עריכת הדף "טעמא דקרא/ויקרא/יד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''{{עוגן|פרשת מצורע|מצורע}}'''}}

'''בענין נגעי בגדים ובתים.''' הרמב"ם ב[[רמב"ם/טומאת צרעת/טז#י|פט"ז מטו"צ ה"י]] כתב וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. וקשה דב[[בבלי/סנהדרין/עא/א|סנהדרין ע"א א']] אמר בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות כר"א בר"ש דאמר אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס וזה לא שכיחא כלל, ולמש"כ הרמב"ם שהיה בדרך נס א"כ כל זה גם היה בנס כדי שיטמאוהו ויפרשו מלשה"ר וצ"ע (וכ"כ בשיח השדה ח"ג במס' נגעים).

{{מרכז|'''פי"ד'''}}
==ב==
'''זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.''' צ"ע הרי א"א להביאו אל הכהן דהא אסור לו ליכנס למחנה וכדמסיים קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, עוד יל"ד דהו"ל למכתב ובא אל הכהן מאי והובא ובזוה"ק תזריע מ"ח א' גבי טומאתו דרשו והובא שכל מי שרואהו מחויב להביאו אל הכהן אבל גבי טהרתו לא מצינו זה, והרמב"ן כתב ומדרשו בתו"כ והובא אל הכהן שלא ישהה וא"כ יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן וצ"ע דהא בתו"כ מסיים בה שיכול אם משפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאוחזנו בהליכתו ז' ת"ל והובא שלא ישהה ע"ש א"כ מבואר דאין הכונה דחייב להביאו בע"כ רק דלא נימא דמחויב להמתין ז' אחר שיטהר עד שיביא צפרים קמ"ל שיכול להביא מיד אבל לא שחייב לבא מיד [ואולי דעת הרמב"ן דתרתי ש"מ], ועוד הא קי"ל כל הטמאים אם רצו לשהות בטומאתן שוהין וטבילה בזמנה לאו מצוה [ושמא הכא דאיכא קרבן שאני] ועוד הא בהדיא תניא בריש שקלים בט"ו באדר מטהרין את המצורעין וכ"פ הרמב"ם א"כ מבואר שאין מצוה מיד כשיטהר וא"כ הול"ל ובא [ודעת הרמב"ן צ"ל דבט"ו באדר הוא דין על ב"ד אבל יחיד חייב לבא מיד], ועוד יל"ע דהאי והובא אל הכהן הול"ל בפסוק השני והובא אל הכהן ויצא הכהן וגו' שהרי כאן מתחיל סדר הטהרה. ולענ"ד לולי דברי הרמב"ן ז"ל יל"פ דהפסוק קאי אדלעיל זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן פי' ביום שיטהר ויובא אל הכהן שיטהרנו ואז ויצא הכהן וא"כ מבואר להיפך שאם אינו רוצה ליטהר יכול לשהות בטומאתו רק ביום שיובא אל הכהן ורוצה ליטהר אז ויצא הכהן וגו' ויטהרנו בסדר זה ולפי שלא נימא דדוקא אם רוצה לבא מעצמו אבל אם הוא קטן או שוטה שאין בו דעת לבא אל הכהן אין הכהן מטהרו כלל לכך לא כתיב ובא רק והובא דאפי' הובא ע"י אחרים ג"כ מצוה על הכהן לטהרו.
==ד==
'''ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.''' פירש"י ועץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. וקשה מה צריך ב' דוגמאות כתולעת וכאזוב ועוד דהו"ל להקדים האזוב דאזוב גדול מהתולעת (עי' נדה כ"ו א' דשיעור אזוב טפח) והו"ל למנקט לא זו אף זו. אמנם יתבאר עפ"ד הרמב"ם פ"א ופ"ב מדעות שכ' הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות כו' אך אם הי' רחוק לקצה הא' ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא המדה הבינונית כו' כגון אם הי' גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי הסחבות המבזות את לובשיהן וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו עכ"ל הרמב"ם (ומש"כ שם בה"ג שבגאוה צריך לילך עד קצה האחרון ע"ש בלח"מ שמיישב זה שהכונה קרוב יותר לקצה האחר) ועפ"ז מדויק הפסוק שאם נתגאה כעץ ארז צריך להשפיל עצמו עד הסוף כתולעת ואח"כ יחזור לדרך האזוב שהוא קצת ממוצע, [אך גבי בית המנוגע וכן גבי פרה אדומה נשתנה הסדר ושם צריך טעם אחר].

'''וצוה הכהן ושחט את הצפור.''' צווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי ר' יוסי בר"י רבי אומר אף השחיטה בכהן (תו"כ) ופסק הרמב"ם כרבי ועי' בק"א שנתקשה טובא לרבי למה כתיב וצוה הכהן. ואפשר לפי שאמרו כהן שטימאו מצוה לטהרו כמ"ש בתו"כ ס"פ תזריע ובתוספתא רפ"ח דנגעים וקמ"ל דבשחיטה אין מצוה על הכהן שטימאו רק הוא יצוה וישחוט כהן אחר אפי' לכתחלה דשחיטה לאו עבודה וצ"ע.

==ה==
'''ושחט את הצפור האחת.''' כתיב צפור מלא אבל גבי הצפור החי' כתיב צפר חסר, והנה ב' צפרי מצורע מצותן שיהו שוין כמ"ש ביומא ס"ב ב' אך שוין לגמרי א"א דאפי' חטה לא דמיא לחברתה אך צריך להשתדל שיהו דומין עד כמה שאפשר כמש"כ תו"י ר"פ שני שעירי, והנראית יותר יפה מצוה לעשותה לצפור השחוטה כמש"כ הרמב"ם ברפי"א מטו"צ [והוא מתו"כ] ולכן כתיב בה צפור מלא אבל החי' היא חסר שהיא הגרועה יותר, והא דכתיב אח"כ וטבל בדם הצפר השחוטה חסר י"ל משום שאחר שנשחטה ונאסרה בהנאה ונעשית מצותה בטל חשיבותה. עי"ל טעם אחר למה כתיב ושחט את הצפור מלא וכן בבית המנוגע כתיב וחטא את הבית בדם הצפור מלא ושאר הפרשה חסר משום שאם א' גדולה מחברתה יקח גדולה לשחוטה כדי שיספיק ממנה ז' הזאות.
==ז==
'''גבי''' מצורע כתיב והזה על המטהר ובבית המנוגע (לקמן פסוק נ"א) כתיב והזה אל הבית, וי"ל שרמז בזה מ"ש הרמב"ם ספט"ו מטו"צ (והוא ממשנה פ' בתרא דנגעים) דבמצורע מזה על אחורי ידו ובבית מזה על השקוף של בית מבחוץ ולכן במצורע כתיב על דמשמע על ממש (כמ"ש בירו' דיומא פ"ה ה"ד והזה על הכפורת משמע על גגה ולא על עובי' מהצד ע"ש) וגבי בית המנוגע שמזה מצדה שייך לומר אל הבית.

=={{עוגן1|ח}}, {{עוגן1|ט}}==
'''בתגלחת''' ראשונה של מצורע כתיב וגלח את כל שערו ובתגלחת שני' את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו ובתו"כ למדו שגם בתגלחת הראשונה כן הוא וכ"ה במשנה פי"ד מנגעים מ"ד דבשניהן מגלח כדלעת, וא"כ יל"ע דלכאו' הו"ל להתורה לכתוב זה גבי תגלחת ראשונה. והנה בנזיר ס' ב' מבואר דתגלחת ראשונה לגדל ושני' להעביר ר"ל דראשונה מגלח כדי שיוכל לגדל אח"כ לתגלחת שני' אבל בשני' מעביר השער וכן מבואר שם ברש"י ותוס' (ואע"ג דמיירי שם בתגלחת שני' של נזיר ה"ה במצורע) ולפ"ז י"ל דלכך כתבתו תורה בשני' שהיא עיקר התגלחת להעביר אבל הראשונה אינה אלא כדי שיוכל לגלח אח"כ הראשונה כנ"ל וצ"ע.
==ט==
'''והי' ביום השביעי יגלח.''' בשום מקום לא כתיב והי' רק וביום השביעי, וי"ל דכאן כתיב והי' משום שניתר באשתו ואמרו במו"ק ז' ב' דהוא שמחת הרגל מה שניתר באשתו ע"ש ולכך כתיב והי' ל' שמחה וכמ"ש בב"ר פ' לך דכ"מ שנא' והי' ל' שמחה.
==כא==
'''ואם דל הוא וגו'.''' צריך טעם למה האשם תמיד בהמה ובחטאת ועולה חילקה תורה בין עני לעשיר, וי"ל דאשם להכשיר אתא לכן האשם קובע כמש"פ הרמב"ם בפ"ה ממחו"כ ה"ט ובזה אין לחלק בין עני לעשיר אבל העולה והחטאת שבאין לכפר יש חילוק בין עשיר לעני כמו במחוסרי כפרה, ואע"ג דמסיק בכריתות כ"ו א' דמנגעי' איכפר לי' הקרבן כי אתא לאשתרויי בקדשים מ"מ קצת מכפר גם הקרבן כדתנן בכריתות ח' ב' ארבעה מחוסרי כפרה המצורע.
==לא==
'''גבי''' מצורע עני כתיב את האחד חטאת ואת האחד עלה על המנחה וכל היכא דכתיב על היינו אחריה כמו על עלת התמיד ונסכה (דכתיב גבי מוספין) ובפ' שלח כתיב ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה והנסכים הם אחר הקרבן כמבואר במנחות מ"ד ב' א"כ מבואר דהמנחה קרבה לפני החטאת והעולה אבל במצורע עשיר כתיב והעלה הכהן את העלה ואת המנחה ומבואר דמנחה אחר העולה, והטעם פשוט דגבי עני שמביא כבש לאשם וחטאת העוף ועולת העוף ועופות א"צ נסכים א"כ המנחה שייכת לכבש האשם ולכן נקרבת לפני החטאת והעולה [דאע"ג דעופות קודמין למנחה כמ"ש בזבחים פ"ט א' כאן ששייכת להקרבן היא קודמת עי' מנחות מ"ד ב'] אבל בעשיר ששלשתן כבשים קרבין המנחות אחר כל הקרבנות. ומכאן יש ללמוד כשא' מקריב כמה קרבנות יכול אף לכתחלה להקריב תחלה כל הבהמות ואח"כ כל הנסכים והמנחות (ונ"מ בזה"ז כשאומרים פ' הקרבנות בבקר א"צ לומר פ' נסכים אחר כל קרבן אלא אחר כולם יאמר פ"א פ' נסכים ועי' בה"ל סי' א' ד"ה ופ' עולה בשם פמ"ג), ואע"ג דביומא ל"ג גבי סדר המערכה קרב המנחה והנסכים לפני המוספין שא"ה דגבי מוספין כתיב ביום לאחר ורצו לאחרה ע"ש ל"ד א' וצע"ק [ועי' תוספתא מנחות פ"ו ה"ו אין מביאין פרים אילים וכבשים ואח"כ נסכים אלא פרים בנסכיהן אילים בנסכיהם כבשים בנסכיהן משמע דאם כולו מין א' יכול להביא כולן ואח"כ נסכיהן].
==לו==
'''בטרם יבא הכהן לראות וגו'.''' לכאו' מה בכך שהכהן יבא וימתין מלומר טמא עד שיפנו את הבית ומשמע מכאן כר' יוסי במו"ק ז' ב' שאם רואה שהוא טמא חייב לומר מיד טמא דלר"מ יכול לשתוק, ואולי לר"מ הצריכה התורה כן משום ביטול תורה שלא יהא חייב לשבת ולהמתין עד שיפנו את הכלים שהוא צריך לראות בשעה שמטמא עי' חולין י' ב'.
==מב==
'''שניהן''' חולצין שניהן קוצין שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר שנא' ועפר אחר יקח וטח את הבית אין חברו מטפל עמו בטיחה (פי"ב דנגעים). נראה הטעם משום דחליצה וקיצה הוא על כל האבן גם על הצד שמצד חברו אבל טיחה א"צ לטוח אלא בצד שנראה בו הנגע ולא בצד השני ולכן אין חברו מטפל עמו בטיחה.
==מח==
'''כי נרפא הנגע.''' לכאו' אם הוציאו האבנים המנוגעות ובנו אחרות לא נרפא הנגע אלא הבית נרפא והי' צ"ל כי נרפא הבית. וי"ל דנגע אין מובן על אבנים רק על בית דאבנים בעלמא אין מטמא בנגעים וכיון שלא חזר הנגע לבית הרי נרפא הנגע, והא דאבנים מנוגעות מטמאין שם הוא מפני שכבר נטמאו ואפי' יסור מהן הנגע יטמאו.

'''האחרונים''' ז"ל דנו מ"ט אין נוהג בזה"ז דיני נגעים, ועיין בהקדמת התפא"י למסכת נגעים (מראה כהן אות ל"ט) שכתב שהקשה זאת להגרעק"א ז"ל ואמר לו שגם הוא תמה ע"ז ואין לו תירוץ המתקבל על הדעת, ועיי"ש מש"כ. אמנם במדרש לקח טוב פרשת שמות ופרשת תזריע איתא אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע, וביאר שם המחבר אין טומאה ממצורע שאין כהן מורה והיינו משום דא"א לטמאות רק כהן שבקי בכל המראות כמ"ש תוספתא ריש נגעים פ"א ה"א, וכ"פ הרמב"ם בהלכות טו"צ פ"ט ה"ב, ואחר החורבן אין לנו בקי [וחכ"א הוסיף דהרי סיד ההיכל הוא אחד מארבע מראות נגעים ולאחר החורבן נשכח מהם איך היה בדיוק ושוב לא היו בקיאין במראה זה ודבריו נכונים אבל גם בלא"ה שפיר י"ל דלאחר החורבן שוב לא היו בקיאין בכל מראות הנגעים]. ומה שהקשה המגיה שם מדתניא בתוספתא שם פ"ח ה"ג [וכ"פ הרמב"ם שם בפי"א ה"ו] מטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, לא קשיא מידי דמיירי במי שנטמא קודם חורבן ואפשר לטהרו אחר חורבן דלטהרה אין צריך כהן בקי. אמנם מה שכתב שם אין טהרה ממת לפי שאין לנו אפר פרה, תמוה דבגמ' (חגיגה כ"ה א') אמרינן חבריא מדכן בגלילא, וצ"ל דהכוונה דאחר החורבן אין לנו אפר פרה חדש רק ממה שנשאר מקודם וכשיגמר בטל טהרת המת, ולפ"ז יש לפרש גם בנגעים שכל זמן שהיו קיימין המומחין מלפני החורבן יכלו לטמאותו אבל מומחין חדשים אין אחר החורבן, ולפי זה אפילו נימא דגם לטהר מצורע צריך בקי לק"מ דרבי טרפון [דקאמר בתוספתא שם בזו טיהרתי שלשה מצורעים וכו'] מלפני החורבן היה כמ"ש בירושלמי יומא פ"א ה"א ולכך שפיר טיהר גם אחר החורבן. והרח"פ שליט"א הקשה מהא דבברכות דף ה' ב' איתא דרבי יוחנן אמר בנים ונגעין אינם יסורים של אהבה, ופרכינן ונגעים מי לא הוו יסורים של אהבה וכו' ומשני הא לן והא להו, ועי' ברש"י שם, ובתוד"ה הא לן כתבו דמבואר מזה דבימי רבי יוחנן נהגו נגעים עיי"ש, וביומא דף פ"ב ב' איתא דרבי יוחנן נולד בימי רבי, וחזינן מזה דאף שרבי יוחנן נולד אחר החורבן דהא נולד בימי רבי ורבי הוה לאחר החורבן [דהא ביום שמת רבי עקיבא נולד רבי], מ"מ היה בזמנו נגעים. וי"ל בזה, לפי מה דאיתא בסדר תנו"א דרבי יוחנן חי ד' מאות שנה ולפי"ז בהכרח דנולד קודם החורבן [וכן משמע בב"מ דפ"ד א' דאיתא שם א"ר יוחנן אנא אישתיירי משפירי דירושלים], אמנם בספר התרומות (סי' קל"ה) כתב דלפי הסתנו"א צריך לומר בהכרח דר' יוחנן האריך ימים עד סוף ימי האמוראים יעו"ש, והיינו דנקט דהא ודאי דנולד לאחר החורבן וכדמוכח מיומא שם, אכן זה צע"ג לומר דר"י חי עד ימי רב אשי דבמו"ק כ"ה ב' מבואר שר' יצחק בן אלעזר תלמידו הספידו ור' אמי ישב עליו שבעה ושלשים, ובאגרת רש"ג איתא שר' אלעזר מלך תחתיו, וכל אלו היו תלמידיו, ובב"מ פ"ד מבואר שנפטר זמן קצר אחר ריש לקיש, והא דאיתא ביומא דרבי יוחנן נולד בימי רבי, יעוי' בירושלמי יומא פ"ח ה"ד דאיתא גירסא אחרת דנולד בימי ר' טרפון, ור' טרפון הא הי' בזמן הבית כמבואר בירו' ריש יומא, ולפי"ז אדרבה מהסוגיא דברכות יש ראי' למשנ"ת דאף דרבי יוחנן גופיה קאמר (במדרש לקח טוב הנ"ל) דמיום שחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע כוונתו רק לחכמים שלא חיו בזמן הבית, ששוב לא היו בקיאין בכל מראות הנגעים (נדפס בס' עדי הזהב עמ"ס נגעים).

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{הגרחק}}</noinclude>