עריכת הדף "יד אברהם/יורה דעה/י"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{ש}}{{גופן|4|נרקיסים|סימן י' בש"ך ס"ק ד}}{{ש}} <b>שבחייה עומדת לג' דברים לאכילה ולגדל וולדות ולחרישה עכ"ל.</b> ובס' כרו"פ ר"ל דבעוף שאין בו אלו הג' דברים שהרי אינו עומד למלאכה א"כ אינו מקלקל ועיי"ש. ואישתמיטתי' ולשאר אחרונים הא דאית' להדיא בש"ס דסנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ט ע"ב) דעוף ראוי למלאכה דהיינו לדישה. והא ודאי דחרישה דנקטי רש"י והש"ך הוא לאו דוקא שהרי בכל בהמה איירי דהיינו שנחתכו רגליה מהארכובא ולמטה שאינה ראויה רק לדישה והיא כשירה. וכמ"ש רש"י פ"ק דחולין (דף ז' ע"ב) ע"ש ודו"ק. ועי' בהג"א פ' הזהב דטלה אינה ראויה למלאכה וצ"ע:
(ש"ך ס"ק ה') <b>השחזה מהני אף לכתחלה.</b> ור"ל אף שלא בשעת הדחק דאלו בשעת הדחק אפילו נעיצה שרי לכתחלה כמ"ש הג"ה. אך הט"ז נראה דלא ס"ל הכי שהרי כתב על מ"ש הג"ה ובשעת הדחק מותר לשחוט בה כה"ג לכתחלה. פי' אם משיפה במשחזת או נעיצה בקרקע קשה. אלמא דבלא דחק אף השחזה לא מהני לכתחלה. ותימא על בעל בית לחם יהודה שהעתיק תחלה דברי הש"ך ואח"כ דברי הט"ז כאלו בחדא מחתא מחתינהו וליתא וצריך עיון:
(בהג"ה סעי' א') <b>וע"כ יש לקלפו.</b> הטעם דבית השחיטה רותח. ועוד אגב דוחקא דסכין בלע ומוכח להדיא בש"ס ותוס' ואשר"י ושארי פוסקים בפ"ק דחולין (דף ח) דלא אמרינן בית השחוטה רותח ובלע אלא בסוף השחיטה דחיימא.<br><b>[אמר</b> המעתיק נפתלי בהגאון המחבר ז"ל מכאן עד סוף הענין נמחק ולא נשארו רק התיבות האלה בעוף שהכשרו בסימן אחד רק שחט שיעור הכשר שחיטתו. ועיין מה שרמז לזה בסמוך לקמן]:
(שם) <b>לא ישחוט ע"מ לקלוף אח"כ.</b> טור בשם הרא"ש. ודעת מהרש"ל דהיינו דוקא בסכין בן יומו אבל באינו ב"י והוא נקי שרי לכתחלה לשחוט ע"מ לקלוף. ובס' כרו"פ האריך להוכיח שכן הוא דעת הרא"ש. ואישתמיטתי' שכן מבואר להדיא באשר"י פרק אין מעמידין סי' ל"ה וז"ל והא דאמרי' פ"ק דחולין על השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף מיירי בידוע שהוא בן יומו. א"נ בשוחט לכתחלה ע"מ לקלוף דדוקא בדיעבד התירו נטל"פ עכ"ל. ויש ללמוד מדברי האשר"י אלו והגהות אשר"י פ"ק דחולין ומביאו בד"מ סי' זה. דאם בישל במזיד בקדירה שאינה בן יומו דאסור אם אין ס' נגד האיסור ולא אמרינן נותן טעם לפגם שרי אלא א"כ עשה בשוגג ולא כשעשה במזיד. וכן הדין גבי סכין של עובדי כוכבים דאם שחט בו במזיד אפילו אב"י והוא נקי צריך קליפה. כמ"ש הג"א פ"ק דחולין והאשר"י פ' אין מעמידין. וכן משמע מד' א"ח הביאו הב"י בסי' צ"ט גבי ביטול איסור דדין בישול בקדירה ה"ל מבטל איסור לכתחלה דאסור אפי' בדרבנן. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז סי' תרי"ז. ומיהו כ' דלדעת התוס' בקדירה של חרס כיון שא"ל תקנה הוי כדיעבד ולא נהגו כן. ושוב ראיתי בפמ"ג סי' צ"ט שכתב מסברא דנפשי' לאסור במבשל במזיד. ותמה על תשובת ב"ז שהתיר התבשיל באשה שפשעה ובשלה לאחר מע"ל:
(סעי' ב') <b>סכין ששחט בה כשירה אעפ"י שהיא מלוכלכת בדם מותר לשחוט בה פ"א.</b> בלי הדחה וקינוח דע"י דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי דם. ועוד דדמא משרק שריק. כ"כ התוספות ואשר"י והג"א פ"ק דחולין ומביאם הב"י. וצ"ע הא הך דם שעל הסכין הוא דם בעין ובדם בעין לא אמרינן אגב דטריד למיפלט לא בלע ולא משרק שריק כמ"ש התוספות והאשר"י פ' כל הבשר (דף קיב) וכמ"ש הג"ה ס"ס ע'. וצ"ל דשאני הכא דהפליטה הוא ג"כ מדם בעין כזה וכיון דטרוד הרבה ליפלוט דם בעין לא בלע דם בעין כזה. ובזה מיושב מ"ש הג"ה סי' ס"ט ס"ך. וכמ"ש שם בס"ד ע"ש:
(ש"ע) <b>ומותר לחתוך בה צונן ע"י הדחה שידיחנו תחלה.</b> אבל קינוח לא מהני כדמוכח להדיא בתוס' פ"ק דחולין (דף ח) ד"ה והילכתא והאשר"י שם וכ"ד הש"ך. וצ"ע בר"ן פכ"ה דמשמע שם כדעת רש"ל דקינוח היפה הרי הוא כהדחה. וכדברי הרמב"ם פ"ו מהל' מ"א. והה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמהני קינוח וצ"ע:
{{ש}}{{גופן|4|נרקיסים|סעיף ג'}}{{ש}} <b>סכין ששחט בה טריפה אסור לשחוט בה עד שידיחנה בצונן או יקנחנה בדבר קשה.</b> תיכף ששחט הבהמה או העוף וא"צ להדיחה עכ"ל הרי"ף בפ"ק דחולין. וכ"כ המרדכי דלא מהני קינוח אלא מיד קודם שנתקשה ומבואר מדברי הרי"ף שגם בעופות צריך קינוח ואם לא קנחו ושחט בה כשירה דבבהמ' צריך קליפה כמ"ש הש"ך. ובעוף כבר כתבתי בזה לעיל בסמוך בס"ד ע"ש. ודלא כהב"ח שכתב דבעופות א"צ קינוח וליתא:<br><b>וכתב</b> בהגהות מיימנות פט"ז פי"ז מהל' מ"א וז"ל אומר ריצב"א שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננין להעביר השמנונית תחלה כולה עד שיהיו הצוננין זבין מראש הסכין לזנבו ומזנבו לראשו ולא יעכבנו השמנונית מספה"ת עכ"ל. והובא בת"ח כלל ס"א. וצריך ליזהר בזה:
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}