עריכת הדף "טורי אבן/ראש השנה/כה/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף כ"ה ע"ב'''}}

'''{{עוגן1|ואומר}} ובאת אל הכהנים כו' הא אין לך לילך כו'.''' וק"ל הא בפרק זה בורר דרש ר"י הגלילי ובאת אל הכהנים וכו' וכי תעלה על דעתך וכו' אלא זה שהי' קרוב ונתרחק אלמא להכשיר קרוב ונתרחק אתי האי קרא והכ' נ"ל מיני' שאין לך אלא שופט שבימיו אפי' אינו חשוב כראשונים אפ"ה תורת שופט עליו לכ"ד וי"ל דהאי תנא כר"י ס"ל דאמ' התם אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב ופסול לעדות ואינו כשר אא"כ לא הי' בני' ממנה ולהא ל"צ קרא דפשיטא דכשר כיון דא"ל בנים ממנה מש"ה דרש לה לדרשא דכאן ורי"ה כרבנן ס"ל דאפי' י"ל בנים ממנה כשר ולהא צריך קרא תדע דרי"ה ביש לו בנים מיירי מדא' הכא הלכה כרי"ה הלכה מכלל דפליגי ואי בא"ל בנים ממנה מאן פליג הא כ"ע מודו דכשר א"ו ביש לו בנים ממנה איירי דפליג ר"י ופוסל דאי בא"ל בנים לא צריך קרא וכדפי':

[{{עוגן1|אבני שהם}}. בד"ה ואומר ובאת אל הכהנים וכו' עד סוף הדיבור.] '''מיהו''' כ"ז כתבתי לפי' גי' ספרים דידן דנ"ל האי דרשא דשמעתין ודפ' ז"ב שניהם מחד קרא דפ' שופטי' הנא' גבי זקן ממרא אבל הקרוב בעיני דט"ס הוא דנפל בספרים דידן דהרי גבי עדים זוממין נמי כתיב קרא כה"ג ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם ומחד קרא נ"ל הא דשמעתין ומאידך ההיא דפ' ז"ב ומסתבר לי דהאי דרשא דשמעתין נ"ל מהאי קרא דזקן ממרא דחייב מיתה הזקן ממרא וקמ"ל דאין לך אלא שופט שבימיו אפילו אינו חשוב כראשונים אפ"ה הממרה את פיו חייב מיתה וכדכתיב בסיפא דקרא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשינן אפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אפ"ה תשמע לו דאלו האי דרשא דקרוב ונתרחק ל"ש גבי ענין ז"מ דהא לא מיירי מאיזה דין למעשה לחייב או לזכות לאיזה איש פרטי דהא בין דם לדם בין נגע לנגע נמי כתיבי וגם קרא דבין דין לדין לא מיירי דווקא שדנין בהלכה למעשה לזכות איזה איש או לחייבו אלא בהלכה בעלמא פליגי אבל האי בימים ההם דגבי עדים זוממין מיירי מהלכה למעשה ולדון את העדים זוממין בכאשר זמם בעונש גוף או ממון ובזה שייך לדרוש דלהכשר קרוב ונתרחק באותו הלכה למעשה אתי קרא [ע"כ מאבני שהם]:



{{מרכז|'''ראוהו בית דין - פרק שלישי'''}}

'''{{עוגן1|ולא}} הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר.''' משמע הא אי הספיקו לומר מקודש סגי בהכי ומקדשן לי'. וק"ל הא לקמן בפ"ד [דף ל'] תנן בראשונה הי' מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהי' מקבלין אלא עד המנחה וכדמפ' בגמ' כדי שתהא שהות ביום כדי להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם ולומר שירה שלא בשיבוש והא ודאי אכל ר"ח קאי ולא אר"ה לחוד דהא בכל ר"ח איכא נמי מוספין ונסכיהם והשתא בהספיקו לומר מקודש קודם שחשכ' מאי הוי כיון דאין שהות ביום למוספין ונסכיהם. מיהו י"ל מתני' לאחר חורבן הבית מיירי דתיקן ריב"ז שיה' מקבלין עה"ח כל היום והשתא ליכא קלקול מוספין כדתנן התם בסיפא ומיהו למאי דאפרש בגמ' דבבא זו מיירי בראו יום כ"ט סמוך לחשיכה ולא הספיקו לקדש את יום ל' בו ביום אפ"ת דמיירי נמי בזמן הבית ניחא דהא אין מקדשין את יום זה אלא יום ל' שלמחר הוא דמקדשין היום יום כ"ט אם יש שהות ביום לומר מקודש. אע"ג דהא דראו ב"ד וכל ישראל מיירי בראו נמי יום ל' סמוך לחשכה אפ"ה כיון דמיירי נמי בראו יום כ"ט. והא דלא נחקרו העדים דתני א"צ להשמיענו אלא בראו יום כ"ט דוקא כמ"ש בגמ' הא דנקט ולא הספיקו לומר מקודש הא אם הספיקו לומר סגי בהכי אפי' בזמן הבית עוד י"ל דעיקר התקנה שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה הי' מפני קלקול השיר ולא מפני הקרבת מוספין ונסכיהם וזה ל"ש אלא בר"ה דתיקנו שיר מיוחד לתמיד של בין הערבים בר"ה משא"כ בר"ח וכמ"ש שם:


'''{{עוגן|ולא2|ולא}} הספיקו לומר מקודש כו'.''' נ"ל הא דלא תנן מקודש מקודש ב' פעמים כדתני מציעת' וסיפא ה"ט דתנן בפ"ב ראש ב"ד או' מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ונ"ל בגמר' מדכתיב מקראי קודש מש"ה ברישא דתני ה"ז מעובר הואיל ולא הספיקו לומר ביום מקודש אינו מעכב לקדו' אלא אמירת ראב"ד בלבד שאו' מקודש פעם אחת ואמיר' כל העם שעונים אחריו מקודש מקודש ב"פ אינו מעכב שהרי גמר דין דבעי יום בקידוש החדש כדאמר בגמרא דאמירת מקודש שאמר ראב"ד נגמר הדין ולא תליא באמירה העם דלא שייך אמירה העם לגמ"ד ואין אמירתם אלא גזה"כ בלבד אבל מציעתא וסיפא איירי מדין קה"ח למצוה נקט מקודש מקודש ב"פ כמצותו לכתחילה והאי ויאמ' מקודש מקודש ב"פ אעם קאי שעונים אחריו ב"פ והיינו דקא' ויאמ' לשון רבים ומלתא בתריית' נקט דהא אמירת מקודש דראב"ד קדם לו:

'''{{עוגן1|ראוהו}} ב"ד בלבד.''' ק"ל בבא זו ל"ל אי לאשמועינן דאין עד נעשה דיין הא מסיפא דראו ג' והן ב"ד ש"מ הא ובגמ' דייק איפכא סיפא ל"ל ומשני דקמ"ל שאין היחיד נאמן ע"י עצמו אבל הא דראוהו ב"ד בלבד ל"ל ודאי קשה:

וי"ל דסד"א כיון דכל הג' שנעשו דיינים הן בעצמן ראוהו ג"כ תו לא. בדקי למעידין בפניהם בדיקה יפה ע"ד ששינו בפ"ב כיצד בודקין את העדים כו' וכה"ג פי' הרז"ה בגמ' גבי ע"כ ל"ק ר"ע אלא בדיני נפשות וכמ"ש שם והא מסיפא דראוהו ג' והן ב"ד לא שמעינן לה דהתם אין בב"ד המקדשים אלא א' שראה וב' מן הב"ד לא ראו והא הני ב' שלא ראו ודאי בדקו בדיקה יפה להמעידין בפניהם:


'''{{עוגן1|ל"ל}} למיתני ראו ב"ד וכל ישראל.''' והא ל"ל דראוהו ב"ד א"נ כל ישראל קא' כדמפרש א"נ נחקרו העדים ואע"ג דתני וכל ישראל בוי"ו אפ"ה איכא למימר דאו קא' כמו חלץ ועשה מאמר בפ"ה דיבמות (דף נ) דאו קא'. דש"ה מדתני וחקרו העדים בלא ו' וכ"י בוי"ו ש"מ דוקא הוא. ועוד מדתני מציעתא ראוהו ב"ד בלבד מכלל דרישא בראו ב"ד עם כ"י קא'. ועוד אס"ד א"נ כ"י קאמ' מכלל דראוהו ב"ד דרישא בראוהו ב"ד בלבד מיירי מאי קמ"ל דה"ז מעובר פשיטא דאפי' את"ל דראוהו ב"ד ביום מיירי דה"ל ראייתם כהעדות עדים לפניהם וסד"א דס"ל תחילת דין ביום וכדא' בסמוך גבי נחקרו העדים הא ל"ל מונחקרו העדים ממש דסיפא אתיא הא במכ"ש:


'''{{עוגן1|סד"א}} תהוי חקיר' העדים כתחילת דין כו' ולקדשי' בלילה כו'.''' ק"ל כיון דאי לא קרא דכי חק ה"א דמקדשין בליל ל"א את יום ל' למפרע והוי יום ל' קודש למפרע אע"ג דלילה הולכת אחר יום דלהבא כדאמר בפ"ק (דף ח). אלא דגלי קרא דכי חק בגמר קידוש נמי בעי יום אלמא קידש למפרע מהני. א"כ אמאי תנן ה"ז מעובר נהי דבליל ל"א א"א לקדש משום דיום בעינן לקדש ביום ל"א את יום ל' למפרע דכיון דקודש למפרע מהני מ"ל ליל ל"א או יומו:

וי"ל דודאי קידוש למפרע לא מהני אחר שעבר יומו ומתניתן ל"מ בראו ביום ל' אלא בראו ביום כ"ט ואי לאו שלא הספיקו לומ' מקודש עד שחשיכה הי' מקדשין את יום ל' ביום כ"ט דקידוש קודם לו ודאי מהני דכה"ג מצינו גבי עיבור השנה אע"ג דאם מעברין השנה לאחר אדר למפרע אפ"ה קודם אדר מעברין ואפי' אחר ר"ה מיד כדא' בפ"ק דסנהדרין (דף יג) והלכך אי לאו קרא דכי חק ה"א דגומרין בליל ל' לקדשו. ומתניתין דתני ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה לאו למימרא דלה"ל ולא אמרו קא' אלא ה"פ ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ומשחשכה אמרו מקודש ע"י טעות שסברו שעדין לא החשיך היום ויום הוא. ואע"ג דקי"ל אתם ואפי' מוטעין אפ"ה קידשו בטעות בלילה אינו מקודש כדנ"ל מכי חק ואה"נ בנודע להם טעות' ביום ל' דחוזרין ומקדשין יום ל' ביומו. אלא הבמ"ע בלא נודע להם טעותם עד שעבר יום ל' דא"א לתקן דאין קידש למפרע מש"ה ה"ז מעובר וכ"ת ל"ל למתני ה"ז מעובר ומיירי בכה"ג דלא נודע טעותם עד שעבר יום ל' ליתני ה"ז מתקדש למחר וכגון שנודע טעותם ביום ל' עצמו. י"ל משום דהא דנחקרו העדי' תני לה בחדא בבא עם ראוהו ב"ד וכ"י דקמ"ל דלא תימא איפרסמא לה ולא לעברוה כלל כדא' בסמוך והא מיירי בכל ענין בין בראו ביום כ"ט או ביו' ל' סמוך לחשכה דהא אפי' בראו יום ל' שייך נמי למימר הא רבותא דאיפרסמא. והא בראו ביום ל' בע"כ מעברינן לי' וא"א לקדש דאין קידוש למפרע תני נמי בנחקרו העדים ה"ז מעובר אע"ג דא"ל לאשמעינן אלא בנחקרו ביום כ"ט דאילו ביום ל' פשיטא דהא אין קידוש למפרע ובהכי ניחא לי דהא מציעתא דראו ב"ד בלבד וסיפא דראו ג' והן ב"ד דמיירי בראו בלילה כדא בסמוך בע"כ מיירי בראו ליל ל' דאלו בליל ל"א הא אפי' בלא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה תני רישא דה"ז מעובר כ"ש בראו בלילה וכ"ת האי ויאמרו מקודש מקודש דתני היינו שמקדשים יום ל"א הא קי"ל כראב"צ דא' בפ"ב דשלא בזמנו אין מקדשין אותו ואין להעמיד סתם משנה דלא כהלכתא ועוד הא אביי רצה להוכיח התם מרישא דראו ב"ד דאתיא כר"א. אע"ג דראיית אביי אידחי התם ומ"מ אם איתא דסיפא דלא כר"א לא הי' אביי טועה בזה לאוקמי לרישא כוותי' דא"כ קשיא סיפא ארישא אע"כ בראו בליל ל' מיירי ואי רישא דראו ב"ד וכל ישראל בראו ביום ל' מיירי ה"ל לאקדומי למציאת' וסיפא דמיירי מראיית ליל ל' לרישא דמיירי מראיית יום ל' שאחר הלילה סמוך לחשכה. א"ו רישא איירי נמי בראו ביום כ"ט סמוך לחשכה דקדים לראיית ליל ל' דאינך בבי מש"ה אקדמי' לה:

ובהכי נ"ל דיש להקשות כיון דמסיק דהא דתני נחקרו העדים רבותא קמ"ל דאע"ג דהוי תחילת דין ביום אפ"ה ה"ז מעובר ל"ל לשנויי דא"נ נחקרו העדים קא' נימא דנחקרו העדים אחאו ב"ד וכ"י קאי ולרבותא קתני לה אע"ג דראו ב"ד וכל ישראל ואיפסרמא לה וגם נחקרו העדים דהוי תחילת דין ביום אפ"ה ה"ז מעובר ולמאי דפריך א"ש דא"כ אמאי מעובר דהא בע"כ בראו ביום כ"ט סמוך לחשכה מיירי הא דנחקרו העדים דאלו ביום ל' פשיטא דהרי זה מעובר דהא אין קידוש למפרע ואי חדא קתני ראו ב"ד וכ"י וג' נחקרו העדי' וכולה מילתא ביו' כ"ט מיירי מ"ש דנקט ה"ז הוה לי' למימר הרי זה מתקדש למחר אבל אי תרתי נינהו וא"כ נחקרו העדי' קא' מש"ה נקיט ה"ז מעוב' משו' ראו ב"ד וכ"י דמיירי בכל גווני אפי' ביו' ל' סמוך לחשכה דבע"כ מעברינן לי' דאין קידוש למפרע ולמאי דפירשתי אחי' שפיר הא דדייק בפ"ב מעוב' אין מקודש לא וכמ"ש שם:


'''{{עוגן1|והא}}''' דקאמר סד"א תהוי חקירת עדי' כתחילת דין אע"ג דבפ"ד דשבועות (ד' ל) אמ' בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה דהא עדים כגמר דין דמי וכתיב ועמדו ב' האנשי' אלמא חקירת עדים דמי לגמ"ד והכא מדמי לה לתחילת דין לק"מ דודאי לגבי דיינים חקירת עדים לתחלת דין דמי דהא אחר חקירתן צריך למשא ומתן של דין ולומר איש פ' זכאי איש פ' חייב בכל הדינים וגבי קה"ח לומר מקודש החדש. ודקאמ' התם עדים כגמר דין דמי היינו לגבי עצמן של עדים מש"ה מדמי גמ"ד דדיינים ובע"ד לעדים שצריכן לעמוד בשעת הגדתן שהוא גמר דין שלהם הוא הדין נמי לדיינים ובעל דין בשעת גמר דין ממש:

ובהכי ניחא לי דאמאי מוקי לה ר"ז שראו בלילה וכן האי דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דלקמן דקאמר ר"ט מקצתן נעשי' עדים ואין עד נעשה דיין דמוקי לי' נמי בפ' החובל בראו בלילה לאוקמ' אפי' בראו ביום אלא שראו מעומד דל"ל לא תהי' שמיעה גדולה מראי' ויהי' ראיה במקום קבלת עדות דשמיעה דכיון דקבלת עדות כגמר דין דמי הא בגמר דין אמרינן לד"ה דייני' בישיבה אבל למאי דפי' א"ש דנהי דלגבי עדים חקירות עדים כגמר דין דמי לגבי דייני' עצמם אינן אלא כתחילת דין:

ובהכי נ"ל נמי הא דאמ' בפ"ק דגיטין (דף ה) דאיכא מ"ד דהשליח המביא גט לאשה וצ"ל בפני נכתב ובפ"נ דנותן לה בפני ב' ור"ל הגמ' דה"ט משום דס"ל עד נ"ד פי' אע"ג דצריך ג' לקבל עדות השליח מצטרף עמהם לג' ונעשה עד ודיין ביחד וה"נ אמ' בפ"ב דכתובות [דף כ] ג' שישבו לקיים את השטר ב' מכירין ח"י העדים וא' א"מ עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם. ואמ' ש"מ עד נ"ד פי' והמעידי' לפני הג' מצטרפין עמו בשעה שמעידין ונעשים עדים ודייני' ביחד והשת' אי חקירת עדות לגבי דיינים נמי כגמ"ד דמי והא קי"ל בשעת גמ"ד לכ"ע דיינים בישיבה והשתא א"א להיות עד ודיין ביחד דבישיבה א"א כיון שהוא עד ובעמידה נמי א"א כיון שמצטרף לג' דיינים. ולא מיבעי למאן דס"ל דעמידת העדים מעכב דעבד וא"כ הה"נ לישיבת דיינים מעכב אלא למאן דס"ל דאין מעכב דעבד כמו שפי' המפ' לכתחילה מיהו א"א ואיך עד נ"ד לכתחילה למאי דלא אסיק אדעתי' התם לחלק בין בדאורייתא לרבנן אלא ש"מ (דת"ע) [צ"ל דח"ע] אע"ג דלגבי עדים כגמ"ד דמי וא"א להעיד בישיבה לגבי דייני' לאו כגמ"ד דמי ובשעת חקירות עדות לא בעי ישיבת דיינים{{הערה|אבל הר"ן מביא בשם הירושלמי דר"פ שבועות העדות אהא דתנן בסנהדרין בפ' דיני ממונות כשהדיינין שומעין עדות המעידין על המגדף עומדין על רגליהן וקורעין ש"מ שהדיינין שקבלו עדות מעומד דינם דין בדיעבד. הרי דלכתחילה בעינן ישיבת הדיינין כמו דבעינן עמידה עדים. ומ"מ אם העידו מיושב בדיעבד כשר שהרי ת"ח מעיד אפי' לכתחילה מיושב: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן1|קונטרס אחרון}}'''}}}} והשתא היכא דעד נ"ד ביחד אפשר בעמידה:


'''{{עוגן1|מה}} משפט ביום.''' פירש"י דמשפט היינו תחילת דין וק"ל דאמר בפ"ד דסנהדרין (דף לד) רבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב ביום הנחילו הא כצד יום לת"ד לילה לג"ד אלמא משפט ג"ד במשמע ורש"י גופי' פי' התם לילה לג"ד דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו ג"ד. ול"נ דוודאי בין ת"ד בין ג"ד בכלל משפט הן ובכלל ושפטו בכל עת תרווייהו במשמע אלא דאתי קרא דביו' הנחילו וגלי אקרא דשפטו בכל עת דלאו אתחילת דין וג"ד קאי האי בכל עת אלא לצדדין קאי ת"ד דושפטו ביום דכל עת וג"ד דושפטו לחוד אפילו בלילה דכל עת ואיפכא ל"ל כדפי' התוספות התם דמסתמא ת"ד עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת עדות הוא דהוי כת"ד אבל הכא דכתיב כי חוק דמשמע לג"ד ואקשה למשפט ע"כ לת"ד של משפט אקשה דלג"ד ל"ל היקשא וגם כי חוק גופי' ל"ל דממילא ידעינן דקה"ח תחילה ביום וסופה בלילה מ"ד אד"מ. מ"מ ק"ל כיון דמשפט ת"ד וג"ד במשמע א"כ הא דאמר רפ"ד דשבועות [דף למ"ד] דבשעת ג"ד ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה אע"ג דבת"ד לר"י בע"ד בישיבה. דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם והשתא מנ"ל לר"י דהאי וישב יעמוד אג"ד קאי דלמא את"ד נמי או את"ד לחוד קאי כיון דאית' בכלל משפט. ועוד דלר"י תקשה מ"ש לענין לילה מוקי לקרא דשפטו בכל עת דמרבה לילה אסופו לחוד ואלו קרא וישב לשפוט ויעמוד מוקי אסופו לחוד ומחמיר בג"ד לענין ישיבת הדיינים דעמידת בע"ד יות' מתחילת דין הא כמו דתחילת דין חמור לענין לילה לישדי' נמי חומרא זו אתחילת דין דחמיר ולא אג"ד דקיל לענין ליל'. מיהו בהא י"ל כדאמ' התם משום דעדי' כג"ד דמי וכתיב ועמדו ב' האנשים מיהו הא קשה לילף ת"ד לענין ישיבת דיינים ועמידת בע"ד מק"ו מג"ד דקיל לענין לילה אפ"ה חמור לענין זה כ"ש דת"ד דחמור לענין לילה מיהו לרבנן דהתם ניחא דמוקי לקרא דוישב ויעמוד בין אתחילת דין בין אג"ד דהכל בכלל לשפוט והא דג"ד בלילה משום קרא דכל עת ואלים להו ת"ד מג"ד מה"ט דפי' התו' אבל לר"י קשיא וי"ל לר"י אין תחלת דין בכלל משפט אלא גמר דין לחוד הילכך קרא דושפטו בכל עת דמרבה לילה וכן קרא דוישב ויעמוד אין במשמע אלא ג"ד לחוד מיהו אי לאו ביום הנחילו ה"א דת"ד נמי כשר בלילה ועוד דק"ו מג"ד דחמיר לענין ישיבת דיינים ועמידת בע"ד ואפ"ה כשר בלילה ק"ו לת"ד ולרבנן הכל בכלל משפט וסוגיין דקא' מה משפט ביום והיינו ת"ד רבנן היא דלר"י אין בכלל משפט אלא ג"ד דכשר בלילה:

עוד נ"ל דלרבנן לא אלים ת"ד מג"ד אלא שקולין הן ודלא כפי' התו' ומ"מ קרא דוביום הנחילו בע"כ את"ד קאי דאי אג"ד ל"ל קרא דוהוקע נגד השמש דמיני' נ"ל בפ"ד דסנהדרין (דף לו) דג"ד דד"נ ביום ת"ל מביום הנחילו דאפי ד"מ ביום כ"ש לד"נ ומיהו אי לאו קרא דכל עת הוי נ"ל ד"מ מד"נ לג"ד ביום משום משפט א' יהיה לכם כדנ"ל ד"מ מד"נ אדרישה וחקירה מהאי קרא דמשפט א' מש"ה כתב רחמנא בכל עת ללמד דלא נילף בהא ד"מ מד"נ{{הערה|צ"ע א"כ לפ"ז ל"ל כלל ביום הנחילו דהא בלא"ה ידעינן ממשפט אחד דד"מ שוה לד"נ לבד הדברים דחשיב שם במתני' ר"פ אד"מ אע"כ מדבעינן קרא דביו' הנחילו ש"מ דאתא לתחלת דין דוקא. א"כ תקשה ושפטו ל"ל. ונרא' כוונתו דבל"ז הוה דרשינן ביום לדרשא דר"מ בסנהדרין דביו' אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ואין עד נעשה דיין. אלא שמ"מ תקשה לר"מ דפוס' אפי' גמ"ד בלילה. ל"ל הקישא תיפוק לי' ממשפ' דג"ד פסול בליל' וידעינן נמי דסומין וקרובין פסולין בד"מ כמו בד"נ: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון2|קונטרס אחרון}}'''}}}}:


'''{{עוגן1|ואמאי}} לא תהא שמיעה גדולה מראייה.''' פירש"י גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ומשמע מפירושו דכל היכא דכתיב עדות כמו ד"נ וד"מ אפילו ראו ביום א"ו דיין ע"פ ראייתם:

וק"ל הא אמ' בפ"ד דסנהדרין (דף לד) ובפ"ח דב"ב (דף קיד) שלשה שנכנסו לבקר את החול' רצו כותבין רצו עושין את הדין ב' כותבין וא"ע את הדין ואר"ח ל"ש אלא ביום אבל בלילה כותבין וא"ע דין משום דה"ל עדים וא"ע נעשה דיין ונ"ל התם מקרא דביום הנחילו את בניו. וש"מ דאפילו בד"מ דכתיב עדות ע"פ שנים עדים אפ"ה בראו ביום נעשו דיינים ע"פ עצמן. ולא עוד אלא אפילו בד"נ מצינו שנעשו דיינים ע"פ ראיי' עצמן בראו ביום דאמ' בפ' הנשרפין (דף עח) אמר רבא טרפה שהרג בפני ב"ד חייב{{הערה|ואין להקשות לדבריו א"כ ל"ל לרבא קרא דובערת הרע תיפו' לי' דלא תהא שמיעה גדולה מראי' שהרי עד הרואה נעשה דיין כמו בכ"מ. דז"א דטעמא מאי אמרינן עד הרואה נעשה דיין מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראיה משא"כ בטריפה וודאי מטעם שמיעה גרע טפי דטריפה אינו נהרג דבעינן עדות שאתה יכול להזימה. א"כ קושיות רבינו א"ש דהא בטריפה מצינו שראיי' עדיף משמיעה. אך באמת נראה ליישב. דשאני גבי טריפה דגלי קרא דובערת כיון דבטריפה לא משבחת לעולם דין עדות. ע"כ חייבי' הב"ד מצות ביעור הרע דאי משום דטריפה הוא לזיל בתר שבקי' ויהרג נפשות ויפטר. אבל בעלמא היכי דאתינן עלה מטעם דבעינן עדות וודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימ' דאל"ה חיישינן שמשקרים כיון דאין יכולין לבא לידי הזמה ואין עד הרואה נעשה דיין לדברי רש"י אלא בעינן שהעדים יעידו לפני הב"ד שאפשר לקיים בהו דין הזמה. ולפ"ז לא פליג רבא בסנהדרין על ר"ע בהך דטריפ'. והנה מ"ש התוס' בסנהדרין לרבא דמיירי בראו ביו' והרי לר"ע אפי' ראו ביו' אין עד נעשה דיין מטעם דלא מצו חזו לי' זכותא. ואין סברא לחלק בין ראו ביום לראו בלילה. ע"כ צ"ל דפרשו כן לר"ט אבל לר"ע י"ל דבטריפה אם ראו אפילו בלילה נהרג עפ"י ראייתן כיון דלא בעינן עדות כלל. ובפ' החובל דמוקי להא דר"ט בראו בלילה. ה"ל לר"ע לאשמועינן רבותא יותר דאפי' ראו ביום אין עד נעשה דיין: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון3|קונטרס אחרון}}'''}}}} דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שא"א יוכל להזימן ולא שמה עדות. וה"נ אמר רבא התם גבי טרפה שרבע בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור מה"ט והא דבפני ב"ד חייב היינו בראו ביום שדנין על ראייתן דאי בראו בלילה בעינן עדות וכיון דבעי עדות בעינן עדות שא"י להזימה וכן פירשו התו' התם. מ"מ ש"מ בראו ב"ד ביום דנין ע"פ ראייתן אע"ג דבד"נ עדות כתיב:

ושמא י"ל דמשמע לרש"י למאי דס"ד דמקשה דאפילו בראו בלילה נמי אמ' לא תהא שמיעה גדולה מראייה מדמתרץ רבי זירא כגון שראו בלילה מכלל למאי דס"ד בראו בלילה נמי אמרינן הכי דאע"ג דאין שמיעת עדות מהני בלילה אפ"ה ראיית לילה מהני לא משום דראייה דמי לשמיעת עדות הא בשמיעה דלילה לא סגי דאין קבלת עדות כשר בלילה אלא ע"כ ה"ט משום דגבי קה"ח לא בעי עדות מש"ה בשמיעה דלילה נמי סגי וה"ה נמי דראיית לילה סגי בקה"ח והאי לא תהא שמיעה גדולה מראייה דקא' אראייה ושמיעה דקה"ח גופי' קאי ולא אדעלמא דבעלמא בין ראייה בין שמיעה דלילה לא סגי לדון ע"פ ולפי"ז למאי דשני ר"ז בשראה בלילה ראייה ושמיעה דקה"ח שוה לדעלמא ולא סגי ליה בראייה ושמיעה דלילה והא דדחק לרש"י לפ' דלס"ד דמקשה נמי מיירי בראה בלולה ולא מפרש דס"ד דראה ביום. משום דקשי' ליה מדפריך אמאי ל"ת שמיעה גדולה מראייה משמע דמסברא פריך הכי יותר ה"ל להקשות מגופי' דמתני' מדתני רישא בראו ב"ד וכל ישראל ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר ומיירי בלא נחקרו העדים דהא נחקרו העדים בתר הכי תני לה וטעמא דלא ה"ל מקודש הא הספיקו אע"פ שלא נחקרו העדים ה"ז מקודש וא"צ לעבר ואמאי הא אין כאן עדים. אלא וודאי ש"מ ממתני' דאמרינן ל"ת שמיעה גדולה מראי' מש"ה פי' דהא דמקשה ל"ת שמיעה גדולה מראיה אראה בלילה קאי וס"ד דבקה"ח הואיל ולא כתיב בי'. עדות בראה בלילה נמי סגי. מש"ה א"א לו לדייק הא מרישא דראו ב"ד וכל ישראל דהתם הא מיידי בראו ביום:

והתוספות הקשה על פי' רש"י דבחנם דחק דאפילו בד"נ אמר הכי בפרק החובל אם ראה ביום והא כבר תי' הרמב"ן בספר המלחמות פ"ב דכתובות דמפרק החובל אינו ראיה דאיכא התם שנוי' אחר וביותר ה"ל התוספות להקשות מהא דאמרן אלא דהא נמי לק"מ וכדפי'. ומכל מקום ודאי רש"י סבירא ליה גם לפי המסקנא כל היכא דבעי עדות עד הרואה אפילו ביום אין נ"ד דהא מפרש לקמן גבי מקצתן נעשין עדים ויעידו בפני חבריהם דלגבי ד"נ עדות בעינן דכתיב ע"פ שנים עדים וכו'{{הערה|לכאורה תמוה כיון דכאן מיירי שמקצתן נעשו דיינים אעפ"י שראו ונראה כוונתו בגונא שאין יותר דיינים בלתי עד הרואה. כגון שראו שנים דומיא דהך: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן|קונטרס אחרון4|קונטרס אחרון}}'''}}}}. ומדפי' דגבי ד"נ עדות בעינן בע"כ מוקי להו בראו ביום דאלו בלילה למה לי' ה"ט דבד"נ עדות בעינן הא אפי' גבי קה"ח דלא בעינן עדות לפי' רש"י אפ"ה בראו בלילה אין עד הרואה נעשה דיין לדון ע"פ עדו' עצמו וכדמוקי לה ר"ז להא בראו בלילה. אלא ודאי בראו ביום מיירי ואפ"ה מקצתן נעשין עדים ואין יכולין לדון ע"פ ראייתן משום דכתיב בי' ע"פ עדים בעינן הגדה דווקא:


[{{עוגן|אבני שהם2|אבני שהם}}] '''{{עוגן1|אר"ז}} כגון שראו בלילה.''' פי' דאין ראוי לגבות עדות אם לאו שיעידו למחר וכיון שצריכין להעיד אין עד נעשה דיין וטעמא דאין ענ"ד פי' התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ט) משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון שעדים בעצמן דנין לא ירצו לקבל הזמה על עדותן ובפ"ח דב"ק (דף צ) הקשו בשם הר"י דאורלינש דא"כ עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אע"כ יכול להזימה בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר והא דקאמר ועוד עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דמשמע מדבריו דיכולין להעיד לאו כ"ע מודו בזה מ"מ מסברא יש להקשות כן הא בני הזמה נינהו בב"ד אחר. עק"ל דלפי טעם זה אפי' ראו ביום אמאי נעשו דיינים ע"פ ראייתן משום ל"ת שמיעה גדולה מראיי' הא לא דמי שמיעה לראיי' דבשמיעה עדות שאתה י"ל הוא באותו ב"ד משא"כ בראיי' דעדות שא"א להזימה הוא דלא יקבלו הזמה על עצמן ועק"ל דהא אפי' עד אחד אין נעשה דיין אע"ג דב' הדיינים שעמו אינן עדים וראוים להצטרף עם אחר מן השיק לקבל הזמה על המעיד ש"מ בעינן דוקא שהדיינים הן בעצמן יהיו ראוין לדון דיני הזמה בלי הצטרפות אחד מן השוק עמהן השתא תקשה למ"ד רפ"ק דסנהדרין (דף ג') דמה"ת חד נמי כשר לדון ד"מ דכתי' בצדק תשפוט עמיתך והכי ס"ל לר"נ התם דאמר משמי' דשמואל שנים שדנו דיני ממונות דיניהם דין והשתא איך חד כשר לדיני ממונות הא בדיני קנסות לכ"ע בעינן שלשה מומחין דוקא כדשלח לי' ר"נ ב"י דהוא סתם ר"נ כמו שפי' התוס' בכמה מקומות לר"נ בר חסדא התם (דף ח') וקיי"ל דדין זוממין הוי קנס כדאמר ר"ע רפ"ק דמכות וא"כ בעי' ג' מומחים דווקא ואמר ר"נ התם תדע שהרי לא עשה מעשה כו' דגם הא דאין עד נעשה דיין ר"נ ס"ל הכי כדאמ' בפ"ח דב"ב (דף קיד) והשתא איך אחד ראוי לדון דיני ממונות הא כה"ג לפי סברא זו ה"ל עדות שא"א להזימה ע"י דיין זה לחוד אם לא שיצטרפו עוד ב' אחרים עמו כדי לקבל עדות הזמה.

ולא עוד שמוכח התם בהדיא למ"ד דמה"ת חד נמי כשר אפי' הוא הדיוט ואינו מומחה וא"כ דיין זה אין ראוי אפי' להצטרף עם ב' מומחין לקבל עידי הזמה אלא צריכין שלשה אחרים מומחין לקבלן הא כה"ג ה"ל עדות שא"אי להזימה לה"ט. ובשם הרשב"ם פי' דה"ט משום דכתי' ועמדו ב' האנשים אלו העדי' לפני ה' אלו הדיינים בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינים ולא שיהיו העדים בעצמן יושבים ודנין. וגם על ט"ז ק"ל דא"כ אפי' ראו ביום אמאי נעשו דיינים הא בעינן ועמדו ב' האנשים וכו' והא ליכא דהא הן עצמן דיינים ועדים:

וראיתי להר"ן בחי' בפ"ד דסנהדרין (דף לד) שפי' בשם הרמב"ן דנ"ל מדכתי' ועד אחד לא יענה בנפש למות ודרשו רבנן התם דעד אינו עונה בין לזכות ובין לחובה והאי למות דקרא מוקי לה בא' מן התלמידים אבל עד המעיד אפי' לזכות אינו עונה כ"ש שאינו נעשה דיין. ועל טעם זה ג"כ ק"ל דהא ה"ט דעד אין עונה אפי' לזכו' משום דמחזי כנוגע לעדות דחיישינן שמא העיד שקר ורוצה להפך בזכותו כדי שלא יגמור הדין ע"פ ואם יוזם יהי' פטור א"כ אפי' ראו ביום אמאי עד נעשה דיין מטעמא דל"ח שמיעה גדולה מראייה הא ל"ד שמיעה לראייה דבשמיעה אין כאן משום נוגע בעדות אבל בראיה איכא משו' נוגע בעדות וכדאמרן ועק"ל לרי"בי מא"ל דפליג התם אדרבנן וס"ל דעד לא יענה למות אבל לזכות עולה ול"ל לה"ט דמחזי כנוגע בעדות ולפי דבריו ברור דבד"מ עונה דל"ש זכות וחובה בד"מ דמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה וה"ה בכל העדיות דל"ש זכות וחובה כגון עדות קידוש החדש וכיוצא בו עונה א"כ מנ"ל דאין עד נ"ד בהני והא הלכה רווחת היא לכ"ע דאין נ"ד וליכא מאן דפליג עלי'. ול"ל דר"י כר"מ ס"ל דמקיש ריבים לנגעים ואפי' גמר דין בלילה לא נ"ל מהאי הקישא ואייתר לי' קרא דביום הנחילו לאין עד נ"ד וכמו שאכתוב בסמוך. ליתא דהא רצה לאוקמי שם למתני' דהתם דתנן ד"מ הכל מלמדין זכות וחובה וד"נ הכל מלמדים זכות ואין ה"מ חובה בא' מן העדים וריב"י היא ואי דר"י אליבא דר"מ אזלא הא מתני' דהתם לא אתי' כר"מ דמקיש ריבים לנגעים ואפי' גמ"ד בלילה לא ואלו התם תנן ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה וכדאמ' בגמ' התם ובשם ר"י פי' התוס' שם בפ"ח דב"ק טעם אחר דאין עד נ"ד משו' דנ"ל מביום הנחילו את בניו דפ' נחלות אותן מבקרין החולה ששמעו את הצוואה שנתן לכל א' מבניו יעמדו כל א' בחלקו אבל ע"פ שמיעתו בלילה לא יעמדו כל א בחלקו לפי ששמיעתן בלילה אינו ראוי לדון ע"פ וכיון שאינו ראוי לדון ע"פ ראיי' הלילה עד שיעידו עליהן ביו' ה"ל עדים לכן א"י לדון דאין עד נ"ד אלמא מהכא הוא דשמעינן דאין עד נ"ד והיינו דאמ' בפ' אד"מ (דף לה) ור"מ דנ"ל שאין דנין אפי' גמ"ד אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים ביום הנחילו מאי עביד לי' ומ"ל ביום אתה מפיל נחלאות ואי אתה מפיל נחלאות בלילה דבלילה כותבין ואין עושין דין ומסיק ואזיל כולה סוגי' עד דה"ל עד ואין עד נ"ד ולהכי איצטריך לאתויי עלה ואר"ח דכל עיקר לא מייתי ביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה דאין עד נ"ד בדר"ח דאי לאו להכי אחא אמאי איצטריך כלל ביום הנחילו לר"מ וא"ש הא דמייתי עלה ואר"ח ול"ק ר"ח בלא ויו אלו דבריו ואע"פ דק"ל דכאן פי' דהאי ביום הנחילו ל"צ אלא משים דאין עד נ"ד והא בפ"ח דב"ב (דף קיג) תני' והיתה לב"י לחוקת משפט אורעה כל הפ' כולה להיות דין כדר"י דאמ' ג' שנכנסו לבקר את החולה וכו' ומסיק ואזיל כולה סוגיא כמו בההיא דפ"א ד"מ ואין ענ"ד ופי' שם התו' בשם ר"י אורעה כל הפ' כולה להיות דין לענין שע"כ של בנים נעשין אלו דיינים אותן העומדים בשעת צוואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול וכו' אע"כ מקבל אותן בדיינים:

וא"ת הא דא' בפ"א ד"מ ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' לכדתני רבה ב"ח והשתא אי מיירי בדבר ששייך בי' דין גמור הא שמעת לי' מהיקש' דריבי' לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ואר"י איצטריך דס"ד כיון דמשונה משאר דינים שדנין ע"כ ה"א שדנין אף בלילה הרי אפי' לר"מ איצטריך האי ביום הנחילו שאין לדון דיני נחלאות בלילה דאע"ג דנ"ל מהקישא דריבים לנגעים לכל ד"מ אפי' גמ"ד ביום אפ"ה איצטריך ביום הנחילו דדין נחלאות בלילה הואיל וקילי דדנין אותה בע"כ כדנ"ל מלחוקת משפט נקל נמי לענין לילה קמ"ל דלא וכיון דיום הנחילו להכי אתא אכתי לא ש"מ דאין ענ"ד ושמא תרי ר"י נינהו אחד ר"י הידוע בעל התוס' והשני ר"י אחר הוא ולהאי ר"י דפ"ח דב"ק משמע לי' דר"מ האי ביום הנחילו קמ"ל דביום דיני נחלאות ה"ל דין פסוק ע"פ צוואתו והעדים ששמעו מפיו נעשין דיינים ולחוקת משפט קמ"ל דבלילה הואיל ואין ראוי' לעדות אין נ"ד ש"מ דאין עד הרואה בלילה נ"ד וביום נ"ד וש"מ מיני' שניהן כדפי' דביום נ"ד אבל לא בלילה. ומה"ט ניחא לחלק בין ראו בלילה דאין נ"ד לראו ביום דנ"ד. ואיפכא ל"ל דמסתברא ביום דראו להעיד נ"ד מה"ט דל"ת שמיעה גדולה מראייה משא"כ בלילה אבל לא נ"ל לומר שדין נחלאות משונה משאר ד"מ א"נ מביום הנחילו נ"ל כולהו מילתא דביום הוי צוואתו לפני העדים דין פסוק ושמעה הצוואה נ"ד אבל לא בלילה דה"ל עדים ואין ענ"ד אלא דאכתי יש לעיין הניחא לר"מ אבל לרבנן דנ"ל מביום הנחילו דתחילת דין ביום אין עד נעשה דיין מנ"ל [ע"כ מאבני שהם]:


'''{{עוגן1|ה"נ}} נקדשי' ביחיד.''' פי' התוס' דסוגיא דהכא כמ"ד בפ"ק דסנהדרין (דף ג') ד"ת חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפט עמיתך דלמ"ד התם מה"ת צריך ג' מומחין דה"ה קה"ח ל"ל קרא עד דאיכא אהרן בהדך. וק"ל דבפ"ד דיבמות (דף מ"ו) אר"י גר צריך ג' מ"ט משפט כתיב בי' ופי' התוספת אפילו למ"ד מה"ת חד נמי כשר הכא מדמינן לגזילות וחבלות דבעי ג' לכ"ע ומסיימי התוספת בפ"ג דקדושין משום דקולא וחומרא לחומרא מקשינן והשתא קרא גבי קה"ח עד דאיכא אהרן בהדך ל"ל כיון דקריא רחמנ' משפט ממילא נידמי' גזילות וחבלות דבעי מה"ת ג' לכ"ע ונ"ל דוודאי ממשפט לחוד למ"ד חד נמי כשר ה"א בין גר בין קה"ח נדמי להודאות והלוואות דחד נמי כשר ואי משום דלחומר' מקשינן ליתא דבכל צד איכא חומרא וקולא. גבי גר (אי) [ט"ס] איכא חומרא דאי דינו כנכרי לכ"ד יאסור בבת ישראל אי דינו כגר דינו להחמיר כישראל לכ"ד ואסור בנכריות. וכן לגבי קה"ח דאי אמרת חד נמי מקדש ומונין מיום ל' הוי חומרא בתחילת המועד דקדי' תחילתו וקל בסופו דכלה יום א' קודם. וא"א דחד אינו מקדש ה"ל מעוב' מאליו וסוף המועד נמשך להלן יותר מאילו היה חסר. וקיל בתחילתו וחמיר בסופו וכיון דאיכא בכל צד קולא וחומרא ה"א דדמיא להודאות והלוואות דבחד נמי סגיא דה"ל בכלל מה שאמרו חכמים תפשת מרובה לא תפשת. והא דגבי גר צריך ג' לכ"ע משום דתרי משפט כתיב בי' א' משפט א' לכם ולגר כדפי' רש"י התם ואידך ושפטתם צדק וגו' ובין גרו כדתניא התם דמכאן אר"י דגר צריך ג' דלהכי כ"ר משפט ב"פ גבי גר דנדמו כחומר שבמשפט הצריכין ג' שהן גזילות וחבלות אבל גבי קה"ח אי לאו קרא ה"א דבחד נמי סגי כקל שבדינין.

ותדע דאי ס"ד דלחומרא מקשינן ובעי ג' בגזילו' וחבלו' נבעי כ"ג כחומר ד"נ א"נ חמשה כסמיכות זקנים ועריפת עגלה דבעי ה' לר"י ברפ"ק דסנהדרין ואמאי סגי לגר בג' משום משפט דכתיב בי' ועוד אי ס"ד לחומרא מקשינן האיך ס"ד להקיש משפט דכתיב גבי קה"ח לדמויי לד"מ דגומרין בלילה אדרבה נדמיי' לד"נ דג"ד נמי ביום וקרא כי חוק ל"ל דהא ג"ד נמי בכלל משפט הוא אלא וודאי כדפי'. מ"מ ק"ל למ"ד התם דבהודאות והלוואות נמי צריך ג' מה"ת ב"פ משפט דכ"ר גבי גר ל"ל. וי"ל דקמ"ל בגר דאפי' גמ"ד דגר צריך שיהא ביום כד"נ ולא כד"מ שגומרין אפי' בלילה להכי כתי' משפט ב"פ להקיש להא מילתא לד"נ ולא לד"מ. וכ"ת נקיש גר לחומר שבמשפט דלבעי כ"ג כד"נ א"נ ה' כחומר הני דבעי ה' לר"י ומש"ה כ"ר גבי גר ב"פ משפט ולא לענין חומר ג"ד דדיני נפשות דביום. וי"ל דא"כ ל"ד לגמרי לא לד"מ ולא לד"נ דהא לא מצינו שיהא צריך יותר מג' וג"ד בלילה דאפי' סמיכת זקנים ביום וה"נ עגלה ערופה כדתנן ספ"ב דמגילה (דף כ"א) ואין שם משום גמר והתחלה ולמ"ד מה"ת חד נמי כשר איפשר דתרתי ש"מ. וכ"ת למ"ד מה"ת ד"מ בג' ל"ל קרא עד דאיכא אהרן בהדך פי' הרשב"א בשם הרמב"ן דס"ד קה"ח דמי להיתר נדרי' דסגי בג' או ביחיד מומחה. ובהכי נ"ל דל"ל קרא דאין מומחה כשר לקדש יחידי הא מה"ת אין לחלק בד"מ ביחיד בין מומחה להדיוט כדמוכח כל הסוגיות דרפ"ק דסנהדרין דלמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן מה"ת בעי ג' ומומחין דווקא. ולמ"ד מה"ת חד נמי כשר ל"ש בין מומחה להדיוט והא דבעי ג' הדיוטות או יחיד מומחה היינו מדרבנן משום יושבי קרנות כדאמ' התם. אבל לפירוש הרמב"ן ניחא דה"א נילף מהפרת נדרי' ונסגי ביחיד מומחה אלא דאכתי קשה דהגמ' קא' מ"ד אד"מ אלמא דה"א למילף מד"מ והתם אין לחלק ביחיד בין מומחה להדיוט:


'''{{עוגן1|למימרא}} דעד נ"ד לימא מתניתן דלא כר"ע.''' ק"ל דילמא ה"ט דר"ע דאמר כולם עדים הן משום דאזיל לטעמא דאמר בפ"ק דמכות (דף ו') מקיש שלשה לשנים דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטילה ותנן בפ"ז דסנהדרין (דף נ"ט) גבי מגדף והב' אומר אף אני כמוהו והג' אמר אף אני כמוהו ואמרינן בגמרא סתמא כר"ע דמקיש שלשה לשנים פי' מש"ה בדקיני' לכולהו דאי מתכחשין או מתזמי בטלינן לעדות כולן וא"כ מה"ט אמר ר"ע בד"נ כולן נעשים עדים משום דצריכין כולן להעד דילמא ע"י אחד מהן תתבטל עדות כולן וכיון שהעיד אין עד נעשה דין אבל בשאר דינים בעדות שנים סגי כדתנן גבי עדו' קה"ח ושאר כל הזוגות שואלין אותו ראשי דברים וכו' כדי שלא יצא בפחי נפש טעמא מפני פחי נפש הא לאו הכי א"ל לשאול שאר זוגות וש"מ דא"צ לקבל עדות יותר מב' אלא בד"נ בלבד ולא בעידי החדש ושאר עדות מש"ה בשאר עדות וכן בקה"ח עד הרואה נעשה דיין בהעידו אחרים לפניו אבל בד"נ לא משום דכולן צריכין להעיד אפי' הן מאה וכיון שהעידו הא אין עד המעיד נ"ד. אע"ג דהא ודאי מה שבד"נ צריכין כל הרואין להעיד משא"כ בשאר עדיות הא גופ' מהאי טעמא דוהצילו העדה דכתיב גבי ד"נ הוא מ"מ ל"ל לשנויי מטעמא דחזי' דקטל נפשי' ל"ח זכותא ת"ל מה"ט דאמרן. ודוחק לומר דמתני' דפ"ב דלא כר"ע דמקיש ג' לב' אבל לר"ע אה"נ דגם בעדו' החדש צרי' לקבל עדות כולן. ואע"ג דקי"ל כר"ע דמקיש ג' לב' וגם סתם מתני' דפ"ז דסנהדרין כוותי' וא"כ קשה סתמא אסתמא לק"מ דבלא"ה הא איכא סתמא דלא כר"ע שם בפ"ה (דף מ"ב) גבי אחד אומר וב' אומרין כו' דזה דוחק ועוד בסוף פ"ק תנן מעשה ועברו יותר ממ' זוג ועכבן ר"ע בלוד שלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשיל' לע"ל ואי בעה"ח נמי כולן צריכין להעיד אפי' הן מאה כא בד"נ למה עכבן ר"ע ודוחק להעמיד דההוא עובדא היה בשבת ואין לחלל שבת מה"ט והאי עד נ"ד יתבאר עוד בשה"מ ובמילואים:

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>