עריכת הדף "טור/חושן משפט/קפה"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןד|כתב הרמב"ם ז"ל|'''כתב''' הרמב"ם ז"ל}} הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו לפיכך אם שינה מדעת הבעלים משלם מה שהפסיד כיצד נתן לו חפץ למכור וא"ל אל תמכרהו בפחות ממאה ומכרו בנ' משלם הנ' מביתו מכרו במאתים הכל למשלחו:

{{עוגןד|שאלה לא"א הרא"ש|'''שאלה''' לא"א הרא"ש}} ז"ל ילמדנו רבינו ראובן נתן לו חפץ לסרסור למכור בד' ומכרו לו בששה אם חייב ליתן לו התוספת ומה הדין אם אמר הסרסור כשבא החפץ לידו הא לך ארבע בשבילו אם יכול ראובן לחזור בו אחר שמשך הסרסור החפץ שמא אדעתא דהכי לא נתנו לו ונראה דהא בהא תליא:

{{עוגןד|ושוב מצאתי שכתב|'''ושוב''' מצאתי שכתב}} ה"ר שלמה בן אדרת בפרק אלמנה ניזונת מאן שם לך כלומר מי מכרו לך לפי שהוא שלוחו למכור אבל לדידך מי מכרו לך ומכאן נראה שאין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שנעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ע"כ. תשובה יראה לי שהתוספת הוא של ראובן שהרי לא הקנה ראובן החפץ לסרסור אלא בשליחותו מכרו לקונה ומיד כשקיבל המעות זכה בהם ראובן באילו בא לידו כי בשליחותו קיבלם וכיון שקיבלם בשליחותו הקנה הקונה המעות לבעל החפץ והסרסור אינו יכול לעכבם ומה שאמר לו למכרם בד' היה סבור שלא היה שוה יותר ואפילו היה ידוע שהיה שוה יותר ומחמת דחקו צוה למכרו בזול מ"מ לא כיון להקנות לסרסור המותר אם ימכרנו ביותר ותבוא עליו ברכה שעשה שליחותו בנאמנות ומכרו ביותר סוף דבר אין לסרסור במותר כלום:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} אמר המשלח אני אמרתי למכרו במנה והסרסור אמר בחמשים נשבע הסרסור שבועת התורה שהרי הודה לו במקצת ואם כבר נתן לו חמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח והראב"ד ז"ל השינ עליו וכתב שאין כאן שבועת התורה שהמשלח אינו תובע אלא חפצו ואינו יודע שנמכר אלא מפי הסרסור ואינו טוען לא במדה ולא בשום דבר מסויים אלא חפץ שלו:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו הוא סרסור יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקניתי וגם בזה השיג הראב"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי והכי מסתברא:

{{עוגןד|וכתב עוד הרמב"ם|'''וכתב''' עוד הרמב"ם}} ז"ל כל סרסור שהודיע ללוקח שחפץ זה או קרקע זה של ראובן הוא ואחר שקנה הלוקח אמר ראובן איני רוצה למכור בדמים אלו מחזיר הלוקח שהרי לא פסק עמו הדמים לאמר מכור בכך וכך:

{{עוגןד|וכל סרסור שאבד|'''וכל''' סרסור שאבד}} החפץ מידו או נגנב או נאבד חייב לשלם מפני שהוא שומר שכר וכתב הראב"ד ז"ל וכשהפקידו לא אמר לו כלום אבל אם אמר לו מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא והרי מצא והיאך יחזור ויאמר איני רוצה בדמים הללו:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:טור: חושן משפט]]