עריכת הדף "יד אפרים/אורח חיים/תלב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''בט"ז [[ט"ז/{{כאן}}#ב|ס"ק ב']]''' זה פשוט שלא הקשה הרא"ש כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דהא אף אם קושית הרא"ש שיברך שנית בשעת ביעור מ"מ שפיר הוי מצי למגמר מיניה דהרא"ש בתירוצו דהביעור הוי מצוה דרבנן עכ"פ וא"כ פירושו בדברי הרא"ש אין ענין לכאן. ונראה שהמשך דבריו כך הוא דעיקר ספיקא של הט"ז היה אם יש לברך בשעת גמר מצוה כיון שעיקר תקנה של חז"ל לא היה רק על ההתחלה. ולזה כתב הט"ז שנ"ל ששפיר יכול לברך כיון שאז עושה מעשה בעיקר המצוה ולכן אע"פ שאינו רק גמר המצוה ולא דמי כ"כ לנזכר כ"ז שלא סיים הבדיקה שעדיין חל עליו חובת המצוה זה עצמה של בדיקה מ"מ שפיר מברך ולזה כתב הט"ז דלכאורה משמע מהרא"ש איפכא ר"ל להיפוך ממ"ש שאז עיקר המצוה שאין זה קרוי עיקר המצוה כיון שהוא קודם זמן איסורו. ולפ"ז עדיין יש מקום לומר שעל גמר המצוה לחוד אין לברך ולזה כ' הט"ז זהו פשוט שלא הקשה הרא"ש כו' ור"ל דודאי אי הוה מצינן לפרש דקושית הרא"ש היא שיברך שנית בשעת הביעור שאז עיקר מצוה דאורייתא. וע"ז מתרץ שגם אז אין מצוה דאורייתא לכן לא תיקנו חכמים ברכה שנית א"כ שפיר י"ל דאין שייכות ברכה כלל על גמר המצוה ועיקר התיקון אינו רק על ההתחלה והא דקשיא על הרא"ש שיברך גם על הביעור היינו משום דס"ד דהרא"ש שאין זה נקרא גמר מצוה ראשונה כיון שאז מתחיל חיוב המצוה דאורייתא והו"ל כמצוה אחרת וא"כ שפיר שייך לברך שנית. ולזה תירץ הרא"ש שגם אז אין מצוה דאורייתא רק הכל הוא מצוה דרבנן גם בשעת הביעור קודם זמן איסורו. וא"כ לא מבעיא שאין לברך שנית אלא אפי' לא בירך בתחילת' אין לו לברך בשעת ביעור שהוא גמר המצוה וע"ז כ' הט"ז שא"א לפרש כן קושית הרא"ש דאיך מברך בפ"ע ר"ל דאפי' למה דס"ד דבשעת ביעור הוא דאורייתא מ"מ אינו מתחלק לשני מצות דהבדיקה דרבנן משום סרך מצוה דביעור דאורייתא ולא שייך לברך ב"פ רק עיקר הקושיא שהיה להם לתקן הברכה על מצוה דאורייתא אע"פ שגמר המצוה היא מ"מ כיון שעיקר המצוה דאורייתא היה להם לתקן הברכה על הביעור. ואהא תירץ דגם בשעת הביעור אין כאן רק מצוה דרבנן ולכך ניחא להו טפי לתקן הברכה על ההתחלה. וא"כ עכ"פ מוכח מהרא"ש דגם בגמר המצוה שייך ברכה וא"כ יש לברך על הביעור כשלא בירך בהתחלה אע"פ שהיא גמר המצוה כיון שהוא עיקר המצוה דאל"כ לא הוה הרא"ש מקשה מידי דיברך שנית בשעת ביעור ולא היה צ"ל דבביעור ג"כ אין מצוה דאורייתא אלא אפי' תימא דבביעור יש מצוה דאורייתא מ"מ כיון שאינו אלא גמר מצוה דרבנן שלפניו אין לברך עליה. ומנ"ל לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן אלא ע"כ דאפי' בדרבנן שפיר שייך ברכה אפי' בסוף המצוה ולכך קשיא ליה דטפי היה לחז"ל לקבוע הברכה על מצוה דאורייתא ואף ע"פ שהוא סוף המצוה מ"מ כיון שגם בסוף המצוה שייך ברכה הו"ל למיזל בתר דאורייתא וע"ז תירץ דגם בזמן הביעור הוא דרבנן ולכך קבעו טפי על ההתחלה דאע"ג שעיקר מצוה דרבנן הוא בסוף מ"מ בהתחלה עדיף טפי וא"כ כיון דעכ"פ שייך ברכה בגמר מצוה נלמד שאם שכח ולא בירך בהתחלה שפיר מברך לבסוף בשעת ביעור כיון דעיקר מצוה היא אז פשיטא דשפיר דמי לברך בשעת ביעור כנלע"ד:

'''במגן אברהם [[מגן אברהם/{{כאן}}#ו|ס"ק ו']]''' ולא דמי למ"ש סי' תקפ"ה כו' אם אחר מל אותו אחר מברך ועיין בטור סי' תרמ"א כצ"ל וכוונת דבריו נלע"ד דודאי היכא שהמחויב עושה המצוה בעצמו שפיר הוא יוצא בברכתו של אחר כמבואר בסי' ח' ס"ק ח' בשם הג"א ולכך גבי תקיעה שפיר התוקע מברך שהרי המחויב לשמוע התקיעה הוא שומע ועושה המצוה בעצמו והתוקע מוציאו בברכתו וזה שכ' המג"א שהשומע ר"ל אותו המחויב לשמוע קול שופר ושומעו מפי זה הוא שומע הברכה ויוצא בה משא"כ כאן שאין המחויב עושה מצוה כלל רק האחר עושה המצוה אין לו לברך כיון שאין המצוה מוטלת עליו ול"ד להפרשת תרומות ומעשרות דאף אם עושה שליח להפריש השליח מברך כדמשמע לענין חלה דשאני התם דגם השליח המפריש שייך בגווה שאסור לו לאכול מעיסה זו קודם הפרשה משא"כ כאן ומ"מ אפשר דאם הבעל הבית עומד שם בשעת הברכה מודה המג"א דשפיר מברך השליח דכיון דבעה"ב שהוא המחויב לבדוק יוצא ע"י שליח זה חובת הבדיקה וה"ל כמותו וכאלו הוא בודק בעצמו חל על בעה"ב חיוב ברכה על בדיקה זו והוא יוצא בברכתו של השליח הבודק אלא המג"א משמע ליה מדקאמר ואם הבעה"ב רוצה כו' משמע דוקא בכה"ג יש להם לסמוך על דעת בעה"ב הא לא"ה הם יברכו בעצמם. וא"כ קשה דאם הבעה"ב שם בשעה שזה רוצה לבדוק פשיטא דעדיף טפי דיברך בעה"ב והשליח יבדוק ע"י ברכת בעה"ב כיון שהבעה"ב הוא המחויב בדבר וע"כ שר"ל אף אם הבעה"ב אינו רוצה לצאת בברכה זו אפ"ה מברך האחר הבודק ואהא קשיא ליה למה יברך כיון שהבע"ה אינו שם שיצא בברכה זו והשליח אינו מוטל עליו לבדוק וע"ז כ' דדמי למילה דהאחר מברך ומשמע דאפי' אם אבי הבן אינו שם הדין כן משום דמ"מ המוהל מצוה קעביד וה"נ הבודק עביד מצוה אע"ג דהוא מצוה דלא רמיא עליה. וקצת צ"ע דשאני מילה דאם לא מלו אביו הב"ד חייבין למולו ה"ל כמצוה דגם השליח שייך בגוי' משא"כ בזה דאם זה אינו רוצה לבדוק ביתו אין חיוב מוטל על אחר שיבדוק בית של זה ומצאתי בספר דגול מרבבה שהניח ג"כ בצ"ע. ושוב כ' המג"א ועיין בטור סי' תרמ"א ור"ל ושם מבואר דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך והמג"א הביא דברי הטור אלו ג"כ בסי' שס"ו ס"ק כ' ושם הביא גם כן דברי הרמב"ם שהעושה מזוזה לאחרים מברך וכ' לחלק בין היכא דהמברך קעביד מעשה ע"ש ועיין בב"ח סי' תרע"ו שמ"כ לחלק בין היכא שהמצוה מוטלת על גוף האדם כגון הדלקת נר חנוכה אין המדליק בשביל אחר מברך משא"כ היאך שהוא דבר המתחייב ברכה כגון הפרשת תרומות ומעשרות ונראה שהחילוק הוא עפ"י מ"ש התוס' רי"ד בקידושין דלכך לא מהני שליחות באומר לחבירו הנח תפילין עבורי או שב בסוכה עבורי לפי שהמצוה מוטלת על גוף האדם ע"ש. ולפ"ז גם בהדלקת נ"ח מה שמדליק לו חבירו אין זה מתורת שליחות רק שעיקר המצוה המוטלת על האדם כך הוא שיודלק בביתו נ"ח ואין חילוק בין ע"י עצמו או ע"י אחר וזה המדליק הוא מדליק המתחייב במצוה וה"ז כאומר לחבירו הנח לי תפילין ע"י וא"כ כיון שאין המדליק שם שליח עליו שוב אין לו לברך כיון שאין מצוה זו מוטלת עליו משא"כ כשהמצוה מוטלת על גוף הדבר כגון הפרשת תרומות ומעשרות שזה שנעש' שליח לתרום ושלוחו של אדם כמותו וה"ל כבעה"ב עצמו ושפיר מברך ועיקר החילוק בין מוטל על האדם או על הדבר הוא דכל שאין החיוב תמיד כגון לענין הפרשת תרומה שאם אין לו תבואה או שאינו רוצה לאכול אינו חיוב עליו כלל משא"כ הנחת תפילין או הדלקת נ"ח דחיובא אקרקפתא דגברא מנח שיעשה המצוה. וכאן לענין בדיקה צ"ע אי דמי לנ"ח שהמצוה מוטלת על גוף האדם שיבדוק רשותו מחמץ שהרי אין לך אדם שאין לו מקום שמניח שם חמצו כל השנה ותיקנו חכמים לבדוק בי"ד אלא מ"מ מהני בדיקת אחר שבודק בשבילו כמ"ש לענין נ"ח ולא מתורת שליחות. או שמא כאן כיון שעיקר המצוה שיהיה רשותו בדוק מחמץ כמוטל על דבר הוא כמו הפרשת תרומה ומהני ביה שליחות ומ"מ כשהבעה"ב עומד אצלו בין כך ובין כך שפיר מברך וכן מבואר בסימן תר"ע בדברי הב"ח הנ"ל והביאו המג"א שם ולענין מילה כ' אא"ז הגאון בעל המחבר ת"ש סי' ך"ח דאמרינן בה שלוחו של אדם כמותו ויש מקום עיון בדבריו ואין כאן מקומו.<br>ומ"ש ונוהגים להניח חמץ נוקשה ר"ל חמץ קשה וקאי על מ"ש רמ"א ונוהגים להניח כו' ואפשר הוא ציון בפ"ע על דברי הרמ"א:

'''שם בט"ז סק"ג''' והיינו במה שאין לו צורך בה אפי' שלא לצורך בדיקה כצ"ל ר"ל שא"צ לדבר דבור זה כלל אפי' שלא לצורך בדיקה אלא הוא שיחה בטילה לגמרי בזה טוב ליזהר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}