עריכת הדף "יד אברהם/יורה דעה/יג"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{ש}}{{גופן|4|נרקיסים|סי' י"ג סעיף א'}}{{ש}} <b>חיה ועוף טעונין שחיטה.</b> כתב במהר"ם דלמ"ד א"ש לעוף מה"ת לא הוי מליקה נבילה כלל דכולה חדא נחירה היא אא"כ מתה מאליה או שהכה על ראשה הוי נבילה אבל בכה"ג הוי נחירה וש"ד. וקשה דא"כ אמאי איצטריך קרא לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דנאכל דסד"א נבילה היא כדאי' בזבחים (ד' מ"ד) ומצאתי שהרגיש בזה בס' בא"י. ועיין עוד בת"כ פ"ו ויקרא דדריש ר"ש ג"כ מקרא אחרינא גם להתיר מליקה של כהנים:
{{ש}}{{גופן|4|נרקיסים|סעיף א' בהג"ה}}{{ש}} <b>ומותר לאוכלם מתים. או לחתוך מהם אבר ולאכלו.</b> בס' פרי תואר השיג אמ"ש הפר"ח דטעמא דגבי דגים שרי אבר מ"ה הוא משום דאמרי' בפג"ה כל שאתה מצווה על דמו א"מ על אבריו. ואין זו ראיה דהך ילפותא לא הוי אלא לרבות טמאים דאסירי. ומנ"ל דאתא נמי קרא לאשמועינן קולא להתיר אמ"ה של דגים. ונעלם ממנו הא דאי' בסנהדרין (ד' נ"ט ב) דדרשי' להתיר אמ"ה בשרצים מקרא דנח מה"ט שאין דמן חלוק מבשרן שאח"ע משום דם. וא"כ כ"ש דגים דדמן מותר לגמרי. ומ"ש הפ"ת דאי נאמר דקרא אתא להתיר דגים ק' לר"א דלמא להכי אתא ולא לאסור טמאים לק"מ דאיך נאמר לקולא ולא לחומרא ועוד דלקולא שמעינן מקרא דנח:
(ש"ך ס"ק ג') <b>דכל היכא דאין טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ע"כ.</b> ופטור מן מתנות דכתיב מאת זובחי הזבח תוספתא:
<b>בפמ"ג</b> נסתפק אי מותר להושיט אבמ"ה של בן פקועה לב"נ דאפשר כיון דרהיט ואזיל שה מעלי' הוא ופודין בו אסור לב"נ. ועי' בפסחים שמדייק מדר' נתן שאסור להושיט אמ"ה לב"נ משום לפני עור דאי לא"ה שרי בהנאה ואי איתא דאמ"ה דבן פקועה אסור לב"נ אע"ג דמותר לישראל לא מוכח מידי וכ"מ שכתב בעצמו בספרו ראש יוסף. ומיהו י"ל דהתם דייק דמותר בהנאה מדאמר דדוקא לב"נ אסור הא לכלבים שרי אף לכלבים דעובד כוכבים ואי איתא דאסור בהנאה א"כ בהא נמי איכא משום לפ"ע שמהנה לעובד כוכבים ואיהו נמי אסור ליהנות עכ"פ אליבא דר"מ דלא תאכלו גופי' משמע לי' הנאה. ועפ"ז א"ש תמיהת תוס' שם. וכן א"ש דלא המצ"ל במפרכסת.
{{ש}}{{גופן|4|נרקיסים|סעיף ד'}}{{ש}} <b>בן ט' חי כו' וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה.</b> הוא מימרא דרב משרשי' בפ' המקשה (דף ע"ה) והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה. וכתב הב"י ולא ידעתי למה ול"נ שהם מפרשים כמו שפרש"י שם דרב משרשי' פליג אדרבא דאמר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. דלרבא תהני לי' שחיטת עצמו. ולפ"ז כיון שפסקו להא דרבא שהוא בתרא אידחי' לי' מימרא דרב משרשי' ולא קיי"ל כוותי'. וכה"ג אית בר"ן ס"ס י"ד.<br><b>והנה</b> טעם דין זה מבואר בפוסקים דהיינו משום דמצד האב הוא כבר שחוט ומצד האם עדיין לא נשחט וה"ל כשהיה בתוך שחיטתו ומש"ה אין לו תקנה בשחיטה. וצ"ע לפ"ז בולד שאביו ואמו הם בני פקועות קלוטות שא"צ שחיטה כלל והוא אינו קלוט דטעון שחיטה מעליותא מד"ס מצד האב או מצד האם הוא כבר שחוט גמור ומצד השני אינו שחוט מדרבנן אי מהנייא לי' שחיטת עצמו. ויש להקל בזה כיון דבלא"ה לדעת רש"י ורי"ף ורמב"ם ליתא לדרב משרשי' יש להקל בכה"ג.
(ש"ע) <b>ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו כו' כמוהו.</b> ומוכח בש"ס ורש"י ותוספות ר"פ המקשה (דף ס"ט ע"א) דאפי' בן ט' חי בן פקועה שיש בו איסור יוצא בחד אבר כמ"ש סי' שאח"ז. שבא על בת פקועה כיוצא בו שיש בה ג"כ איסור יוצא בחד אבר. דאין לאותו אבר תקנה בשחיטה כמבואר סי' י"ד. מ"מ אותו הולד שהוליד אין בו איסור באבר זה דמבלבל זרעו עיי"ש:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}