עריכת הדף "ט"ז/אורח חיים/שז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{עוגןמ|א}} '''אבל מי שאינו מתענג אסור לאומרה כו'.''' ל' אבל אינו מתוקן והיה לו לכתוב אפי' מי שאינו כו' ובלבוש העתיק אבל מי שאינו כו' אסור לספרם כו' ובאמת איתא כן בת"ה סי' ס"א וז"ל אמנם ראיתי הרבה פעמים שמקצת בני אדם המתאספים לספר שמועו' הללו אינם מתענגי' בריבוי שמועות הללו אלא שעושין כן לרצון חביריהם הנאספים עמהם יש חשש איסור לאותם שאין מתענגים עכ"ל ונר' כוונתו דאותן המספרים אין להם חשק כלל לספר רק שמתכונים למלאות רצון חביריהם בזה יש חשש איסור אבל אם מתכונים שיהיה להם עונג מזה אין חשש דבזה יש גם לו עונג במה שמתענג חבירו מותר כנ"ל חילוק נכון:

{{עוגןמ|ב}} '''אע"פ שמבין כו'.''' והטור כ' ע"ז ומסתבר קצת לאיסור והוא תמוה מאד מ"ש מאמיר' כל המכבה אינו מפסיד דשרי בסימן של"ד וזהו אפי' בשבת גופיה וכ"כ מו"ח ז"ל דאפי' בשבת גופיה מותר לדבר בל' רמז שיבין לעשות איזה דבר וראי' מהא דמותר לו' לישראל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב ולקמן סי' זה בסופו כתב רמ"א דאסור לרמוז לעכו"ם כל מה שאסור לומ' לו וכן עיקר:

{{עוגןמ|ג}} '''שלא יאמר לו קנה בשבת.''' ב"י הביא דברי הג"מ פ"ו וז"ל ול"ד לכל הני דשרי ב"ה עם השמש דכולהו אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין ונמצא העכו"ם קעביד אדעתא דנפשיה אבל הכא א"א כי אם למחר ביום השוק עכ"ל. כ' ב"י ע"ז יום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמלת' נקט דאפי' אינו יום השוק כיון שהוא או' לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומ' לו שיעשה בשבת עכ"ל ונ"ל דנקט יומא דשוק' דבזה אפי' אם אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות ה"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת ונ"ל עוד דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת וא"ל ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות וא"ל שילך לדרכו במ"ש כנלע"ד. ונ"ל עוד במה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה בשביל ישראל וכתב בסמ"ק כי היכי דאין משלחין אגרת ביד עכו"ם אם יודע שנושאו בשבת אלא א"כ קוצץ לו דמים כן הוא בנותן לו מלבושים למכור משמע דבלא קצץ יש איסור בכל גוני כמו באגרת:

{{עוגןמ|ד}} '''דיש מקילין וכו'.''' והיינו בעל העיטור וכבר כ' רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. כתב ב"י בשם הגמ"ר וז"ל כתב עוד שם בשם ראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שריא אמירה לעכו"ם והיכ' דאיכא למימר דלמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לעכו"ם אפי' באיסור דרבנן אפי' לדבר מצו' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפך חמימיה עכ"ל והקש' ב"י ע"ז שזה סותר מ"ש קודם לכן בסמוך שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת ב"א שרי וצ"ע עכ"ל ומו"ח ז"ל תי' דזה מיירי מחצר לחצר שלא עירבו ואתו לאחלופי להוציא מרה"י לר"ה ושם ליכא תקנתא דמחיצה של ב"א דאסור אמירה לעכו"ם כדמוכח מההוא ינוקא כו' עכ"ל ולעד"נ דמחיצ' ב"א מועלת גם בר"ה לענין הוצאה מרה"י דכל שעומדי' ב"א מן הפתח היוצא לר"ה ולהלן ה"ל כל אותו צד שבין האנשים כרה"י וא"כ מותר להוציא לשם מרה"י כדין מרה"י לרה"י ותו קשה דהא בעובדא דינוקא פ' הדר (עירובין דף ס"ח) מבואר דדרך חצירות שלא עירבו היה המעשה והורה רבה להביאו ע"י עכו"ם ונלע"ד לישב הדברים דמ"ש בעל הגמ"ר היתר בר"ה ע"י מחיצה של ב"א אין זה דומה למ"ש בסי' זה לקמן דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר שהיום יכול לילך ע"י בורגנין והיינו אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שיש צד היתר אם היו שם בורגנין כמ"ש ב"י לקמן אבל כאן שיש היתר לו' לעכו"ם כיון שיש היתר ע"י מחיצה היינו ביש שם ב"א שאפשר לעשות מהם מחיצה דאז אין איסור טלטול רובץ עליו כלל שאפשר לעשו' בהיתר ע"כ מותר על ידי אמירה לעכו"ם אבל אם אין שם אפשרות לעשות מחיצה מב"א אסור אמירה לעכו"ם דהא עכ"פ עכשיו איסור גמור היום בלא אמירה לעכו"ם וכל שאסור לישראל אסור באמירה לעכו"ם לעשות היום משא"כ בההיא דלקמן שלא יעשה שום דבר היום על אמירה שיעשה למחר בזה מהני כל שאפשר בהיתר אע"פ שבאמת אינו וע"כ מתורץ שפיר בהגמ"ר דכל שאפשר לו להתחלף בר"ה דהיינו בכרמלית שיש לו דמיון לר"ה ואין לו בני אדם לעשות מהן מחיצה אז אסור אפי' באמירה דרבנן וע"ז כ' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה דכתב שם קודם לזה בהגהות פ"י וז"ל ואפי' לו' לעכו"ם להביא דרך כרמלית אסור וראיה מפרק הדר בינוקא דאשתפיך חמימיה דאמר התם ולימא לעכו"ם וניתי מגו ביתיה פי' דרך גגות חצירות וקרפיפות כו' עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דדוקא דרך גגות חצירות וקרפיפו' מותר ולא דרך כרמלית והטעם דכרמלית יש לו דמיון לרה"ר ומבואר שם דבגמר' איירי דרך גגות וחצירות וקרפיפות דהם קילי מכרמלית דהלכה כר"ש דאמר רשות א' הן כנ"ל בזה:

{{עוגןמ|ה}} '''ודוקא שעדיין שכר כו'.''' נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו ע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא שהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך מ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת ומבואר בר"י שאם יש צורך בחשבון לאחר גם כן אסור:

{{עוגןמ|ו}} '''אני הולך למחר.''' נראה דוקא בל' זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין הועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט:

{{עוגןמ|ז}} '''בורגנין.''' פי' סכות שומרים שכל א' מובלעת בתוך ע' אמה וד' טפחים של חבירתה שעי"ז יכול לילך כמה פרסאות כמ"ש בעזה"י וכבר זכרתי בסמוך שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר וזהו על הליכה למחר כמ"ש בסמוך פי' הגמ"ר:

{{עוגןמ|ח}} '''פירות מוקצים כו'.''' קשה אפי' בתוך התחום נמי אסור לו' לו הביאם לי למחר כיון שא"א להביאם היום ובגמ' ליתא זה אלא לענין מחשיך על התחום דאסור בשביל תיבנא סריא דהיינו מוקצה או פירו' מחוברים וכ' ה"ה בשם התו' דבתוך התחום מותר להחשיך כדי לתלוש פירו' דלא מנכרא מלתא והא דתנן לא יהלך אדם בסוף שדהו כו' וכן לא יהלך לטייל על הפתח המדינה כדי שתחשך וילך למרחץ מיד י"ל דהתם שהשדה צריכה לניר וכן ביש שם מרחץ מנכרא מלתא ואתי לידי חשדא עכ"ל ונזכר כאן בס"ט אבל כאן לענין אמיר' לחבירו דלא משום חשד' אסור אלא משום שיש איסור משום דבור של חול אפי' תוך התחום נמי אסור כל שאין לו היתר היום ע"כ נראה ברור דגם תוך התחום אסור באמירה זו אלא שהטור וש"ע נקטו אח"ז וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ה"ה נקט נמי כאן תוך התחום ולאו דוקא הוא כאן ואף ע"ג דבגמרא אמרינן דאמירה ומחשיכין שווין הם היינו במידי דתלוי באיסור תחום אבל כמו איסור מוקצ' ודאי אסור באמירה טפי מחשיכה מטעם שאמרנו ומו"ח ז"ל כתב להשוו' זה להחשיך תוך התחום דמותר ול"נ כן וכ"מ גם כן מדברי הרא"ש שהביא רמ"א בסמוך וכן לא יאמר אעשה כו' פי' מה שאין בו צד היתר היום כ"כ הרא"ש וזהו אפי' תוך התחום:

{{עוגןמ|ט}} '''תן לי.''' נראה דמותר ג"כ לסיים ואחזיר ואתן לך דעיקר הטעם שמא יכתוב ולא חשו בזה אלא בל' הלויני שהוא לזמן מרובה:

{{עוגןמ|י}} '''חקק בכותל.''' דכותל בשטר לא מחלף אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מחלף בשטרי הדיוטות:

{{עוגןמ|יא}} '''ואגרות של שאלת שלום.''' זהו דעת רש"י אבל הרמב"ם ס"ל דאין בכלל שטרי הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בב"י ונראה דפלוגתייהו תלוי בזה דהרמב"ם כת' טעם איסור זה משום שמא ימחוק כמבואר בפי' בפכ"ג ולכאורה י"ל ממ"ש בגמ' טעם מתני' דלא ימנה אדם מתוך הכתב רב ביבי אמר שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולהרמב"ם קשה הא כ"ע ס"ל שמא ימחוק בשטרי הדיוטות וא"כ במה הם חלוקים רב ביבי ואביי וצ"ל דר"ב אמר כאן במשנה הוי הטעם שמא ימחוק ודרך לכתוב בכותל את אורחיו וע"כ אין איסור אלא אם יכתוב בכדי שיכול למחוק אבל לא למעלה במקום שאינו יכול למחוק ואביי ס"ל אפי' למעלה אסור משום שאר שטרי הדיוטות שהגזרה בהם משום שמא ימחוק ומש"ה מותר באגרת שלום שאין שייך בו שמא ימחוק ורש"י ושאר מפרשים שמביא ב"י דאוסרים באגרת שלומים והוא בכלל שטרי הדיוטות ס"ל הטעם משום ממצוא חפציך ודבר דבר שלא יעשה כמעשה חול וא"כ אין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב הצעטיל המזומנים לסעודה כי יש לנו לסמוך על הרמב"ם ורמב"ן שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן:

{{עוגןמ|יב}} '''שלא יגע בה.''' המנהג שהעכו"ם המביא הכתב מניחה על הקרקע תחלה ומהר"מ מינץ בתשובה סימן קי"ז נתן טעם דלא יעשה ישראל המקבל הכתב גמר הוצאה מרשות לרשות דהיינו העכו"ם עושה עקירה וישראל הנחה. ואין זה נ"ל דבר"ה דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אע"פ שאין עושה אלא עקירה לחוד או הנחה לחוד אבל בכרמלית אין איסור בזה ויתבחר עוד סי' שכ"ה:

{{עוגןמ|יג}} '''אבל בל' הקודש שרי כנ"ל מדברי התוס' כו'.''' היינו ממ"ש וז"ל ומיהו אותן מלחמות הכתובים בלע"ז נר' לר"י דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה וכו' עכ"ל ונר' דצ"ל דלא עדיף ומזה יליף רמ"א להתיר ל' הקודש ואינה הוכחה דתוס' נקטי כן למראה מקום על אותן מלחמות ונתנו בהם סימן שכתובים בלשון לע"ז אבל הל' בעצמו אין בו קדושה שהרי מצינו בפ"ק דשבת דבמרחץ אפי' דברים של חול יכול לספר בלה"ק ותו דאכתי לא יצאנו מן מושב לצים אע"פ שכתובים בלה"ק שזכרו התוס' במלחמות דבליצנות אין חילוק בל' וכבר חלק מו"ח ז"ל ע"ז וכן עיקר ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בו אסור לטלטלו בשבת כמ"ש ב"י ססי' ש"ח בשם רשב"א בתשובה גבי אצטרול"ב:

{{עוגןמ|יד}} '''בכדי שיעשו.''' זה דעת רמב"ם וב"י הביא בשם רי"ו דאסור לו לעולם משום קנס כך דקדקו הפוסקים בפ' השוכר את הפועלי' עכ"ל ופסק כרמב"ם ולעד"נ לפרש מאמר אחד בפרק שואל כשיטת רי"ו דאמרינן ת"ר מעשה בחסיד א' שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת היתה ונמנע אותה חסיד ולא גדרה ונעש' לו נס ועלת' לו צלף וממנו הית' פרנסתו וכו' ק' למה קראוהו חסיד במה שלא גדר בשבת ותו מאי נמלך דאמר מה ספק היה ליעץ ע"ז ונ"ל דתחלה ידע ג"כ דשבת היתה רק שנמלך לגדור ע"י עכו"ם כדאיתא בסמוך לענין להציל מההפסד וע"ז נזכר ואמר דזה אסור דשבת היא כלומר משום שבות דשבת ונמנע גם בחול מלגודר' כרי"ו דכאן ואע"ג דלא עביד מעשה ע"י אלא דמחשבה היתה זה היה החסידות שלו שפסק אנפשיה דמחשבה כמעשה. ועוד נראה לי לומר דבשבת היה מתיעץ האיך יגדור בחול והיה סבור שאין זה חטא ואח"כ נתחרט כיון שבשבת חישב על זה ובשביל זה לא גדר אפי' בחול כדי שלא יהנה ממחשבה זו וזה עיקר כי כן הוא בירושלמי בהדיא: כתוב בס"ח שאסור להזכיר בשבת מאוהב שלו שמת:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>