

'''נמצאו שני מדות כו'.'''  ועי' בשו"ת חינוך בית יהודה סי' נ' עגל שנמצא לו מרה כדרך ומגבה של כבד כעין כיס מלא מים דומה למרה:

'''ואם היא אחת ונראית כשתים'''  כו'. ואם היו רוצים לבדוק אי שפכי להדדי ונפלו לארץ ובא חתול ואכלה כתב מח"ב שמעתי שהורו חכמי המערב דכשרה מחמת דלמא שפכי ואת"ל דלא שפכי דלמא הלכה דמכשירים ב' מרות ונראה דהוראה נכונה הוא כו'. וכ"כ בזכרון יוסף בתחלה אע"פ שאחר כך כתב שאין לעשות ספק מהמכשירין כיון דדעת בעלי הש"ע לאסור ע"ש אין דבריו נראין ושפיר עבדו ס"ס כיון דרבוותא קמאי מתירין וכן מבואר בחיבורי הפוסקים בנאבדה הכבד קודם טעימה דשפיר עבדי ס"ס כה"ג דדלמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה ע"ש:

'''נתמלאת גם חברתה מים כשירה.'''  עבה"ט ועיין בכתר כהונה סי' ל"א בעוף שהיה לו כעין ב' מרות ובאחת היה טעם מר ובאחת לא היה טעם מר רק קודם שנפתחו טעמו מבחוץ למקום מרה השניה והיה שם טעם מר יש להטריף אע"ג דפר"ח בשם מהריק"ש מכשיר היכא דליכא בשניה טעם מר היינו היכא דליכא כלל טעם מר אמרינן שהוא בועה ולא מרה אבל בטעמו במקום מרה שניה ונמצא שם טעם מר מסתמא נבלע המרה בכבד והוה ליה שתי מרות וטריפה ע"ש ועיין בכתר כהונה סי' ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה בענין דרוסה ע"ש:

'''היו ב' מרות כו' להכשיר בבהמות ישראל.'''  ועי' מח"ב דאפי' אינה בהמת ישראל ויש צורך שבת ויו"ט או סעודת מצוה יש להתיר דכדאי המתירים לסמוך בשעת הדחק. ועיין פר"ח מ"ש בשם הרדב"ז. ובת"ש השיג דלא משמע כן סעיף ו' כו'. ובמח"ב כתב ליישב ודעתו כהרדב"ז ע"ש. ונראה שלא להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק ע"ש:

'''והצבי אין לו מרה.'''  עבה"ט מ"ש אהא דאילים כו'. וע' סולת למנח' כלל פ"ט בשם תורת האשם דאיל וצבי שני מינים הם כו' ומ"מ שם שלא נמצא בד"מ מ"ש הש"ך בשמו כ' מח"ב שהיא בהשמטת ד"מ שבסוף האורח מישור על נזיר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם המ"י כלל פ"ט בניטל הכבד כו' וע"ש במ"י שהניח בצ"ע וגם בתפארת למשה נסתפק ובמח"ב כתב דבמינים אלו לא בעינן שנשתייר במקום מרה וכ"כ הכ"מ וכן מוכח מהכו"פ סי' מ"א ע"ש וכן מבואר בת"ש סי' מ"א שכתב דלדינא אותם מינים שאין להם מרה בעינן עכ"פ כזית במקום חיותו כו' ע"ש והביא לעיל בתו"מ וכאן בתו"מ. לא דק במח"כ שכ' על דברי הבה"ט והעתיק בשם הת"ש שכן מוכח מדהשמיענו שהצבי יש לו מרה שלפי דעתו יסתור דברי עצמו בסי' מ"א אך באמת ז"א שזה כ' בת"ש להוכיח דדין מרה יש לו לענין ניקב ושאר טריפות התלוים בה אבל אינו ענין להך דניטל הכבד ע"ש ועי' במח"ב באם נמצא מרה בתור או בן יונה או בצבי אצל הכבד כשאר מינים נראה דכשר. ועיין בתפארת למשה בנמצא בתור ובן יונה וניקבה יש להכשיר והביא דעות הפוסקים סי' ל"ה גבי ורדא. ומח"ב כ' שיש לפקפק דלא דמי לדין ורדא ועי' במנחת יעקב כלל פ"ט שמסתפק בזה אם לא נמצא מרה בצבי בזנבו אם מהני טעימה במקומה. ובחגורת שמואל כ' דלא מהני וכ"ד מח"ב דלא מהני טעימה בדוכתא או בכבד היכא שהמרה אצל הזנב או באוזן:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}