עריכת הדף "ט"ז/אורח חיים/ח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{עוגןמ|א}} '''מעומד.''' דכתיב לכם וילפי' בג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב בקמה פי' בקומה:

{{עוגןמ|ב}} '''כדרך בני אדם.''' אע"ג דגבי אבל בעי' עטיפה שיכסה גם פיו היינו מדכתיב לא תעטה על שפם אבל לענין ציצית אע"ג דמברכין להתעטף מ"מ היינו כסוי דכתיב אשר תכסה בה כדרך מנהג בני אדם להתכסות:

{{עוגןמ|ג}} '''ונכון שיכסה ראשו בטלית.''' בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש ופי' בו ב"י שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל וז"ל ד"מ אף כי מצוה לשמוע דברי ב"י ופירושו מ"מ נ"ל דמ"ש רבינו הוא כפשוטו שלא יהיה בגילוי הראש כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש בסי' ב' בשם הר"ם ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ"ל. ולענ"ד דאדרבה בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כ"כ בכיסוי הראש שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו כמ"ש רבינו בשם העיטור ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית ג"כ על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר אם יש איסור להיות בגלוי הראש כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ב דאין איסור מצד הדין דלא כמהרא"י וראייתו ממה שמצינו גבי ק"ש שאמר הקב"ה לישראל הרי לא הטרחתי עליכם לקרו' פרוע הראש משמע דאין איסור בדבר וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מדאמרינן פ' כל כתבי תיתי לי דלא מסגינ' ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א ומסקנתו דמ"מ אפילו בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות ובשעת הלימוד אם הבגד כבד עליו יכסה ראשו בבגד דק או משי ואפי' ירצה לברך ברכת הנהנין והוא בלילה שאין לו כובע או באמבטי די לו במה שמכסה ראשו בידיו אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד כמו שכתב מהרא"י היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו ולא ניכר שצריך לכסות הלב אבל למעלה מראשו שהוא ניכר די בכך בפרט באקראי בעלמא עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו כ"ש בחוק זה שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך וכן בקדושין דף ל"ג ההוא גברא דלא מכסי רישי' אמרו כמה חציף האי גברא כו' וכ"כ בס' המורה פנ"ב ע"ג גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת וסוככת אותן וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו' עכ"ל. ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכסוי היד על הראש ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו וכמ"ש בסימן ע"ד וצ"ע כנ"ל:

{{עוגןמ|ד}} '''יוצאין בהם.''' דהאידנא כל כסות שלנו דרך כסוי הם ועטוף לא רמיזא באורייתא:

{{עוגןמ|ה}} '''בטלית כאחד.''' פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם א' נעשו כל העטיפות:

{{עוגןמ|ו}} '''אלא לובשו.''' והברכה דלהתעטף נוסח הברכה היא כך כמו לישב בסוכה:

{{עוגןמ|ז}} '''על מצות ציצית.''' כ' ד"מ טעם המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה לפי שאין בו עיטוף ולכן לא מברכין להתעטף דהוי משמע דמקיימין המצו' כתיקונ' רק מברכין להש"י שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין עכשיו כתיקונו. ובזה מתורץ שמברכין לשון על דמשמע לשעבר עכ"ל. ועסי' ט"ז דין טלית קטן כמה שיעורו:

{{עוגןמ|ח}} '''כדי שלא יברך לבטלה.''' אע"ג דבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתו שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו וע"ל סי' י"ג ס"א. וא"ל הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו כמ"ש הש"ע בי"ד סימן א' י"ל הכא שאני דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול ע"כ שפיר סומכין מדינא אחזקה. ועפ"ז מ"ש הטור וש"ע הטעם משום ברכה לבטלה מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה ע"ז א"צ לבדוק רק א' מהם כיון שברכה א' לכולם אלא דמ"מ יש לעשות כמ"ש נ"י שהוותיקין כ"ז שמתעטפים מעייני' בחוטים ומפרידי' אותה יפה ורואין אם לא נעקר חוט א' מעיקרו גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה שרגיל ג"כ להתקלקל כנ"ל ועמ"ש סי' י"ג ס"ב:

{{עוגןמ|ט}} '''ימשמש בציצית.''' הקשה ב"י האבעי' עובר לעשייתן ותי' דמ"מ הוי עובר לעשייתן במה שיקיים אח"כ ומביא ראיה מדברי ר"י שכתב בתפילין דמי ששכח לברך קודם הנחת תפילין יברך כ"ז שעודן עליו ונראה דא"צ לזה דאין שייך כאן עובר לעשייתן דאותה שעה לא הוי חזי וכ"כ הר"ן ספ"ג שאכלו לענין טבילה דמברך אחר המעשה משום דאכתי גברא לא חזי:

{{עוגןמ|י}} '''אם לא היה בדעתו מתחלה כו'.''' משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם אבל בירך ע"ד ללבוש בגד א' וקודם הלבישה הביאו לו עוד א' ונמלך ג"כ עלי' ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה מ"ש מפירות לקמן בסי' ר"ו דאם הביאו לפניו עור בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו דא"צ לברך וי"ל דשאני פירות שכן דרך להביא עוד לפניו משא"כ בלבישה שאין דרך כ"כ להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחלה וחילוק זה הוא ג"כ בטור בין שחיטה לפירות דבי"ד סי' י"ט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה חייב לברך עליו ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו אלא לדע' הסמ"ג שם ובש"ע פסק שם כוותי' דבעוד שהיו לפניו מן הראשון א"צ לברך על שחיטת השני ק' מ"ש שחיטה מציצית דהכא וא"כ פסקי הש"ע סותרים אהדדי דכאן פסק כהטור ובי"ד פוסק כסמ"ג ומו"ח ז"ל כתב כאן ל"ד לפירות ולשחיטה די"ל איכא קבע לשחיטה ולאכילה משא"כ בלבישה דאין קבע ע"כ ואין הבנה לדברים אלו דבהדיא כתב ב"י בי"ד סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה. אבל לענין שחיטה גמר הוי סילוק כו' עכ"ל. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצ"ע ליישב זה בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב:

{{עוגןמ|יא}} '''דהליכה''' מביתו לב"ה הוי הפסק. זה כתו' בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בב"ה צריך לברך דמשום הפסק הילוך הוא. וק"ל מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דל"ט שכתבו וז"ל דהכא בנ"י תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכ' שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמס' מדות משמע שהי' כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהייה כדי אותו ההילוך דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטיל' לברכה דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ כל שלא שהה שיעור שהייה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיי' אפי' הרבה כל שלא הפסיק בדבור דאל"כ הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לב"ה וכ"מ להדיא בת"ה שהביא ב"י בסי' זה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של ד"א וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם הר"י אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל ע"כ נלע"ד דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בב"ה משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך כמ"ש בש"ע סי' כ"ה ס"ב ואח"כ מניח בב"ה ט"ג ומסתמא גם הרא"ש כ' עד"ז וא"כ ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול אבל לא ההילוך לב"ה כנלע"ד:

{{עוגןמ|יב}} '''צריך לברך כו'''' כתב זה לפי שיטתו בב"י בפירוש דברי הטור כי רבינו נסתפק בדין זה אם הוא דומה למ"ש בתפילין כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך או דילמא גם בתפילין שזזו א"צ לברך רק אם לא ידע במה שזזו אבל אם ידע אה"נ דא"צ ופשט ב"י ספק זה מפ' לולב וערבה דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא ובודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפענ"ד דלא נתכוין רבינו בהבנת ב"י דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לב"ה דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא דאז צריך לברך אח"כ כי ההיא דרבא והטעם דהא אסור ליכנס לב"ה בתפילין ע"כ ה"ל הפסק גמור משא"כ בציצית דמותר ליכנס לב"ה עם ציצית ובזה דוקא הוא דמבעיא ליה אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור ומסיק דגם בתפילין א"צ לברך כשעשה מדעתו במקום שאין איסור וזה דומה לציצית שהולך לב"ה ובתרוייהו א"צ לברך וחילוק זה מצאתי בד"מ והבי' ראיה מגמ' פ' מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ע"ש ע"כ דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מב"ה ורוצה לחזור וללבוש כנלע"ד ועיין בסמוך אח"ז:

{{עוגןמ|יג}} '''וי"א דוקא כשנשאר וכו'.''' באגור כתב נשאל מהרי"ל על היוצא מבה"כ ומסיר טליתו מעליו ואח"כ חוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"מ הצריך לברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחזר לא יברך עכ"ל וצידד ב"י דמיירי שיש דעתו ללובשו אחר כך ומהר"ם פליג על הטור דאי מיירי באין דעתו מ"ט דמהר"ח דס"ל א"צ אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה מה לי אם הסירו על דעת שלא החזירו מיד ע"כ:<br>'''ובלבוש''' תמה ג"כ על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן דמה יועיל זה ונלע"ד ליישב דס"ל למהר"ח דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד דאין צריך לברך שנית כיון דעוסק עדיין בראשונות ה"נ דכוותיה דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אח"כ דא"צ לברך שנית ואע"ג דבעלמא אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית ורוצה ללבוש עוד אחר צריך לברך עליו ולא מדמי ליה לפירות כנ"ל דשאני התם דמעשה חדש הוא עושה משא"כ כאן שפושטו אדעתא להחזירו ע"כ מהני דבר זה כנ"ל טעם דיעה זו. אך ק"ל על דברי רמ"א שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן והיינו בלא דעתו לחזור דהא מביא תחלה די"א שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו' וע"ז מביא י"א בתרא דוקא בנשאר עליו טלית קטן דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו' וא"כ קשה מאי מעליות' דטלית קטן וכקושי' ב"י. וא"ל דהי"א בתרא הוא ס"ל דתרתי בעי' דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן חדא דבד"מ כתב בהדיא דהאי י"א בתרא שהוא דעת מהר"ח מיירי אפי' באין דעתו דמהני בטלית קטן ותו דהא בסי' כ"ה סי"ב כתב דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם דאין לברך וכבר נתבאר לעיל סי' ח' עכ"ל והכא כ' אפילו בדעתו לחזור דבעי' טלית קטן וא"ל דהתם כיון שהתפילין עדיין בראשו אע"ג דהזיזום ממקומם הוי כמו טלית קטן דכאן הא ודאי ליתא דכל שאין התפילין במקומן הוין כמונחים על השלחן. ולענין הלכה למעשה נלע"ד דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסי' כ"ה בתפילין וכ"ה נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפי' דבריהם:

{{עוגןמ|יד}} '''וחוזר ומתעטף.''' בב"י כ' דרבי' יליף לה מתפילין שזזו ממקומן שצריך לברך וצ"ע א"כ אמאי כתב בנפלה רובה א"צ לברך והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן והמיעוט נשאר במקומן דצריך לברך כשמחזירן למקומן דהוי כמניחן מחדש א"כ גם בטלית יש לברך כשנפל רובו ועוד תמיה לי דבנ"י שלפנינו כתוב בהדיא בה"ק וז"ל אבל מורי היה אומר שחוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו דה"ל היסח הדעת ומ"ש ב"י ראיה לנפלה רובו ממ"ש הטור סי' צ"ו בענין תפילה שאם נפלה כול' דוקא אין מחזירה ג"ז לא הבנתי דהתם מטעם הפסק לענין תפלה אמרינן דוקא כשנפלה כולה שצריך עיטוף חדש הוה הפסק ולא בנפלה רובה שא"צ רק משמוש להחזירה לא הוה הפסק אבל מברכה לא איירי שם דאף ברובה צריך לברך אחר התפילה:

{{עוגןמ|טו}} '''הלן בטליתו וכו'.''' תמי' לי הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא והאי מנא לא אפטר מציצית אפי' כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה ואמאי יחזור עליו לברך מ"ש מאמצע יום. וזה נ"ל טעם רבינו שפסק דא"צ לברך בבוקר והב"י תמה עליו כמ"ש הרא"ש בתשובה דיברך עליו רק שימשמש כמ"ש ב"י ונראה דס"ל לרבינו דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשו' הנ"ל היה ס"ל כהרמב"ם דסי' י"ח דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אח"כ בפסקיו שהם אחרונים דכסות יום חייב אף בלילה ודאי הדר ביה מטעם שכתבתי. ומלבד זה צ"ע תשו' הרא"ש הנ"ל ואציע לפניך שיטת התלמוד והתשו'. רב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי' ביתי' (פי' היה מטיל ציצית לבגד אשתו) ומברך עליה כל צפרא להתעטף בציצית. (פי' ועוד אחרת עשה שהיה מברך עליה כל בקר) ופרכי' מדרמי על בגד אשתו ש"מ דס"ל מ"ע שלא הז"ג היא דאל"כ הרי נשים פטורות וא"כ אמאי מברך כל צפרא ופרש"י לא היה לו לברך רק פעם ראשון כשנתעטף כשהית' חדשה הא מכאן ואילך כיומא אריכתא הוא ואין לילה מפסיקו עכ"ל ומשני כר' דאמר תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהן א"ה כל שעתא נמי פי' אפי' ביום כשפושטו והדר לובשו היה לו לברך ומשני ר"י אינש צנוע הוה ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בלילה והביא הרא"ש זה בתשוב' וז"ל ומשני כר' וכו' פי' בלילה היה פושטו ובבקר כשחוזר ולובשו מברך כו' ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת הברכה עכ"ל. ויש לתמוה לפי פירושו דעיקר החילוק בין מקשן לתרצן דהמקשן ס"ל דלא היה פושטו בלילה והתרצן השיב לו דפושטו בלילה מי הכניסו למקשן לדוחק זה ולהקשות מכח זה דהא אין מדוחק זה שום רמז בגמ' ותו דאם כן ל"ל לתרצן לאתויי כר' לא ה"ל לומר רק פושטו בלילה ותו דגם לדברי המקשן ס"ל להרא"ש דאם פושטו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אמאי קאמר אח"כ א"ה כל שעתא נמי לדידי' נמי תקשי ליה כן ע"כ נראה דודאי גם המקשן היה יודע דפושטו בלילה כסתם בני אדם אלא דהיה סובר כיון שאין זמן פטור בנתיים דהא לילה זמן ציצית אין לו לברך אלא פעם אחת וכפירש"י שזכרתי ומשני דס"ל כר' בתפילין דכל פעם שמניחן מברך אפילו ביום ואע"פ שאין זמן פטור בנתיים ומש"ה פריך שפיר אח"כ א"ה כל שעתא אפי' ביום כו' וא"כ אין ראיה משם למי שלא פשט טליתו בלילה. ונ"ל דמ"ה לא פסק רבינו כההיא תשובה דלאו דסמכא היא וראיה ברורה עוד שבסוף ה"ק מה' ציצית כתב הרא"ש הך סוגיא ופי' בו כפירש"י ש"מ דהדר ביה מאותה תשו'. ולענין הלכה נ"ל דהשומע לדברי רבינו הטור דא"צ לברך הרוויח ברכה שא"צ כנלע"ד. וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק ג"כ שא"צ לברך:

{{עוגןמ|טז}} '''וטוב למשמש.''' הב"י הקשה הא חיוב למשמש כדאשכחן גבי תפילין ונ"ל דלא שייך משמוש אלא היכא שלבשן היום ולא מברך בשעת לבישה וע"כ צריך למשמש אח"כ בשעת ברכה כי היכי דלא ליתחזו כמאן דמברך על שעת לבישה שהיתה כבר וכבר הפסיק בנתיים משא"כ כאן שלא לבש היום ע"כ עיקר הברכה על קיום המצוה מכאן והלאה אלא דמ"מ טוב למשמש גם בזה כנ"ל נכון לדיעה זו אבל כבר כתבנו דלא קי"ל כי הך פיסקא אלא א"צ לברך עליו כלל בבוקר:

{{עוגןמ|יז}} '''וכן יעשה כו'.''' לשון וכן אינו מדוקדק דבדין הקודם הוי המשמוש אינו חיוב רק עצהיו"ט אבל בהך דינא דקודם אור היום הוי המשמוש חיוב כמו גבי תפילין הביאו ב"י:

{{עוגןמ|יח}} '''ביטל מצות ציצית.''' דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב ועמ"ש סי"ז ס"ב:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>